כולם דיברו על השינוי בגופה של אשתו של פירס ברוסנן. התגובה שלו מסבירה למה הם עדיין יחד אחרי יותר מ-30 שנה

בהוליווד, מקום שבו מערכות יחסים נוטות להתפרק כמעט באותה מהירות שבה הן מתחילות, יש זוג אחד שממשיך להוכיח שאהבה ארוכת שנים היא בהחלט אפשרית.

פירס ברוסנן מוכר למיליוני אנשים ברחבי העולם בתור אחד הגברים הכריזמטיים ביותר שגילמו את ג'יימס בונד. במשך עשרות שנות קריירה הוא הופיע לצד כמה מהנשים היפות והמפורסמות בעולם, הצטלם על שטיחים אדומים והפך לאחד מסמלי המין הגדולים של הוליווד.

אבל מאחורי התדמית של המרגל השרמנטי מסתתר אדם אחר לגמרי.

ברוסנן הוא איש משפחה מסור, ואחרי יותר משלושה עשורים לצד אשתו, קילי שיי סמית, הוא עדיין מדבר עליה כאילו הם רק התחילו לצאת.

getty images

הזוגיות שלהם עמדה במבחנים לא פשוטים. הם עברו יחד הצלחות אדירות, טרגדיות משפחתיות, שינויים בגוף ובמראה, לחץ תקשורתי וביקורת אכזרית ברשתות החברתיות.

למרות הכול, הקשר ביניהם רק התחזק.

וכאשר מבינים מה עבר על פירס לפני שפגש את קילי, קל להבין מדוע הוא מתייחס אליה כאל אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבל בחייו.

המפגש ששינה את חייו

פירס וקילי הכירו בשנת 1994 במקסיקו.

קילי, שעבדה באותה תקופה כעיתונאית ומנחת טלוויזיה, הגיעה למקום במסגרת עבודתה כדי לערוך ראיון. היא הייתה אמורה לראיין את השחקן טד דנסון, אבל בסופו של דבר מצאה את עצמה פוגשת דווקא את פירס ברוסנן.

החיבור ביניהם היה כמעט מיידי.

הדייט הראשון שלהם נשמע כמו סצנה מסרט רומנטי.

קילי סיפרה בעבר שהם ישבו יחד מתחת לכוכבים, פירס החזיק את ידה, זיקוקים האירו את השמיים והמוזיקה התנגנה ברקע. הם נשארו לדבר עד שלוש לפנות בוקר.

היא זכרה היטב את הרושם הראשוני שלה ממנו.

בעיניה הוא היה גבוה, כהה, יפה תואר וכריזמטי, אבל היה בו גם משהו שובב ומיוחד שתפס מיד את תשומת לבה.

גם מצדו של פירס התחושה הייתה חזקה.

הוא סיפר לאורך השנים שהוא התאהב באנרגיה של קילי, בתשוקה שלה לחיים ובכוח הפנימי שלה.

לדבריו, יש בה עוצמה שהוא פשוט לא יכול לדמיין את חייו בלעדיה.

פירס הגיע לקשר אחרי טרגדיה איומה

כדי להבין עד כמה הקשר עם קילי היה משמעותי עבורו, צריך לחזור כמה שנים לאחור.

לפני שפגש אותה, פירס היה נשוי לשחקנית האוסטרלית קסנדרה האריס.

השניים נישאו בשנת 1980 ובנו יחד משפחה. פירס גם אימץ את ילדיה של קסנדרה ממערכת יחסים קודמת, שרלוט וכריסטופר, לאחר שאביהם נפטר.

אבל אז המשפחה ספגה מכה קשה.

קסנדרה חלתה בסרטן השחלות.

אחרי מאבק במחלה היא הלכה לעולמה בשנת 1991, כשהייתה בת 43 בלבד.

פירס נותר שבור.

שנים לאחר מכן הוא סיפר עד כמה האובדן השפיע עליו וכיצד הכאב המשיך ללוות אותו גם כשהקריירה שלו הלכה ונסקה.

ואז הגיעה קילי.

היא לא מחקה את העבר שלו ולא ניסתה להחליף את האישה שאיבד. במקום זאת, היא הפכה בהדרגה לאדם שאיתו הצליח לבנות חיים חדשים.

שבע שנים לאחר שהכירו הם נישאו באירלנד

פירס וקילי החלו לצאת בשנת 1994, ובשנת 2001 החליטו להפוך את הקשר לרשמי.

השניים נישאו באירלנד, המדינה שבה נולד פירס.

הטקס נערך במנזר Ballintubber שבמחוז מאיו, ולאחר מכן המשיכו בני הזוג והאורחים לחגיגות בטירת אשפורד המרשימה.

התכנון המקורי היה להינשא שנה קודם לכן, אך החתונה נדחתה לאחר שבנו של פירס היה מעורב בתאונת דרכים וסבל מפגיעה בעמוד השדרה.

עבור פירס, המשפחה הייתה במקום הראשון.

כאשר הגיע לבסוף יום החתונה, השניים רצו לחגוג אותו בצורה פרטית ככל האפשר. חברים ובני משפחה הוזמנו לאירוע, ומערך אבטחה משמעותי הוצב במקום כדי להרחיק את התקשורת והצלמים.

החתונה הייתה מפוארת, אבל מה שקרה לאחריה היה חשוב הרבה יותר.

הם פשוט נשארו יחד.

הם הקימו משפחה משותפת

לפירס ולקילי שני בנים משותפים.

דילן תומאס נולד בשנת 1997, ופריס בקט נולד בשנת 2001.

אבל המשפחה של פירס הייתה גדולה יותר עוד לפני כן.

קילי הפכה לחלק מחייהם של ילדיו מהנישואים הקודמים שלו, ועם השנים היא מילאה תפקיד חשוב מאוד במשפחה המורחבת.

פירס דיבר פעמים רבות על הדרך שבה קילי תמכה בו לא רק כבת זוג, אלא גם כאמא וכשותפה אמיתית לחיים.

לצד המשפחה, בני הזוג חולקים גם אהבה גדולה לטבע ולסביבה.

במהלך השנים הם השתתפו בקמפיינים סביבתיים, תמכו במאבקים להגנה על האוקיינוסים ופעלו נגד ציד לווייתנים.

ואז אנשים התחילו לדבר על הגוף שלה

עם השנים, כמו אצל כולנו, המראה של פירס וקילי השתנה.

אבל בזמן שכוכבים גברים בהוליווד זוכים לעיתים קרובות לסלחנות רבה יותר בכל הקשור להזדקנות, נשים מפורסמות נאלצות להתמודד עם ביקורת בלתי פוסקת על הגוף שלהן.

קילי הפכה למטרה קבועה של מדורי רכילות וגולשים ברשת.

אנשים החלו להעיר על כך שעלתה במשקל מאז השנים הראשונות של מערכת היחסים.

תמונות ישנות שלה הוצבו לצד תמונות חדשות, כותרות עסקו בשינוי בגופה, וגולשים שלא פגשו אותה מעולם הרשו לעצמם להעביר ביקורת על המראה שלה.

חלק מאתרי הרכילות אפילו העלו השערות לגבי הסיבות לשינוי במשקל, אף שאין צורך בסיבה רפואית מיוחדת כדי להסביר מדוע גוף של אדם משתנה במהלך עשרות שנים.

אבל דבר אחד לא השתנה.

הדרך שבה פירס הסתכל עליה.

פירס מעולם לא הסתיר כמה הוא אוהב אותה

בזמן שאנשים זרים ברשת התעסקו בגופה של אשתו, פירס המשיך לעשות משהו פשוט מאוד.

לאהוב אותה בגלוי.

הוא מעולם לא התבייש להצטלם לצדה, לחבק אותה או להחזיק את ידה על השטיח האדום.

להפך.

לאורך השנים השניים נצפו שוב ושוב מתנשקים ומפגינים חיבה באירועים ציבוריים.

ופירס עצמו לא חסך במילים.

באחד הראיונות אמר שמצא אישה נהדרת בקילי ושגם אם היה מחפש מיליון פעמים, הוא לא מאמין שהיה מוצא מישהי טובה ממנה.

בפעם אחרת דיבר על הכוח והחיוניות שלה ואמר שכאשר היא מסתכלת עליו, הוא עדיין מתרגש.

אחרי עשרות שנים יחד.

בזמן שאנשים הסתכלו על המשקל, הוא הסתכל על האדם

אולי דווקא כאן נמצא אחד הדברים שהופכים את מערכת היחסים שלהם למיוחדת כל כך.

בעולם שמעניק חשיבות עצומה למראה חיצוני, פירס מעולם לא נתן לתגובות מבחוץ לקבוע איך הוא אמור להרגיש כלפי אשתו.

הוא הכיר אותה כאישה צעירה, ראה אותה הופכת לאמא, עבר איתה עשרות שנים של חיים משותפים והמשיך לבחור בה.

הגוף השתנה.

השיער השתנה.

השנים עברו.

אבל האהבה נשארה.

וזה דבר שלא תמיד רואים בהוליווד.

גם כשהיה רחוק בצילומים, הוא רצה אותה לידו

הקריירה של פירס לקחה אותו לכל רחבי העולם.

במשך השנים הוא צילם סרטים במדינות שונות ונאלץ לבלות תקופות ארוכות הרחק מהבית.

אבל לדבריו, הפרידה מקילי תמיד הייתה קשה עבורו.

הוא סיפר שבעבר, כאשר היה בצילומים מעבר לים והתחיל להתגעגע אליה, היה פשוט שולח לה כרטיס טיסה כדי שתצטרף אליו.

מבחינתו, לא היה טעם להיות במקום יפה או מרגש אם האישה שאהב לא הייתה שם לצדו.

פירס תיאר את הקשר שלהם בפשטות.

הם פשוט התאימו.

אפילו לתפקיד גיבור על הוא לקח איתו חלק ממנה

בשנת 2022 הופיע ברוסנן בסרט "Black Adam" בתפקיד דוקטור פייט.

אבל מעריצים חדי עין אולי הבחינו בפרט אישי במיוחד שהשחקן לקח איתו אל הדמות.

הוא ענד בסרט את טבעת הנישואים שלו ואת השעון שקילי העניקה לו שנים קודם לכן.

על השעון נחרט משפט הקשור לאהבה ולזמן.

פירס הסביר שהוא הרגיש ששני הפריטים מתאימים לדמות ולכן החליט להשתמש בהם במהלך הצילומים.

עבור קילי, המחווה הייתה מרגשת במיוחד.

מבחינתה, הסמלים הפרטיים של הזוגיות שלהם נכנסו יחד עם בעלה אפילו לעולם של גיבורי העל.

אהבה שנשארה גם אחרי שהמצלמות כבו

במהלך הקריירה שלו פירס ברוסנן גילם את אחד הגברים המחוזרים ביותר בתולדות הקולנוע.

הוא הצטלם לצד נשים שנחשבו לכמה מהכוכבות היפות ביותר בעולם.

אבל בחיים האמיתיים, האישה שהוא רצה לחזור אליה הייתה תמיד קילי.

הם הכירו ב-1994.

התחתנו ב-2001.

הקימו משפחה, גידלו ילדים, עברו יחד תקופות טובות וקשות והתמודדו עם תשומת לב ציבורית שכמעט אף זוג רגיל לא צריך להתמודד איתה.

ובכל זאת, במשך יותר משלושה עשורים הם ממשיכים לבחור זה בזו.

אולי בגלל זה הסיפור שלהם מצליח לרגש כל כך הרבה אנשים.

לא מפני שהם מושלמים.

לא מפני שהם לא הזדקנו.

ולא מפני שהחיים שלהם היו נטולי כאב.

אלא בדיוק להפך.

הם השתנו, התבגרו ועברו יחד דברים שאי אפשר לראות בתמונת שטיח אדום אחת.

בעולם שבו אנחנו מופצצים בתמונות של גוף "מושלם", זוגיות "מושלמת" וחיים "מושלמים", פירס ברוסנן וקילי שיי סמית מזכירים משהו שקל מאוד לשכוח.

אהבה אמיתית לא נמדדת במספר שעל המשקל, בקמטים על הפנים או בכמה אדם דומה לתמונה שצולמה ממנו לפני 30 שנה.

היא נמדדת בשאלה מי עדיין עומד לצדך אחרי שכל הדברים האלה השתנו.

ובמקרה של פירס וקילי, התשובה ברורה.

הם עדיין שם, יחד.

היא נרדפה במשך 13 שנים, ואז נחטפה לבונקר אטום לרעש: זה התרגיל שהציל את חייה

במשך יותר מעשור סמנתה סטייטס ניסתה לגרום לאדם אחד להבין דבר פשוט: היא לא מעוניינת בו.

היא דחתה אותו שוב ושוב, ביקשה ממנו להתרחק ממנה, השיגה נגדו צו הגנה ואפילו פנתה פעם נוספת לבית המשפט כאשר הרגישה שהסכנה חוזרת.

אבל כריסטופר תומאס לא הפסיק.

מה שהתחיל בהודעות מטרידות בתקופת הלימודים הפך בהדרגה למעקב אובססיבי שנמשך שנים. ואז, בבוקר אחד באוקטובר 2022, הפחד הגדול ביותר של סמנתה הפך למציאות. תומאס פרץ לביתה, חטף אותה והכניס אותה לבונקר אטום לרעש שאותו הכין מראש.

בתוך אותו חדר מבודד, כשהיא מבינה שאיש אינו יכול לשמוע אותה ושחייה נמצאים בסכנה ממשית, סמנתה עשתה דבר יוצא דופן.

במקום להילחם בו פיזית, היא החליטה לגרום לו להאמין שהוא יכול לסמוך עליה.

ההחלטה הזו הייתה ככל הנראה מה שהציל את חייה.

הכול התחיל במפגש שנראה תמים

סמנתה פגשה את כריסטופר תומאס בשנת 2011, כאשר הייתה סטודנטית צעירה באוניברסיטת Grand Valley State במישיגן.

השניים השתתפו בפעילויות של קבוצה נוצרית בקמפוס. לדבריה, הרושם הראשוני שלה ממנו לא היה מפחיד במיוחד. הוא נראה לה בעיקר ביישן, בודד ומעט מביך מבחינה חברתית.

בתחילה סמנתה אפילו ריחמה עליו.

אבל בתוך זמן קצר משהו בהתנהגות שלו החל להשתנות.

תומאס התחיל לשלוח לה הודעות רבות בפייסבוק ולבקש ממנה לצאת איתו. סמנתה סירבה. הוא המשיך לשאול. היא סירבה שוב.

הבעיה הייתה שהוא פשוט לא היה מוכן לקבל את המילה "לא".

עם הזמן, ההודעות הפכו רק לחלק קטן מהבעיה. הוא החל להופיע במקומות שבהם הייתה, להגיע למקום העבודה שלה, לעקוב אחריה בזמן שהייתה עם חברים ולהופיע באימוני הספורט שלה.

בשלב מסוים סמנתה הבינה שזה כבר לא אדם שמנסה לחזר אחריה.

מישהו עוקב אחריה.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Samantha Stites‎‏ (@‏‎samanthastites‎‏)‎‏

היא השיגה נגדו צו הגנה

בשנת 2014 החשש של סמנתה הפך לרציני במיוחד.

היא התקבלה לתוכנית התמחות בקנזס סיטי, ואז גילתה שגם תומאס נרשם לאותה תוכנית.

מבחינתה זה היה הרגע שבו הבינה עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי להישאר קרוב אליה.

סמנתה פנתה לבית המשפט וביקשה צו הגנה.

הבקשה אושרה והיא קיבלה צו שאסר על תומאס להתקרב אליה למשך שש שנים.

במשך תקופה ארוכה הצו עבד.

תומאס התרחק, סמנתה המשיכה בחייה, סיימה את לימודיה והפכה לעובדת סוציאלית מוסמכת. היא קנתה בית וניסתה להשאיר את כל הסיפור מאחוריה.

אבל בשנת 2020 פג תוקפו של צו ההגנה.

והסיוט התחיל מחדש.

הוא חזר לעקוב אחריה

כמעט מיד לאחר שפג תוקף הצו, סמנתה החלה להבחין שוב בתומאס.

הוא הופיע במקומות שבהם הייתה, הצטרף אפילו לאותה ליגת כדורגל חובבים שבה שיחקה והמשיך למצוא דרכים להיות בסביבתה.

בדיעבד התברר שהוא לא רק עקב אחריה פיזית.

הוא השתמש גם במכשירי GPS שהוסתרו בכלי רכב כדי לדעת היכן היא נמצאת.

סמנתה חששה מאוד וביולי 2022 פנתה שוב לבית המשפט בבקשה לקבל צו הגנה נוסף.

הפעם הבקשה שלה נדחתה.

רק כשלושה חודשים לאחר מכן הגיע היום שהיא חששה ממנו במשך שנים.

הוא פרץ לביתה לפנות בוקר

בבוקר 7 באוקטובר 2022 כריסטופר תומאס נכנס לביתה של סמנתה.

על פי עדותה, הוא תקף אותה כשהייתה במיטה, קשר אותה והוציא אותה מהבית בניגוד לרצונה.

כבר באותו רגע היא הבינה דבר מפחיד.

אם הוא יצליח להוציא אותה מהבית ולהעביר אותה למקום אחר, הסיכויים שמישהו ימצא אותה בחיים יצטמצמו משמעותית.

בזמן הנסיעה סמנתה לא ידעה בוודאות לאן הוא לוקח אותה. היא ניסתה להישאר מרוכזת ולזכור פרטים מהדרך כדי שאם תצליח לצאת משם, יהיה לה מידע למסור למשטרה.

לבסוף הם הגיעו ליחידת אחסון.

בתוכה חיכה לה משהו שנראה כאילו נלקח מסדרת מתח.

הוא בנה עבורה בונקר אטום לרעש

בתוך יחידת האחסון בנה תומאס חדר מיוחד.

הקירות היו מצופים בחומרים שנועדו לבודד רעש. במקום היו מזרן וציוד שאפשר לו להחזיק אדם בשבי במשך תקופה ממושכת.

לדברי החוקרים, הוא השקיע אלפי דולרים בהקמת החדר.

כשהיו בפנים, תומאס גילה לסמנתה עד כמה עמוק היה המעקב אחריה.

הוא הראה לה כיצד עקב אחר מיקומה באמצעות GPS וסיפר לה כי הוא מתכנן להחזיק אותה במקום במשך כשבועיים.

הוא אפילו הכין מזון, מים וציוד בסיסי נוסף.

סמנתה הבינה שאף אחד בחוץ לא יוכל לשמוע אותה צועקת.

היא גם הבינה שניסיון להילחם בו בכוח עלול להסתיים במותה.

באותו הרגע היא החליטה להשתמש בכלי אחר.

בפסיכולוגיה.

היא הבינה ממה הוא באמת מפחד

סמנתה עבדה כעובדת סוציאלית והייתה בעלת הכשרה בהתמודדות עם משברים.

במקום להיכנס לפאניקה, היא ניסתה לדבר עם תומאס וללמוד מה הוא חושב.

במהלך השיחות היא הבחינה בדבר חשוב.

הוא פחד מאוד להיכנס לכלא.

זה היה הפתח שחיפשה.

סמנתה התחילה לשכנע אותו שאם ישחרר אותה, היא לא תפנה למשטרה.

היא ניסתה להיראות רגועה ולגרום לו להאמין שהיא אינה מתכוונת להסגיר אותו.

היא אפילו ניצלה את העובדה שהיא עובדת סוציאלית כדי לגרום לו לחשוב שהיא מסוגלת לשמור סוד.

מבחינתה זו לא הייתה הבטחה אמיתית.

זו הייתה אסטרטגיית הישרדות.

היא גרמה לו להאמין שיש ביניהם סיכוי

כדי לחזק את האמון שלו בה, סמנתה אף העמידה פנים שהיא מוכנה לשקול מערכת יחסים איתו.

היא ידעה שעליה להמשיך לדבר בשפה שתגרום לו להרגיש שהוא מקבל את מה שרצה במשך שנים.

תומאס התנה את שחרורה בכך שיתקוף אותה מינית.

סמנתה הבינה שהיא נמצאת במצב שבו המטרה היחידה שלה היא לצאת מהחדר בחיים.

היא ביקשה ממנו להבטיח שאם תעשה מה שהוא דורש, הוא יחזיר אותה הביתה עוד באותו ערב.

לדבריה, הוא הסתכל עליה והסכים.

סמנתה החליטה להאמין שלפחות בדבר אחד הוא עשוי לעמוד במילה שלו.

זו הייתה החלטה בלתי אפשרית שאדם במצב רגיל לא אמור לעולם להידרש לקבל.

אבל שעות לאחר שנחטפה, תומאס אכן הוציא אותה מהבונקר והחזיר אותה לביתה.

ברגע שהייתה חופשייה, היא פעלה

סמנתה לא התכוונה לקיים את ההבטחה שלא תפנה לרשויות.

ברגע שהייתה בטוחה מספיק לעשות זאת, היא ביקשה עזרה.

מכיוון שחשדה שתומאס עדיין עוקב אחרי המכונית שלה באמצעות GPS, היא לא נסעה בעצמה לבית החולים. במקום זאת ביקשה משכן להסיע אותה.

בבית החולים נאספו ראיות והיא סיפרה לחוקרים כל פרט שהצליחה לזכור.

היכולת שלה להישאר מרוכזת בזמן החטיפה התבררה כקריטית.

היא זכרה פרטים מהמסלול, מהמקום שבו הוחזקה ומהדברים שראתה בתוכו.

המידע שסיפקה עזר למשטרה לאתר את תומאס ואת הבונקר.

המשטרה מצאה שנים של אובססיה

כאשר החוקרים החלו לחפש בביתו ובחפציו של תומאס, התמונה שהתגלה הייתה מטרידה אפילו יותר.

הם מצאו ציוד ששימש במהלך החטיפה, קבלות ואריזות של מכשירי GPS וכן כמות גדולה של תמונות וסרטונים של סמנתה שנאספו במשך יותר מעשור.

החקירה חשפה גם שתומאס כבר הסתבך בעבר במקרה של מעקב אחר אישה אחרת.

עוד לפני שפגש את סמנתה, אישה אחרת כבר ביקשה נגדו צו הגנה לאחר שלדבריה עקב אחריה והופיע ליד ביתה.

כעת היה ברור שהסכנה שסמנתה התריעה מפניה במשך שנים הייתה אמיתית.

הוא נשלח לעשרות שנים בכלא

תומאס נעצר זמן קצר לאחר החטיפה.

בדצמבר 2023 הוא הודה בעבירות שכללו חטיפה, עינויים, מעקב בנסיבות מחמירות ופריצה לבית.

במסגרת הסדר הטיעון בוטלו האישומים בעבירות המין.

בפברואר 2024 נגזר עליו עונש של 40 עד 60 שנות מאסר.

אם אי פעם ישוחרר מהכלא, הוא יידרש להיות תחת מעקב GPS למשך שארית חייו.

עבור סמנתה, גזר הדין סיפק סוף סוף תחושת ביטחון מסוימת לאחר יותר מעשור שבו הרגישה שאדם מסוכן יכול להופיע בכל רגע.

"ההכשרה שלי עזרה לי לחשוב מהר"

סמנתה מאמינה שהניסיון שלה כעובדת סוציאלית תרם משמעותית ליכולת שלה לשרוד.

במסגרת עבודתה היא למדה כיצד להתמודד עם אנשים במצבי משבר, כיצד להישאר רגועה וכיצד לזהות במהירות מה מניע אדם שנמצא מולה.

בתוך הבונקר היא השתמשה בדיוק בכישורים האלה.

במקום לחשוב כיצד לנצח את החוטף שלה בכוח, היא ניסתה להבין מה הוא רוצה, ממה הוא מפחד ואיזה סיפור היא צריכה לספר לו כדי שיאמין ששחרורה אינו מסוכן עבורו.

זה עבד.

לא משום שהוא הפך פתאום לאדם טוב יותר, אלא משום שסמנתה הצליחה לגרום לו לחשוב שהבחירה הבטוחה עבורו היא לתת לה ללכת.

היום היא מספרת את הסיפור כדי לעזור לאחרות

האירועים שינו את חייה לחלוטין.

לאחר החטיפה והתקיפה סמנתה התמודדה עם פוסט טראומה, עזבה את הבית שממנו נחטפה והשקיעה באמצעי אבטחה במקום מגוריה החדש.

אבל היא גם החליטה שהסיפור שלה לא יישאר מוסתר.

המקרה שלה עומד במרכז הסדרה התיעודית "Stalking Samantha: 13 Years of Terror", שעוסקת בשנים הארוכות שבהן תומאס עקב אחריה ובכישלונות של המערכת להגן עליה לפני שהמצב הידרדר לחטיפה.

סמנתה מקווה שהחשיפה תגרום לאנשים להבין שמעקב אינו התנהגות רומנטית, מוזרה או לא מזיקה.

לפעמים הוא יכול להיות סימן אזהרה לסכנה חמורה הרבה יותר.

והמסר שלה לנשים אחרות הוא חשוב במיוחד: אם משהו בהתנהגות של אדם גורם לכן להרגיש שמשהו לא בסדר, אל תתעלמו מהתחושה הזו.

במשך שנים סמנתה ידעה שתומאס מסוכן.

בסופו של דבר, כשהיא מצאה את עצמה נעולה בבונקר אטום לרעש, בלי לדעת אם תראה שוב אור יום, היא נאלצה לסמוך על דבר אחד בלבד.

על עצמה.

והיכולת שלה להישאר רגועה, לקרוא את האדם שמולה ולגרום לו להאמין שהיא בצד שלו היא שאפשרה לה לצאת מהמקום בחיים.

מליסה מקארתי חושפת במי היא חושדת בפרשת הרצח של ג'ונבנה רמזי

כמעט 30 שנה אחרי הרצח המזעזע של ג'ונבנה רמזי בת ה-6, התעלומה סביב מותה עדיין רחוקה מפתרון. כעת, השחקנית מליסה מקארתי, שעומדת לגלם את אמה של הילדה בסדרת דרמה חדשה של נטפליקס, מספרת כי אחרי שצללה לעומק החקירה וקראה כמויות גדולות של חומר על הפרשה, היא גיבשה לעצמה דעה בנוגע לזהות האדם שאחראי למותה.

מקארתי, בת 56, תגלם את פטסי רמזי, אמה של ג'ונבנה, בסדרה החדשה של נטפליקס, "The Murder of JonBenét Ramsey".

כחלק מההכנות לתפקיד, השחקנית החליטה לא להסתפק בקריאת תסריט או בצפייה בסרטים תיעודיים על המקרה. לדבריה, היא שקעה עמוק מאוד בחומרי החקירה וניסתה לקרוא כל מסמך רשמי שהצליחה להשיג.

היא סיפרה שקראה דוחות משטרה ודוחות של חוקרי מקרי מוות, בניסיון להבין טוב ככל האפשר את האירועים ואת האנשים שהיו במרכז הפרשה.

getty images

אחרי שקראה את חומרי החקירה, היא הגיעה למסקנה אישית

לאחר שעברה על החומרים הרבים, מקארתי אמרה כי נוצרה אצלה תחושה אישית ברורה בנוגע לאחת השאלות המרכזיות שמלוות את המקרה כבר עשרות שנים: האם מישהו מבני משפחת רמזי היה מעורב ברצח?

מקארתי הדגישה שהיא אינה מציגה את דבריה כעובדה ואינה טוענת שיש לה מידע חדש על החקירה.

לדבריה, זו פשוט התחושה האישית שלה לאחר שקראה את חומרי המקרה.

היא אמרה ל-Variety כי ליבה אומר לה שאף אחד מבני המשפחה לא היה מסוגל לבצע את המעשה.

מקארתי אף הודתה שאין לה בהכרח את היכולת, ואולי גם לא את הזכות, לקבוע דבר כזה, אך זו התחושה שאליה הגיעה.

לדבריה, במהלך צילומי הסדרה היא הרגישה שהיא חייבת להחליט לעצמה במה היא מאמינה בנוגע למקרה, כדי שתוכל לגשת לדמות שהיא מגלמת בצורה שלמה יותר.

הסדרה לא נועדה לפתור את התעלומה

למרות העניין הרב סביב השאלה "מי רצח את ג'ונבנה רמזי?", מקארתי מדגישה שהסדרה החדשה של נטפליקס אינה אמורה להיות סדרת בלשים טיפוסית שמנסה להציג בפני הצופים פתרון חד-משמעי לתעלומה.

לדבריה, היא רואה בפרויקט יותר מחקר של הדמויות ושל האנשים שחייהם השתנו בעקבות הפרשה.

במקום להתמקד רק בחיפוש אחר החשוד, הסדרה צפויה לעסוק גם באנשים שהיו בלב הסיפור ובמה שעבר עליהם בעקבות מותה של ג'ונבנה והסערה התקשורתית והציבורית העצומה שהתפתחה לאחר מכן.

מקארתי סיפרה כי במהלך העבודה על התפקיד פיתחה רגשות חזקים כלפי פטסי רמזי.

היא אמרה שהיא חשה חיבה רבה כלפיה ואף הביעה חמלה כלפי משפחת רמזי וכל מה שעברה בעקבות הרצח והחשדות שהופנו כלפיה.

פטסי רמזי מתה בשנת 2006 לאחר שחלתה בסרטן השחלות.

הרצח שזעזע את ארצות הברית

פרשת ג'ונבנה רמזי החלה בדצמבר 1996.

ג'ונבנה הייתה בת שש בלבד כאשר נמצאה מתה במרתף בית משפחתה בעיר בולדר שבקולורדו.

הילדה, שהשתתפה בתחרויות יופי לילדים, נמצאה לאחר שהוכתה ונקשרה.

בבית נמצאה גם דרישת כופר בסך 118 אלף דולר, שבה נדרש כסף בתמורה להחזרתה של הילדה.

אך ג'ונבנה כבר הייתה מתה.

נתיחה שלאחר המוות קבעה כי היא מתה כתוצאה מחנק בחניקה, בשילוב עם פגיעת ראש חמורה. מותה הוגדר רשמית כרצח.

אף אדם לא הואשם ברצח

המקרה זכה לחשיפה תקשורתית עצומה והפך במהירות לאחת מפרשות הרצח המפורסמות ביותר בארצות הברית.

במשך השנים נערכה חקירה משטרתית נרחבת, הופיעו אינספור תיאוריות ונבדקו כיוונים שונים, אך למרות זאת איש לא הואשם ברצח של ג'ונבנה.

אביה של הילדה, ג'ון רמזי, המשיך לאורך השנים לדבר בפומבי על מותה ולדרוש תשובות.

הוא אינו מעורב בהפקת סדרת הדרמה החדשה של נטפליקס.

מאז מותה של פטסי הוא נישא מחדש וכיום מתגורר במישיגן עם אשתו.

אביה הצביע על אירוע אחר שאולי קשור לרצח

בשנת 2024 סיפר ג'ון רמזי ל-PEOPLE על תיאוריה נוספת בנוגע לזהות האדם שרצח את בתו.

לדבריו, תשעה חודשים לאחר מותה של ג'ונבנה התרחש בבולדר מקרה אלים נוסף שאולי היה קשור לפרשה.

באותו אירוע, לטענתו, אדם רעול פנים פרץ לביתה של ילדה בת 12, תקף אותה ולאחר מכן נמלט מהמקום.

האדם שביצע את התקיפה לא נתפס.

לדברי ג'ון רמזי, ייתכן בהחלט שמדובר באותו אדם שהיה אחראי גם לרצח של ג'ונבנה.

הוא טען כי המשטרה דחתה בזמנו את האפשרות שיש קשר בין שני האירועים וקבעה שלא מדובר באותו אדם.

כמעט שלושה עשורים ללא תשובה

למרות השנים הרבות שעברו מאז הרצח, התיק עדיין פתוח.

בשנת 2026 מציינים 30 שנה למותה של ג'ונבנה רמזי, ומשטרת בולדר מסרה כי החקירה עדיין פעילה.

בינתיים, הסיפור ממשיך לעורר עניין עצום בקרב הציבור, והסדרה החדשה של נטפליקס צפויה להחזיר שוב את אחת מפרשות הרצח המפורסמות והמדוברות ביותר בארצות הברית למרכז תשומת הלב.

עבור מליסה מקארתי, העבודה על הסדרה דרשה ממנה לעבור על חומרי החקירה ולנסות להבין את פטסי רמזי לא רק כדמות ציבורית שהופיעה במשך שנים בכותרות, אלא כאם שאיבדה את בתה.

ואחרי כל מה שקראה, מקארתי אומרת שהגיעה לפחות למסקנה אישית אחת: התחושה שלה היא שאף אחד מבני משפחת רמזי לא היה אחראי למותה של ג'ונבנה.

עם זאת, גם היא מבהירה שמדובר באמונה האישית שלה בלבד.

שלושים שנה לאחר הרצח, השאלה מי הרג את ג'ונבנה רמזי עדיין נותרה ללא תשובה.

גור דביבון רטוב מגשם נמצא מכורבל על מפתן בית – ואז הגיע רגע ההצלה

לפעמים שיחת טלפון אחת מספיקה כדי להציל חיים קטנים.

זה בדיוק מה שקרה בתחילת חודש יוני במסצ'וסטס, כאשר תושב העיירה בלצ'רטאון גילה אורח בלתי צפוי על מפתן ביתו: גור דביבון קטן, רטוב לחלוטין לאחר סופת גשם, מכורבל ליד דלת הכניסה ונראה מבוהל וחסר אונים.

האיש לא ידע כמה זמן הגור נמצא שם, אבל לפי ההתנהגות של הכלבים שלו במהלך הלילה, הוא העריך שהדביבון הקטן אולי שהה מחוץ לדלת במשך שעות ארוכות.

ב-7 ביוני הוזעקו למקום אנשי מחלקת הפיקוח על בעלי החיים של בלצ'רטאון. כשהגיעו, הם הבינו מיד שהגור נמצא במצב שבו הוא אינו יכול להסתדר לבדו.

הוא היה קטן מאוד, ספוג מים מהגשם ורועד מקור.

אחד מאנשי הפיקוח שהגיעו למקום סיפר מאוחר יותר ל-PEOPLE כי המראה היה קשה עבורו.

לדבריו, ברגע שראה את גור הדביבון הרטוב והמבועת, מכורבל ליד הדלת, ליבו נשבר. היה ברור שהגור צעיר מדי מכדי להישאר לבדו בטבע.

החיפוש אחר האמא לא הצליח

לפני שלקחו את הגור מהמקום, אנשי הפיקוח בדקו את האזור בניסיון להבין האם אמו נמצאת בקרבת מקום.

כאשר לא הצליחו למצוא דביבונה בוגרת באזור, הם החליטו שהאפשרות הבטוחה ביותר היא לקחת את הגור לטיפול.

הדביבון הקטן נעטף בשמיכה חמה, ואנשי הפיקוח יצרו קשר עם Leyden Center for Wildlife Rehabilitation, מרכז לשיקום חיות בר במסצ'וסטס.

אלא שהייתה בעיה.

באותו יום ממש הודיע מרכז השיקום כי הוא כבר עמוס לחלוטין ואינו מסוגל לקבל בעלי חיים נוספים.

אנשי המרכז הסבירו כי באותו שלב הם כבר טיפלו ב-21 דביבונים, 18 אופוסומים, שני מרמיטות, שבעה שועלים, שני דורבנים וסנאי מעופף אחד.

מבחינת מקום, זמן וכוח אדם, המרכז הגיע למעשה לקצה גבול היכולת שלו.

אבל אז הגיעה השיחה בנוגע לגור הדביבון שנמצא על מפתן הבית.

ואחרי שראו אותו, אנשי המרכז שינו את דעתם.

הם פרסמו ברשתות החברתיות תמונה של הגור והסבירו שהם אמנם החליטו שלא לקבל עוד דביבונים, אבל מול המקרה הזה פשוט היה להם קשה לומר לא.

הוא קיבל גם שם חדש

גור הדביבון הגיע למרכז השיקום, שם החל לקבל טיפול והשגחה.

בהמשך העניקו לו אנשי המקום את השם "באב" – Bub.

אך בזמן שבאב נח ומתאושש, משהו נוסף התחיל לקרות.

התמונה שלו מזירת ההצלה החלה להתפשט ברשת.

הצילום שבו נראה הדביבון הזעיר, רטוב מהגשם ומכונס בעצמו על מפתן הבית, משך תשומת לב רבה, וכלי תקשורת החלו להתעניין בסיפור.

אנשי מרכז השיקום גילו לפתע שהמטופל החדש שלהם הפך ל"מפורסם".

בפוסט שפרסמו בפייסבוק הם כתבו שהדביבון האחרון שהגיע אליהם מבלצ'רטאון כנראה זוכה לפרסום, וכי כמה כלי תקשורת כבר פנו אליהם בנוגע אליו.

באותו זמן הם גם עדכנו כי באב נמצא בהסגר ומצבו טוב.

וזה לא היה החילוץ היחיד באותו יום

עבור אנשי Belchertown Animal Control, הסיפור של באב היה רק חלק מיום עמוס במיוחד.

לא הרבה זמן לאחר שהדביבון חולץ, התקבלה קריאה נוספת.

הפעם מדובר היה בגור מרמיטה שנמצא כשהוא לכוד ברשת של כלוב חבטות בייסבול.

כאשר אנשי הפיקוח הגיעו למקום, הם ראו שחוטי הפלסטיק של הרשת הסתבכו בחוזקה סביב צווארו של הגור.

הוא התקשה לנשום.

אחד מאנשי הצוות נאלץ לחתוך בזהירות כ-30 חלקים של הרשת כדי לשחרר אותו מבלי לפגוע בו.

בסופו של דבר גם גור המרמיטה חולץ בהצלחה, וגם הוא הועבר ל-Leyden Center for Wildlife Rehabilitation לקבלת טיפול.

"עונת הגורים" היא תקופה עמוסה במיוחד

מחלקת הפיקוח על בעלי החיים בבלצ'רטאון היא יחידה קטנה במיוחד.

לדברי אחד מאנשי הצוות, המחלקה כוללת שלושה עובדים בלבד שאחראים על כל אזור בלצ'רטאון, 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע.

בתקופה המכונה אצלם "עונת הגורים", הם מקבלים לעיתים קרובות קריאות בנוגע לחיות בר צעירות שנמצאות לבדן, פצועות או לכודות.

הצוות הסביר כי במהלך התקופה הזו, וגם לאורך שאר השנה, הם נתקלים במגוון גדול מאוד של בעלי חיים הזקוקים לעזרה.

תודה לאנשים שלא התעלמו

לאחר שני החילוצים, אנשי מחלקת הפיקוח פרסמו הודעת תודה לתושבים שזיהו את בעלי החיים והתקשרו לבקש עזרה.

הם הודו במיוחד לתושב שמצא את גור הדביבון ואף סייע בהעברת שני הגורים למרכז השיקום.

הם גם הודו לצוות של מרכז השיקום, שלמרות העומס הכבד הסכים לקבל את בעלי החיים ולטפל בהם.

לדברי אנשי המחלקה, מקרים כאלה מדגישים עד כמה שיתוף פעולה בין תושבים, אנשי פיקוח ומשקמי חיות בר יכול להיות משמעותי עבור בעלי חיים שנמצאים במצוקה.

ומה יקרה עכשיו לבאב?

המטרה אינה לגדל את באב כחיית מחמד.

הוא יישאר במרכז השיקום כל עוד הוא זקוק לטיפול, עד שיהיה גדול וחזק מספיק כדי להסתדר בכוחות עצמו.

כאשר אנשי המרכז יחליטו שהוא מוכן לכך, הוא ישוחרר בחזרה אל הטבע.

בינתיים הוא ממשיך לקבל טיפול במקום.

גור הדביבון הקטן שהגיע במקרה אל מפתן בית במהלך לילה גשום זכה להזדמנות נוספת, לאחר שתושב אחד הבחין בו, אנשי הפיקוח הגיעו לעזור ומרכז שיקום עמוס החליט בכל זאת לפנות עבורו מקום.

רופא הוספיס חושף: זה אחד הסימנים שמופיעים כשאדם מתקרב לסוף חייו

רופא הוספיס שמטפל כבר קרוב לשלושה עשורים באנשים הנמצאים בשלבים האחרונים של חייהם מספר כי לאורך השנים הוא הבחין במספר תופעות שחוזרות על עצמן אצל מטופלים שמתקרבים למותם. אחת הבולטות שבהן, לדבריו, היא הופעת חזיונות או מה שהמטופלים עצמם מתארים כ"ביקורים" של אנשים שכבר הלכו לעולמם.

ד"ר כריס קר הקדיש חלק גדול מהקריירה שלו לטיפול באנשים במסגרת הוספיס ולשהייה לצד מטופלים הנמצאים בסוף חייהם. לאחר שנים רבות שבהן היה עד לתהליך המוות מקרוב, הוא אומר שישנם סימנים מסוימים שנוטים להופיע אצל חלק מהמטופלים זמן קצר לפני מותם.

לדבריו, אחד הסימנים המשמעותיים ביותר הוא כאשר אדם מתחיל לספר שהוא רואה או פוגש בני משפחה, חברים או אנשים אחרים שכבר מתו.

בשיחה בפודקאסט של אופרה וינפרי הסביר קר שכאשר תופעות כאלה מתחילות להופיע, הדבר עשוי להעיד שהמטופל נמצא קרוב מאוד לסוף חייו.

"זה סימן שאתה מאוד קרוב לסוף", אמר.

Shutterstock

המטופלים מתחילים לישון יותר ויותר

לפי קר, אותן חוויות מופיעות לעיתים קרובות בתקופה שבה המטופלים מתחילים לבלות זמן רב יותר בשינה. ככל שהם מתקרבים לסוף חייהם, הם עשויים לישון לפרקי זמן ארוכים יותר ולהיות שקועים יותר במצב שבין שינה לערות.

דווקא בזמן הזה, לדבריו, מתרחשות פעמים רבות החוויות שעליהן מספרים המטופלים.

הוא הסביר שככל שהמוות מתקרב, החזיונות עשויים להפוך לתכופים יותר ואף חזקים וברורים יותר. המטופלים עצמם, לדבריו, בדרך כלל אינם מתייחסים למה שהם חווים כאל חלום רגיל.

קר אף ציין שהוא משתדל שלא להשתמש במילה "חלום" כאשר הוא מדבר עם המטופלים על החוויות הללו, משום שמבחינתם יש הבדל ברור בין חלום רגיל לבין מה שהם מתארים.

לדבריו, החוויות אמנם מתרחשות בדרך כלל בזמן שהאדם ישן יותר, אך עבור המטופלים הן מרגישות מציאותיות מאוד.

"ככל שאתה ישן יותר, בתוך מצב השינה אתה הופך שקוע יותר ויותר בחוויות האלה", הסביר.

הוא הוסיף כי החוויות אינן מתוארות בדרך כלל על ידי המטופלים כדבר סמלי או מטאפורי. מבחינתם, הם אינם רואים תמונה שצריך לפענח או חלום שצריך לחפש בו משמעות נסתרת.

"לפעמים הם אפילו נעלבים כשקוראים לזה חלום"

קר סיפר כי מטופלים מסוימים אף מגיבים בחוסר נוחות כאשר אנשי צוות רפואי או אנשים אחרים מנסים להגדיר את מה שחוו כחלום.

"לפעמים הם ממש נעלבים כשאתה רומז שזה היה חלום, כי מבחינתם זה היה ביקור", אמר.

לדבריו, כאשר מטופל מספר על מפגש כזה, הוא בדרך כלל מתאר אדם אמיתי מחייו ולא דמות דמיונית או סמל כלשהו.

קר אמר שהחזיונות האלה מבוססים בדרך כלל על אנשים ואירועים שהיו חלק מחייו האמיתיים של המטופל.

לדבריו, המטופלים זוכרים את החוויות בצורה ברורה מאוד ולעיתים מסוגלים לתאר בדיוק מי הופיע ומה התרחש.

"זה מבוסס על אירועים מהחיים האמיתיים ועל אנשים אמיתיים", הסביר.

לדבריו, במהלך 27 שנות עבודתו בתחום הוא לא נתקל במטופלים ששאלו אותו מה לדעתו משמעות החזיונות שלהם.

"זה נזכר בבהירות מוחלטת. אני עושה את זה כבר 27 שנים. אף פעם לא היה לי מטופל ששאל אותי: 'מה אתה חושב שזה אומר?'", אמר.

אצל ילדים החוויה יכולה להיראות אחרת

קר סיפר שגם ילדים הנמצאים בסוף חייהם עשויים לחוות תופעות דומות, אך במקרה שלהם הדברים יכולים להיראות מעט אחרת.

אצל מבוגרים, החזיונות כוללים לעיתים קרובות בני משפחה או אנשים קרובים שכבר מתו. אלא שילדים צעירים, מטבע הדברים, לא תמיד הספיקו לחוות אובדן של אדם קרוב.

במצבים כאלה, לדבריו, לפעמים מופיעה בחוויה דווקא חיה שהילד הכיר בעבר.

קר הסביר שחיה שמתה יכולה למלא עבור הילד תפקיד דומה לזה שממלא קרוב משפחה שנפטר עבור אדם מבוגר.

כך, למשל, ילד הסובל ממחלה סופנית עשוי לספר שהוא רואה חיית מחמד שהייתה לו בעבר ומתה. במקרים אחרים הוא עשוי לראות חבר של המשפחה או אדם אחר שהכיר ושכבר אינו בחיים.

לדברי קר, ילדים גם אינם עושים תמיד את אותה הפרדה שמבוגרים עושים בין דבר אמיתי לדבר דמיוני.

"הם לא מבדילים בין הדמיוני למציאותי באותה הדרך", אמר.

לדבריו, לילדים צעירים גם אין בהכרח את המילים או המושגים שבעזרתם מבוגרים מדברים על מוות, סופיות והעובדה שהחיים עומדים להסתיים.

"אין להם שפה למוות, לסופיות", הסביר.

ילדים עשויים להבין שהם עומדים למות

למרות זאת, קר טוען שילדים הנמצאים בשלבים הסופיים של מחלה לעיתים מבינים היטב את מצבם.

לדבריו, גם כאשר ילד אינו משתמש במילים שבהן מבוגר היה משתמש כדי לדבר על מוות, הוא עשוי להפגין הבנה ברורה לכך שהוא נמצא בסוף חייו.

"הם לעיתים קרובות מבינים בצורה מאוד ברורה שהם נמצאים בסוף חייהם", אמר.

הדברים של קר מבוססים על ניסיונו רב השנים בעבודה עם מטופלי הוספיס ועל השיחות שקיים עם אנשים וילדים שהתקרבו לסוף חייהם.

לדבריו, השילוב של שינה ממושכת יותר, התגברות החוויות במהלך השינה והופעת אנשים או בעלי חיים שכבר מתו הוא דבר שראה שוב ושוב במהלך עבודתו.

עבור המטופלים עצמם, הוא מדגיש, החוויות הללו אינן נתפסות בדרך כלל כחלומות רגילים. הם אינם מחפשים בהן סמל או משמעות נסתרת, אלא מתארים אותן כאירועים ברורים וישירים שבהם הם פוגשים מישהו שהכירו בעבר.

ובמקרים מסוימים, לדברי ד"ר קר, הופעתן של החוויות האלה יכולה להיות אחד הסימנים לכך שהאדם מתקרב מאוד לרגעים האחרונים של חייו.

הרופאים גילו מום בפניו של התינוק ושאלו אם הם רוצים להפסיק את ההיריון – ההורים לא היססו לרגע

תקופת ההיריון יכולה להיות אחת התקופות המרגשות ביותר בחייהם של הורים לעתיד. לצד ההתרגשות, החלומות והתוכניות לקראת התינוק החדש, כמעט תמיד נמצאות גם דאגות.

האם התינוק בריא? האם ההיריון מתקדם כמו שצריך? האם הלידה תעבור בשלום?

עבור שרה הלר ובן זוגה כריס, החששות האלה הפכו למציאות במהלך בדיקת אולטרסאונד בשבוע ה־24 להיריון.

השניים כבר ידעו שהם מצפים לבן ואפילו בחרו עבורו שם: ברודי. אבל במהלך הבדיקה הרופאים גילו משהו שלא ציפו לו.

ברודי עתיד היה להיוולד עם שפה וחך שסועים דו־צדדיים.

לאחר שהסבירו לבני הזוג על המצב ועל הקשיים הבריאותיים האפשריים שעלולים להתלוות אליו, הרופא העלה בפניהם גם את האפשרות להפסיק את ההיריון ושאל אם הם עדיין רוצים להמשיך בו.

מבחינת שרה וכריס, התשובה הייתה ברורה מהרגע הראשון.

"כמובן שרצינו לשמור את התינוק שלנו"

העובדה שברודי עתיד להיראות שונה לא שינתה את מה שהוריו הרגישו כלפיו.

הם כבר חיכו לו, אהבו אותו והיו מוכנים להתמודד עם כל טיפול או עזרה רפואית שיזדקק להם לאחר הלידה.

עבורם, העובדה שנולד עם שפה וחך שסועים לא הפכה אותו לפחות רצוי.

להפך.

שרה וכריס החליטו שהם רוצים להשתמש בסיפור של בנם כדי להעלות מודעות למצבים מולדים שמשפיעים על המראה ועל הבריאות של תינוקות.

שרה הסבירה כי מבחינתה הורים צריכים להיות מסוגלים להתגאות בילדים שלהם בכל מצב.

"זה בסדר להיות גאים בתינוק שלכם, לא משנה מה הנסיבות", אמרה.

היא סיפרה שהיא וכריס רצו שהתמונות שהם משתפים בפייסבוק ובאינסטגרם – מהאולטרסאונד, מהלידה ומהשנה הראשונה לחייו – יראו גם מציאות שונה מזו שרואים בדרך כלל ברשתות החברתיות.

המטרה שלהם הייתה פשוטה: לגרום ליותר אנשים להכיר שפה וחך שסועים ולהבין שילדים שנולדים כך אינם צריכים להיות מוסתרים.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎S A R A + B R O D Y‎‏ (@‏‎saheller‎‏)‎‏

המצב של ברודי דרש טיפול מיוחד

למרות הגישה החיובית של הוריו, מצבו של ברודי לא היה רק עניין של מראה חיצוני.

שפה וחך שסועים נוצרים כאשר רקמות באזור הפה והפנים אינן מתחברות לחלוטין במהלך התפתחות העובר.

המצב עלול להשפיע על פעולות בסיסיות מאוד עבור תינוק קטן.

אכילה ושתייה יכולות להיות מורכבות יותר, ולעיתים יכולים להופיע גם קשיים בנשימה. בהמשך ילדים עם שפה וחך שסועים עשויים להזדקק לטיפול שיסייע להם ללמוד לדבר ולאכול בצורה תקינה.

בכתבה צוין כי בארצות הברית בלבד נולדים מדי שנה אלפי תינוקות עם שפה שסועה, חך שסוע או שילוב של השניים.

עבור שרה וכריס המשמעות הייתה שהם ידעו כבר לפני הלידה שהדרך של ברודי עשויה לכלול טיפולים וניתוחים.

אבל הם היו מוכנים לכך.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎S A R A + B R O D Y‎‏ (@‏‎saheller‎‏)‎‏

אחרי הלידה הגיעו גם השאלות

לאחר שברודי נולד, שרה המשיכה לעשות בדיוק את מה שתכננה עוד בזמן ההיריון: היא שיתפה תמונות שלו ברשתות החברתיות.

היא לא ניסתה להסתיר את השפה השסועה שלו ולא בחרה רק זוויות שבהן קשה לראות אותה.

ברודי היה הבן שלה, והיא הייתה גאה בו בדיוק כפי שהוא.

אבל התמונות עוררו שאלות.

שרה קיבלה לא מעט הודעות מאנשים שרצו לדעת מה "לא בסדר" בפניו של התינוק.

כמה ימים לפני ערב השנה החדשה, אדם אחד באינסטגרם כתב לה בצורה ישירה במיוחד:

"מה לא בסדר עם הפנים שלו?"

עבור אם לתינוק קטן, זו הייתה שאלה שיכלה בקלות לעורר כעס.

אבל שרה החליטה להגיב בדרך אחרת.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎S A R A + B R O D Y‎‏ (@‏‎saheller‎‏)‎‏

במקום להתעמת, היא החליטה להסביר

שרה אמרה שהיא בחרה להשתמש בשאלה כהזדמנות לחינוך ולא להתחיל ויכוח.

היא חשבה כבר אז על העתיד של ברודי.

לדבריה, כשהוא יגדל היא תרצה שהוא יידע להסביר לאחרים על מצבו ולא יתבייש בו.

היא רוצה שהוא יוכל להיות קול עבור ילדים צעירים יותר שנולדו עם שפה או חך שסועים ועדיין אינם מסוגלים לדבר בעצמם.

"החלטתי לחנך במקום ליצור עימות, כי זה מה שאני רוצה שברודי יעשה בעתיד", הסבירה.

מבחינתה, הדרך להתמודד עם חוסר ידע הייתה לעזור לאנשים להבין.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎S A R A + B R O D Y‎‏ (@‏‎saheller‎‏)‎‏

ואז הגיע רגע שהיא לא הייתה מוכנה אליו

לצד השאלות הלא נעימות והתגובות שקיבלה, שרה גילתה גם צד אחר לגמרי באנשים זרים.

באחד הימים היא ישבה במסעדה כאשר אדם שלא הכירה העביר אליה פיסת נייר מקופלת.

בתוכה היה צ'ק על סך 1,000 דולר.

על הצ'ק נכתבו כמה מילים פשוטות:

"עבור התינוק היפה."

שרה הייתה המומה מהמחווה.

האדם שנתן לה את הכסף לא הכיר אותה, לא הכיר את כריס ולא היה חייב למשפחה דבר.

ובכל זאת, הוא בחר לעזור.

הכסף עזר לממן את הטיפול של ברודי

שרה וכריס השתמשו בכסף כדי לסייע בכיסוי ההוצאות הרפואיות של בנם, כולל הניתוח שנדרש כדי לתקן את השפה שלו.

ברודי עבר את הניתוח, ולפי העדכון בכתבה התאושש היטב.

הוריו ידעו שכנראה יהיו לפניו ניתוחים נוספים בהמשך הדרך, אבל הדבר החשוב ביותר מבחינתם היה שהוא ילד שמח ומרוצה.

עם הזמן הם גם גילו שהם רחוקים מלהיות לבד.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎S A R A + B R O D Y‎‏ (@‏‎saheller‎‏)‎‏

משפחות מכל רחבי המדינה התחילו לפנות אליהם

לאחר ששרה החלה לשתף את סיפורו של ברודי, הגיעו אל המשפחה הודעות מאנשים רבים ברחבי ארצות הברית.

חלקם היו הורים לילדים עם שפה או חך שסועים.

אחרים פשוט רצו להציע תמיכה.

אנשים סיפרו שהם מתפללים עבור ברודי, ביקשו לדעת כיצד הוא מרגיש ואמרו למשפחה לפנות אליהם אם יזדקקו לעזרה.

שרה אמרה שהחוויה הראתה לה עד כמה הקהילה של משפחות שמתמודדות עם שפה וחך שסועים יכולה להיות חזקה.

"פנו אלינו אנשים מכל רחבי המדינה", סיפרה. "הם מתפללים עבורנו ומבקשים שנפנה אליהם אם נצטרך משהו."

הילד שהוריו מעולם לא חשבו לוותר עליו

כשהרופא גילה בשבוע ה־24 להיריון שברודי ייוולד עם שפה וחך שסועים, שרה וכריס קיבלו מידע שלא ציפו לו.

הם הבינו שהבן שלהם עשוי להזדקק לטיפולים, ניתוחים ועזרה נוספת.

הם גם ידעו שהוא ייראה שונה מילדים אחרים.

אבל מבחינתם, אף אחד מהדברים האלה לא שינה את ההחלטה שלהם.

הם רצו את ברודי.

לאחר שנולד, הם בחרו לא להסתיר אותו אלא להפך – לשתף את התמונות שלו, לענות על שאלות ולהשתמש בסיפור המשפחתי שלהם כדי לעזור לאנשים להבין יותר על ילדים שנולדים עם שפה וחך שסועים.

בדרך הם נתקלו באנשים ששאלו שאלות פוגעות, אבל גם באדם זר לחלוטין שנתן להם 1,000 דולר רק משום שרצה לעזור ל"תינוק היפה".

וברודי עצמו עבר את הניתוח שהיה זקוק לו והמשיך להתאושש.

עבור שרה וכריס, מהרגע שבו ראו את בנם ועד כל הניתוחים והטיפולים שהגיעו אחר כך, דבר אחד מעולם לא היה מוטל בספק: ברודי היה הילד שלהם, והם היו גאים בו בדיוק כפי שהוא.

הרופא חושף 5 תסמינים 'שקטים' של סרטן המעי – בזמן שהמקרים בקרב צעירים ממשיכים לעלות

סרטן המעי הגס נתפס במשך שנים כמחלה שפוגעת בעיקר באנשים מבוגרים, אבל בשנים האחרונות הרופאים מבחינים במגמה מדאיגה: יותר ויותר אנשים צעירים מאובחנים במחלה.

הבעיה היא שחלק מהסימנים הראשונים יכולים להיראות תמימים לחלוטין. עייפות, שינוי בהרגלי היציאות, ירידה במשקל או כאבי בטן הם דברים שקל לייחס ללחץ, לתזונה או לבעיה זמנית במערכת העיכול.

ד"ר ג'ק אוגדן מ־The Lagom Clinic בבריסטול שבבריטניה מזהיר מחמישה תסמינים עדינים שלדבריו אנשים עלולים להתעלם מהם – ודווקא בגלל שהם אינם דרמטיים במיוחד, הם עלולים לאפשר למחלה להתפתח במשך זמן רב לפני שהיא מתגלה.

לדבריו, תשומת לב לשינויים קטנים בגוף ופנייה לבדיקה כאשר משהו אינו חולף יכולות להיות חשובות מאוד.

shutterstock

1. אנמיה מחוסר ברזל ועייפות שלא נעלמת

התסמין הראשון שד"ר אוגדן מציין הוא אנמיה מחוסר ברזל.

אנמיה יכולה לגרום לעייפות בלתי מוסברת, חולשה, עור שנראה חיוור יותר מהרגיל וקוצר נשימה. אצל חלק מהאנשים יכולים להופיע גם סחרחורת, דפיקות לב מורגשות או כאבים בחזה.

הקשר האפשרי לסרטן המעי הוא דימום איטי מהגידול.

הדימום הזה לא תמיד נראה לעין. אדם יכול לאבד כמויות קטנות של דם במשך תקופה ארוכה מבלי לראות דם ברור בשירותים, ובסופו של דבר מאגרי הברזל בגוף עלולים לרדת.

Mayo Clinic מציינת שאנמיה מחוסר ברזל היא אחד התסמינים האפשריים של סרטן המעי הגס, במיוחד כאשר מדובר בגידולים בצד הימני של המעי, שבהם אובדן דם איטי עלול להתבטא דווקא בעייפות, ירידה במשקל וחוסר ברזל.

לכן עייפות ממושכת שאין לה הסבר ברור, במיוחד אם בדיקות דם מראות מחסור בברזל, היא דבר שכדאי לבדוק.

2. שינוי מתמשך בהרגלי היציאות

כולנו חווים מדי פעם שינויים ביציאות.

תזונה חדשה, מחלה קצרה, מתח או שינוי בשגרה יכולים לגרום לשלשול או לעצירות, וברוב המקרים אין בכך משהו חריג.

אבל ד"ר אוגדן מדגיש ששינויים שנמשכים לאורך זמן ראויים לתשומת לב.

אלה יכולים להיות עצירות חוזרת, שלשולים תכופים או צואה שהופכת צרה יותר מהרגיל.

הסיבה האפשרית לכך היא שגידול במעי עלול להשפיע על הדרך שבה הצואה עוברת דרך המעי. אם הוא מצמצם חלק מהמעבר, הוא עשוי לשנות גם את צורת הצואה.

גם האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן מציינת בין סימני האזהרה האפשריים שינוי בהרגלי היציאות שנמשך יותר מכמה ימים, כולל שלשול, עצירות או היצרות של הצואה.

השינוי עצמו אינו אומר שיש סרטן. בעיות כמו תסמונת המעי הרגיז, זיהומים ומצבים אחרים יכולות לגרום לתסמינים דומים.

אבל כאשר שינוי חדש אינו חולף, כדאי לברר מדוע הוא מתרחש.

3. ירידה במשקל בלי שניסיתם לרדת

ירידה במשקל אינה בהכרח מדאיגה כאשר אדם שינה את התזונה שלו, התחיל להתאמן או החל לצרוך פחות קלוריות.

המצב שונה כאשר הקילוגרמים מתחילים לרדת בלי סיבה ברורה.

ירידה לא מכוונת במשקל היא התסמין השלישי ברשימה של ד"ר אוגדן.

בסרטן המעי הירידה יכולה להתרחש מכמה סיבות, כולל ירידה בתיאבון ושינויים באופן שבו הגוף מקבל ומשתמש בחומרים מזינים.

Mayo Clinic כוללת ירידה במשקל ללא ניסיון בין הסימנים האפשריים של סרטן המעי, וגם בקרב צעירים היא נחשבת לאחד התסמינים שאין להתעלם מהם כאשר היא מתרחשת יחד עם שינויים נוספים במערכת העיכול.

אם המשקל יורד בהתמדה בלי ששיניתם דבר באורח החיים שלכם, כדאי לברר את הסיבה.

4. נפיחות וכאבי בטן מתמשכים

התסמין הרביעי הוא כזה שכמעט כל אדם חווה מדי פעם: נפיחות או כאבי בטן.

בדיוק בגלל זה קל להתעלם ממנו.

ארוחה גדולה, מזון מסוים, גזים או רגישות במערכת העיכול יכולים לגרום לכאבים ולנפיחות שאינם קשורים כלל לסרטן.

אבל ד"ר אוגדן מדגיש שכדאי לשים לב כאשר מדובר בהתכווצויות שנמשכות לאורך זמן, כאבים חוזרים או תחושת שובע שמגיעה מהר מאוד לאחר שמתחילים לאכול.

Mayo Clinic מציינת גם היא אי־נוחות מתמשכת באזור הבטן, כולל התכווצויות, גזים, נפיחות או כאב, וכן תחושת שובע מוקדמת, בין התסמינים האפשריים של המחלה.

כאבי בטן הם תסמין נפוץ מאוד ויכולים להיגרם מעשרות סיבות אחרות, אבל שינוי חדש ומתמשך אינו משהו שכדאי פשוט להתרגל אליו.

shutterstock

5. דם בצואה

התסמין החמישי הוא אולי המוכר והברור ביותר: דם בצואה.

אבל גם כאן התמונה לא תמיד פשוטה.

דם טרי ובהיר יכול להופיע בגלל טחורים או סדק בפי הטבעת, ולכן אנשים רבים מניחים מיד שזו הסיבה.

לעומת זאת, דם שעבר זמן רב יותר במערכת העיכול עשוי לגרום לצואה להיראות כהה מאוד או אפילו שחורה. בחלק מהמקרים הדימום קטן כל כך שאי אפשר לראות אותו בעין והוא מתגלה רק בבדיקת צואה.

האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן מציינת הן דימום רקטלי בצבע אדום בהיר והן דם שעלול לגרום לצואה להיראות כהה או שחורה כסימנים אפשריים לסרטן המעי הגס.

גם כאשר יש סיבה סבירה אחרת לדימום, מומלץ לא להתעלם ממנו אם הוא חוזר או אם הוא מלווה בתסמינים נוספים.

ומה שמדאיג במיוחד הוא העלייה בקרב צעירים

אחת הסיבות לכך שהנושא מקבל כיום יותר תשומת לב היא השינוי בגיל האנשים שמאובחנים.

נתונים עדכניים של האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן מראים שבארצות הברית שיעורי סרטן המעי הגס נמצאים במגמות שונות לפי גיל.

בקרב אנשים בני 65 ומעלה השיעורים יורדים, אבל בקרב מבוגרים צעירים יותר הם עולים.

בקרב בני 20 עד 49, שיעור ההיארעות עלה בכ־3% בשנה, ובקרב בני 50 עד 64 נרשמה גם כן עלייה, אם כי מתונה יותר.

הסיבה לעלייה בקרב צעירים עדיין אינה ברורה לחלוטין.

אנשים צעירים עלולים לחשוב שהם "צעירים מדי" לסרטן

אחת הבעיות היא שכאשר אדם צעיר חווה כאבי בטן, שינויים ביציאות או דימום, הוא עלול שלא לחשוב בכלל על אפשרות של סרטן המעי.

לעיתים גם הסיבה הראשונית שנראית הגיונית יותר היא טחורים, מתח או בעיית עיכול נפוצה.

אבל מומחים מדגישים שגיל צעיר אינו שולל את המחלה.

Mayo Clinic מציינת שבקרב צעירים עם סרטן המעי, ארבעה סימנים חשובים במיוחד הם כאבי בטן, שלשול, דם ביציאות ואנמיה מחוסר ברזל.

רוב האנשים עם התסמינים האלה לא סובלים מסרטן

חשוב לזכור שכל אחד מחמשת התסמינים האלה יכול להיגרם ממגוון רחב של מצבים שאינם סרטן.

דם בצואה יכול להגיע מטחורים.

שינויים ביציאות יכולים להיות קשורים לתזונה או לתסמונת המעי הרגיז.

עייפות יכולה להיגרם ממחסור בשינה או מסיבות רפואיות רבות אחרות.

כאבי בטן ונפיחות הם תסמינים נפוצים מאוד.

גם האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן מדגישה שבמקרים רבים אנשים שסובלים מהסימנים הללו אינם חולים בסרטן. עם זאת, אם התסמין חדש, חריג, חוזר או אינו חולף, כדאי לפנות לרופא כדי להבין מה גורם לו.

חמשת הסימנים שכדאי לזכור

ד"ר אוגדן מסכם את סימני האזהרה העדינים בחמישה דברים עיקריים: אנמיה מחוסר ברזל ועייפות לא מוסברת, שינוי מתמשך בהרגלי היציאות, ירידה במשקל ללא סיבה, נפיחות או כאבי בטן מתמשכים ודם בצואה.

אף אחד מהסימנים האלה לבדו אינו אומר בהכרח שמדובר בסרטן המעי.

אבל כאשר משהו בגוף משתנה ואינו חוזר למצב הרגיל, במיוחד אם מופיעים כמה מהתסמינים יחד, הרופאים מדגישים שלא כדאי להתעלם מכך רק משום שאתם צעירים.

סרטן המעי יכול להתפתח בלי סימנים דרמטיים בתחילת הדרך, ולכן דווקא השינויים הקטנים והמתמשכים הם אלה שכדאי להכיר ולבדוק.

אם לשניים נותרה עם נזק מוחי לאחר שנטלה תוסף פופולרי – בעלה מזהיר אחרים

לויס קינדר הייתה, לדברי משפחתה, אישה בת 44 שנראתה בריאה ובכושר. היא אם לשני ילדים, ניהלה חיים רגילים ולא ציפתה שתוסף צמחי פופולרי שבו נתקלה ברשתות החברתיות יוביל אותה למאבק על חייה.

אבל בתוך זמן קצר חייה של המשפחה השתנו לחלוטין.

לויס החלה ליטול סוכריות גומי המכילות אשווגנדה, צמח פופולרי שנמצא כיום בתוספי תזונה רבים ומשווק בין היתר לאנשים שמחפשים דרכים להתמודד עם מתח, חרדה ולשפר את תחושת הרוגע והרווחה הכללית.

היא התחילה בשתי סוכריות גומי ביום.

אלא שבחודש יולי הופיע סימן מדאיג שאי אפשר היה להתעלם ממנו: העיניים שלה החלו להצהיב. זמן קצר לאחר מכן היא התמוטטה בביתה – והמסע שהחל כתוסף יומיומי הפך למצב רפואי מסכן חיים.

היא גילתה את התוסף ברשתות החברתיות

כמו אנשים רבים, לויס נחשפה לאשווגנדה דרך הרשת.

התוסף זכה בשנים האחרונות לפופולריות גדולה ומופיע בצורות שונות, כולל כדורים וסוכריות גומי. הוא משווק לעיתים כמוצר שעשוי לסייע להפחתת לחץ ולשיפור תחושת הרוגע.

לויס החליטה לנסות אותו בתקווה שישפר את "הרווחה הכללית" שלה.

היא נטלה שתי סוכריות גומי מדי יום, ובמשך תקופה לא נראה שיש סיבה מיוחדת לדאגה.

אלא שאז החלה להרגיש לא טוב.

הסימן הבולט ביותר היה השינוי בצבע העיניים והעור שלה, שהחלו לקבל גוון צהוב. זמן קצר לאחר מכן מצבה הידרדר בצורה חדה.

ואז היא התמוטטה על הספה

בחודש יולי נמצאה לויס כשהיא אינה מגיבה.

היא פונתה בדחיפות לבית החולים, והרופאים גילו שהיא סובלת מאי־ספיקת כבד חריפה.

מצבה היה חמור מאוד.

הצוות הרפואי נאלץ להכניס אותה לתרדמת יזומה, ובהמשך היא הועברה ליחידה המתמחה בטיפול בכבד בבית החולים Queen Elizabeth בבירמינגהם.

מצבה היה כה קשה עד שהיא הוכנסה לרשימת ההשתלות הדחופה ביותר.

עבור בני המשפחה, כל שעה הפכה לקריטית.

הרופאים שאלו מיד על אשווגנדה

בעלה של לויס, אולי קינדר, סיפר שהרופאים שבדקו אותה שאלו בשלב מוקדם מאוד אם היא נוטלת מוצרים המכילים אשווגנדה.

לדבריו, לאחר הבדיקות הם אמרו למשפחה שהם מאמינים שהתוסף היה הגורם לבעיות הקשות בכבד.

הוא סיפר:

"המחשבה שאאבד את אשתי, ושהילדים שלנו, אימוג'ן וג'ייקוב, יאבדו את אמא שלהם כשהיא רק בת 44, הייתה בלתי נסבלת."

הוא הוסיף כי לראות את האדם שאתה אוהב נלחם על חייו הוא דבר ששום משפחה לא יכולה להיות מוכנה אליו.

לדבריו, הצוות הרפואי אף ציין בפניו שמקרים של אי־ספיקת כבד לאחר שימוש ממושך במוצרים מהסוג הזה נחשבים נדירים מאוד.

בשלב הזה, המשפחה הבינה שמדובר במקרה חריג וקשה במיוחד.

היא נזקקה להשתלת כבד דחופה

לאחר מספר ניסיונות למצוא איבר מתאים, נמצא לבסוף כבד מתורם.

המשפחה קיוותה שההשתלה תהיה נקודת המפנה ותאפשר ללויס להתחיל להתאושש.

אבל במהלך הניתוח התרחש סיבוך נוסף.

לויס סבלה מדום לב – ובדיווחים נוספים על המקרה נמסר כי למעשה עברה שלושה אירועים של דום לב במהלך ההשתלה בעקבות קריש דם שחסם עורק מרכזי בריאות.

הצוותים הרפואיים נלחמו כדי להציל אותה.

במשך פרק זמן ממושך גופה לא קיבל מספיק חמצן, והאירועים הקשים הותירו אותה עם נזק מוחי משמעותי.

בעלה סיפר שבשלב מסוים נאמר לו להתכונן לגרוע מכול.

הרופאים חשבו שלא תתעורר

המצב של לויס היה כל כך קשה, שבעלה סיפר כי הצוות הרפואי חשב שהיא סובלת ממוות מוחי.

לדבריו, אף הוכנסה הוראת "לא לבצע החייאה" במקרה שמצבה יידרדר שוב.

"הימים שבאו לאחר מכן היו מלאים בפחד, חוסר ודאות ושברון לב", סיפר.

ואז קרה משהו שאיש מהמשפחה לא היה בטוח שיקרה.

לויס התעוררה.

לדברי אולי, הרופאים אפילו הביאו מומחה נוירולוגי שפרש מעבודתו כדי לנסות להבין כיצד היא ערה ומגיבה, למרות מה שנראה בבדיקות ובסריקות.

אבל גם לאחר שהתעוררה, המשפחה רחוקה מאוד מסוף הסיפור.

אף אחד עדיין לא יודע עד כמה היא תוכל להשתקם

כיום מצבה העתידי של לויס עדיין אינו ברור.

הרופאים אינם יודעים אם היא תוכל ללכת שוב.

הם אינם יודעים אם תחזיר לעצמה שימוש מלא בגופה.

והמשפחה עדיין אינה יודעת איזו רמת טיפול וסיוע היא תזדקק להם בעתיד.

בעלה אמר:

"בשלב הזה אף אחד לא יודע איך תיראה ההחלמה שלה."

הוא הוסיף:

"אנחנו לא יודעים אם היא תלך שוב, אם תחזיר לעצמה שימוש מלא בגוף או לאיזו רמת טיפול היא תזדקק בעתיד."

אבל לצד חוסר הוודאות הוא הדגיש דבר אחד: המשפחה מתכוונת להמשיך להילחם לצדה.

"מה שאנחנו כן יודעים הוא שלויס כבר הראתה כוח מדהים, ואנחנו נמשיך להילחם לצדה בכל צעד בדרך."

המשפחה רוצה שאנשים אחרים ידעו מה קרה

אולי החליט לדבר בפומבי על המקרה משום שהוא רוצה שאנשים המשתמשים בתוספי תזונה יבינו שגם מוצר שנתפס כ"טבעי" או בטוח עלול, במקרים מסוימים, להיות קשור לתוצאות בריאותיות חמורות.

לדבריו:

"אני רוצה להעלות את המודעות ולהזהיר אנשים שגם אם אתם חושבים שהתוסף שאתם לוקחים בטוח, עדיין יכולות להיות השלכות בריאותיות חמורות."

בני המשפחה סיפרו שלויס עצמה אף עסקה בשיווק מוצרים ברשתות החברתיות וקיבלה מוצרים המכילים אשווגנדה מחברות שונות.

היא לא הייתה אדם שהתייחס לתוסף כאל משהו מסוכן.

להפך – היא הכירה אותו כמוצר שמיועד לשיפור התחושה הכללית.

המקרה שלה נחשב כל כך חריג שהרופאים רוצים לפרסם אותו

הצוות הרפואי המטפל בלויס אמר למשפחה שהמקרה שלה נדיר ומורכב כל כך מבחינה רפואית, עד שהוא עשוי להפוך לתיאור מקרה שיפורסם בספרות הרפואית.

המטרה היא לאפשר לרופאים ואנשי מקצוע ברחבי העולם ללמוד מהאתגרים שהצוות התמודד איתם בזמן שניסה להציל את חייה.

המשפחה עדיין אינה יודעת בדיוק כיצד ייראו החודשים והשנים הקרובות.

ייתכן שלויס תזדקק לסיוע משמעותי לאורך זמן, והם כבר נערכים לאפשרות שהחיים שלהם יהיו שונים מאוד מאלה שהכירו לפני אותו יום בחודש יולי.

הכול התחיל מתוסף שנראה תמים

עבור משפחת קינדר, קשה לעכל עד כמה מהר הכול השתנה.

אישה בת 44, אם לשניים, שנראתה בריאה ובכושר, התחילה לקחת שתי סוכריות גומי ביום בתקווה להרגיש מעט טוב יותר.

לאחר תקופה הופיעו העיניים הצהובות.

אחר כך ההתמוטטות.

אי־ספיקת כבד.

תרדמת.

השתלת כבד דחופה.

דומי לב.

ולבסוף נזק מוחי שהיקפו עדיין אינו ברור.

הרופאים ממשיכים לחקור את המקרה, והקשר בין האשווגנדה לבין אי־ספיקת הכבד שלה מתואר על ידי המשפחה כגורם שהצוות הרפואי מאמין שהיה מרכזי, אך החקירה עדיין נמשכת.

עבור אולי והילדים, כרגע הדבר החשוב ביותר הוא שלויס עדיין איתם.

לאחר שכמה פעמים נאמר להם שעלולים לאבד אותה, היא המשיכה להפתיע את הצוותים הרפואיים.

וכעת בעלה מקווה שהסיפור שלה יגרום לאנשים לעצור לרגע לפני שהם מתחילים לקחת תוסף חדש רק משום שהוא פופולרי ברשתות החברתיות.

"מספר הפעמים שבהן אמרו לנו שאנחנו עומדים לאבד אותה, ואז היא פשוט הצליחה שוב להפתיע את כולם…", סיפר.

העתיד עדיין לא ברור, אבל המשפחה מבטיחה דבר אחד:

הם ימשיכו להילחם לצדה.

בנה של כוכבת תוכן למבוגרים מצלם אותה – וחושף את הסצנה היחידה שגרמה לו להיגעל

עבודה עם בני משפחה יכולה להיות מורכבת גם בתנאים רגילים, אבל במקרה של יוצרת התוכן הברזילאית אנדרסה אוראך ובנה ארתור, מערכת היחסים המקצועית שלהם יוצאת דופן במיוחד.

אוראך, דוגמנית ורקדנית לשעבר שהפכה לדמות מוכרת מאוד ברשתות החברתיות בברזיל, מתפרנסת כיום בין היתר מיצירת תוכן למבוגרים עבור מנויים. בעוד שיוצרים רבים בתחום מצלמים את עצמם או שוכרים צלמים ואנשי צוות מקצועיים, היא בחרה לעיתים בדרך אחרת: האדם שנמצא מאחורי המצלמה הוא בנה שלה.

הבחירה הזאת עוררה לא מעט תגובות ברשת לאורך השנים, אבל ארתור עצמו הבהיר שוב ושוב שהוא אינו מתבייש בעבודה של אמו ורואה את התפקיד שלו כעבודה לכל דבר.

עם זאת, יש לפחות צילום אחד שהוא מודה שהיה מעדיף לשכוח.

אנשים שאלו אותו ישירות אם הוא לא מתבייש באמא שלו

הסיפור על שיתוף הפעולה בין אנדרסה לארתור החל למשוך תשומת לב רבה לאחר שהוא דיבר עליו בגלוי במהלך שידור חי באינסטגרם.

אחד הצופים שאל אותו באופן ישיר אם הוא אינו מתבייש בכך שאמו מתפרנסת מתוכן למבוגרים, ואף רצה לדעת אם הוא באמת מצלם אותה.

ארתור לא ניסה להתחמק מהשאלה.

לדבריו, הוא אינו מתבייש באמו ומקבל בשלווה את ההחלטה שלה לעבוד בתחום.

במהלך אותו שידור הוא אף אישר שהוא אכן עוסק בצילום עבורה והתייחס בביטחון ליכולת שלו לצלם תמונות.

התשובה אולי הפתיעה חלק מהצופים, אבל מבחינתו של ארתור הגבול היה ברור: הוא נמצא שם בתפקיד מקצועי.

"בשבילי זו באמת עבודה"

בהמשך הופיעו השניים יחד בריאיון לתוכנית Programa Chupim, ושם ארתור הרחיב מעט יותר על היחסים המקצועיים ביניהם.

הוא הסביר שמבחינתו מה שקורה בזמן הצילומים הוא פשוט עבודה.

העובדה שמדובר באמו, אמר, דווקא מאפשרת לו להפריד לחלוטין בין הצד המקצועי של הצילום לבין התוכן המצולם.

הוא הסביר שאין מבחינתו שום משיכה מינית לאמו ולכן הוא מסוגל להתרכז בתפקיד שמאחורי המצלמה.

אבל גם אחרי שאמר שהוא מסוגל להתמודד בצורה רגועה עם העבודה, הוא הודה שלא כל סיטואציה הייתה קלה עבורו.

לפעמים, לדבריו, הוא מסתכל על מה שמתרחש ופשוט חושב לעצמו שזה "מגעיל".

ואז הוא התחיל לספר על צילום אחד מסוים.

אנדרסה קטעה אותו וסיפרה בעצמה מה קרה

כשהבן שלה התחיל לתאר את המקרה, אנדרסה נכנסה לדבריו והשניים החלו לצחוק.

היא סיפרה שבמהלך צילום של סצנה אינטימית במיוחד הדברים לא התנהלו כמתוכנן והמצב הפך למביך ומלוכלך.

ארתור, שהיה מאחורי המצלמה, לא הצליח להסתיר את התגובה שלו.

לדברי אמו, הוא אמר לה שהמראה היה "מגעיל".

וארתור עצמו הוסיף תגובה קצרה שהתמקדה דווקא בריח הלא נעים שנוצר במהלך האירוע.

אנדרסה הסבירה שהיא ניסתה להתכונן מראש לסצנה באמצעות חוקן, אבל לדבריה התהליך לא עבד כפי שתכננה.

כאשר הצילום השתבש והמראיין שאל אותה כיצד הגיבה באותו רגע, התשובה שלה הייתה פשוטה:

היא התחילה לצחוק.

ארתור, לעומת זאת, לא מצא את המצב משעשע באותה מידה והמשיך לתאר אותו כאחת החוויות המגעילות יותר שלו במהלך העבודה.

זו לא הייתה הפעם היחידה שבה הוא הצטרף אליה לצילומים

הדיווחים על העבודה המשותפת של השניים לא התחילו באותו ריאיון.

במקרה קודם דווח כי ארתור הצטרף לאמו ולצלם נוסף בבית מלון לצורך יום צילום.

אנדרסה סיפרה אז שהם שכרו חדר כדי לצלם את התוכן שלה, והודיעה בהתלהבות שהפעם יהיו לה שני אנשים מאחורי המצלמות.

ארתור עצמו הבין היטב שהרעיון של בן שמצלם את אמו עבור תוכן למבוגרים צפוי לעורר תגובות.

הוא שאל אותה אם היא מבינה שהדבר הולך לגרום לאנשים לדבר.

אנדרסה הסכימה ואמרה שהצילומים צפויים לעורר סערה.

והם אכן עשו זאת.

שיתוף הפעולה ביניהם גרר ביקורת רבה ברשת

לא כל מי שנחשף לסיפור קיבל אותו באותה שלווה שבה ארתור מתאר את העבודה.

כאשר קטעים מהריאיונות ומהשיחות של האם והבן הופצו מחדש ברשתות החברתיות, משתמשים רבים הביעו ביקורת על מערכת היחסים המקצועית הלא שגרתית ביניהם.

חלק מהתגובות התמקדו בעצם העובדה שארתור מסכים להיות נוכח ולצלם, ואחרות מתחו ביקורת על החלטתה של אנדרסה לערב את בנה בעבודה שלה.

למרות זאת, השניים המשיכו להבהיר שמבחינתם מדובר בסידור שמקובל על שניהם.

גם בעלה לשעבר של אנדרסה יצא נגד המצב

הביקורת לא הגיעה רק מזרים ברשת.

בעלה לשעבר של אנדרסה, טיאגו לופס, הביע בעבר התנגדות פומבית למעשיה וטען שהוא מודאג מההשפעה של ההתנהלות הזאת על המשפחה.

המתיחות סביב חייה של אנדרסה ועבודתה הפכה גם לחלק מסכסוך רחב יותר בין בני הזוג לשעבר בנוגע לבנם האחר, ליאון. על פי הדיווחים, מאבק המשמורת הסתיים בכך שטיאגו קיבל משמורת מלאה על הילד.

זו לא הפעם הראשונה שחייה המקצועיים של אנדרסה מעוררים סערה

אנדרסה אוראך הייתה מוכרת בברזיל עוד לפני שהחלה ליצור תוכן למבוגרים.

היא התפרסמה בין היתר כדוגמנית בתחרות Miss BumBum וכרקדנית, ובהמשך בנתה לעצמה קהל גדול ברשתות החברתיות.

בשלב מסוים היא אף עזבה את עולם התוכן למבוגרים לאחר שהצטרפה לכנסייה האוניברסלית של ממלכת האל ב־2015.

מאוחר יותר היא שינתה שוב את דרכה וחזרה לפעילות בתחום.

בהמשך אף הגישה תביעה נגד הכנסייה וטענה כי עברה שם "שטיפת מוח".

החיים האישיים והמקצועיים שלה המשיכו מאז לספק כותרות רבות בברזיל, והעובדה שבנה הבוגר משתתף כיום בצד הטכני של עבודתה הוסיפה עוד נדבך לסערות סביבה.

אבל מבחינת ארתור, הוא פשוט נמצא מאחורי המצלמה

למרות כל התגובות, ארתור ממשיך להציג עמדה פשוטה יחסית.

הוא אינו מתבייש באמו.

הוא מקבל את הבחירה המקצועית שלה.

וכשהוא נמצא מאחורי המצלמה, הוא מתייחס לכך כאל עבודה.

יחד עם זאת, גם הוא מודה שיש גבול לכמה קל להישאר אדיש למה שמתרחש מול העדשה.

והסצנה שהתפתחה בצורה לא צפויה הייתה כנראה הדוגמה הטובה ביותר לכך.

בריאיון, האם והבן סיפרו עליה תוך כדי צחוק, אבל התגובה של ארתור באותו רגע הייתה חד־משמעית: מבחינתו זו הייתה סיטואציה מגעילה במיוחד.

מערכת היחסים המקצועית בין אנדרסה לבנה ממשיכה לעורר ויכוחים בכל פעם שהסיפור עולה מחדש ברשת. עבור חלק מהצופים עצם הרעיון קשה להבנה, בעוד שהשניים עצמם מתעקשים שהם יודעים להפריד בין הקשר המשפחתי שלהם לבין העבודה.

ובכל זאת, כפי שארתור בעצמו גילה, גם כאשר מצליחים להתייחס לצילום באופן מקצועי לחלוטין, יש סצנות שפשוט קשה להישאר אדישים אליהן.

במשך יותר מעשור הוא היה לכוד בתוך גופו – ואז הצליח לספר לעולם מה באמת עבר עליו

מרטין פיסטוריוס היה ילד בריא ומאושר בן 12 מדרום אפריקה, כשיום אחד בשנת 1988 חזר מבית הספר והתלונן על כאב גרון וכאב ראש.

מה שנראה בתחילה כמו מחלה רגילה הלך והחמיר במהירות. מצבו של מרטין הידרדר, גופו נחלש, ולבסוף הוא איבד את היכולת לדבר ולשלוט בתנועותיו.

הרופאים חשדו בין היתר בדלקת קרום המוח קריפטוקוקלית ובשחפת של המוח. למרות הטיפולים, מצבו המשיך להידרדר עד שנראה כאילו הוא נמצא במצב וגטטיבי.

ההורים שלו סירבו לוותר

הוריו של מרטין, ג'ואן ורודני, מעולם לא קיבלו תשובה ברורה לחלוטין למה שקרה לבנם.

למרות זאת, הם המשיכו לטפל בו במשך שנים בזמן שהוא שהה במרכז טיפולי.

כלפי חוץ נראה שמרטין אינו מודע למה שמתרחש סביבו.

אנשים דיברו לידו.

האכילו אותו.

הלבישו אותו.

העבירו אותו מהמיטה לכיסא גלגלים.

אף אחד לא ציפה ממנו להגיב.

אבל האמת הייתה שונה לחלוטין.

בשלב מסוים תודעתו של מרטין התחילה לחזור – בזמן שגופו נותר חסר יכולת להגיב.

Robby Klein / Getty

הוא שמע והבין הכול – אבל לא יכול היה לומר מילה

מרטין תיאר מאוחר יותר את התחושה כמצב שבו הוא מסוגל לראות, לשמוע ולהבין את מה שמתרחש סביבו, אבל ללא כל יכולת להשפיע על דבר.

אנשים סביבו המשיכו להאמין שהוא אינו מודע.

אבל הוא היה שם.

ער.

מקשיב.

חושב.

ולא מסוגל לומר לאיש שהוא מבין אותם.

לדבריו, חוסר האונים המוחלט היה אחד הדברים הקשים ביותר שחווה.

כל פרט בחייו נקבע על ידי אחרים: מה ילבש, מה יאכל, מתי יאכל, לאן ייקחו אותו ומה יעשו איתו.

לא הייתה לו דרך להביע רצון, כאב, התנגדות או אפילו להגיד תודה.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Martin Pistorius‎‏ (@‏‎martinpistorius‎‏)‎‏

והוא נאלץ לצפות שוב ושוב באותן תוכניות ילדים

אחת החוויות שמרטין סיפר עליהן מאוחר יותר הייתה הצפייה החוזרת בתוכניות ילדים.

במרכז שבו שהה נהגו להפעיל עבור המטופלים תוכניות כמו "ברני הדינוזאור" ו"טלטאביז".

מבחינת המטפלים, מרטין כלל לא היה מודע למה שמופיע על המסך.

אבל הוא ראה הכול.

יום אחרי יום.

שוב ושוב.

מאוחר יותר סיפר בראיון ל־NPR עד כמה שנא את "ברני".

חלק מהמטפלים התנהגו אליו בצורה קשה

מרטין חשף בהמשך שגם חווה התעללות מצד חלק מהמטפלים.

הם האמינו שהוא אינו מבין מה קורה סביבו ולכן לא ידעו שהוא מודע למה שהם עושים ואומרים.

מרטין סיפר שהחוויות האלה השאירו בו צלקות רגשיות עמוקות והשפיעו על תחושת הערך העצמי שלו במשך שנים.

בספרו האוטוביוגרפי Ghost Boy הוא תיאר את התחושה כאילו מוחו כלוא בתוך גוף שאינו מסוגל לציית לו.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Martin Pistorius‎‏ (@‏‎martinpistorius‎‏)‎‏

במשך שנים אף אחד לא שם לב שהוא "חזר"

הדבר המדהים ביותר היה שהתודעה שלו לא חזרה ברגע אחד.

זה קרה בהדרגה.

אבל מפני שכולם סביבו כבר התרגלו לכך שמרטין אינו מגיב, איש לא הבחין מיד שמשהו השתנה.

הוא תיאר זאת מאוחר יותר במשפט מצמרר: האנשים סביבו היו כל כך רגילים לכך שהוא "לא שם", שהם לא שמו לב כשהתחיל להיות נוכח שוב.

והמצב הזה נמשך שנים.

ואז מטפלת אחת הבחינה שמשהו שונה

נקודת המפנה הגיעה כאשר מרטין היה בן 25.

מטפלת מחליפה בשם וירנה ואן דר וולט הבחינה שלדעתה הוא מגיב יותר מכפי שאחרים חשבו.

היא עודדה את הוריו לקחת אותו למרכז לתקשורת תומכת וחלופית באוניברסיטת פרטוריה.

ביולי 2001, כמעט 13 שנים לאחר שמרטין חלה לראשונה, המומחים שם גילו סוף סוף את האמת:

הוא היה מודע מבחינה קוגניטיבית.

בפעם הראשונה הוא הצליח לענות

במהלך אחת הבדיקות הציגו למרטין דף עם סמלים וביקשו ממנו לזהות חפצים.

הוא הצליח להגיב באמצעות תנועות עיניים.

אחרי שנים שבהן הבין את העולם סביבו אבל לא היה מסוגל לענות, זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הצליח להראות לאחרים שהוא נמצא שם.

הוריו רכשו עבורו מחשב עם תוכנת תקשורת.

באמצעות רצועה שחוברה לראשו ושימשה כמעין עכבר, הוא יכול היה לבחור אותיות, מילים וסמלים ולהתחיל סוף סוף לתקשר עם העולם.

החיים שלו התחילו מחדש

לאחר שקיבל את היכולת לתקשר, מרטין החל לעבוד לצד וירנה במרכז הטיפולי.

בהמשך הכיר עובדת סוציאלית בשם ג'ואנה.

השניים התאהבו ובשנת 2009 נישאו באסקס שבאנגליה.

שנים קודם לכן היה קשה לדמיין שמרטין יוכל לבנות לעצמו חיים עצמאיים, לנהל מערכת יחסים או להקים משפחה.

אבל הסיפור שלו המשיך להתפתח.

ואז הגיע עוד רגע שהוא לא חשב שיקרה

בשנת 2018 נולד למרטין ולג'ואנה בנם, סבסטיאן אלברט פיסטוריוס.

השניים לימדו אותו שפת סימנים כבר מגיל צעיר מאוד, כדי שיוכל לתקשר עם אביו.

מרטין סיפר שאחד הרגעים המרגשים היה לראות את בנו מסמן כבר בגיל כמה חודשים שהוא צריך החלפת חיתול.

ההורות אינה פשוטה עבורו.

מרטין עדיין משתמש בכיסא גלגלים ונעזר בטכנולוגיה כדי לדבר, ולכן לפעמים הוא אינו יכול להגיב לבנו באותה מהירות שבה הורה אחר היה יכול.

אבל המשפחה מצאה דרכים משלה לתקשר.

לדבריו, בנו לפעמים מבין אותו רק מהמבט שעל פניו.

מהילד שאיש לא ידע שהוא ער – לאדם שבנה לעצמו קריירה ומשפחה

כיום מרטין עוסק בתחום המחשבים והטכנולוגיה, בין היתר בפיתוח אתרים, ייעוץ טכנולוגי ונגישות.

הוא גם כתב את סיפור חייו בספר Ghost Boy והפך למרצה שמספר ברחבי העולם על השנים שבהן איש לא ידע שהוא מודע.

הילד בן ה־12 שאיבד בהדרגה את היכולת לדבר ולשלוט בגופו נשאר במשך יותר מעשור בעולם שבו אחרים האמינו שאינו מבין דבר.

אבל בתוך הגוף שלא הגיב, המוח שלו חזר בהדרגה לחיים.

בסופו של דבר אדם אחד הבחין בו, בדיקה אחת פתחה עבורו דרך לתקשר – והחיים שלו השתנו שוב.

יותר מ־13 שנים אחרי שהכול התחיל, מרטין פיסטוריוס הצליח סוף סוף להראות לעולם את מה שהוא עצמו ידע במשך שנים: הוא מעולם לא באמת נעלם.

שתפו את הסיפור המטורף הזה עם החברים והמשפחה שלכם1