עם שם כמו "טמפסט סטורם", קשה לצפות לחיים שקטים.
השיער האדום הבוהק.
השמלות המכוסות באבני חן.
הכפפות הארוכות.
הנוצות.
והביטחון העצמי שהפך אותה לאחת מכוכבות הבורלסק המפורסמות ביותר באמריקה.
בשנות ה-50 השם שלה התנוסס על שלטי ענק מחוץ לתיאטראות ברחבי ארצות הברית.
היא הרוויחה סכומים עצומים לתקופתה.
הופיעה לצד בטי פייג'.
התרועעה עם כוכבי הוליווד.
וסיפרה לאורך השנים על רומנים עם כמה מהגברים המפורסמים ביותר בעולם.
אבל טמפסט סטורם לא נולדה לתוך זוהר.
הרבה לפני הנוצות, היהלומים והפרסום, היא הייתה אנני בלאנש בנקס, ילדה ענייה מג'ורג'יה שגדלה בבית קשה, עבדה בשדות וברחה בגיל 14 בניסיון למצוא לעצמה חיים אחרים.
היא הייתה נשואה פעמיים עוד לפני גיל 16.
הגיעה להוליווד כמעט בלי כלום.
הפכה את גופה, שהיה בילדותה מקור לבושה, למקור של כוח ועצמאות.
ובהמשך שילמה גם מחיר אישי כבד מאוד על הקריירה שבנתה.
זהו סיפורה של האישה שכונתה "מלכת הבורלסק האחרונה".
הכול התחיל רחוק מאוד מהוליווד
טמפסט נולדה בשם אנני בלאנש בנקס ב-29 בפברואר 1928 באיסטמן, ג'ורג'יה.
כן, היא נולדה ביום מעובר.
ולכן אהבה להתבדח שאת יום הולדתה ה-21 "האמיתי" חגגה רק כשהייתה כבר אישה מבוגרת מאוד.
הילדות שלה הייתה קשה.
המשפחה חיה בעוני באזור חקלאי בדרום ארצות הברית.
אנני לא הכירה את אביה הביולוגי וגדלה לצד אמה ואב חורג שאותו תיארה מאוחר יותר כאדם אכזרי.
לדבריה, הבית היה מקום שרצתה לברוח ממנו.
כילדה היא עבדה בשדות כותנה כדי לעזור למשפחה.
היא גם סבלה מהצקות בבית הספר ובסופו של דבר עזבה את הלימודים בגיל צעיר.
אבל בתוך החיים הקשים האלה היה לה חלום אחד.
הוליווד.
היא הייתה קוראת מגזינים על כוכבי קולנוע ומדמיינת את עצמה יום אחד שם.
בגיל 14 היא ברחה מהבית
בגיל 14 אנני החליטה שהיא לא יכולה להישאר יותר.
היא עזבה את בית המשפחה והגיעה לקולומבוס, ג'ורג'יה.
שם עבדה במפעל לגרביים ובהמשך כמלצרית.
אבל הייתה בעיה.
מבחינה חוקית היא עדיין הייתה קטינה, והוריה ניסו להחזיר אותה הביתה.
אז אנני מצאה פתרון קיצוני.
היא נישאה לחייל מארינס שפגשה במסעדה שבה עבדה.
לדבריה, היא הבינה שאם תהיה נשואה, הוריה יאבדו חלק מהיכולת החוקית שלהם לכפות עליה לחזור הביתה.
הנישואים בוטלו כמעט מיד.
לפי חלק מהדיווחים, הם החזיקו מעמד יום אחד בלבד.
בגיל 15 היא כבר נישאה פעם נוספת, הפעם למוכר נעליים.
גם הנישואים האלה לא החזיקו מעמד.
אנני עדיין חשבה על מקום אחד.
קליפורניה.
"לא הצלחתי להוציא את הוליווד מהראש"
שנים מאוחר יותר היא סיפרה שפשוט עזבה את בעלה השני.
לא בעקבות אירוע דרמטי מסוים.
החלום שלה על הוליווד פשוט לא נעלם.
בסופו של דבר הגיעה ללוס אנג'לס.
לא חיכו לה שם אולפני קולנוע.
לא היה חוזה.
לא הייתה סוכנות כישרונות.
היא עבדה כמלצרית קוקטיילים.
ואז לקוח אחד הסתכל עליה והציע רעיון שהיא בכלל לא הבינה בתחילה.
לנסות בורלסק.
כאשר הסביר לה שהרעיון הוא לרקוד ובהדרגה להסיר חלק מהבגדים, התגובה הראשונה שלה הייתה חד משמעית.
בשום פנים ואופן.
היא חשבה שאמה תהרוג אותה.
ואז הציעו לה עוד 20 דולר בשבוע
היא החלה כרקדנית בשורת המקהלה בתיאטרון Follies בלוס אנג'לס.
אחרי כמה שבועות הציעו לה להופיע לבד במופע סטריפטיז.
היא סירבה.
ואז הסבירו לה שהשכר שלה יעלה מ-40 דולר ל-60 דולר בשבוע.
פתאום הרעיון נשמע מעט יותר מעניין.
בהופעה הראשונה שלה היא הייתה כל כך חסרת ניסיון, עד שהשמלה לא הייתה מהודקת כמו שצריך.
ברגע שהזרקור פגע בה, השמלה נפלה מעצמה.
שנים אחר כך היא סיפרה שזה היה הרגע שבו למדה את אחד הכללים החשובים של הבמה:
לא משנה מה קורה, ממשיכים לזוז.
אנני בנקס הופכת לטמפסט סטורם
האישה שניהלה את ה-Follies, ליליאן האנט, הבינה שלרקדנית הצעירה יש פוטנציאל.
אבל השם "אנני בנקס" לא נשמע לה מספיק זוהר.
היא הציעה לה שתי אפשרויות.
Sunny Day, "יום שמש".
או Tempest Storm, "סערה סוערת".
אנני חשבה לרגע.
והחליטה שטמפסט סטורם נשמע הרבה יותר מתאים.
בשנת 1957 היא אפילו שינתה את שמה באופן חוקי.
מאותו רגע נולדה דמות חדשה.
שיער אדום עז.
איפור מוקפד.
שמלות נוצצות.
תכשיטים.
פרוות.
וכוריאוגרפיה איטית שנבנתה יותר על ציפייה מאשר על חשיפה.
היא לא רצתה שהמופע יהיה וולגרי
טמפסט תמיד התעקשה שיש הבדל בין בורלסק לבין סתם התפשטות.
מבחינתה, כל הרעיון היה הטיזינג.
ליצור ציפייה.
לנוע לאט.
לתת לקהל לחשוב שהוא עומד לראות יותר ממה שהוא באמת רואה.
היא השקיעה בבגדים.
חלק מהתחפושות שלה קישטה בעצמה באבני חן.
היא עבדה עם כוריאוגרפים.
עלתה לבמה בשמלות ערב ארוכות, כפפות ופרוות.
והקפידה, לדבריה, להשאיר משהו לדמיון.
"זה היה סקסי", הסבירה פעם, "אבל לא וולגרי".
הסגנון הזה הפך לסימן ההיכר שלה.
בשנות ה-50 היא כבר הייתה כוכבת ענקית
הקריירה שלה המריאה במהירות.
השם Tempest Storm החל להופיע על שלטי תיאטראות ברחבי ארצות הברית.
בשנת 1956 היא חתמה על חוזה לעשר שנים שהבטיח לה לפחות 100 אלף דולר בשנה.
זה היה סכום אדיר עבור התקופה.
לפי ה-Los Angeles Times, החוזה הפך אותה אז לרקדנית הבורלסק בעלת השכר הגבוה ביותר במדינה.
סביב הגוף שלה נבנתה מיתולוגיה שלמה.
העיתונות העניקה לה כינויים פרובוקטיביים.
ודווח אפילו שהחזה שלה בוטח במיליון דולר.
גם הסיפור הזה הפך לחלק מהאגדה של טמפסט.
1,500 סטודנטים כמעט הסתערו עליה
עד כמה היא הייתה מפורסמת?
בשנת 1955 הגיעה לאוניברסיטת קולורדו.
כ-1,500 סטודנטים התאספו לראות אותה.
האירוע הפך לכאוטי עד כדי כך שנגרם נזק במקום.
טמפסט תיארה מאוחר יותר את הקהל כעדר שהסתער לכיוונה.
היא כבר לא הייתה רק רקדנית במועדון.
היא הפכה לסלבריטאית.
היא הופיעה לצד בטי פייג'
הפרסום שלה הגיע גם לקולנוע.
טמפסט הופיעה במספר סרטי בורלסק נועזים לתקופתם.
המפורסם שבהם היה "Teaserama" משנת 1955, שבו הופיעה לצד בטי פייג', אחת מדוגמניות הפין-אפ המזוהות ביותר עם שנות ה-50.
הסרטים האלה היו תערובת של קומדיה, ריקוד, ארוטיקה והתרסה מול חוקי הצנזורה של התקופה.
היום הם נראים תמימים יחסית לתוכן שקיים ברשת.
בשנות ה-50 הם היו פרובוקטיביים מאוד.
היא סיפרה שהיו לה רומנים עם אלביס וג'ון קנדי
גם חייה האישיים הפכו לחלק מהמיתולוגיה.
באוטוביוגרפיה שלה ובראיונות לאורך השנים טמפסט טענה שהייתה מעורבת רומנטית עם כמה גברים מפורסמים במיוחד.
אחד מהם היה אלביס פרסלי.
לדבריה, השניים ניהלו רומן בסוף שנות ה-50, ובאחת הפעמים אלביס אפילו טיפס מעל חומה גבוהה כדי להגיע אל הסוויטה שלה.
היא גם סיפרה על מפגש אינטימי עם ג'ון פ. קנדי עוד לפני שנבחר לנשיא ארצות הברית.
כששאלו אותה שנים לאחר מכן על מה דיברו היא וקנדי, היא ענתה בחיוך שזה בהחלט לא היה על פוליטיקה.
הסיפורים האלה מגיעים בעיקר מהזיכרונות שלה עצמה, ולכן קשה לדעת כיום בדיוק מה התרחש.
אבל הם תרמו למעמד שלה כאחת הנשים המסתוריות והמסקרנות של התקופה.
ואז היא עשתה משהו שבאמריקה של 1959 נחשב שערורייתי
בשנת 1959 נישאה טמפסט להרב ג'פריס.
ג'פריס היה זמר ושחקן שחור, שהופיע עם התזמורת של דיוק אלינגטון ונודע גם בתפקידיו כקאובוי במערבונים עם צוות שחקנים שחור.
כיום נישואים בין אישה לבנה לגבר שחור אינם נשמעים כמו משהו שאמור לחסל קריירה.
אבל אמריקה של 1959 הייתה מקום אחר לחלוטין.
נישואים בין-גזעיים עדיין היו אסורים בחוק בחלק מהמדינות.
והתגובה הייתה קשה.
לפי דיווחים מהתקופה ומהספדים מאוחרים יותר, טמפסט איבדה הופעות והזדמנויות מקצועיות בעקבות הנישואים.
אנשים שהיו קרובים אליה התרחקו.
חלק מהמועדונים כבר לא רצו להזמין אותה.
אבל היא לא ויתרה על הזוגיות בגלל הלחץ הציבורי.
נולדה להם בת, אבל המחיר האישי היה כבד
לטמפסט ולהרב נולדה בת בשם פטרישיה.
הנישואים הסתיימו בשנת 1967.
אבל הסיפור המשפחתי שהיה מאחורי הזוהר הפך בהמשך לאחד הפרקים הכואבים ביותר בחייה.
טמפסט המשיכה לנסוע ולהופיע.
הקריירה דרשה ממנה להיות בדרכים ללא הפסקה.
כאשר פטרישיה הייתה ילדה, הקשר בין השתיים נשבר.
הסרט התיעודי "Tempest Storm" משנת 2016 עסק בהרחבה בניסיון של טמפסט, שכבר הייתה בשנות ה-80 לחייה, לתקן את מערכת היחסים עם בתה.
הבת שלה לא הצליחה פשוט לסלוח
בסרט התיעודי התברר עד כמה הפער בין הכוכבת שעל הבמה לבין האמא בבית היה עמוק.
לדברי יוצרי הסרט, פטרישיה הייתה בערך בת עשר כאשר טמפסט השאירה אותה אצל אביה ונסעה להופעות.
חלפו שנים של ריחוק.
טמפסט הודתה שהקריירה והאמהות התנגשו זו בזו בצורה שהיא לא ידעה להתמודד איתה.
הבת נשאה את הפגיעה איתה גם בבגרותה.
הסרט לא מציג אגדה הוליוודית פשוטה שבה כולם מתחבקים בסוף והכול נשכח.
הוא מציג אישה שהשיגה עצמאות והצלחה כמעט בלתי אפשרית, אבל גם שילמה על הבחירות שלה מחיר משפחתי עמוק.
על הבמה היא הרגישה בשליטה
הסרט התיעודי גם חשף צד קשה יותר בילדותה ובנעוריה.
טמפסט דיברה על פגיעה מינית שחוותה בגיל צעיר ועל הבית שממנו ברחה.
חוקרת הבורלסק קייטלין רגר, שהשתתפה ביצירת הסרט, הסבירה שטמפסט עצמה קשרה בין חוויות העבר לבין התחושה שהייתה לה על הבמה.
בחיים שלה היו מצבים שבהם אחרים לקחו ממנה שליטה.
על הבמה היא הייתה זו שקבעה.
מי יראה.
כמה יראה.
ומתי.
הקהל יכול היה להביט.
אבל היא הייתה האדם שניהל את הרגע.
היא סירבה להיעלם בגלל הגיל
עולם הבידור בדרך כלל אינו רחום כלפי נשים שמתבגרות.
טמפסט פשוט סירבה לקבל את הכלל הזה.
גם בשנות ה-50 וה-60 לחייה היא המשיכה להופיע.
בשנת 1987, כשהייתה בת 59, היא עדיין הייתה כוכבת ראשית במופעים בלאס וגאס.
היא הקפידה מאוד על הגוף שלה.
לא עישנה.
כמעט לא שתתה אלכוהול.
ושמרה על משטר תזונה וטיפוח קבוע.
כשהייתה בת 45 אמרה שהיא מוכנה להתחרות בכל אישה בת 22 ולראות מי תקבל יותר תשומת לב.
זה אולי נשמע יהיר.
אבל זו הייתה בדיוק טמפסט.
ביטחון עצמי ללא התנצלות.
גם בגיל 70 ו-80 היא עדיין עלתה לבמה
בשנת 1999 היא חזרה להופיע בסן פרנסיסקו לרגל חגיגות יום השנה ה-30 של O'Farrell Theatre.
ראש העיר ווילי בראון הכריז לכבודה על "יום טמפסט סטורם".
והיא המשיכה להופיע באירועים של Burlesque Hall of Fame.
הופעתה האחרונה הייתה ב-2010 בלאס וגאס.
היא הייתה בת 82.
אישה שהחלה את הקריירה שלה בסוף שנות ה-40 עדיין עמדה על הבמה יותר משישה עשורים אחר כך.
דור חדש של אמניות התחיל לראות בה חלוצה
עם השנים הבורלסק השתנה.
הוא נעלם כמעט לחלוטין מהמיינסטרים ואז חזר בצורה חדשה, עם אמניות כמו דיטה פון טיז.
עבור הדור החדש, טמפסט כבר לא הייתה רק רקדנית מהעבר.
היא הייתה חלק מההיסטוריה של הז'אנר.
אמנית שלקחה משהו שנחשב שוליים, ולעיתים אפילו מביש, והפכה אותו למופע עם תלבושות, תיאטרליות, הומור וזוהר.
היא הפכה למנטורית ולדמות נערצת בקרב אמניות צעירות יותר.
אבל מאחורי כל הביטחון הייתה גם בדידות
זה אולי הפרדוקס הגדול בחיים שלה.
על הבמה היא קיבלה הערצה כמעט ללא גבולות.
אלפי אנשים מחאו כפיים.
גברים עמדו בתורים.
שמה הופיע באותיות ענק.
אבל בחיים הפרטיים היו לה מערכות יחסים כושלות, נישואים שהתפרקו וקשר שבור עם בתה.
הסרט התיעודי מ-2016 התמקד בדיוק בניגוד הזה.
אישה שהצליחה לחשוף את הגוף שלה בפני מיליוני אנשים, אבל שמרה חלקים גדולים מהלב שלה סגורים כמעט בפני כולם.
היא חיה עד גיל 93
בשנותיה האחרונות חיה טמפסט בלאס וגאס.
ב-21 באפריל 2021 היא מתה בביתה.
היא הייתה בת 93.
המנהל שלה אישר את מותה, אך לא מסר אז סיבת מוות.
עם מותה נעלמה אחת הדמויות האחרונות מתקופת הזהב של הבורלסק האמריקאי.
תקופה של תיאטראות עמוסים, להקות חיות, נוצות, כפפות ארוכות, כרזות ענק וכוכבות ששמותיהן לבדם היו מספיקים כדי למלא אולם.
הילדה שהתביישה בגוף שלה הפכה אותו למקור הכוח שלה
אולי זה החלק המדהים ביותר בסיפור.
כילדה בג'ורג'יה, אנני בנקס סבלה מהצקות בגלל הגוף שלה.
היא גדלה בעוני.
עבדה בשדות.
עזבה את בית הספר.
ברחה מהבית בגיל 14.
נישאה כדי להשתחרר מהשליטה של משפחתה.
והגיעה לקליפורניה בלי שום מסלול ברור להצלחה.
ואז אותה תכונה שהייתה מקור למבוכה הפכה לחלק מהזהות שבנתה בעצמה.
היא לא ביקשה רשות.
לא ניסתה להיראות כמו כולן.
ולא הסכימה להיעלם כאשר הגיעה לגיל שבו תעשיית הבידור מצפה מנשים לפנות את הדרך לצעירות יותר.
אבל הסיפור שלה אינו אגדה מושלמת
קל מאוד להפוך את חייה לסיפור פשוט על העצמה נשית.
ילדה ענייה בורחת מהבית, הופכת לכוכבת ושוברת מוסכמות.
אבל המציאות מורכבת יותר.
היא שילמה מחיר.
הקריירה גבתה ממנה זמן עם בתה.
הבחירות שלה פגעו באנשים שאהבה.
חלק מהקשרים שלה הסתיימו בכאב.
וההצלחה לא פתרה את כל הצלקות שהגיעה איתן מג'ורג'יה.
דווקא בגלל זה הסיפור שלה מעניין כל כך.
טמפסט סטורם הייתה מלאה בסתירות.
פגיעה וחזקה.
חשופה ופרטית.
נערצת ובודדה.
אמא שאהבה את בתה, אבל גם עשתה בחירות שהרחיקו אותה ממנה.
אישה שחיה מהערצת גברים, ובאותו זמן התעקשה לשלוט בעצמה ובקריירה שלה.
היא באמת חיה כמו השם שבחרה לעצמה
בגיל צעיר נתנו לאנני בנקס לבחור בין שני שמות במה.
Sunny Day.
או Tempest Storm.
יום שמש או סערה.
היא בחרה בסערה.
בדיעבד קשה לחשוב על שם מתאים יותר.
החיים שלה היו הכול חוץ משקטים.
היא שברה מוסכמות.
עוררה שערוריות.
התאהבה.
התגרשה.
הפסידה עבודות בגלל נישואים בין-גזעיים.
הפכה את הבורלסק למופע זוהר.
המשיכה לעלות על במה גם כשהייתה בגיל שבו רוב הכוכבים כבר מזמן פרשו.
וחיה מספיק זמן כדי לראות דור חדש של נשים מתייחס אליה לא כאל שריד מתקופה אחרת, אלא כאל חלוצה.
טמפסט סטורם אולי הורידה בגדים למחייתה.
אבל מה שהפך אותה לאגדה לא היה כמה היא חשפה.
אלא העובדה שבמשך יותר משישה עשורים היא תמיד ידעה בדיוק מי מנהלת את ההצגה.
