אין ספק שעוברת על הפועל תל אביב ואוהדיה תקופה לא קלה. יש הרגשה של עצב מהול בשמחה, או להפך, איזה מאבק בלתי נראה בין כל אוהד לבין עצמו, בין הרצון להיות שם בשביל הקבוצה, לאהוד ולעודד, לא משנה באיזו דרך הקבוצה הולכת, לבין הרצון והרעב לכדורגל היפה, המלחמה, והתארים שעברו עלינו בשנה הקודמת.

היום אנחנו מגיעים למשחק גורלי מול ליון, ואף אחד לא יודע איזה הפועל תגיע, ד"ר ג'קיל, או מיסטר הייד, הפועל של אירופה, של אקטובה, של המחצית הראשונה מול אשקלון, או הפועל הכבויה, שנמצאת בבעיות ניהוליות כבדות, ששחקנים לא רוצים לשחק בשבילה ובשביל האוהדים, כמו שראינו בשבת מול קריית שמונה.

אלי טביב, הכניס את המערכת לסחרור, שהקבוצה לא מצליחה לצאת ממנו. כמובן שהאשמה היא לא אשמת יחיד, וכל גורם במערכת אשם במידה כזו או אחרת, אבל פתאום כל הרע מתפוצץ, פתאום דאגלס דה סילבה נזכר שהוא לא רצה להשאר, אניימה מושך עד סוף השנה, גילי משחק בשביל סקאוטים, ובן סהר מסתמן כפלופ. מצד שני, אולי יעלו על הדשא היום בבלומפילד, מול איצטדיון אדום כמעט מלא, ויחשבו הפעם השחקנים, קצת מעבר לעניינים שלהם. אולי הפעם, בניגוד לכמעט כל המשחקים מתחילת העונה, הם יחשבו על עשרת אלפים איש, שוויתרו על כמעט 850 שקל, בשביל לראות את הפועל במעמד הגדול בתולדותיה. אולי הם יחשבו , על עשרת אלפים איש, שוויתרו על החופש שלהם, על ארוחת החג שלהם, ועשו את זה בשמחה גדולה, בשביל לשמוח יחד עם האהבה האמיתית שלהם, ביפו, במקום עם המשפחה שלהם.

זאת המשפחה שלי, וינסטנט, דני /עומרי, ואליד, דאגלס, דדי, ערן, רומאן, אביחי, איתי, בן, גילי, לפחות להיום, אני רק רוצה שהם יעלו על הדשא ויתנו לנו, את מה שאנחנו נותנים בשבילם כל פעם שאנחנו מרימים את האמברקס ומעבירים לראשון לקראת הנסיעה לבלומפילד. אני רוצה שהם יתרגשו שהם יעלו לדשא, לא רק מהמעמד, ומהסקוטים שיראו אותם, אני רוצה שיתרגשו מאלפי אוהדים, שבחרו לחגוג איתם את החג שלהם, ורק רוצים שתהיה שמחה, לא משנה אם כלולה בה תורה או לא אני יודע שאני הולך היום ליום היסטורי, שישנה את פני העונה שלנו, לטוב ולרע, אני גם לא מתבייש להגיד, אני מתרגש.

לטור של דור רפפורט – בין שמחה לפחד
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

ארסנל ניצחה את בראגה במחזור הראשון של ליגת האלופות בתוצאה 6:0 ושוב נשמעו אותם הקולות באולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט – "זו יכולה להיות השנה של ארסנל" אמר נדב יעקבי, ופתאום היה לי דה ז'ה וו. זה לא מה שאמרו על ארסנל לפני שנה, לפני שנתיים ולפני שלוש? ארסנל קבוצה מצוינת שמשחקת את הכדורגל הכי יפה והכי מהנה ביחד עם ברצלונה, אבל ברצלונה זוכה בתארים, וארסנל פשוט לא.

התואר המשמעותי האחרון של ארסנל היה בעונת 2003-2004 כאשר היא זכתה באליפות הפרמייר ליג, והציגה עונה מדהימה וקובעת שיא פריימר ליג – 49 משחקים רצופים ללא הפסד ! אבל חוץ משתי זכיות באליפות הפרמייר ליג (הייתה אלופה גם בעונת 2001-2002) ארסנל זכתה משנת 2000 ב – 5 תארים. 3 זכיות בגביע ה – FA, ושתי זכיות בגביע מגן הצדקה.אומנם תארים, אבל יחסית זניחים.

ארסנל תמיד ידעה להגיע לבאר, אבל לרוב לא הצליחה ללגום את המים היקרים

ארסנל סיימה 4 פעמים במקום השני בפרמייר ליג, הפסידה בגמרים של הגביעים האנגלים 4 פעמים, והפסידה בשני גמרים אירופיים, וכל זה ב – 10 השנים האחרונות. זה נכון שארסנל מעמידה קבוצה חזקה כל שנה, ונכון שהיא מתמודדת על תארים בכל שנה, אבל עושה רושם שחבורת שחקנים צעירים וכישרוניים, שמשחקים אולי את הכדורגל היפה בעולם פשוט לא מספיקה בכדורגל של היום על מנת לזכות באתרים הגדולים באמת, שהם אליפות הפרמייר ליג וזכייה בליגת האלופות, שאלה בעצם המטרות העיקריות של הקבוצות הגדולות האירופה.

אני חושב שארסן ונגר עושה עבודה נפלאה בארסנל ב – 14 השנים שהוא מאמן אותה, והוא נאמן לשיטה ולראיית המשחק כפי שהוא חושב שהיא צריכה להיות, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. לארסנל חסר הגרוש ללירה, או חסר השחקן הדומיננטי בעל הנסיון בין המקום השני לראשון, או בין מועמדת לזכייה לבין הזוכה המאושרת. ארסנל תמיד פתחה את שלב ליגת האלופות בצורה חזקה, וגם לפני שנה עלתה מהמקום הראשון בקלות יחסית. לאחר מכן בשמינית הגמר שיחקה מול פורטו והפסיקה את המשחק הראשון בתוצאה 2:1, ופירקה אותה בבית 5:0, לרוע מזלה היא עלתה לשלב רגע הגמר מול ברצלונה החזקה, וכאשר ארסנל משחקת בשנים האחרונות מול קבוצות העילית של אירופה ידה על התחתונה. במשחק הראשון באצטדיון האמרויות נפרדו הקבוצות בתיקו 2:2, ובקמפ נואו פירקה ברצלונה את ארסנל 4:1.

אני מאוד אוהב את ארסנל, אוהב את הגישה של איתור שחקנים צעירים מרחבי העולם ולגדל אותם להיות שחקנים מובילים בכדורגל העולמי, אני אוהב את גישת המשחק של ארסנל, שכמו שכתבתי משחקת אולי את הכדורגל היפה ביותר היום, אבל כפי שנכחנו לראות, כדורגל יפה בדר"כ לא מנצח משחקים. וארסנל צריכה שחקן אחד או שניים עם יותר ניסיון שיוכל לאזן בין השחקנים הצעירים והטכניים לבין ניצחונות בשלבים המכריעים. כי כמו בכל שנה, אנחנו שומעים שהשנה הזו יכולה להיות של ארסנל, ולבסוף נפרדים ממנה בשלב רבע הגמר של ליגת האלופות.

אני אהיה מאושר אם ארסנל תזכה בסופו של דבר באליפות הפרמייר ליג ו/או בליגת האלופות אך לצערי אני חושש שגם השנה זה לא יקרה.

לטור טבילת האש של הפועל תל אביב בליגת האלופות
לטורים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

נבחרת הדיוויס של ישראל קיבלה הזדמנות מצוינת להישאר בבית העליון של גביע דיוויס כאשר היא הוגרלה לשחק בבית מול נבחרת אוסטריה הבינונית. לאוסטריה אומנם שחקן מצוין בשם יורגן מלצר שמדורג 13 בעולם, אבל שאר השחקנים של אוסטריה הם לא מהטופ העולמי. דודי סלע עשה את העבודה ביום שישי, והראל לוי הפסיד כצפוי ליורגן מלצר. אנדי רם ויוני ארליך נתנו משחק גדול בזוגות וניצחו 3:0, וההכרעה עברה לשני המשחקים שהתקיימו היום. דודי סלע מול יורגן מלצר המצוין, והראל לוי שיחק מול מרטין פישר הצעיר המדורג 134 בעולם.

דודי סלע הפסיד ליורגן מלצר, כצפוי. דודי אומנם שחקן דיוויס מצוין, אבל מלצר הגיע להתמודדות אולי בכושר הטוב בקריירה שלו ולא התקשה לנצח את דודי סלע בשלוש מערכות חלקות. עכשיו הכל היה על הכתפיים של הראל לוי, שהוכיח בעבר שהוא יודע ויכול לנצח משחקים גדולים, אך מצד שני גם הראה בעבר שהוא יודע להפסיד משחקים גדולים.

וכך קרה גם הפעם. הראל לוי הוא שחקן עם נסיון רב בזירה הבינלאומית ובגביע דיוויס, והוא חייב היה למצח את המשחק הזה, אומנם מול שחקן שמדורג גבוה ממנו, אך במגרש ביתי עם קהל תומך הראל היה חייב לנצח. אז מה קרה? כמו בהרבה משחקים בקריירה שלו הראל לוי בחר להתעסק בדברים שלא קשורים למשחק, ובטניס זה קריטי. ברגע שאתה מאבד את הריכוז, אתה מאבד את המשחק. תלכו לשאול את גוראן איבניסביץ' כמה תארים הוא איבד בעקבות איבוד הראש/איבוד הריכוז…תקראו לזה איך שתרצו.

במשחק כל כך קריטי לנבחרת הדיוויס של ישראל הראל לוי היה חייב להישאר מרוכז ולנצח את המשחק. ברגע שהוא בחר לריב עם השופט בתחילת המערכה השלישית, שם הוא הפסיד את המשחק. ברגע הזה ידעתי שהראל לוי לא ינצח, כי ככה הראל. ברגע שהוא מאבד את הריכוז המשחק שלו הופך להיות שבלוני, מכאני ומזויף. גם כאשר הוא עושה נקודה טובה ההתלהבות שלו היא מאוד מאולצת ולא אמיתית. אפשר לראות על הראל לוי שהוא לא במשחק.

שלא תבינו לא נכון, אני חושב שהראל לוי הוא שחקן מוכשר מאוד, ועובדה, הוא הגיע למקום 30 בעולם בשיאו ואפילו ניצח את פיט סמפראס האגדי, אבל הראל היה חייב לשמור על ריכוז ולא לאבד את העשתונות. שחקן כמו הראל עם כל כך הרבה שנות ניסיון היה חייב לשמור על קור הרוח ולהשאיר את נבחרת הדיוויס של ישראל בבית העליון.

אין באופק שחקנים שיחזירו אותנו לבית העליון, אולי יסכימו לשחר פאר לשחק עם הגברים?

לטורים נוספים בקטגורית טניס
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

הפועל תל אביב פתחה את המסע המופלא שלה בליגת האלופות בהפסד 2:0 לבנפיקה ליסבון. הפסד שכולו תקווה. תקווה כי הפועל תל אביב שיחקו כמו קבוצת כדורגל גאה, קבוצת כדורגל שבאה למשחק מול קבוצה עדיפה במגרש חוץ על מנת לנצח. הפועל לא ניצחה כי היא קבוצה פחות טובה, אבל לפחות היא ניסתה. ואת זה אי אפשר להגיד על קבוצות ישראליות באירופה.

להפועל תל אביב יש התקפה מצוינת. איתי שכטר עושה רושם לא יהיה בארץ בינואר, מקסימום בקיץ, גילי ורמוט הראה שגם ילד מהפועל חיפה יכול לעבור את אחד המגינים השמאליים הטובים בעולם (קונטראו) אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל לנצח את בנפיקה. זה מספיק בשביל לחזור מפיגור 2:0 מול הפועל עכו, אבל לא מול קבוצה שבשורותיה משחקים פאבלו איימאר, סביולה, קונטראו, לואיזאו וקרדוסו.

מה שצריך להדליק נורה אצל אלי גוטמן והפועל תל אביב זה הכושר הגופני. בדקה ה – 65 שחקני הפועל הפסיקו לשחק, ובמזל הפסידו רק 2:0. אם הפועל תל אביב רוצה לנצח בליגת האלופות היא צריכה לדעת ש – 65 דקות לא יספיקו, וכמו שהקלישאה אומרת – כדורגל משחקים 90 דקות.
אני מאמין שבבלומפילד עם הקהל הנפלא של הפועל המוטיבציה של השחקנים תהיה בשמיים, ושם צריכות לבוא הנקודות, והן יבואו, אבל רק אם הפועל תשחק במשך 90 דקות ולא תיפול מהרגליים בדקה ה – 65.

אני חייב לציין את התקשורת הישראלית שמתנהגת כמו תינוק בן 10 חודשים. כשהוא מאושר הוא הכי מאושר בעולם, כשהוא עצוב הוא לא מפסיק לבכות, וכך גם העיתונות הישראלית. בכל אתר אינטרנט, ובכל עיתון ציינו את הפנדל שלא נשרק לזכות הפועל תל אביב לאחר ההכשלה של לואיזאו על שכטר, ואני לא מבין למה מציינים את זה בכלל? בסיקור של המשחק אפשר לציין את זה, אבל בכותרות? עיתונות ישראלית אופיינית ומביכה. אם היה נשרק פנדל אולי המשחק היה נגמר בתוצאה אחרת, אבל אולי בנפיקה הייתה משחקת יותר חזק אחרי שהפועל תל אביב הייתה מבקיעה בפנדל? אולי היה נגמר 4:1?

אז מספיק עם הבכיינות הישראלית, כי זה פשוט מביך.

לטור לא מגעיל, לא קל
לטורים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

אליפות העולם בכדורסל הסתיימה, וארה"ב כצפוי או לא כצפוי זכתה בתואר.
אני חייב להודות שלא האמנתי שנבחרת ארצות הברית תגיע לגמר, ואפילו לא לחצי הגמר. אני חשבתי שנבחרת ארצות הברית היא נבחרת צעירה מידי, בלי שחקן פנים דומיננטי והיא תתקשה מול החוכמה והסדר האירופאי. אבל התבדיתי ובענק.

נבחרת ארצות הברית העמידה סגל צעיר, רעב, מחויב ובעל רצון להוכיח לעולם שגם בלי הכוכבים הגדולים הם עדיין מעצמת הכדורסל מספר אחת בעולם. הם הוכיחו זאת ובגדול !
חוץ ממשחק אחד קשה מאוד (ניצחו 70:68 את ברזיל בשלב הבתים) כל המשחקים הסתיימו בהפרש דו ספרתי של בין 15 ל – 25 הפרש (חוץ מהמשחק מול אנגולה שהסתיים ב – 55 הפרש), ההפרש היה יכול להיות גדול בהרבה, אבל בכל משחק שהאמריקאים הגיעו ל – 15 הפרש הם פשוט שמרו על ההפרש, ולא לחצו על מנת להגדיל את ההפרש.

קווין דוראנט היה האיש של האמריקאים בטורניר, וגם נבחר למצטיין של האליפות. דוראנט הראה שהוא רמה בפני עצמו, ושהוא כוכב כמו לברון ג'יימס, קובי בראיינט ושאר החברים שלא הגיעו לטורניר. אומנם דוראנט היה הכוכב של נבחרת ארצות הברית, אבל ראוי לציין את למאר אודום שנתן טורניר מצוין, וחוץ ממספרים טובים הוא הביא הרבה ניסיון לנבחרת האמריקאית הצעירה, אנדרה איגוודאלה נתן מלחמה והגנה חזקה בכל משחק, ראסל ווסטברוק נתן טורניר מצוין. ובכלל, אי אפשר לציין מישהו לרעה.

גם את הטורקים ראוי לציין בחיוב. אף אחד לא האמין שהם יגיעו לגמר אליפות העולם בכדורסל למרות יתרון הביתיות. הסגל של הטורקים הוא לא נוצץ, אבל הטורקים שיחקו עם הנשמה בכל משחק, ועם עזרת הקהל וגם מאמן מצוין בדמותו של בוגדן טאנייביץ' הם הצליחו למקסם את היכולת שלהם ולהגיע לגמר. במשחק הגמר כבר לא היו להם כוחות מול נבחרת עדיפה והמשחק היה חד צדדי. אבל הטורקים יכולים לשמוח ולהיות גאים בעצמם על הישג מצוין.

עוד נבחרת ראויה לציון היא נבחרת ליטא, שלא הרבה נתנו לה סיכוי להגיע לשלבים האחרונים של הטורניר, אבל היא הפתיעה רבים והגיע לחצי הגמר, אבל לצערה קיבלה את נבחרת ארצות הברית בשלב הזה.

קשה להגיד שאליפות העולם הייתה טובה, אבל אי אפשר להגיד שהיא הייתה רעה. לצד משחקים חד צדדיים לחלוטין היו גם משחק טובים וצמודים (ספרד – סרביה, ברזיל – ארה"ב, ארגנטינה – ברזיל, סרביה – טורקיה). אין ספק שפיב"א צריכה לעשות שינויים לקראת הטורנירים הבאים. להקטין את מספר הנבחרות שמשתתפות, לא לערוך טורנירים בכל קיץ, כי השחקנים נשחקים ולא מגיעים להרבה מהטורנירים. חייב להיות שינוי. לא יכול להיות שבמשחק חצי הגמר בין ארה"ב לליטא חצי מהאולם יהיה ריק.

ראוי לציין לרעה גם את התקשורת בארץ שהסיקור שלה לטורניר היה בין ביב שופכין עיתונאי לחוסר אכפתיות משווע. שידורים משלב הבתים לא היו, סיקורים בעיתונות הכתובה היו שווי ערך לסיקור של ארוחת מבצע במקדונלדס. ידיעות קטנות וצדדיות רק עם תוצאה, בלי קלעים בולטים, בלי סיקור קצר של מהלך המשחק. נכון שפיב"א מנסה בכל הכוח להרוס את ענף הכדורסל, אבל אני חושב שזו האחריות של עיתונאי הספורט שאוהבים את הענף להחזיק אותו בחיים וגם להחיות אותו.

טורים נוספים בקטגורית כדורסל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

אני אוהד ריאל מדריד. ולא משנה מה אני אעשה, כנראה שתמיד אני אשאר כזה.

זה התחיל מפני שפשוט זו הייתה הקבוצה הראשונה שעליה שמעתי מחו"ל. כילד בשנות ה – 90 הייתי משחק כדורסל כל הזמן ולא הייתי בקיא בכדורגל, אבל כששמעתי על ריאל מדריד, על השחקנים שלה ועל הכדורגל שהיא משחקת בכיכובם של  סוקר, מיאטוביץ', ראול גונזאלס הצעיר, היירו וכל אותם כוכבים אחרים פשוט הייתי מהופנט.

לא קל להיות אוהד של ריאל מדריד כשכל החברים אוהדי בארסה. בתחילת הדרך התגאיתי תמיד בזה שריאל מדריד היא מועדון מפואר יותר, בעל יותר תארים ולא משנה מה יקרה, הם ינצחו את המשחק החשוב בסוף.
הסיבה לאהבה היא המסורת, המסורת של הניצחונות והמסורת של המקצוענות. אני עוזב לרגע את כל נושא פרנקו והדיקטטורה כי זה לא רלוונטי לילד מישראל, מה שרלוונטי היה הביטחון, שלא משנה מה יקרה ריאל מדריד תמיד תשלוט וכל זאת למרות שהם זכו רק בגביע אירופה אחד ושלוש אליפויות במהלך שנות ה – 90, איכשהו תמיד הרגשתי בטוח בניצחון שלהם.

בשנים האחרונות אני ממשיך לאהוד אותם באותה תשוקה, רואה משחקים שמשודרים, מתעדכן בתוצאות ואפילו תכננתי ביקור בסנטיאגו ברנבאו (ואני מתבייש לומר אבל עד עכשיו לא הגעתי לשם) שלצערי לא יצא אל הפועל בגלל כל מיני סיבות.
הבעיה שלי עם ריאל מדריד היא בעונה האחרונה. הצביון המדרידיסטי מתחיל להעלם, תחושת העליונות נעלמה וכיום אני מרגיש שריאל מדריד היא קבוצה שתפקידה הוא לתת לברצלונה איזושהי תחרות וליצור עניין בליגה בפן המקצועי ובפן הציורי.
מהבחינה המקצועית, כי יש שם סגל שחקנים מהאיכותיים אם לא הכי איכותיים שקיים וציורי בגלל שפיכת הכספים האדירה והכישלון האדיר של הקבוצה בשנים האחרונות.

מאוד התאכזבתי בשנה שעברה כשרונלאדו חתם בקבוצה. אני לא אוהב אותו, בעיקר בגלל האופי שלו. הוא שחצן מידי לטעמי ולא מוכן לעשות את העבודה השחורה במגרש למרות שאני מסכים שהוא אחד השחקנים הגדולים בעולם, הוא עושה דברים עם הכדור שאחרים רק חלמו כילדים, אבל אני לא רוצה אותו אצלנו! למה? כי לא על הפרימדונות הייתה בנויה הריאל שאני זוכר כילד. היא הייתה בנויה על מכונה משומנת היטב שכל אחד בה ידע את התפקיד שלו.

העזיבה של ראול גונזאלס רק המחישה אצלי את איבוד הערך הרגשי של הקבוצה, אין סמל יותר גדול ממנו ולמרות זאת נתנו לו ללכת כאילו מדובר בשחקן זר שהגיע לשנה שנתיים ופשוט לא התאקלם. ואם זה לא מספיק נתנו לרונאלדו את מספר החולצה שלו. זה פשוט מעציב אותי ומאכזב אותי. תמיד התפארתי במסורת של ריאל מדריד  וכיום אני לא מסוגל למצוא שחקן שעלה מהנוער שמצליח למצוא דקות בהרכב. לפחות הם עדיין ממשיכים להחתים שחקנים ספרדים.

צריך להבין שאני לא אוהד של ניצחונות ולעולם לא אהיה ובגלל זה אני ממשיך לאהוד את הפועל באר שבע כל השנים הללו, אבל אני רוצה שחקנים שלא מגיעים בשביל משכורת ובשביל להיות בכותרות. אני רוצה שחקנים שירצו להביא תארים עם כדורגל נכון וזה לא צריך להיות כדורגל יפה כמו של ברצלונה, פשוט לנצח או לפחות לתת את הלב במגרש כשזה לא מצליח.
אני מקווה שמישהו יתפקח בריאל מדריד מהר, כי נכון להיום אני כבר לא כל כך מתאמץ לראות את השידורים ועדין שוקל אם לחדש את כרטיס חבר המועדון בארגון האוהדים.

לטור ראול גונזאלס כמשל
לטורים בנושא כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט