מיליוני אנשים עוברים מדי יום בבדיקות הביטחוניות בשדות תעופה.
מורידים מעיל.
מוציאים מחשב מהתיק.
מניחים את הטלפון בקופסה.
מרימים ידיים לכמה שניות מול הסורק.
וממשיכים לשער העלייה למטוס.
רובנו מניחים שבזמן הזה המאבטח פשוט בודק שאין עלינו נשק או חפץ מסוכן.
אבל לפני קצת יותר מעשור, נוסעים בארצות הברית גילו שהמכונות החדשות שהוצבו בשדות התעופה מסוגלות להראות לצוותי הביטחון הרבה יותר ממה שרוב האנשים דמיינו.
הרבה יותר.
הסורקים יכלו ליצור תמונות מפורטות של הגוף מתחת לבגדים.
שדיים.
איברי מין.
מבנה הגוף.
ואפילו פרטים רפואיים אישיים כמו שקיות קולוסטומיה, קטטרים ותותבות.
הטכנולוגיה נועדה למנוע פיגועים.
אבל ברגע שהתברר לציבור מה באמת ניתן לראות על המסך, פרצה סערה.
ארגוני זכויות אזרח כינו את הבידוק "חיפוש בעירום וירטואלי".
נוסעים התלוננו שהם נאלצים לבחור בין חשיפת גופם בפני אנשי ביטחון לבין בדיקה גופנית פולשנית.
ובסופו של דבר, המכונות השנויות במחלוקת נעלמו מעמדות הבידוק בארצות הברית.
הכול התחיל בעקבות ניסיון פיגוע בטיסה לדטרויט
בחג המולד של שנת 2009 אירע אירוע שהדאיג מאוד את רשויות התעופה.
נוסע בשם עומר פארוק עבדולמוטלב עלה על טיסה מאמסטרדם לדטרויט כשחומר נפץ מוסתר בבגדיו.
הוא ניסה להפעיל אותו במהלך הטיסה.
המטען לא התפוצץ כפי שתוכנן, ונוסעים ואנשי צוות הצליחו להשתלט עליו.
אבל האירוע חשף בעיה ברורה.
גלאי מתכות רגילים טובים מאוד באיתור חפצי מתכת.
אבל מה קורה כאשר חומר הנפץ אינו עשוי מתכת?
אפשר להחביא חומר מסוכן מתחת לבגדים בלי שהשער המסורתי יצפצף.
מבחינת רשויות הביטחון, היה צורך בטכנולוגיה שתוכל לזהות חפצים שמוצמדים ישירות לגוף.
הפתרון היה סורק גוף מלא
לאחר ניסיון הפיגוע, ה-TSA, רשות אבטחת התחבורה האמריקאית, הרחיבה במהירות את השימוש במערכות המכונות Advanced Imaging Technology.
חלק מהמכונות השתמשו בטכנולוגיית Backscatter X-ray.
אחד הדגמים הבולטים יוצר על ידי חברת Rapiscan.
בניגוד לגלאי מתכות רגיל, המכונות לא חיפשו רק מתכת.
הן יכלו לזהות חפצים שמוסתרים מתחת לבגדים.
מבחינה ביטחונית זה נשמע כמו פתרון מצוין.
אדם נכנס לסורק.
המכונה סורקת את גופו.
ואם משהו חשוד מחובר לגוף, המאבטח יכול לראות אותו.
אבל כאן הופיעה הבעיה.
כדי לראות את החפץ שמסתתר מתחת לבגדים, המערכת יצרה גם תמונה מפורטת למדי של האדם עצמו.
בפועל, המאבטח יכול היה לראות גוף כמעט עירום
כאשר הציבור התחיל לראות דוגמאות של התמונות שהמכשירים מפיקים, התגובה הייתה קשה.
הבגדים כמעט נעלמו מהתמונה.
מבנה הגוף נראה בבירור.
גם אזורים אינטימיים יכלו להיות גלויים.
ארגוני זכויות אזרח טענו שמבחינה מעשית מדובר בצילום עירום אלקטרוני.
ולא מדובר רק במבוכה בגלל איברי הגוף.
המכונות היו מסוגלות לחשוף גם מידע רפואי שאדם אולי לא רוצה לחלוק עם אדם זר בשדה התעופה.
שקית קולוסטומיה.
תותבת.
שתל.
קטטר.
חיתול למבוגרים.
או סימנים שנשארו מניתוחים.
מבחינת הנוסע, אלה פרטים פרטיים לחלוטין.
מבחינת הסורק, הם פשוט דברים שנמצאים על הגוף.
ארגוני זכויות אדם זעמו
ה-American Civil Liberties Union, אחד מארגוני זכויות האזרח הבולטים בארצות הברית, התנגד בתוקף לשימוש הנרחב בטכנולוגיה.
הארגון טען שהמכונות פוגעות בצורה משמעותית בפרטיות ובכבוד של הנוסעים.
לטענתו, אדם לא אמור להידרש לחשוף פרטים אינטימיים על גופו כתנאי לעלייה למטוס.
הוויכוח היה חריף במיוחד משום שהבדיקה לא נועדה רק לאנשים שנחשדו במשהו.
הכוונה הייתה להשתמש בסורקים כחלק מהבדיקה השגרתית של נוסעים רגילים.
כלומר, גם אדם שלא עשה דבר חשוד עלול היה לעבור סריקה כזאת בדרך לחופשה משפחתית.
אנשים הרגישו שעושים להם "סטריפטיז וירטואלי"
ההתנגדות הציבורית הלכה וגברה.
חלק מהנוסעים אמרו שאין להם בעיה עם הסריקה אם היא הופכת את הטיסה לבטוחה יותר.
אבל אחרים הרגישו מושפלים.
הם לא רצו שאדם זר יוכל לראות את גופם באופן כזה.
במיוחד אנשים עם מצבים רפואיים מסוימים, אנשים שעברו ניתוחים, טרנסג'נדרים, אנשים עם מוגבלויות ומי שמשתמשים במכשירים רפואיים.
הבעיה הייתה לא רק עצם התמונה.
עלו גם שאלות לגבי מי צופה בה.
האם ניתן לשמור אותה?
האם אפשר להעתיק אותה?
ומה יקרה אם תמונה כזאת תדלוף?
הרשויות ניסו להרגיע את הציבור
ה-TSA הכניסה מספר אמצעי הגנה.
בין היתר, האדם שצפה בתמונה המפורטת יכול היה לשבת בחדר נפרד ולא לראות ישירות את הנוסע שעבר את הסריקה.
המטרה הייתה למנוע מצב שבו עובד הביטחון רואה גם את הגוף על המסך וגם יודע בדיוק למי הוא שייך.
הרשויות גם אמרו שהתמונות אינן נשמרות במסגרת הבידוק הרגיל.
אבל זה לא הספיק כדי להרגיע את כולם.
מבחינת המבקרים, עצם העובדה שהמערכת מסוגלת ליצור תמונה אינטימית כזאת הייתה הבעיה.
ואז הגיעה שאלה פשוטה: למה המאבטח צריך לראות את הגוף בכלל?
ככל שהטכנולוגיה השתפרה, עלתה אפשרות אחרת.
אם המטרה היא לזהות חפץ חשוד, למה להציג את הגוף האמיתי של הנוסע?
למה לא לתת לתוכנה לנתח את הסריקה בעצמה ולהראות למאבטח רק את המקום שבו היא חושדת שמשהו מסתתר?
כך נולד פתרון ששינה את בדיקות הגוף בשדות התעופה.
Automated Target Recognition, או בקיצור ATR.
במקום להציג תמונה מפורטת של הגוף, המערכת מציגה דמות כללית ואנונימית של אדם.
אם הסורק מזהה משהו חריג, הוא מסמן על הדמות את האזור שצריך לבדוק.
כך נראית הבדיקה היום
מי שעבר בשנים האחרונות דרך סורק גוף מודרני אולי כבר ראה את התוצאה.
על המסך מופיעה דמות אנושית בסיסית.
לא הפנים שלכם.
לא הגוף שלכם.
לא תמונה עירומה.
רק ציור כללי.
אם הכול תקין, אפשר להמשיך.
אם המערכת מזהה משהו חשוד באזור מסוים, אותו אזור מסומן והמאבטח יכול לבצע בדיקה ממוקדת.
הרעיון פשוט:
המאבטח לא צריך לראות איך הגוף שלכם נראה.
הוא רק צריך לדעת איפה לחפש חפץ שעלול להיות מסוכן.
אבל חברת Rapiscan נתקלה בבעיה
בשנת 2012 ותחילת 2013 הוטל לחץ על יצרני הסורקים לעבור למערכת שתגן טוב יותר על פרטיות הנוסעים.
החוק האמריקאי דרש שהמכונות יצוידו בתוכנה שתוכל להציג את תוצאות הסריקה בצורה אנונימית במקום ליצור את התמונות המפורטות.
המערכות המבוססות על גלי מילימטר הצליחו לעבור לשיטה הזאת.
אבל חברת Rapiscan התקשתה להתאים בזמן את מכונות ה-Backscatter שלה לדרישה החדשה.
החברה לא הצליחה לעמוד במועד שנקבע.
ואז ה-TSA קיבלה החלטה דרמטית.
המכונות הוצאו משדות התעופה
בשנת 2013 הודיעה ה-TSA שהיא מפסיקה להשתמש במכונות ה-Backscatter של Rapiscan בנקודות הבידוק בנמלי התעופה.
מאות מכונות הוסרו.
במקומן נעשה שימוש הולך וגובר במערכות אחרות, בעיקר סורקים המבוססים על גלי מילימטר.
אלה אינם משתמשים בקרני רנטגן כדי ליצור את תמונת הגוף.
הם משתמשים באנרגיית רדיו בתדרי מילימטר כדי לזהות עצמים שנמצאים על גוף הנוסע.
והכי חשוב מבחינת הפרטיות:
המפעיל רואה היום דמות כללית, לא תמונה מפורטת של הגוף שמתחת לבגדים.
אז הסורקים של היום לא "רואים אתכם עירומים"?
הסורק עדיין צריך לאסוף מידע על הגוף כדי לזהות עצמים שמוסתרים מתחת לבגדים.
אבל האופן שבו המידע מוצג לצוות הביטחון שונה מאוד.
במערכות המודרניות של ה-TSA, העובד אינו אמור לראות תמונה מפורטת של הגוף.
התוכנה מנתחת את הנתונים ומציגה סימון על דמות גנרית.
אם למשל נמצא משהו חריג באזור הקרסול, המסך עשוי לסמן את הקרסול.
אז המאבטח יכול לבדוק רק את האזור הזה.
זה שונה מאוד מהמערכות הראשונות, שבהן תמונת הגוף עצמה הייתה חלק מרכזי מהבדיקה.
ויש הבדל בין סורקי הגוף לסורקים של התיקים
כאן חשוב להבהיר בלבול נפוץ.
בשדות תעופה יש כמה סוגים של מערכות סריקה.
הסורק שאתם עוברים דרכו מיועד לבדוק את הגוף.
המכונה שאליה נכנס תיק היד שלכם היא מערכת אחרת לגמרי.
בשנים האחרונות שדות תעופה רבים מתקינים סורקי CT מתקדמים עבור תיקי יד.
אלה יוצרים תמונה תלת ממדית של תכולת התיק ומאפשרים לצוות הביטחון לבחון חפצים מזוויות שונות.
בחלק משדות התעופה הטכנולוגיה החדשה אפילו מאפשרת להשאיר מחשבים ונוזלים בתוך התיק.
אבל אין קשר ישיר בין הסורקים האלה לבין סערת הפרטיות של סורקי הגוף הישנים.
אז למה בכלל לא חזרו פשוט לגלאי המתכות?
כי גלאי מתכות פותרים רק חלק מהבעיה.
אם אדם מסתיר סכין מתכתית, הגלאי יכול לזהות אותה.
אבל חומר נפץ פלסטי, כלי נשק לא מתכתי או חפץ מסוכן אחר עלולים שלא להפעיל אותו.
סורקי גוף מודרניים נועדו לזהות מגוון רחב יותר של חומרים.
זו הסיבה שרשויות ביטחון ממשיכות להשתמש בהם.
המטרה לא הייתה לוותר על היכולת לראות משהו שמסתתר מתחת לבגדים.
המטרה הייתה לעשות זאת בלי להציג בפני העובדים תמונה אינטימית של האדם.
הפרשה העלתה גם דיון על קרינה
מכונות ה-Backscatter הישנות השתמשו בכמות נמוכה של קרינת רנטגן.
הרשויות טענו שרמת החשיפה הייתה נמוכה מאוד ובטוחה עבור נוסעים.
אבל גם הנושא הזה עורר ויכוח.
חלק מהמדענים והנוסעים שאלו מדוע צריך לחשוף מיליוני אנשים אפילו לכמות קטנה של קרינה אם קיימות חלופות.
הסורקים הנפוצים כיום בעמדות הגוף בארצות הברית משתמשים בגלי מילימטר ולא בקרני רנטגן.
זו טכנולוגיה שונה.
וזה לא היה המקרה היחיד שבו טכנולוגיית אבטחה התנגשה בפרטיות
זו דילמה שחוזרת שוב ושוב.
אנחנו רוצים שטיסות יהיו בטוחות.
אחרי פיגוע או ניסיון פיגוע הציבור דורש שרשויות הביטחון ימנעו את הפעם הבאה.
אבל כל כלי חדש שמאפשר לרשויות לראות יותר מעלה גם שאלה:
כמה אנחנו מוכנים לחשוף כדי להרגיש בטוחים?
הגוף שלנו?
הטלפון?
המחשב?
המזוודה?
הפנים שלנו?
המידע הביומטרי שלנו?
אין תשובה פשוטה.
מה שנראה הגיוני אחרי פיגוע יכול להיראות אחרת כמה שנים מאוחר יותר
הסורקים נכנסו לשימוש נרחב בתקופה שבה החשש מפיגועים בתעופה היה גבוה מאוד.
אחרי ניסיון להסתיר חומר נפץ מתחת לבגדים, האפשרות "לראות" מתחת לבגדים נשמעה לרבים כמו פתרון הגיוני.
אבל ברגע שהטכנולוגיה הגיעה לשימוש יומיומי, הציבור התחיל להבין את המחיר.
פתאום זו כבר לא הייתה שאלה תיאורטית.
אדם רגיל שטס לבקר משפחה יכול היה למצוא את עצמו עומד במכונה שמייצרת תמונה מפורטת של הגוף שלו.
ואז הוויכוח השתנה.
דווקא הטכנולוגיה פתרה חלק מהבעיה שהטכנולוגיה יצרה
הפתרון לא היה לוותר לחלוטין על סורקי הגוף.
במקום זאת, התוכנה השתפרה.
המערכת עדיין יכולה לבדוק אם משהו מסתתר מתחת לבגדים.
אבל העובד אינו צריך לראות את גוף הנוסע.
זו דוגמה מעניינת לאופן שבו טכנולוגיה יכולה ליצור בעיית פרטיות ואז להשתנות כדי לצמצם אותה.
האבטחה נשארה.
התמונה המפורטת נעלמה.
לפחות מבחינת מה שמוצג לצוות הביטחון.
היום אולי קשה להאמין שזה היה פעם נורמלי
נוסעים צעירים שעוברים כיום דרך סורקי הגוף ורואים על המסך דמות מצוירת כללית עשויים בכלל לא לדעת שהמערכות הראשונות נראו אחרת לגמרי.
לפני קצת יותר מעשור, הטכנולוגיה שבה השתמשו בחלק משדות התעופה בארצות הברית יכלה ליצור תמונות שהיו מפורטות מספיק כדי לעורר סערה לאומית.
התמונות האלה הפכו את אחת הדילמות הגדולות של אבטחת התעופה למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו.
כולנו רוצים שהאדם שעולה למטוס לידנו לא יישא חומר נפץ.
אבל רובנו גם לא רוצים שאדם זר יראה אותנו כמעט עירומים בדרך לשער.
ובסופו של דבר הציבור השפיע על האופן שבו הטכנולוגיה פועלת
המחאה לא ביטלה את בדיקות הגוף.
אבל היא כן שינתה אותן.
לחץ ציבורי.
ביקורת של ארגוני זכויות אזרח.
חקיקה.
ודרישות חדשות מצד ה-TSA.
כל אלה דחפו את התעשייה לעבור ממערכת שמציגה גוף מפורט למערכת שמציגה רק סימון של אזור חשוד.
היום הסורקים המודרניים בנקודות הבידוק של ה-TSA משתמשים בעיקר בטכנולוגיית גלי מילימטר ומציגים למפעילים דמות אנושית כללית.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לסורק בשדה התעופה, מרימים את הידיים ומחכים כמה שניות עד שהאור משתנה, אולי תזכרו שהמסך שמול איש הביטחון לא תמיד נראה כפי שהוא נראה היום.
פעם הוא היה מסוגל להראות הרבה יותר.
והנוסעים החליטו שזה פשוט יותר מדי.
