קטגוריה: עשה זאת בעצמך

אם תפתחו יום אחד את המקרר בבית של חברים ותגלו בפינה גליל של נייר טואלט, אל תמהרו לחשוב שמישהו התבלבל בין המטבח לשירותים.

בשנים האחרונות טריק ביתי מוזר במיוחד הפך לוויראלי ברשתות החברתיות: אנשים מניחים גליל חדש של נייר טואלט בתוך המקרר.

כן, קראתם נכון.

לא ליד המקרר.

לא בארון שמתחת לכיור.

ממש על אחד המדפים, ליד האוכל.

והסיבה לכך דווקא הגיונית יותר מכפי שנדמה.

הטריק אמור לעזור להתמודד עם אחת הבעיות המעצבנות ביותר במטבח: ריחות לא נעימים ולחות שמצטברת בתוך המקרר.

אבל האם זה באמת עובד?

כולנו מכירים את הרגע הזה

פותחים את דלת המקרר ומיד מרגישים ריח לא ברור.

לא בהכרח ריח חזק של מזון מקולקל.

לפעמים זו פשוט תחושה של ריח לח, מעופש או "מקררי" כזה שקשה להסביר.

מתחילים לחפש.

מריחים את הגבינות.

בודקים את הירקות.

פותחים קופסאות.

מסתכלים אם משהו נשפך מאחור.

אבל לפעמים אין מקור אחד ברור לריח.

מקררים הם חללים סגורים שבהם יש שילוב של מזון, לחות, טיפות מים, אדים וריחות שונים.

וכשהאוויר הקר נשאר כלוא בפנים, גם ריחות יכולים להישאר שם הרבה זמן.

כאן נכנס גליל נייר הטואלט.

למה דווקא נייר טואלט?

נייר טואלט מיוצר כדי להיות סופג במיוחד.

הוא מסוגל לספוג נוזלים ולחות במהירות.

וזה בדיוק העיקרון שמאחורי הטריק.

כאשר מניחים גליל יבש בתוך המקרר, הנייר מתחיל לספוג חלק מהלחות שנמצאת באוויר סביבו.

התומכים בשיטה טוענים שיחד עם הלחות הוא יכול גם לקלוט חלק מהריחות שנמצאים בתוך המקרר.

במילים פשוטות, הגליל משמש כמו מעין ספוג גדול ויבש שיושב בפינה ועובד בשקט.

כך משתמשים בטריק

לא צריך להכין שום תערובת מיוחדת.

לוקחים גליל חדש ונקי של נייר טואלט.

מניחים אותו בחלק האחורי של אחד המדפים, במקום שבו הוא לא ייגע ישירות במזון ולא יירטב מנוזלים שנשפכים.

וזה הכול.

משאירים אותו שם.

אם רוצים לנסות את השיטה, עדיף להשתמש בגליל לבן רגיל ללא בישום או תוספים מיוחדים.

אחרי כמה שבועות מחליפים אותו בגליל חדש.

והכי חשוב: גליל שהיה בתוך המקרר לא חוזר לאחר מכן לשירותים.

אם הוא ספג לחות וריחות במשך שבועות, פשוט זורקים אותו.

איך יודעים שהוא באמת ספג לחות?

אחרי זמן מה הגליל עשוי להרגיש מעט רך יותר או לח יותר.

במקרר שיש בו הרבה לחות, ההבדל יכול להיות מורגש במיוחד.

וזה בעצם סימן לכך שהנייר עושה בדיוק את הדבר שלשמו הוא נועד: סופג מים מהסביבה.

אבל כדאי לזכור דבר חשוב.

אם יש במקרר כמות גדולה של לחות באופן קבוע, גליל נייר טואלט לא פותר את מקור הבעיה.

ייתכן שיש בעיה באטימה של הדלת, פתח ניקוז סתום, מזון חם שמוכנס למקרר לעיתים קרובות או תקלה אחרת שגורמת להצטברות מים.

ומה לגבי הריח?

כאן הדברים קצת פחות חד משמעיים.

נייר בהחלט מסוגל לספוג לחות, וחומרים סופגים יכולים גם ללכוד חלק מהחומרים שיוצרים ריח.

לכן ייתכן שגליל נייר טואלט יעזור במידה מסוימת.

אבל אין ראיות מדעיות חזקות שמראות שגליל נייר טואלט הוא הפתרון הטוב ביותר לנטרול ריחות במקרר.

למעשה, קיימים פתרונות יעילים יותר.

הטריק יכול לעבוד במידה מסוימת, אבל הוא לא קסם.

סודה לשתייה עדיין מנצחת

אם גדלתם בבית שבו תמיד הייתה קופסה פתוחה של סודה לשתייה בפינה האחורית של המקרר, ההורים או הסבים שלכם ידעו מה הם עושים.

סודה לשתייה משמשת כבר שנים לנטרול ריחות.

היתרון הגדול שלה הוא שהיא לא רק סופגת לחות.

היא מסוגלת גם לסייע בנטרול תרכובות חומציות ובסיסיות שיוצרות ריחות.

לכן, כאשר המטרה העיקרית היא להעלים ריח רע, קערית או קופסה פתוחה של סודה לשתייה עשויה להיות יעילה יותר מגליל נייר.

בנוסף, היא תופסת הרבה פחות מקום.

ומה אם הריח ממש חזק?

אם נפתח המקרר וריח חריף מכה בכם מיד, כנראה שהגיע הזמן לעשות יותר מאשר להכניס אליו גליל נייר.

השלב הראשון הוא למצוא את המקור.

ירקות שנרקבו במגירה.

חלב שנשפך.

קופסה שנשכחה מאחור.

גבינה שכבר ראתה ימים טובים יותר.

או מזון שהתיישן בלי ששמנו לב.

הוציאו את כל מה שחשוד.

לאחר מכן נקו את המדפים, המגירות והדפנות.

אפשר להשתמש במים עם סודה לשתייה או בתמיסה מתאימה אחרת בהתאם להוראות היצרן של המקרר.

רק אחרי שהמקור נעלם יש טעם להשתמש במשהו שיספוג את שאריות הריח.

לפעמים אנחנו שוכחים כמה לכלוך מסתתר במקרר

מקרר נראה נקי מבחוץ, אבל בפנים יכולים להצטבר דברים מפתיעים.

טיפה של רוטב שמתייבשת מתחת לקופסה.

נוזל מירקות שנשפך לתחתית המגירה.

פירורים.

שאריות מזון קטנות.

בקבוק דביק.

או פרי שנפל מאחורי מגירה ונשכח שם.

מכיוון שהטמפרטורה נמוכה, הדברים לא תמיד מתחילים להסריח מיד.

אבל עם הזמן הריח מצטבר.

לכן ניקוי תקופתי של המקרר עדיין חשוב הרבה יותר מכל טריק ויראלי.

אפשר לנסות גם פחם פעיל

פתרון נוסף לריחות הוא פחם פעיל.

החומר מלא בנקבוביות זעירות שמאפשרות לו ללכוד מולקולות רבות מהאוויר.

זו הסיבה שמשתמשים בפחם פעיל גם במסנני אוויר ובמערכות סינון שונות.

אפשר למצוא מוצרים ייעודיים למקררים המבוססים על פחם פעיל.

הם אמנם לא נמצאים בכל בית כמו נייר טואלט, אבל מבחינת ספיחת ריחות הם יכולים להיות יעילים מאוד.

גם קפה יכול לעזור

יש אנשים שמניחים קערית קטנה של קפה טחון במקרר כדי להתמודד עם ריחות.

לקפה עצמו יש ריח חזק, ולכן הוא יכול לספוג חלק מהריחות ובמקביל להעניק למקרר ארומה אחרת.

אבל אם אתם לא רוצים שהמקרר שלכם יריח מעט כמו בית קפה, סודה לשתייה היא כנראה האפשרות הניטרלית יותר.

אז למה בכל זאת הטריק עם נייר הטואלט הפך לוויראלי?

כי הוא מוזר.

וזה בדיוק מה שגורם לאנשים לעצור ולצפות.

אם מישהו היה אומר "שימו סודה לשתייה במקרר", כנראה שרובנו היינו ממשיכים לגלול.

אבל כשמישהו פותח מקרר ובפנים יושב גליל נייר טואלט, מיד מתעוררת שאלה:

מה לעזאזל הוא עושה שם?

הטריק גם פשוט מאוד.

לא צריך לקנות שום דבר מיוחד.

לא צריך לערבב חומרים.

לא צריך לקרצף.

פשוט לוקחים גליל ומניחים אותו בפנים.

יש גם חיסרון די ברור

גליל נייר טואלט תופס מקום.

אם יש לכם מקרר קטן, אולי לא תרצו להקריב חלק ממדף שלם בשביל גליל.

בנוסף, אם הוא נמצא ליד מזון שעלול לטפטף או להישפך, הוא יכול להפוך במהירות לגוש נייר רטוב ולא נעים.

לכן אם מחליטים לנסות, עדיף להניח אותו בפינה אחורית ויבשה.

אל תשתמשו בו כדי להסתיר בעיה

זה אולי הדבר החשוב ביותר.

ריח רע מהמקרר הוא לפעמים פשוט סימן לכך שמשהו צריך ניקוי.

אם יש ריח חזק ומתמשך, לא כדאי להסתפק במשהו שסופג אותו.

צריך למצוא את המקור.

במיוחד אם מדובר במזון מקולקל, עובש או נוזל שנשפך.

גליל נייר טואלט יכול להיות תוספת נחמדה אחרי הניקוי.

הוא לא תחליף לניקוי עצמו.

אבל בתור ניסוי ביתי? אין הרבה מה להפסיד

אם יש לכם מקום במקרר וגליל נוסף בבית, אפשר בהחלט לבדוק בעצמכם.

הניחו גליל חדש בפינה האחורית.

השאירו אותו למשך כמה ימים.

ובדקו אם אתם מבחינים בשינוי בריח או בלחות.

אם כן, מצוין.

אם לא, תמיד אפשר לחזור לפתרון הוותיק של סודה לשתייה.

לפעמים הטיפים הכי מוזרים הם אלה שאנחנו זוכרים

האינטרנט מלא בטריקים ביתיים.

חלקם גאוניים.

חלקם חסרי תועלת.

וחלקם נמצאים איפשהו באמצע.

הטריק של נייר הטואלט במקרר כנראה שייך לקבוצה האחרונה.

יש היגיון בכך שנייר סופג יעזור עם לחות, והוא עשוי גם לספוג חלק מהריחות.

אבל הוא לא פתרון קסם, ובוודאי לא מחליף ניקוי יסודי.

אז בפעם הבאה שתראו גליל נייר טואלט יושב ליד החלב והגבינות, לפחות תדעו דבר אחד:

אף אחד לא התבלבל בדרך לשירותים.

מישהו פשוט מנסה לגרום למקרר להריח קצת יותר טוב.

ניקוי התנור הוא כנראה אחת המטלות הביתיות שרובנו מעדיפים לדחות כמה שיותר.

בהתחלה זו רק טיפה קטנה של רוטב שנשפכה בתחתית.

אחר כך קצת גבינה שנפלה מהפיצה.

שמן שניתז מהתבנית.

פירורים.

שאריות מזון.

ואז, אחרי עוד כמה ארוחות ועוד כמה אפיות, פותחים את הדלת ומגלים שהתנור כבר נראה כאילו הוא זקוק לטיפול רציני.

הבעיה היא שכל פעם שאנחנו מפעילים את התנור, הלכלוך מתחמם מחדש.

מה שהיה פעם כתם קטן ורך הופך בהדרגה לשכבה שחורה, קשה ודביקה שכמעט נדמה שהיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהתנור.

אבל שיטת ניקוי ביתית פשוטה הפכה לוויראלית לאחר שאנשים גילו שאפשר לרכך חלק גדול מהלכלוך בלי שעות של שפשוף.

והחלק הטוב ביותר?

צריך רק ארבעה מרכיבים פשוטים שרובנו כבר מחזיקים בבית.

למה כל כך קשה לנקות תנור?

בניגוד לשיש או לשולחן, הלכלוך בתוך התנור עובר שוב ושוב תהליך של חימום.

שומן שניתז מהאוכל נדבק לדפנות.

רוטב שנשפך מתייבש.

פירורים נשרפים.

ואחרי כמה סבבי אפייה, כל השכבות האלה מתקשות.

לכן מטלית לחה לבדה כמעט אף פעם לא מספיקה.

מתחילים לשפשף.

מוסיפים חומר ניקוי.

שוב משפשפים.

מחכים.

מנסים פעם נוספת.

ואחרי חצי שעה הידיים כבר כואבות, אבל הכתמים העקשניים עדיין שם.

בדיוק כאן נכנסת השיטה הביתית הפשוטה הזאת.

ארבעה מרכיבים וזה הכול

לתערובת הניקוי צריך:

4 כפות נוזל לשטיפת כלים

כ-110 מ"ל מיץ לימון

כ-225 מ"ל חומץ לבן

וכ-1.27 ליטר מים פושרים

מערבבים היטב את כל המרכיבים ומעבירים לבקבוק התזה.

אם אין לכם צורך בכמות גדולה כל כך, אפשר כמובן להכין פחות תוך שמירה על אותם היחסים בערך.

המטרה היא ליצור נוזל שיוכל לכסות את השומן והשאריות השרופות ולהישאר עליהן מספיק זמן כדי להתחיל לרכך אותן.

עכשיו מגיע החלק הפשוט

לפני שמתחילים, חשוב מאוד לוודא שהתנור כבוי וקר לחלוטין.

מוציאים את הרשתות והתבניות.

מרססים את התערובת על הדפנות ועל האזורים המלוכלכים.

נותנים לה לעבוד במשך זמן מה.

ואז עוברים עם מטלית או ספוג שאינו שורט.

במקום להתחיל מיד בקרצוף אגרסיבי, הרעיון הוא לתת לנוזל לעשות חלק מהעבודה עבורכם.

ככל שהשומן והלכלוך מתרככים, כך קל יותר להסיר אותם.

ולפעמים דווקא ההמתנה היא הסוד האמיתי.

למה השילוב הזה עובד?

לכל אחד מהמרכיבים יש תפקיד.

נוזל הכלים מיועד להתמודד עם שומן, בדיוק כפי שהוא עושה על צלחות ומחבתות.

החומץ חומצי ויכול לעזור בשחרור משקעים ולכלוך.

מיץ הלימון גם הוא חומצי ובנוסף משאיר ריח רענן יותר.

המים מדללים את התערובת ועוזרים לפזר אותה על שטח גדול.

אין כאן קסם.

יש כאן שילוב פשוט בין חומרים שמסייעים לרכך ולפרק שומן לבין זמן המתנה שעוזר להם לעבוד.

הטריק צבר מאות אלפי שיתופים

השיטה הפכה לפופולרית במיוחד ברשתות החברתיות לאחר שאישה שיתפה את התוצאות שקיבלה.

הפוסט צבר עשרות אלפי תגובות ומאות אלפי שיתופים.

אנשים רבים ניסו את השיטה בעצמם ודיווחו שגם אצלם ניקוי התנור הפך לפשוט יותר.

חלקם אפילו סיפרו שהפסיקו להשתמש בתרסיסים חזקים לניקוי תנורים ועברו לשיטות ביתיות עדינות יותר.

ולא קשה להבין למה.

אם אפשר להשתמש במוצרים שכבר נמצאים במטבח, לחסוך כסף וגם להפחית את כמות הקרצוף, מדובר בטריק ששווה לפחות ניסיון.

אבל לפני שמתחילים, יש דבר אחד שחשוב לבדוק

לא כל תנור בנוי באותה צורה.

יש דגמים עם ציפויים מיוחדים.

יש תנורים עם ניקוי עצמי.

יש תנורים פירוליטיים.

ויש תנורים עם דפנות קטליטיות שנועדו לספוג או לפרק שומן בצורה מסוימת.

לכן לפני שמרססים כמות גדולה של חומץ או לימון בתוך התנור, כדאי לבדוק את הוראות היצרן.

חומר שעובד מצוין על תנור אחד עלול לא להתאים לציפוי של תנור אחר.

כמה דקות של בדיקה יכולות למנוע נזק יקר.

אל תרססו בלי הבחנה

כאשר משתמשים בתמיסת ניקוי ביתית, כדאי לעבוד בצורה מדויקת.

אין צורך להציף את התנור בנוזל.

הימנעו מריסוס ישיר על גופי חימום חשופים.

היזהרו מאזורים חשמליים.

אל תשפשפו בחוזקה את האטמים שסביב הדלת.

ואל תשתמשו בספוגי מתכת על משטחים שעלולים להישרט.

אם אתם לא בטוחים לגבי אזור מסוים, עדיף להתחיל במקום קטן ולא בולט.

ומה עושים עם לכלוך עקשן במיוחד?

אם התנור לא נוקה במשך חודשים ארוכים, ייתכן שסבב אחד לא יספיק.

במקום לעבור מיד לקרצוף אגרסיבי, אפשר לחזור על התהליך.

מרססים.

ממתינים.

מנגבים.

ואז מטפלים שוב רק באזורים שנשארו מלוכלכים.

לפעמים שתי השריות עדינות עובדות טוב יותר מעשר דקות של שפשוף חזק.

אפשרות נוספת היא להשתמש במשחה של סודה לשתייה ומעט מים על כתמים קשים במיוחד, אם הוראות התנור מאפשרות זאת.

מורחים את המשחה.

נותנים לה זמן לעבוד.

ומסירים בעדינות באמצעות מטלית לחה.

את הרשתות עדיף לנקות בנפרד

הרבה יותר קל לנקות את התנור כאשר מוציאים ממנו את הרשתות והתבניות.

אפשר להשרות את הרשתות במים חמים עם נוזל כלים.

אחרי שהשומן מתרכך, הרבה יותר קל לעבור עליהן עם ספוג.

גם כאן כדאי לשים לב לסוג הרשת.

אם יש לכם מסילות טלסקופיות או חלקים בעלי ציפוי מיוחד, בדקו כיצד היצרן ממליץ לנקות אותם.

הטיפ הטוב ביותר הוא לא לחכות חודשים

החלק שאף אחד לא אוהב לשמוע הוא גם הדבר שהכי חוסך עבודה.

אם משהו נשפך בתנור, עדיף לנקות אותו זמן קצר לאחר שהתנור מתקרר.

רוטב שנשפך היום קל הרבה יותר להסרה מרוטב שעבר עוד עשרה סבבי חימום.

ניגוב של שתי דקות אחרי האפייה יכול לחסוך חצי שעה של קרצוף בעתיד.

ככל שמאפשרים ללכלוך להצטבר, כך הוא הופך עקשן יותר.

ומה לגבי תוכנית ניקוי עצמי?

אם לתנור שלכם יש מצב ניקוי עצמי, כדאי לבדוק קודם איך היצרן ממליץ להשתמש בו.

בתנורים פירוליטיים, למשל, התנור מתחמם לטמפרטורה גבוהה מאוד והופך שאריות מזון לאפר שאפשר לנגב לאחר שהמכשיר מתקרר.

לעיתים צריך להוציא לפני כן את הרשתות.

בחלק מהדגמים יש להסיר לכלוך כבד ידנית לפני שמפעילים את התוכנית.

ולעולם לא כדאי להוסיף סתם חומרי ניקוי לתנור עם מערכת ניקוי עצמי בלי לבדוק שהם מתאימים.

ויש עוד יתרון לשיטה הביתית

חומרי ניקוי חזקים לתנורים יכולים להיות יעילים מאוד, אבל אנשים רבים לא אוהבים את הריח החריף שלהם.

השילוב של מים, נוזל כלים, חומץ ולימון מרגיש פשוט יותר ונעים יותר לשימוש עבור מי שמעדיף פתרון ביתי.

זה לא אומר שהוא מתאים לכל מצב או לכל תנור.

אבל עבור ניקוי שגרתי של שומן ולכלוך, הוא יכול להיות פתרון זול ונוח.

לפעמים סבלנות עובדת טוב יותר מכוח

כשאנחנו רואים כתם שחור וקשה, התגובה הטבעית היא להתחיל לשפשף בכל הכוח.

אבל לפעמים דווקא ההפך עובד טוב יותר.

מרככים קודם.

מחכים.

ורק אז מנגבים.

השומן שנראה כאילו נדבק לתנור לנצח יכול להפוך להרבה פחות עקשן אחרי שהחומרים קיבלו זמן לעבוד.

וזה כנראה אחד הדברים שהפכו את הטריק הזה לפופולרי כל כך.

אז האם שווה לנסות?

אם סוג התנור שלכם מאפשר שימוש בחומץ, לימון ונוזל כלים, בהחלט אפשר לנסות.

השיטה פשוטה.

המרכיבים זולים.

ולא צריך שום ציוד מיוחד.

רק זכרו לעבוד כשהתנור קר לחלוטין, לבדוק את הוראות היצרן ולהימנע מריסוס ישיר על חלקים חשמליים, גופי חימום ואטמים.

ייתכן שהלכלוך הקשה ביותר לא ייעלם בתוך חמש דקות.

אבל אם התערובת תחסוך לכם אפילו חלק מהשפשוף, היא כבר עשתה את העבודה.

אז בפעם הבאה שתפתחו את התנור ותראו את שכבות השומן השרוף, לפני שאתם שולפים חומר ניקוי חזק ומתחילים לקרצף, אולי שווה לבדוק מה כבר יש לכם בארון המטבח.

יכול להיות שכל מה שאתם צריכים הוא נוזל כלים, לימון, חומץ, מים וקצת סבלנות.

כולנו יודעים שכדאי לאכול פירות וירקות טריים מדי יום, אבל לפעמים זה אומר שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לקפוץ לסופרמרקט שוב ושוב כדי לחדש את המלאי.

רוב האנשים עושים קנייה גדולה פעם בשבוע. ביום הקנייה הפירות נראים נהדר – טריים, צבעוניים ומפתים. אבל כשאנחנו מגיעים אליהם ארבעה או חמישה ימים מאוחר יותר, התמונה יכולה להיות שונה לחלוטין.

במקום קופסה מלאה בפירות עסיסיים ויפים, אנחנו עלולים לגלות פירות רכים, מעוכים ובמקרה הגרוע ביותר – מכוסים בעובש.

וזה נכון במיוחד כשמדובר בפירות יער.

קשה לעמוד בפני קופסת תותים טריים

כאשר מגיעה עונת התותים, קשה מאוד לעבור ליד המדף בסופר או בשוק ולא לקחת קופסה.

התותים האדומים והמבריקים נראים כמעט מושלמים, והם יכולים לשמש כמעט לכל דבר.

אפשר לאכול אותם כמו שהם, להוסיף אותם לעוגות וקינוחים, להכין מהם שייקים, להגיש אותם עם יוגורט או קצפת ואפילו להפוך אותם לריבה.

אבל יש להם חיסרון אחד גדול:

הם מתקלקלים מהר מאוד.

לא פעם אנחנו קונים קופסה שנראית מצוין, מכניסים אותה למקרר, וכעבור כמה ימים מגלים שאחד התותים כבר התחיל להעלות עובש – ולאחר מכן העובש מתפשט במהירות גם לשאר הפירות.

ואז הגיע הטריק הפשוט הזה

מתברר שקיים טריק ביתי פשוט במיוחד שיכול לעזור לשמור על תותים ועל פירות יער אחרים טריים למשך זמן רב יותר.

והחלק הטוב ביותר הוא שלא צריך לקנות שום מוצר מיוחד או יקר.

כל מה שצריך הוא:

קערה גדולה, מים וחומץ יין לבן.

זה הכול.

המרכיב הזול שכבר נמצא במטבחים רבים יכול לעזור להפחית את כמות החיידקים ונבגי העובש שנמצאים על פני הפרי – אותם גורמים שיכולים לגרום לו להתקלקל במהירות.

כך עושים את זה

התחילו בהנחת התותים בתוך קערה גדולה.

כעת הכינו תערובת של:

חלק אחד חומץ על כל חמישה חלקים מים.

לדוגמה, אם משתמשים בכוס אחת של חומץ, מוסיפים חמש כוסות מים.

שפכו את התערובת על התותים כך שהפירות יהיו מכוסים בנוזל והשאירו אותם בתוכה למשך מספר דקות.

אין צורך בתהליך מסובך יותר.

החומץ מסייע להסיר חיידקים ונבגי עובש שנמצאים על פני התותים – אותם נבגים שעלולים להתפתח בהמשך לעובש שאנחנו רואים על הפירות במקרר.

השלב החשוב ביותר מגיע דווקא אחרי הרחצה

אחרי שהתותים היו בתערובת במשך כמה דקות, מוציאים אותם מהקערה.

אבל כאן חשוב מאוד לא למהר ולהכניס אותם למקרר כשהם עדיין רטובים.

צריך לייבש אותם היטב.

אפשר להניח את התותים על מגבות נייר ולספוג בעדינות את כל הלחות שנותרה עליהם.

השלב הזה חשוב מאוד משום שלחות היא בדיוק אחד הדברים שיכולים לעודד התפתחות של עובש. אם משאירים את התותים רטובים ומכניסים אותם כך למקרר, אפשר לפגוע במטרה של כל התהליך.

לכן ודאו שהם יבשים ככל האפשר לפני שאתם מאחסנים אותם.

ומה לגבי הטעם של החומץ?

זו כנראה השאלה הראשונה שעולה לראש כששומעים על הטריק הזה.

אף אחד הרי לא רוצה לנגוס בתות מתוק ולקבל פתאום טעם חזק של חומץ.

אבל בגלל שהחומץ מדולל בכמות גדולה של מים והתותים נמצאים בתערובת רק במשך מספר דקות, לא אמור להישאר בהם טעם מורגש של חומץ לאחר שהם מוצאים ומיובשים היטב.

כך אפשר ליהנות מהתותים כרגיל – רק בתקווה לזמן רב יותר.

וזה לא עובד רק עם תותים

הטריק אינו מוגבל לפרי אחד.

אפשר להשתמש בשיטה גם עם פירות יער אחרים שנוטים לפתח עובש במהירות, כמו פטל ואוכמניות שחורות.

מי שקונה פירות יער באופן קבוע יודע עד כמה מתסכל לגלות שהם כבר התקלקלו לפני שהספקנו להשתמש בהם.

בגלל המבנה העדין שלהם וכמות הלחות הגבוהה, פירות יער הם בין הפירות שמתקלקלים במהירות הרבה ביותר.

לכן אותה תערובת פשוטה של מים וחומץ יכולה לשמש גם עבורם.

הטריק פשוט במיוחד – וזה כנראה מה שהפך אותו לפופולרי

אין צורך במכשיר מיוחד.

אין צורך בחומר שימור יקר.

ואין צורך להקפיא את הפירות או להפוך אותם מיד לריבה רק משום שאתם חוששים שלא תספיקו לאכול אותם.

קערה, מים, מעט חומץ וכמה דקות עבודה – זה כל מה שנדרש.

אחרי הרחצה, הדבר החשוב הוא להקפיד על ייבוש יסודי לפני שהפירות חוזרים למקרר.

השילוב בין הסרת נבגי העובש והחיידקים לבין הפחתת הלחות יכול לעזור לתותים להישאר במצב טוב זמן רב יותר.

אז בפעם הבאה שאתם חוזרים הביתה עם קופסת תותים – אל תכניסו אותה מיד למקרר

אם גם אתם מכירים את הרגע שבו אתם פותחים קופסת תותים שקניתם רק לפני כמה ימים ומגלים בתוכה שכבה לבנה ומעצבנת של עובש, אולי שווה לנסות את הטריק הזה.

הכניסו את התותים לקערה.

ערבבו חלק אחד של חומץ עם חמישה חלקים של מים.

השאירו את הפירות בתערובת במשך מספר דקות.

הוציאו אותם.

ייבשו אותם היטב מאוד.

ורק אז הכניסו אותם למקרר.

הטריק יכול לשמש גם לפטל ולפירות יער אחרים שנוטים להתקלקל במהירות.

ולפעמים זה כל מה שנדרש כדי לא לגלות, כמה ימים אחרי הקנייה, שחצי מהקופסה שקניתם כבר בדרך לפח.

מרכיב אחד פשוט וזול שכבר נמצא במטבח שלכם עשוי לעזור לתותים להישאר טריים הרבה יותר זמן – ולהבטיח שתספיקו באמת ליהנות מהם לפני שהעובש מגיע.

כמעט לכולנו זה קרה.

קנינו יותר מדי עגבניות, הנחנו אותן במקרר או על השיש, ובשלב מסוים גילינו שאחת מהן כבר רכה מדי לסלט. אולי הקליפה קצת התקמטה, אולי היא הבשילה יותר מדי – והתגובה האוטומטית היא לקחת אותה ולזרוק לפח.

אבל רגע לפני שאתם עושים את זה, כדאי שתכירו טריק גינון פשוט להפליא.

כי אם העגבנייה עדיין לא רקובה או מכוסה עובש, ייתכן שבמקום להפוך לפסולת היא יכולה להפוך לדור חדש של צמחי עגבניות.

כל מה שצריך הוא עגבנייה בשלה מאוד, עציץ, מעט אדמה ומים.

חותכים את העגבנייה לפרוסות, מניחים אותן באדמה – ובתנאים המתאימים, בתוך שבוע או שבועיים יכולים להתחיל להופיע עשרות נבטים קטנים.

זה נשמע כמעט טוב מכדי להיות אמיתי.

אבל העיקרון פשוט: בתוך כל פרוסת עגבנייה מסתתרים זרעים, וכל אחד מהם הוא למעשה צמח פוטנציאלי חדש.

במקום לזרוק אותה – פשוט חתכו אותה לפרוסות

השיטה שהפכה לוויראלית ברשת פשוטה מאוד.

לוקחים עגבנייה בשלה או בשלה מדי וחותכים אותה לפרוסות. אין צורך להוציא את הזרעים אחד־אחד או לבצע תהליך מסובך.

ממלאים עציץ או מיכל באדמת שתילה, מניחים כמה פרוסות עגבנייה על פני האדמה ומכסים אותן בשכבה דקה נוספת.

לא צריך לקבור אותן עמוק.

לאחר מכן משקים בעדינות ושומרים על האדמה לחה בזמן שהזרעים מתחילים לנבוט. בגרסה המקורית של הטריק, נבטים הופיעו בתוך כ־7 עד 14 ימים.

בהתחלה הם יכולים להיראות כמו עשרות גבעולים ירוקים קטנטנים שמופיעים כמעט באותו מקום.

וזה בדיוק מה שקורה: כל פרוסה יכולה להכיל זרעים רבים, ולכן במקום לקבל שתיל אחד, אתם עלולים לקבל הרבה יותר שתילים ממה שיש לכם בכלל מקום לגדל.

אבל אל תשאירו את כל השתילים באותו עציץ

זה אחד השלבים החשובים ביותר.

כאשר הזרעים מתחילים לנבוט, קל להתלהב ולהשאיר את כולם יחד.

הבעיה היא שעגבניות זקוקות למקום.

אם עשרים שתילים קטנים גדלים בצפיפות של כמה סנטימטרים, הם מתחילים להתחרות זה בזה על אור, מים וחומרי הזנה.

התוצאה יכולה להיות צמחים חלשים, דקים וצפופים מאוד.

לכן לאחר שהשתילים התפתחו מעט והחלו להוציא עלים אמיתיים, בוחרים את השתילים החזקים והבריאים ביותר ומעבירים אותם בעדינות לעציצים נפרדים. זה גם השלב הרביעי – לבחור את הצמחים הגדולים והמפותחים ביותר ולשתול אותם מחדש.

אין צורך לשמור כל נבט.

עדיף כמה צמחי עגבנייה חזקים מאשר עשרות שתילים חלשים שנאבקים זה בזה.

אז למה הטריק הזה בכלל עובד?

הסיבה אינה קסם.

עגבנייה היא פרי שמכיל זרעים.

כל אחד מהזרעים האלה מכיל חומר גנטי שמאפשר לו, בתנאים המתאימים, להתפתח לצמח חדש.

בטבע עגבנייה בשלה הייתה נופלת בסופו של דבר לקרקע, מתפרקת, וחלק מהזרעים שבתוכה יכולים היו לנבוט.

השיטה עם הפרוסות פשוט מחקה במידה מסוימת את התהליך הזה – אבל בתוך עציץ ובתנאים שאנחנו שולטים בהם.

אוניברסיטת אילינוי מסבירה שזרעי העגבנייה מכילים את המידע הגנטי הדרוש ליצירת צמח חדש ושניתן לשמור זרעים מפירות ולהשתמש בהם בגידול עתידי.

כלומר, כשאתם מניחים פרוסת עגבנייה באדמה, אינכם באמת "מגדלים עגבנייה מהפרוסה".

אתם מאפשרים לזרעים שנמצאים בתוך הפרוסה לנבוט.

אבל יש הבדל חשוב בין עגבנייה מזן פתוח לעגבנייה היברידית

כאן מגיע פרט שהסרטונים הוויראליים לא תמיד מספרים.

אפשר בהחלט להנביט זרעים מעגבנייה שקניתם בסופר.

אבל אין שום הבטחה שהעגבניות שיגדלו מהם יהיו זהות לזו שאכלתם.

הסיבה היא שעגבניות מסחריות רבות הן זנים היברידיים.

באוניברסיטת אילינוי מסבירים שזני מורשת וזנים שאינם היברידיים יכולים בדרך כלל לגדול "נאמנים למקור" מזרעים שנשמרו מהם. לעומת זאת, זרעים של עגבנייה היברידית אינם בהכרח מייצרים צמח בעל אותן תכונות כמו צמח האם.

יכול להיות שתקבלו עגבניות קטנות יותר.

גדולות יותר.

מתוקות פחות.

בצורה אחרת.

או אפילו צמח שלא יהיה מוצלח במיוחד.

מצד שני, עבור גנן ביתי שרוצה פשוט ליהנות מהתהליך, זה יכול להיות חלק מהכיף.

לא תמיד יודעים בדיוק מה יצמח.

העגבניות צריכות הרבה יותר מאשר רק אדמה ומים

אחרי שהנבטים הופיעו, מתחיל החלק האמיתי של הגידול.

עגבניות הן צמחים שאוהבים שמש.

אוניברסיטת פנסילבניה ממליצה לתת להן לפחות שש שעות של שמש ישירה ביום.

בפועל, באזורים רבים הן ישגשגו אפילו יותר עם יותר שעות שמש, כל עוד תנאי החום וההשקיה מתאימים.

אם מגדלים אותן בדירה, כדאי לבחור חלון שטוף שמש ככל האפשר. עם זאת, בתוך הבית בלבד, במיוחד בחורף או בחלון שאינו מקבל הרבה שמש ישירה, ייתכן שהאור הטבעי לא יספיק לצמח בוגר שמצופה ממנו גם לייצר כמות יפה של פרי.

מרפסת שטופת שמש, חצר או גינה יספקו בדרך כלל תנאים טובים יותר.

ואם אין לכם גינה? עציץ גדול בהחלט יכול להספיק

זה אולי החלק הטוב ביותר.

לא צריך בית עם חצר ענקית כדי לגדל עגבניות.

אוניברסיטת אילינוי מציינת שאפילו צמח עגבנייה אחד יכול לגדול היטב בעציץ גדול או בדלי מתאים.

מה שחשוב הוא לתת לשורשים מספיק מקום ולוודא שיש בתחתית המיכל חורי ניקוז.

עגבנייה בוגרת יכולה להיות צמח גדול מאוד, במיוחד אם מדובר בזן בלתי מסיים – indeterminate – שממשיך לצמוח ולייצר פרי לאורך העונה.

זנים קומפקטיים יותר מתאימים במיוחד למרפסות ולעציצים.

זו גם הסיבה שכאשר מנביטים עשרות זרעים מפרוסה אחת, לא כדאי להתפתות לשמור את כולם.

לפעמים שניים או שלושה צמחי עגבנייה בריאים בעציצים גדולים יכולים לספק יותר עגבניות ממה שציפיתם.

אל תטביעו את הזרעים

הכתבה המקורית מציעה להשקות מדי פעם, אבל בזמן ההנבטה כדאי לחשוב פחות במונחים של "כל כמה ימים" ויותר במונחים של מצב האדמה.

האדמה צריכה להישאר לחה מספיק כדי שהזרעים לא יתייבשו, אך לא ספוגת מים.

יותר מדי מים יכולים להפחית את כמות החמצן באזור הזרעים, לעודד עובש ולהחליש שתילים צעירים.

לכן עדיף להשקות בעדינות.

בקבוק תרסיס יכול להיות שימושי מאוד בשלב הראשון, משום שהוא מאפשר להרטיב את השכבה העליונה בלי להזיז את הזרעים או לחשוף אותם.

אחרי שהשתילים גדלים, אפשר לעבור להשקיה רגילה וזהירה יותר.

ויש עוד סיבה לא לקבור פרוסה שלמה עמוק מדי

עגבנייה היא חומר אורגני לח ועשיר בסוכרים.

כלומר, אם קוברים כמות גדולה של פרי רטוב עמוק בתוך אדמה לחה, הוא מתחיל להתפרק.

זה אינו בהכרח דבר רע – אבל הוא יכול גם לעודד עובש וריקבון.

לכן פרוסות דקות ושכבה דקה יחסית של אדמה מעליהן הן גישה הגיונית יותר מאשר לקבור עגבנייה שלמה.

אם רוצים לעבוד בצורה מסודרת יותר, אפשר בכלל לוותר על הפרוסות ולהוציא את הזרעים מהעגבנייה.

אוניברסיטת אילינוי מסבירה שלזרעי עגבנייה יש שכבה ג'לטינית סביבם, ובתהליך מסורתי של שמירת זרעים נהוג לבצע תסיסה קצרה שמסייעת להסיר אותה לפני ניקוי וייבוש הזרעים.

זה דורש מעט יותר עבודה – אבל מאפשר לשתול את הזרעים במרווחים ולשלוט הרבה יותר טוב בכמות השתילים.

רוצים רק להתנסות? שיטת הפרוסות היא כנראה הדרך הכי כיפית

לא לכל דבר בגינון חייבת להיות השיטה המדעית המושלמת ביותר.

אם המטרה שלכם היא לשמור זרעים במשך שנים ולקבל זן אחיד, כדאי לעבוד בצורה מסודרת יותר.

אבל אם יש לכם עגבנייה רכה שאחרת הייתה הולכת לפח ואתם רוצים לעשות ניסוי עם הילדים או פשוט לראות מה יקרה – שיטת הפרוסות כמעט מושלמת.

צריך רק:

עגבנייה בשלה.

עציץ עם חורי ניקוז.

אדמת שתילה.

מעט מים.

אור.

וסבלנות.

אחרי כשבוע עד שבועיים אתם עשויים לגלות נקודות ירוקות קטנות מבצבצות מהאדמה.

כמה שבועות לאחר מכן הן כבר יכולות להיראות כמו צמחי עגבנייה של ממש.

כשהשתילים גדלים, הם יצטרכו תמיכה

עגבניות יכולות להפוך במהירות לצמחים כבדים.

הגבעולים מתארכים, הענפים מתמלאים בעלים ובהמשך גם בפירות, ולכן זנים רבים זקוקים לכלוב עגבניות, מוט או מערכת קשירה שתתמוך בהם.

אם נותנים לצמח פשוט להשתרע על האדמה, הפירות והעלים יכולים להיות במגע ממושך עם קרקע לחה, דבר שעלול להגדיל בעיות של מחלות וריקבון.

גם חיפוי קרקע יכול לעזור לשמור על לחות ולהפחית התזה של אדמה על העלים. פן סטייט ממליצה על תמיכה בצמחים ועל ניהול נכון של השקיה וחיפוי כחלק מגידול בריא של עגבניות.

ואל תמהרו להוציא שתילים צעירים החוצה

אם התחלתם את התהליך בבית ואז החלטתם להעביר את הצמחים לגינה או למרפסת, כדאי לעשות זאת בהדרגה.

שתיל שגדל ליד חלון רגיל אינו רגיל מיד לרוח, לשמש ישירה חזקה ולשינויי טמפרטורה.

העברה פתאומית החוצה יכולה לגרום לו נזק.

תהליך ההסתגלות נקרא "הקשחה" – hardening off.

פן סטייט ממליצה להרגיל שתילי עגבנייה בהדרגה לתנאי החוץ במשך כשבוע, תוך הגדלה הדרגתית של החשיפה לשמש ולרוח.

ורק אחרי שהסכנה לטמפרטורות נמוכות חלפה כדאי להשאיר אותם בחוץ באופן קבוע.

עגבניות אוהבות חום וכפור יכול להרוג אותן.

יש משהו מספק במיוחד בעגבנייה שגידלתם בעצמכם

מי שמעולם לא קטף עגבנייה ישר מהצמח אולי לא יבין עד כמה ההבדל יכול להיות גדול.

עגבנייה שנקטפת כשהיא בשלה לחלוטין לא הייתה צריכה להיבחר מוקדם כדי לשרוד הובלה, מחסן ומדף בסופר.

אוניברסיטת אילינוי מציינת שקשה מאוד להתחרות בטעם של עגבנייה ביתית שנקטפת בשיא הבשלות ונאכלת כמעט מיד.

ולתחושה הזאת מתווסף משהו נוסף:

אתם יודעים בדיוק מאיפה היא הגיעה.

יכול להיות שכל התהליך התחיל בכלל מעגבנייה שכמעט זרקתם לפח.

אז בפעם הבאה שהעגבנייה מתרככת – אל תמהרו להיפרד ממנה

לא כל עגבנייה ישנה מתאימה לשתילה.

אם היא מכוסה עובש, מריחה רע או נרקבה לחלוטין, עדיף להכניס אותה לקומפוסט ולא לעציץ בתוך הבית.

אבל עגבנייה שפשוט הבשילה קצת יותר מדי יכולה להיות ניסוי גינון מושלם.

חתכו אותה לפרוסות.

הניחו כמה מהן על אדמת שתילה.

כסו בשכבה דקה.

שמרו על לחות.

תנו להן אור וחום.

ובתוך שבוע או שבועיים ייתכן שתראו את הדבר האחרון שציפיתם למצוא בתוך אותה עגבנייה "ישנה":

חיים חדשים.

ואם תבחרו כמה מהשתילים החזקים, תעבירו אותם לעציצים גדולים ותתנו להם מספיק שמש, מים ומקום לגדול – עגבנייה אחת שכמעט הגיעה לפח יכולה בסופו של דבר להחזיר לכם סל שלם של עגבניות טריות.

עגבנייה אחת בהחלט יכולה לתת לכם עשרות זרעים, כמה צמחים חדשים והרבה יותר אוכל ממה שהיה מתקבל אילו פשוט הייתם זורקים אותה.

תנו לי מתנה לעטוף, ואני יכולה לתת לכם את הקווים המקופלים והחדים ביותר. אבל תנו לי סדינים למיטה? לא, אין סיכוי. קיפול סדיני גומי נראה אצלי פשוט כאילו גלגלתי הכל לכדור ענק וגבשושי. עם זאת, אחרי צפייה בסרטון הזה, אני הצלחתי לקפל סדינים, ובוודאי שגם אתם תצליחו.

ישנן דרכים מסובכות רבות הכוללות ערימת פינות וקיפול כאילו אתם מבצעים אמנות של נער קרקס עם הידיים שלכם, אבל בכנות יש דרך פשוטה יותר, וערוץ הניקיון והארגון שנקרא "Andrea Jean Cleaning" מציג פתרון חסין לטעויות.

כדי להתחיל, מקפלים את הסדינים לחצי ואז שוב לחצי. בשלב זה, זה עדיין ייראה כמו ערימה נפוחה ומבולגנת, אבל תבטחו בתהליך.

הניחו את הסדינים שטוחים על המיטה, והשתמשו בידכם כדי ללחוץ החוצה את כל האוויר.

קפלו את הסדינים אפילו קרוב יותר זה לזה בשביל קו הדוק וישר עוד יותר.

החל מהקצה הקרוב אליכם ביותר, קפלו את הסדינים במקטעים קטנים של רבעים. ברגע שקיפלתם את המקטע האחרון, הפכו אותו כדי למנוע מהסדינים להיפרם.

שיטת קיפול סדיני גומי זו היא הדרך המהירה ביותר עבור אנשים להפוך ערימת אשפה מבולגנת של סדינים לצורה ניתנת לניהול ומושכת לעין. כדי לצפות בסרטון המלא, לחצו על הסרטון למטה.