זה מה שההיסטוריה לא רוצה שתדעו על הענקים האנושיים

כאשר אנחנו מסתכלים אחורה על ההיסטוריה, היא יכולה לחשוף דברים שהמוח שלנו לא מסוגל להבין. דברים שמאתגרים את המציאות הנוכחית וההיסטורית כפי שאנו מכירים אותה. ואחת האגדות או הסיפורים המרתקים היא החידה של האנשים הענקיים, תופעה אשר מוסתרת על ידי זמן ואף על ידי השיח של המיינסטרים.

לפי סיפורים עטופים בסודיות, אנשים ענקים התהלכו בעבר על פני כדור הארץ. הגודל והצורה שלהם היא דבר שהיה קשה להבין. הענקים הללו, שהיו חלק מהתרבות הטרטריאנית, הגיעו לגיל ממוצע של 35, שהיה דבר שאינו ניתן להשוואה בתקופה שלהם.

עם זאת, קיומם של הענקים האדירים הללו לא הייתה רק ​​הערת שוליים בהיסטוריה, אלא עניין של מחלוקת סתמית. הטענות טוענות כי במאמץ לשמר את שלטון הציוויליזציה, פקודות הוותיקה מיפו את ההשמדה של הגופים הללו, שהגפומה הקשורה באופן אופייני להן היווה איום נתפס על מערכות כוח מבוססות.

עם זאת, קיומם של הענקים האדירים הללו לא הייתה רק ​​הערת שוליים בהיסטוריה, אלא עניין גם עניין של מחלוקת גדולה. לפי חלק מהטענות, בניסיון לשמר את הדומיננטיות של הציוויליזציה, פקודות מהותיקן הורו לחסל את הענקים הללו. כאשר הנוכחות שלהם היוותה איום על יחסי הכוחות שהיו קיימים בעת ההיא.

מסמכים מסוף הקבר ה-19 מספקים הצצה לזכרי התרבות האפיגמטית הזו, עם דיווחים על אחרוני הענקים שצעדו ברחובות בסביבות 1890. מחזות אלה, אף כי הם זכר להיסטוריה אבודים, משמשים זכר להיסטוריה אבודת. פרק המוסתרת על ידי עצמות הזמן הממופות על ידי כוחות מעבר להבנה.

מסמכים מהמאה ה 19 מספקים הצצה לשרידים של הציוויליזציה המסתורית הזו, כאשר על פי דיווחים הענק האחרון הובל ברחוב בשנת 1890. היצורים המרהיבים הללו, שאומנם כבר לא קיימים, מציינים פרק מסתורי בהיסטוריה של האנושות – פרק אשר נעלם עם הזמן ואף הוסתר מהציבור שאולי לא היה יודע איך להתמודד עם המציאות הזו.

עם זאת, למרות המאמצים לדכא את קיומם, הדי הענקים מתחדשים במסדרונות ההיסטוריה, מתמודדים עם השערות של העבר שלנו וספקות לגבי האמת שמתחת לפני השטח. כאשר אנו מבררים את המסתורין של תרבות עתיקה, האניגמה של הענקים מעידה על המורכבות של המפה ההיסטורית, בנוסף לחיפוש אחר ידע חדש.

אמא הבחינה במשהו שצומח מתוך הפנים של התינוקת שלה – הרופאים חפרו ושלפו הבלתי ייאמן

אחרי שהבחינו בסימן אדום על הפנים של התינוקת בת 7 החודשים שלהם, אבא אהרון ואמא אמה חשבו שאולי זה פצעון קטן בסך הכל.

הם לא התייחסו לזה יותר מדי, והאמינו שזה יעלם מעצמו. למרבה הצער הם טעו, ומה שבהתחלה היה נראה כמו דבר יומיומי רגיל אובחן למשהו מוזר וביזארי.

זה ללא ספק אחד הסיפורים המוזרים ששמענו. הסיפור הזה התרחש לפני כמה שנים, אבל הוא עד כדי כך מוזר שבזמן האחרון הוא שוב עושה כותרות בכל העולם.

עיתונים כמו הדיילי מייל כמו גם ערוצי טלוויזיה כמו CNN ו CBS כולם דיווחו על הסיפור של התינוק שקרה לה דבר מוזר ולא רגיל.

נפיחות אדומה על הפנים של התינוקת

מכיוון שהסימן האדום שעל הפנים של התינוקת לא הסכים להיעלם, ההורים שלה החליטו לקחת אותה לבית החולים לבדיקה של רופא. הנפיחות רק גדלה וגדלה, ואמא אמה ואבא אהרון החלו לדאוג.

בהתחלה הרופאים חשדו שמדובר בזיהום פשוט. אבל מהר מאוד הם הבינו שלא מדובר בדבר פשוט בכלל.

אחרי שעברה מספר בדיקות, הרופאים הבינו שיש משהו שתקוע מתחת לעור של התינוקת. ברגע שהרופא החל לחקור ו'לחפור' הוא גילה שמדובר ב…נוצה!

נשמע מדהים, נכון? הרופאים מאמינים שהתינוקת כנראה בלעה איכשהו את הנוצה, והנוצה ניסה לצאת איכשהו מהגוף של התינוקת. למרבה המזל הם הצליחו להוציא את הנוצה בלי שיגרם נזק לתינוקת.

למטה תוכלו לצפות בדיווח על המקרה ב CNN, שם הרופאים וההורים דיבור על המקרה:

מדהים איך גוף האדם עובד לפעמים.

שתפו את הסיפור המדהים הזה אם גם אתם הופתעתם.

אמא שמעה את הרופא צועק בניתוח הקיסרי – לפני שהושיט לה את התינוק הכי גדול שאי פעם ראה

כל ההורים חושבים שהילדים שלהם הם הכי יפים וכמובן הכי מיוחדים וכך זה צריך להיות, אבל עבור כריסי קורביט, אמא לשלושה, הילד החמישי שלה באמת היה משהו מיוחד.

האישה בת ה 29 היא עכשיו אמא לחמישה אחרי שילדה את בתה היפיפייה קרלי. כריסי חשדה שהילד החמישי שלה יהיה גדול מכיוון שכל הילדים הקודמים שלה נולדו במשקל של בין 4 ל 5 ק"ג, אבל היא לא ציפתה שהיא תהיה עד כדי כך גדולה.

במהלך ההיריון החמישי בעלה לארי אמר שהגוף שלה נשאר אותו הדבר אבל הבטן שלה המשיכה לגדול ולגדול.

"הבטן גדלה וגדלה. זה היה נראה כאילו יש לה כדור ים ענקי שמתנפח עוד ועוד", אמר לארי.

כריסי עברה ניתוח קיסרי ובזמן שיילדו את התינוקת שלה, בעלה לארי נזכר שהרופא אמר: "אני לא חושב שהתינוקת הזו עומדת להיגמר. יש שניים מהם?" כשהוא מוסיף שזה התינוק הכי גדול שהוא אי פעם יילד.

כריסי לא האמינה כאשר הושיטו לה את התינוקת שלה.

"הרגשתי שילדתי פעוטה, חשבתי שהיא פשוט תעמוד ותלך לחדר התינוקות", צחקה כריסי.

הבת שלה, קרלי ברוק קורביט נולדה במשקל מדהים של 6.038 ק"ג. היא הייתה כמעט פי 2 בגודל מתינוק ממוצע. כריסי לא האמינה למראה עיניה.

לארי מיד התאהב בבתו הגדולה והיפיפייה. "הלחיים שלה כל כך שמנמנות והיא הייתה כל כך שמנה. היא כמובן הייתה יפיפייה", הוא הוסיף.

הריעו בחדר הניתוח

הצוות הרפואי נדהם מהגודל של קרלי, וכריסי ילדה לקולות נרגשים במיוחד. "שמעתי את כולם מריעים בחדר הניתוח. זה מעולם לא קרה לי לפני כן", היא הוסיפה.

התינוקת קרלי הייתה כל כך גדולה שהבגדים והחיתולים שההורים קנו לה מראש היו קטנים עליה.

"כל מה שקנינו מראש…בסוף תרמנו את הכל", צחק לארי.

כשקרלי גדלה, בגיל 3 חודשים, היא הייתה הרבה יותר גדולה מתינוקות בני גילה. היא לבשה בגדים של תינוקת בגיל 9 חודשים.

היא בהחלט תהיה ילדה גבוהה! אבל קרלי אינה התינוקת הכבדה אי פעם. לפי ספר השיאים של גינס, בשנת 1879 נולד תינוק במשקל 9.97 ק"ג.

מלבד המשקל המיוחד בו נולדה, קרלי נולדה תינוקת בריאה והיא נהנית מהחיים יחד עם ההורים והאחים שלה.

"היא פשוט תינוקת שמחה, היא מחייכת כל הזמן", אמרה כריסי. "אני כל כך אוהבת אותה".

כמובן, כריסי ולארי אוהבים את כל הילדים שלהם בצורה שווה, אבל לקרלי תמיד יהיה מקום מיוחד בליבם – היא הצעירה ביותר וגם הגדולה ביותר!

ובאשר לתינוקות נוספים: "זה הספיק לי", אמרה כריסי. "אנחנו פורשים בשיא".

כל הילדים ייחודיים, אבל בהחלט יש משהו אקסטרה מיוחד בנוגע לקרלי. שתפו את הכתבה עם החברים שלכם בפייסבוק כדי שעוד אנשים יזכו לראות את התינוקת היפיפייה והגדולה הזו!

נערה הייתה כלואה בתוך הגוף שלה במשך 4 שנים, התעוררה והמילה הראשונה שלה הדהימה את כולם

ויקטוריה אלן נולדה בריאה כחלק משלישייה, וכילדה קטנה היא אהבה לרקוד ולהראות את הכישרון שלה בספורט.

אך בגיל 11, ויקטוריה החלה להרגיש תסמיני שפעת. היא התעלפה מספר פעמים ונדבקה בדלקת ריאות.

שבועיים לאחר מכן, היא הייתה משותקת מהמותניים מטה. הגוף שלה נכבה, חתיכה אחר חתיכה. זיהום חמור במוח ובעמוד השדרה הרס את חייה.

המשפחה שלה יכלה רק לצפות מהצד בזמן שויקטוריה איבדה את היכולת ללכת, לאכול או לזוז.

אבל הסיפור המדהים שלה רק החל. מה קרה ארבע שנים מאוחר יותר הדהים את המשפחה שלה ואת עולם הרפואה.

ויקטוריה הייתה "כלואה" בתוך הגוף שלה כמעט ארבע שנים.

הרופאים הסבירו למשפחה שלה שהיא במצב צמח. רק האכלה דרך צינורית השאירה אותה בחיים.

ההורים שלה היו מודעים לכך שהסיכוי שהיא תחלים אינו גבוה.

"איבדנו אותה", אמרה אמה ג'קלין.

אבל מה שאף אחד לא ידע זה שויקטוריה יכלה לשמוע את כולם מדברים ליד המיטה שלה.

שנתיים אחרי שנכנסה לתרדמת, היא "התעוררה" מנטלית שוב, אבל עדיין לא יכלה להזיז את הגוף שלה. היא יכלה לשמוע שיחות סביבה ורצתה ליצור קשר ולהתערב, אבל הגוף שלה לא הגיב לפקודות.

בסיטואציה שנראית כאילו נלקחה מסיוט, לויקטוריה לא הייתה דרך להגיד לאנשים מה קורה איתה.

אבחנה של רופאים

עד הזמן הזה, הרופאים גילו את המחלה הלא רגילה שגרמה לדלקת במוח ובעמוד השדרה של ויקטוריה.

היא שמעה את הרופאים מספרים למשפחה שלה שהיא למעשה סובלת ממוות מוחי. ושהיא תישאר צמח כל חייה.

"אבל ההורים שלי האמינו בי. הם הקימו חדר בית חולים בבית שלנו, וטיפלו בי. שלושת האחים שלי – אני שלישייה ויש לנו אח גדול – דיברו איתי ועדכנו אותי לגבי מה שקורה מחוץ לחדר שלי. הם נתנו לי כוח להילחם ולהתחזק. הם לא ידעו שאני יכולה לשמוע אותם, אבל יכולתי", אמרה ויקטוריה.

ב 2010, ויקטוריה יצאה ממצב הצמח בו הייתה שרויה.

הכל החל בדצמבר 2009, כשהיא הצליחה ליצור קשר עין עם אמא שלה. משם היא לאט לאט החלה לחזור לחיים. היא הצליחה להזיז אצבע, ועם הזמן להזיז את כל היד. בסופו של דבר היא הצליחה ליצור מילים, והמילים הפכו למשפטים.

היא החלה לאכול מזון נוזלי בכוחות עצמה, ולאט לאט עברה למזון מוצק. אז היא הצליחה להחזיק את הטלפון  הנייד, ולמדה מה זה לעשות 'poke' למישהו בפייסבוק.

אבל למרות השיפור האדיר, עדיין היה משהו שהיא לא הצליחה: להזיז את הרגליים.

לויקטוריה נאמר שהנפיחות במוח ובעמוד השדרה גרמה לנזק קבוע. היא תהיה משותקת מהמותניים מטה כל חייה.

כל מומחה אמר לה אותו הדבר: "את צריכה להתרגל לחיים בכיסא גלגלים".

הייתה קורבן לבריונות בגלל כיסא הגלגלים

אבל לויקטוריה יש כוח רצון שיש למעטים. היא המשיכה בקרב שלה כנגד כל הסיכויים.

כשרופאים אמרו לה שהיא לעולם לא תוכל ללכת שוב, היא סירבה לקבל זאת. הגורל לא היה לחיות בכיסא גלגלים.

כשחזרה לבית הספר בכיסא הגלגלים, היא הפכה קורבן לבריונות.

היא ציפתה לחזור לבית הספר, אבל אחרי היום הראשון היא לא רצתה לחזור שוב.

ויקטוריה חזרה הביתה שבורה לחלוטין, על סף דמעות. באותו יום, ההורים שלה הבטיחו שהם יעשו הכל כדי להחזיר לבת שלהם את הביטחון העצמי שלה.

הם שמרו את ההבטחה, ולא איבדו תקווה.

ותקווה זה כל מה שהיה לויקטוריה.

ציטוט אחד מאפיין את המאבק שלה באותו הזמן: "אופטימיות היא הגורל שמוביל להישג. אי אפשר לעשות שום דבר בלי תקווה וביטחון עצמי".

בסופו של דבר, נקודת המפנה הופיעה בחייה של ויקטוריה.

מכיוון שגדלה ליד אגם ולמדה לשחות בגיל צעיר, ויקטוריה לא הייתה זרה למים. היא הצטרפה לנבחרת שחייה ולקחה  חלק בתחרויות כבר בגיל 10.

בזמן שהחלימה מהמחלה שלה, ויקטוריה לא חשבה שהיא תוכל לשחות שוב. היא חשבה שזה בלתי אפשרי בלי שימוש ברגליים.

אך האחים שלה חשבו אחרת. ב 2010, הם זרקו אותה לתוך הבריכה של המשפחה. היא פחדה בהתחלה, אבל זו הייתה הדחיפה שהיא הייתה צריכה.

היא אמרה שהיא קיבלה את "הקפיצה" בחזרה לחיים. בזמן ששחתה, ויקטוריה הייתה חופשיה מכיסא הגלגלים, ולהפתעתה היא נשארה שחיינית חזקה.

יותר מכך, המים לא נתנו לה רק חופש, אלא גם ביטחון עצמי.

בקיץ 2012, בגיל 17, ויקטוריה הייתה חלק מנבחרת ארצות הברית במשחקים הפאראלימפיים (אולימפיאדת הנכים). היא זכתה ב 3 מדליות כסף, ומדליית זהב אחת במקצה 100 מטרים חופשי. היא גם קבעה שיא עולם במשחה ל 100 מטרים חופשי.

כשחזרה הביתה מלונדון, רוב העולם ידע מי היא. ויקטוריה הוזמנה להרצות, ואנשים החלו לזהות אותה.

היא החלה לספר את הסיפור שלה לכתבים ועיתונאים: היא הפכה להשראה עבור מיליוני אנשים בכל העולם.

אך עדיין היה משהו שהפריע לה: כיסא הגלגלים.

ב 2013, ויקטוריה עברה לסן דייגו כדי לקחת חלק בתכנית Project Walk, אשר עוזרת לאנשים משותקים לעמוד שוב על שתי רגליים.

"אמא שלי ואני עברנו באופן זמני לסן דייגו, וחיינו עם משפחה שלנו כדי שאני אוכל להתאמן כל יום. הבנו שזה מקום שיכול לעזור לי, אבל לא רצינו לגור אלפי קילומטרים מהאחים ואבא שלי. אז הם קיימו את ההבטחה שלהם, והמשפחה שלי החליטה לפתוח את הסניף הראשון של הפרויקט בחוף המזרחי. כך אני אוכל להתאמן כל יום ולהשיג את המטרה שלי, ואחרים בעיר שלי יוכלו להשיג את התקווה שהם צריכים", אמרה ויקטוריה.

ועדיין, מומחים בבית החולים היו סקפטיים באשר ליכולת של ויקטוריה ללכת.

רופא אמר להורים שלה שהוא "לא היה ממשכן את הבית שלו על זה". והם עשו בדיוק את זה, ומישכנו את הבית כדי שיוכלו להשיג את הכספים כדי לפתוח את הסניף של פרויקט ההליכה.

ב 11 לנובמבר 2015 ויקטוריה עשתה את הצעדים הראשונים שלה.

היא הייתה עדיין ברתמה מעל הליכון, עם שני מאמנים שעוזרים לה להזיז את הרגליים.

עד אז, עברו כבר שש שנים מאז שהיא "התעוררה". הרגליים שלה הוכרזו מתות על ידי רופאים רבים, שוב ושוב.

אך ויקטוריה קמה כל יום והתאמנה 6 שעות ביום כדי להשיג את המטרה שלה.

לאט לאט התנועה החלה לחזור לרגליים שלה. ואחרי זמן קצר היא החלה ללכת בעזרת קביים.

חמישה חודשים אחר כך, ב 3 למרץ 2016, היא השליכה את הקביים והחלה ללכת בכוחות עצמה. ולא עצרה מאז.

"זה לא אומר שכל יום הוא מושלם. הליכה היא עדיין אתגר ויש לי עוד הרבה מקום לשיפור. יש לי ברזלים על הרגליים, ויש לי תכנית אימונים של שעתיים-שלוש ביום, ובימים בהם הרגליים שלי מרגישות יותר משותקות אני נעזרת בכיסא הגלגלים או הקביים. אבל הקושי שלי כבר פחות גלוי לעין", היא אמרה.

רק המאמן והמשפחה שלה יודעים את האמת לגבי מה שקרה ואת המאמץ שהיא משקיעה כדי להתקדם עוד ועוד.

"אבל זה שווה את זה. חלפו 10 שנים מאז שיכולתי להסתכל למישהו בגובה העיניים במקום לבהות בישבנים כל היום".

כשויקטוריה נעמדה לראשונה מכיסא הגלגלים שלה, היא לא ידעה מה לחשוב.

היא לא ידעה איך אנשים יגיבו אליה.

"אבל אז הבנתי שזה המסע שלי ולא של אף אחד אחר, ואולי זה יתקן תקווה לאנשים שזקוקים לה".

היום ויקטוריה גילתה את הזהות החדשה שלה אחרי מסע מטלטל של 10 שנים.

היא זוכת מדליית זהב במשחקים הפארלימפיים, מנחה בערוץ הספורט הגדול בעולם, ESPN, ויותר מהכל, היא שורדת.

לעתים רואים בויקטוריה כנס הולך ומדבר, והשראה עבור כולם. אך היא מצביעה על דבר אחד:

"לא עשיתי זאת לבדי, אני אסירת תודה לכל מי שעזר לי להגיע לנקודה הזו. כל יום, אני מרגישה יותר בנוח עם המציאות החדשה שלי. חשבתי שהצעדים האלה ב 3 למרץ יהיו קו הסיום. אבל האמת, הם היו רק ההתחלה".

איזה מסע מדהים האישה החזקה, האמיצה ומעוררת ההשראה הזו עברה!

המעט שאנו יכולים לעשות זה לשתף את הסיפור שלה כדי שכל החברים והמשפחה יקבלו את ההשראה הזו מהקרב שלה!

"אופטימיות היא הגורל שמוביל להישגים. אין דבר שאפשר לעשות בלי תקווה וביטחון עצמי".

אנו מאחלים לך את כל הטוב שבעולם ויקטוריה. 

צלם בילה 25 שנה במעקב אחר דולפינים ולווייתנים. התמונות האלה פשוט מטורפות!

כריסטופר סוואן הוא צלם בריטי שכבר 25 שנים מחפש אחר התמונות המושלמות.

אחרי שבילה שנים בצלילות וחקר הים, סוואן יצר סדרת תמונות מרהיבה של דולפינים ולווייתנים. המדהים הוא שהתמונות שלו הן מעל ומתחת למים.

עם גוונים עדינים וחלקים של המים, התמונות מתעדות את היופי האמיתי של החיות הללו בסביבת המחייה הטבעית שלהן.

"כבר 25 שנים שאני מתבונן בלווייתנים. אני עושה את זה כמעט כל יום", אמר סוואן.

"אני אוהב את היופי והמושלמות של הים. יונקים ימיים מאפיינים אותו".

"אין דבר מושלם יותר מיונקים ימיים. אבל לווייתנים הם משהו מיוחד"

"לראות יצורים כל כך גדולים בכזו שלוות יחד עם הסביבה שלהם…זה עוצר נשימה"

"אני מפליג בים מגיל 17 (40 שנה)"

"הייתי מדריך טיולי צפייה בלווייתנים. באיים ההברידיים, ולאחר מכן באיים הקנריים"

"במשך כל הזמן הזה למדתי והכרתי מינים רבים ואיך הם מגיבים, איך להתמקם נכון מולם…"

"הייתי שמח להקדיש את כל זמני לצילום לווייתנים"

"המשמעות של ארגון טיולי צפייה בלווייתנים היא למקם אנשים במקום הטוב ביותר כדי שהם יוכלו לצלם, כשאני רק יכול להסתכל"

"הייתי רוצה לצלם תמונות טובות יותר, ואני צריך כמה שנים רק לזה".

בזמן שסוואן הולך אחרי התשוקות שלו, הוא מהווה השראה אדירה לכולנו.

אל תשכחו לשתף את התמונות המדהימות האלה עם החברים והמשפחה שלכם.

לביאה מצאה גור שועלים פצוע על הכביש – ומה שהיא עשתה הביא את הצלם לדמעות

ממלכת החיות היא מרתקת בכל כך הרבה צורות.

קחו לדוגמא את האריה – אחד הטורפים הכי מפחידים שמתלהכים על פני כדור הארץ.

מלך הג'ונגל נמצא בראש שרשרת המזון ומכניס פחד בחיות אחרות. אריות צדים בלהקות, מה שדורש ארגון ושיתוף פעולה.

אז כאשר צלם טבע היה עד ללביאה שהתקרבה לגור שועל פצוע, הוא היה בטוח שהגורל של השועל ידוע מראש.

אבל הסיטואציה השתנתה בדרך לא צפויה ומפתיעה ביותר.

הכל החל כאשר הלביאה התקרה לשועל הפצוע ששכב ללא הגנה על השביל בטריטוריה של הלהקה שלה. 

גזע השועלים הזה נטרף לעתים קרובות על ידי טורפים גדולים, אז אפשר רק לדמיין כמה הוא פחד כשהוא ראה מולו את הלביאה הגדולה. 

ומצב לא השתפר עבור השועל הקטן כשהזכר הגדול הופיע גם. סביר להניח שהוא ראה בשועל טרף קל. 

כמה גורי אריות קטנים וסקרנים ניגשו כדי לראות מה בדיוק קורה שם.

"כשהגענו, היו מספר אריות מסביב לשועל הקטן, שנראה שהיה פצוע בעמוד השדרה – היה לו קשה לעמוד על רגליו האחוריות", אמר צלם הטבע גראהם דאייר ל Barcroft TV.

אריות (הזכרים) בדרך כלל לא משתתפים בציד, אבל הזכר הזה החליט לעשות ניסיון עם השועל הזה. 

הוא הכין עצמו למתקפה… 

אבל אז החוש האימהי של הלביאה נכנס לפעולה. 

היא נעמדה ביניהם. והגנה עם גופה על השועל. 

למרות גודלו הפיזי והנוכחות המפחידה, הלביאה סירבה לעזוב את השועל הפצוע. 

והראתה לו עד כמה היא רצינית

האריה לא היה מרוצה בכלל, אבל בסופו של דבר הוא עזב את המקום בלי לפגוע בגור השועלים

הלביאה האמיצה חזרה לגורים שלה, והשועל הפצוע הלך מהמקום, הרחק מהסכנה. 

הסיפור הזה הוא הוכחה לעוצמה האדירה שיש לאינסטינקט האימהי – אפילו אצל בעלי חיים.

3 אריות מצאו ילדה קטנה ביער. מה שהם עשו איתה זה הדבר האחרון שהייתם מצפים

בכל פעם שילד הולך לאיבוד, כל הקהילה נכנסה לחרדה. מתארגנות משלחות חיפוש גדולות ותושבים מהשכונה עושים משמרות חיפוש על מנת לעזור לרשויות לתפוס את האנשים הרעים, והכי חשוב, לחלץ את הילד. אך לפעמים החיפוש יכול להניב תוצאות ממש לא צפויות.

כאשר ילדה בת 12 נחטפה באדיס אבבה, אתיופיה, הרשויות והקהילה עבדו יחד כדי למצוא אותה. הם חיפשו במשך שבוע, אבל לא מצאו זכר לילדה. ואז, בדרך נס, הם מצאו אותה קרוב לאזור ביטה גנט…כשלהקה של אריות שומרת עליה!


הילדה נחטפה והוכרחה להתחתן עם אדם מבוגר. החוטפים שלה החלו להכות אותה, והמהומה שנוצרה משכה שלושה אריות שהיו באזור. האריות תקפו את הגברים והבריחו אותם מהילדה.


הם שמרו עליה ווידאו שהגברים לא חוזרים, והמשיכו לשמור עליה עד שחולצה, לפני שברחו בחזרה ליער.


זה כאילו שהם ידעו באיזו סכנה היא נמצאת וידעו שהם צריכים להגן עליה. האריות באזור כבר תקפו בני אדם, אז העובדה שהם לא פגעו בה היא בגדר נס. כולם רק שמחים שהילדה הקטנה חזרה בריאה ושלמה הביתה.

שתפו את הסיפור המדהים הזה עם החברים והמשפחה שלכם.

האישה המוכשרת הזאת בנתה בית ממכולות ישנות. אתם לא תאמינו איך הוא נראה מבפנים!

מגורים אלטרנטיביים הם טרנד בעידן הנוכחי בעקבות מחירי הדיור המטורפים. מבתים קטנים לבתים ניידים יצירתיים, יותר אנשים חושבים וממציאים מקומות לגור בהם.

ואחת מהאנשים הללו היא קלודי דוברויל. היא עובדת בחברת בנייה קנדית במסגרת עבודה היא בונה ללקוחות שלה את בתי החלומות שלהם. ההנחיות הן בדרך כלל דומות – הלקוחות נמצאים תחת תקציב, אז חשיבה יצירתית תהיו מוגבלת.

אז כאשר הגיע הזמן של קלודי לבנות את הבית שלה, היא לא רצתה שיהיו לה את אותן המגבלות. אך היא גם לא רצתה להוציא סכום כסף גדול, או לבנות בית שנראה כמו בתים של אחרים.

היא רצתה משהו מקורי. בזמן שהלכה בנמל מונטריאול, נורה נדלקה מעל ראשה. היא ראתה מספר מכולות ישנות, ומיד הבינה שזאת נקודת ההתחלה הבית החדש שלה.

היא קנתה 4 מכולות ישנות, הם נשלחו לשטח האדמה שלה, ושמו אותן אחד על השנייה. ועכשיו הגיע הזמן להתחיל בעבודה

היא השתמשה בעץ אורן כדי לכסות את החלק החיצוני, מכיוון שזה יהיה בידוד מצוין לקראת החורף הקנדי הקר. את החלק החיצוני היא סיימה תוך 6 שבועות.

עכשיו לפנים הבית. היא עשתה ניקוי יסודי כדי להיפטר מהרעלים, ואז היא יכלה להתחיל לעצב את החלק הפנימי.

התוצאה פשוט מרהיבה. חלון גדול מספק אור טבעי, ונראה שהחלל גדול ומרווח.

כשאנחנו מסתכלים על מכולה, אנחנו חושבים על משהו חלוד ומלוכלך. אבל עם קצת מחשבה יצירתית אפשר ליצור דברים מדהימים.

אך היא גם רצתה לדעת איך הבית נוצר, אז היא השאירה חלק מהצבע המקורי.

המדרגות המדהימות מובילות למטבח, שירותים ומקלחת, וחלל מגורים נוסף.

מהאמבטיה שבקומה השנייה אפשר לצאת למרפסת, והקיץ אפשר להתקלח בחיק הטבע.

שירותים לאורחים.

כשיש לכם חלום, תחשבו מחוץ לקופסא כדי להגשים אותו. זה מה שקלודי עשתה, והתוצאות פשוט מדהימות!

מה דעתכם על הבית הזה? הייתם מוכנים לגור בו?

בחיים לא תאכלו יותר סושי אחרי שתקראו את זה. איזה פחד!

אנשים רבים אוהבים סושי שבשנים האחרונות הפך לאחת הארוחות היותר פופולריות. אך עבור האדם הזה, המעדן כמעט הרג אותו. לאחר שאכל סשימי, תולעי שרשור החלו לאכול את פנים הגוף שלו.

זה החל עם כאב בטן וגירוד בעור. הוא הלך לרופא, עבר צילום רנטגן, והיה בשוק ממה שהם מצאו. כל הגוף שלו היה מלא בתולעים! וכל זה כתוצאה ממספר חתיכות סשימי.

אהבתו לסשימי כמעט הביאה למותו לאחר שתולעים השתלטו לו כל הגוף.

כנראה שהדג הלא מבושל היה מזוהם, זה מה שהרופאים במחוז גואנגז'ו קבעו לאחר שטיפלו באדם.

אכילת דגים חיים ולא מבושלים עלולה לגרום לזיהומים ותולעים, כך שזה מעניין מאוד איך טרנד הסושי כל כך הצליח כאשר הסיכונים ידועים לכולם. בדר"כ כלל הכל עובר בשלום מלבד באזורים בה ההיגיינה רעה. אך לאחרונה יותר ויותר מדינות מערביות חוות הרעלות וזיהומים שונים כתוצאה מאכילת דגים חיים.

מה גורם לטרנד האחרון? נראה שהסושי עצמו. הוא הפך כל כך פופולרי שישנם סוגים רבים והסיכון עולה. ננסי קרייג, מחברת מחקר שפורסם ב Canadian Family Physician בנוגע לטרנד, הסבירה.

"הפופולריות העולמית של הסושי והסשימי הוא בהחלט פקטור. אבל מנות פופולריות אחרות משפיעות גם, כמו דגים מלוחים שונים – שמקורם בארצות הבלטיות או סקנדינביה – וגם קרפצ'יו וסביצ'ה".

התוצאה של אכילת דגים חיים עם ביצי תולעת שרשור עלולה לגרום לדלקת בשם cysticercosis – כשתולעים המבוגרות עושות דרכן אל תוך זרימת הדם של האדם. בסופו של דבר הן יכולות להגיע למוח ולגרום למוות.

היא גדלה בטבע כשרק בעלי החיים היו החברים שלה. התמונות האלה פשוט מטורפות!

החבר הכי טוב שלה היה נמר ו'אח' שלה היה פיל.

לשחקנית הצרפתייה טיפי דגרה, בתם של שני צלמי טבע שהיו ממוקמים בנמיביה, הייתה ילדות מיוחדת ביותר. אחרי שתראו את התמונות האלה אתם תבינו מדוע היא קיבלה את הכינוי 'מוגלי של החיים האמיתיים'.

נולדה בשנת 1990, טיפי גדלה בסוואנה של אפריקה עד גיל 10  יחד עם ההורים שלה סילבי רובר ואלאן דגרה.

"אלו היו זמנים קסומים, להיות חופשיים בטבע יחד עם הילדה שלנו", אמרה סילבי לטלגרף.

למרות שזה לא נראה כך מהתמונות, ההורים של טיפי שמרו על ביטחונה.

"חקלאים רבים באזור טיפלו בחיות היתומות והיינו רגילים שהם בקרבתנו. הם נהיו כמעט מאולפים ורגילים לבני אדם וזאת הסיבה שטיפי יכלה להיות כל כך קרובה אליהם".

ההורים של טיפי הם צלמים מקצועיים ואפשר לראות את בתמונות המרהיבות.

הוריה העניקו לה חוויות שהיא לעולם לא תשכח.

אחרי שגרו 10 שנים בנמיביה, טיפי והוריה עברו לפריז. טיפי לעולם לא תשכח את החיות באפריקה.

היום טיפי בת 30 ועובדת עם ערוץ דיסקברי. היא ביקרה את הבית הישן שלה בנמיביה 6 פעמים מאז שעזבה.

טיפי כתבה ספר זיכרונות מלא בתמונות וחוויות מהילדות שלה.

איזו ילדות מהממת!

הנה טיפי היום:

הנה סרטון קצר על טיפי.

שתפו את הכתבה אם גם אתם חושבים שהייתה לטיפי את הילדות המושלמת.