האחת נחשפה בנובמבר 2001, השנייה במאי 2011. כמעט 10 שנים חלפו בין לבין ונראה ששום דבר לא השתנה. שתי הפרשות עסקו בהימורים שהובילו להטיית משחקים, אולם בשתיהן היה משהו מעבר. גורמים עבריינים מתערבים בכדורגל הישראלי ועושים בו כבשלהם, אם זה בצורת תשלום שוחד לשופטים, לשחקנים או הבטחות למיניהן לבעלי קבוצות.

לפני מס' חודשים, במהלך תהליך הבמב"י בהפועל תל אביב, עלתה השאלה מהם הקריטריונים בהם נדרש אדם לעמוד על-מנת להפוך לבעלי קבוצת כדורגל. היו שאמרו כי טביב הורשע בעבר בעבירה, ולכן אסור לאשר לו להיות בעלים של קבוצה. אותן טענות הועלו כלפי בעלי הפועל אשקלון, פרוספר אזגי, שרק השבוע (ב') הושעה לחצי שנה ממגרשי הכדורגל.

מזה זמן רב טוענים אנשי מקצוע שונים שיש לבצע "חריש עמוק" בהתנהלות הכדורגל בישראל.
אני מסכים. הכדורגל הישראלי נמצא במצב רע. תתעלמו מהרמה הנמוכה, מהמגרשים הריקים, התנאים המבישים ואפילו הכישלונות במסגרות הבינלאומיות. הנושא אליו אני מעוניין להתייחס הוא מוסרי – חוסר יושרה, רמאות, תככנות, חוסר קולגיאליות והכי גרוע מעורבות בפלילים.

נתחיל במי שמכנה עצמו "ראש הממשלה של הכדורגל הישראלי", יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, מר אבי לוזון. יו"ר ההתאחדות צוטט לא פעם תוך שהוא מתבטא בצורה מביכה – דברים שחלקם היו מגוחכים וחלקם פשוט סרי טעם. בנוסף, יש את הקשר למכבי פתח תקווה. זה היה אמור להיות שיא השיאים – יו"ר ההתאחדות לכדורגל מועמד לדין על התנהגות בלתי הולמת. אבל כל זה לא משנה. יו"ר ההתאחדות זוכה, הוא ממשיך להגיע למגרשים ומתנהג כאחרון האוהדים.

נעבור לבעלי הקבוצות. אני רוצה להתמקד במאיר יצחקי, הבעלים של עירוני ניר רמה"ש. ליתר דיוק, בהתנהלות שלו מול מאמן הקבוצה לשעבר, מומי זפרן. כזכור, במהלך אחד ממשחקי הקבוצה, חש ברע מאמן הקבוצה דאז ופונה לביה"ח מחשש שלקה בליבו. כעבור תקופת החלמה משמעותית החלו לצוץ בתקשורת התבטאויות כאלה ואחרות של בעלי הקבוצה כנגד המאמן. אם מאיר יצחקי מגדיר את עצמו כאדם אנושי הוא היה עומד לצד המאמן, מחכה שיחלים ומוודא שהקבוצה ממשיכה בדרכה החיובית בעונתה הראשונה בליגת העל. אולם, יצחקי בחר לצאת בפומבי כנגד המאמן בהשתלחויות חסרות רסן כשהשיא היה פיטוריו של המאמן שהוביל את הקבוצה להצלחה עד לאותו זמן.
לפני מס' שבועות פורסמה כתבה באחד ממדורי הספורט האינטרנטיים בדבר מעמדו (או ליתר דיוק, חוסר במעמד) של מאמן הכדורגל הישראלי. התייחסות כמו זו של בעלי רמה"ש רק מוכיחה עד כמה המאמנים הינם כלי בידיו של הבעלים ומציגים עוד דוגמה אחת לחוסר התרבות בהתנהלות עולם הספורט בכלל בישראל ועולם הכדורגל בפרט.

נמשיך למאמני הקבוצות. לא פעם התבטאו מאמנים שקיים חוסר קולגיאליות משווע בתחום. את הדוגמה האחרונה ראינו בתחילת העונה בהפועל תל אביב. כזכור, אלי גוטמן עזב את הקבוצה וכולם דיברו בתקשורת (וגם קולות בקבוצה) על כך שהמועמד הטבעי לרשת את גוטמן הוא עוזרו, יוסי אבוקסיס. אבוקסיס שגם כן ראה את עצמו כמועמד הלגיטימי לקבל את המושכות היה בטוח שבסיום המו"מ מול הנהלת הקבוצה תצא הודעה לפיה הוא קיבל את תפקיד המאמן. אולם, סחבת במו"מ והתנהלות שערורייתית של הנהלת הפועל תל אביב ודרור קשטן הביאו לכך שהאחרון מונה למאמן הקבוצה. דרור קשטן, שועל קרבות ותיק, שבקדנציה הראשונה שלו בקבוצה הוליך את המועדון להצלחה מסחררת במסגרת הבינ"ל, התנהג באופן מחפיר כלפי מי שהיה לאחד מהקרובים ביותר אליו בעולם הכדורגל ומי שחלק עימו את ההצלחה של הקבוצה ההיא באירופה.

איך אפשר גם בלי התייחסות לשחקנים. בימים האחרונים עלתה לכותרות התבטאות מעליבה למדיי (לכאורה) של אלירן עטר, שחקן מכבי תל אביב, כלפי מאמן הפועל פתח תקווה, גילי לנדאו. התנהגות כזו מצדיקה את כל מה שאומרים בארץ על חוסר התרבות , ה"שכונתיות" וכל מה שרע בכדורגל הישראלי. זוהי עוד דוגמה עד כמה המדינה שלנו התדרדרה ביחס שבין אדם לחברו. אם שחקן יכול להרשות לעצמו לגשת למאמן הקבוצה היריבה ולנבל את פיו כלפיו (לכאורה), אז מה הטעם לעלות לשחק כדורגל? לאמן כדורגל? ואיזו דוגמה שחקן זה נותן לאוהדים הצעירים שבאים לראות אותו במגרשי הכדורגל להם הוא משמש מודל לחיקוי?

ונסיים עם האוהדים. רק השבוע נתקלנו בשני מקרים בוטים של התנהגות אוהדים כלפי מאמני הקבוצות. אני כמובן מתייחס לזריקת המוט של אוהדי מכבי חיפה לעבר מאמן הקבוצה, אלישע לוי, כמו גם זריקת החפצים של אוהדי מכבי נתניה כלפי ראובן עטר, מאמן היהלומים. מדובר בהתנהגות ברברית של חוליגנים שהקשר בינם לבין אהדת הקבוצה הינו קלוש עד בלתי קיים. התנהגות כזו צריכה להיעלם מהמגרשים. אין לה מקום בשום מדינה מתוקנת בעולם.
זוהי דוגמה אחרונה לצורה בה נראית מדינת ישראל ואיך היא משתקפת דרך עולם הכדורגל.

רוצים לקבל עדכונים על טורים חדשים? סרטונים מצחיקים ועוד ועוד? בואו והצטרפו לעמוד של ישראספורט בפייסבוק

פגרת החורף שהגיעה לבונדסליגה ובעצם חוצה את הליגה לשתיים, נותנת לנו אפשרות לבחון מה היה לנו עד כה בחצי העונה באחת מהליגות המרתקות ביותר באירופה. עונה חדשה הפציע על הבונדסליגה, אחת הליגות היותר נצפות, מעניינות, ומלאות קהל.

ביום ראשון התקיים ביפן גמר גביע העולם לקבוצות –  משחק שהעניק, באופן צפוי למדי, את תואר אלופת העולם לברצלונה. אם מישהו היה זקוק לחותמת רשמית לכך שבארסה היא הקבוצה הטובה בתבל הוא קיבל אותה במשחק החד-צדדי נגד סאנטוס, אבל מעשית – החותמת לכך ניתנה שבוע אחד קודם לכן, במשחק נגד ריאל מדריד.

לראשונה מזה שלוש שנים, הגיעה ריאל מדריד לקלאסיקו כאשר היא בעמדת יתרון משמעותית על פני ברצלונה בטבלה, ולדעת רבים גם ביכולת. המעבר המהיר מהגנה להתקפה, המתפרצות הסוחפות וכדורי העומק הקטלניים, מכניעים ללא תנאי כמעט כל קבוצה שנקרית בדרכם של הבלאנקוס. מי שרוצה להבין על מה מדובר, שיצפה בתקציר המשחק האחרון נגד סביליה. השאלה הגדולה ערב הקלאסיקו הייתה איך תעבוד השיטה של ריאל מדריד מול אחת ההגנות החזקות ביבשת. האם כדורי העומק והמעבר החד להתקפה יכניעו גם את בארסה, כפי שעשו לקבוצות כמו ולנסיה וליון? התשובה של ברצלונה הייתה חד משמעית. ההגנה הותיקה והמתואמת בראשותו של פויול קראה היטב את כל הניסיונות של ריאל לחדור לרחבה של ואלדז וביטלה כמעט לחלוטין את היכולת שלה ליצור מצבים בהתקפה מהירה. שמירה הדוקה שיתקה את כריסטיאנו רונאלדו ברוב שלבי המשחק, כך גם לגבי אוזיל ובנזמה, שמלבד השער שואלדז סידר לו במתנה, לא עשה הרבה במהלך המשחק.

בצד השני של המגרש, לעומת זאת, בארסה לא התקשתה באופן יחסי, וגם הפעם ההגנה של ריאל לא הצליחה להתמודד עם הנעת הכדור המסחררת שלה. חילופי מקום מתמידים בין מסי, אינייסטה ופברגאס הקשו מאוד על ריאל את השמירה עליהם, וגם העובדה שאלכסיס סאנצ'ז נתן את משחקו הטוב ביותר מאז שהגיע לבארסה, לא סייעה לחברים של קסיאס להגן על שערו. לא נגמר אמנם 5-0, אבל גם שלושה שערים מספיקים כדי להבהיר את המציאות העגומה של מוריניו – ריאל מדריד עדיין לא מצאה דרך להתמודד עם ברצלונה. המציאות הנ"ל עגומה במיוחד נוכח העובדה שקשה לראות את ריאל הופכת לקבוצה יותר טובה מאשר היא עכשיו. אם יכולת שיא של רונאלדו, היגוואין, בנזמה, די-מריה ואלונסו לא מספיקה, אז מה כן? אם מוריניו על הקווים לא מצליח למצוא פיתרון שינצח את פפ, האם יש מאמן אחר שמסוגל?

ריאל עדיין מובילה את הטבלה בשלוש נקודות, ולכן עדיין נמצאת בעמדת יתרון על פני ברצלונה במרוץ לאליפות, אבל כמו שזה נראה עכשיו, על נקודות בקאמפ-נואו בסיבוב הבא מוריניו לא יכול לבנות. אז מה בכל זאת יכולה ריאל מדריד לעשות על-מנת לגבור על ברצלונה? מה יכולה ריאל לעשות שהיא טרם עשתה? האם יש מישהו שיכול להביא את השינוי?

ובכן, יש מישהו. שחקן אחד, שמכל סוללת הכוכבים העמוסה של ריאל, טרם הגיע למיצוי רבע מיכולתו במדים הלבנים. שחקן שבימים טובים נחשב לקשר הטוב בעולם, אך בשנתיים האחרונות מבלה את רוב זמנו בהחלמה מפציעות חוזרות ונשנות. אני מדבר כמובן על קאקה.

ריקארדו קאקה הגיע לריאל מדריד ממילאן ב-2009 תמורת סכום של כמעט 70 מיליון יורו. הסכום גבוה, ולכן הציפיות היו בהתאם, אבל עונת בכורה בינונית תחת המאמן מנואל פלגריני הסתיימה עם תשעה שערים בלבד בכל המסגרות. בסיומו של מונדיאל פושר בקיץ 2010, נפצע קאקה ונעדר מהמגרשים כמעט לכל אורך העונה שעברה. במקביל לפריחה של הגרמני הצעיר מסוט אוזיל, המשחק באותו תפקיד על המגרש, נשמעו לא מעט ספקולציות לגבי עזיבה אפשרית של קאקה את הסנטיאגו ברנבאו. מוריניו, לעומת זאת, לא אמר דבר. הוא ידע איזה יהלום יש לו ביד, וכמאמן שיודע למצות עד תום את הפוטנציאל הגלום בשחקנים שלו, נראה שקאקה נמצא בידיים טובות.

פתיחת העונה נראתה מצוין עבור קאקה. לראשונה מזה זמן רב הוא הצליח ליצור רצף של כמה משחקים בהרכב, וחשוב מכך – רצף של כמה משחקים טובים. קאקה הלך והשתפר, ולרגע נראה היה שקאקה הגדול חוזר. שחקן כל-כך מהיר, טכני וחכם מתאים בדיוק לסגנון ההתקפה של ריאל מדריד. ההרגשה הייתה שלא רק קאקה צריך את ריאל מדריד. פתאום הייתה הרגשה שריאל מדריד צריכה את קאקה. עם קאקה ביכולת טובה על המגרש, ריאל פשוט נראתה יותר טוב. כמובן שהתסריט הידוע חזר. קאקה שוב נפצע, ריאל שוב הסתדרה מצוין בלעדיו, ריאל שוב הפסידה לברצלונה.

אם קאקה יצליח להתאושש מהפציעות הרבות שעבר ולשמור במשך תקופה של כמה חודשים על יציבות, ריאל עשויה לקבל בחזרה את אחד הכוכבים הגדולים שידע הכדורגל העולמי בעשור האחרון. עדיין לא בן 30, קאקה מסוגל לחזור לעצמו, ובתחילת העונה, ולו לכמה משחקים, ראינו שזה בהחלט יכול לקרות. אם ריאל תקבל את קאקה בחזרה, הוא יכול להוות גורם מכריע בהתמודדות עם ברצלונה. עם ראיית משחק כמו של אוזיל, מהירות של די-מריה ובעיטה של צ'אבי אלונסו, קאקה יכול להוסיף למשחק של ריאל מימד שלא היה קיים בשנים האחרונות. אם מוריניו יצליח להחזיר את קאקה להיות קאקה שכולנו הכרנו במילאן, יכול להיות שזה יתברר כפיתרון לו ריאל חיכתה כל כך הרבה זמן.

אם לא, נתחיל לתהות אם פיתרון שכזה בכלל קיים.

מובילת הטבלה, עירוני קריית שמונה, אמנם ראויה למחמאות, אך כתמונה הנשקפת מכל העניין היא שאין לנו באמת שחקן עונה ראוי. אם בפרמייר ליג זה דויד סילבה, באיטליה מרקיזיו ובספרד לא חסרים מועמדים, אז היכולת העלובה של ליגת העל שלנו מובילה לכך שאפילו מועמד ראוי אחד עדיין אין. על זה נאמר מוליכים שולל

לחובבי הכדורגל הישראלי ישנה עונה מרתקת בזאת אין ספק. הגדולות מדשדשות, אולי למעט הפועל תל אביב, שגם לא מציגה יכולת מבריקה, אך האם העובדה כי סינדרלה מתעוררת לחיים, לא מעידה מנגד שמא הרמה פשוט מזעזעת?

מוליכים ללא מוליך

קצרה היריעה מלהריע, לללטף ולהחמיא לחבורה של רן בן שמעון, ולמאמן עצמו. מאז אותם הימים שלפני "משחק השרוכים" לא הייתה קבוצה חביבה על אוהדי הכדורגל הישראלי כמו עירוני קריית שמונה. אז היינו נוהגים לומר כי "הקבוצה השנייה שלנו היא אותה עירוני בית שאן", היום זה כנראה מתחלף בחבורה של איזי שרצקי, לפחות בעיני מרבית הציבור, או לפחות אלו המייחלים לנפילה של הפועל תל אביב, שהינה המועמדת היחידה שעדיין בתמונת האליפות מהגדולות.

ועם כל הכבוד לאותה חבורה לא נוצצת מהצפון הרי שאי אפשר לציין ולו שחקן אחד מהכחולים הללו כמועמד בולט לתואר שחקן העונה. לא ברק בדש, לא אדריאן רוצ'ט, לא סלאח חסארמה וגם לא שמעון אבוחצירה גילו יכולת שמצדיקה את התואר המכובד. ובעצם אולי זה מה שמייחד את אותה חבורה, האחדות ואותו סטטוס קוו בין היכולות של השחקנים. העובדה הזו רק מעצימה את העבודה שעושה בן שמעון, את העובדה כי ממש אין לו חבורה נוצצת בכדי להוציא מים מן הסלע, ובכל זאת זה קורה. אז אולי בן שמעון עצמו הוא הראוי לתואר מאמן ושחקן העונה? אז אמנם אין מוליך מיוחד על המגרש, אך מוליך על הקווים ועוד איך ישנו.

שבוע שבוע

נכון, כלום עדיין לא סגור, והספקות לגבי היכולת של קבוצה קטנה לרוץ עד הסוף הפסגה הן גדולות. אז כאלטרנטיבה מבלה לה עדיין הפועל תל אביב במחיצת הצמרת הגבוהה, ועם זאת, גם אצלה אי אפשר לסמן מועמד בולט לתואר, ואנחנו כבר בתום סיבוב משחקים שלם. שבוע זהו טוטו תמוז, שבוע עומר דמארי, שבוע אלרואי כהן, מישהו מהם הוא המועמד המובהק שלכם?

בכלל עניין השבוע שבוע הזה זהו מוטיב שאפשר לאמץ העונה כראייה לחוסר היציבות, או לחוסר היכולת של הליגה להתעלות. בתחילת העונה כולם דיברו על דור מיכה, אחר כך חיפשו את הישועה במכבי חיפה, דיברו על עמאשה, אחרים מצאו את זה באחמד סבע. והיום בחלוף מספר שבועות מי נכנס לתמונה? אפה אמברוז?

אז עם כל הכבוד, וגם הכיף שבאלתור שחקן עונה, אולי בכדי לזעוק על אותה רמה מזוויעה של ליגת העל, יעשו טוב אותם כלי התקשורת ובמידה ובאמת לא יהיה שחקן ראוי בבירור, הם ימנעו ממתן התואר, ובכך יאמרו דרשני, חברים תתעוררו על הרמה שלכם.

בימים האחרונים אני יושב וחושב על מצבה העגום של מכבי חיפה. אני מאשים את המאמן, את הנשיא, אבל למעשה, מי שאשמים יותר מכולם, הם השחקנים בקבוצה. משחקים בלי כבוד, בלי חשק ורצון. ממזרים חסרי כבוד הוא לא רק השם של הסרט בו שיחק בראד פיט, הוא גם השם החדש של שחקני מכבי חיפה ששבוע אחר שבוע מצדיקים זאת.

בתחילת השנה אף אחד לא האמין שכך תיראה מכבי חיפה. הקיץ התחיל במסע רכש גדול שלאט לאט התחיל להתברר ככישלון. השחקנים שהגיעו לקבוצה בכלל לא יודעים איפה הם נמצאים, הם לא מסוגלים להתמודד עם הלחץ הגדול שיש במכבי חיפה וכך נראית הקבוצה. השחקנים עולים למגרש בלי רצון, בלי חשק, בלי טיפת כבוד ובלי מחויבות. הדבר שהכי מרגיז לשמוע משחקנים בקבוצה זה שהדרבי הוא בסה"כ עוד משחק ליגה. חבל שלא הייתי לידם כדי לתת להם סטירה שיתעוררו ויבינו איפה הם נמצאים. אם יש משהו בעונת הכדורגל שאסור להפסיד בו, זה משחק הדרבי. הוא חשוב לקהל יותר מהכל. הגאווה לאחר ניצחונות, השמחה והתחושה של ניצחון על היריבה העירונית אבד לאוהדי מכבי חיפה בשבוע שעבר בגלל השחקנים שהפגינו חוסר אכפתיות מהמשחק.

השחקנים מפגינים חוסר כבוד לסמל שאותו הם לובשים, הקהל לא יכול להתחבר לקבוצה ומתחיל להתעצבן. במקום שהשחקנים ישבו בבית ויחשבו טוב מה הביא למצב העגום של הקבוצה, השחקנים יוצאים בלילות וחוגגים כאילו ניצחו. זה התחיל כבר מזמן, אבל השיא הגיע אחרי המשחק מול לרנקה בקפריסין. למרות ההפסד, השחקנים פשוט החליטו לצאת ולחגוג כאילו זכו במשהו. במקום לשבת בחדר, הם חגגו, וזה אולי מסמל יותר מהכל על האופי של השחקנים. בזמן שהאוהדים מאוכזבים ומתוסכלים מעוד משחק חלש והפסד מבזה, השחקנים חוגגים, מסתובבים ברחובות ניקוסיה ושותים בירה. אלא שהסיפור לא נגמר כאן, חלק משחקני מכבי חיפה המשיכו לחגוג גם אחרי המשחק מול הפועל תל אביב שגם בו הפגינו יכולת גרועה וקיבלו בראש.

כנראה שחלק מאותם שחקנים פשוט לא מקצוענים אמיתיים. אני לא זוכר שחקנים שאחרי הפסדים יצאו לחגוג, לא זוכר תקופה שבה היו במכבי חיפה כל כך הרבה בליינים שלא אכפת להם מהקבוצה. בזמן שהקהל הירוק יושב כאוב בבית ובוכה, הם חוגגים.

אם רק הייתי יכול הייתי מעיף את אותם שחקנים מהקבוצה שיורקים על הסמל הירוק. הבליינים גורמים לי געגועים לשחקני הבית של הקבוצה שבאמת הפגינו אכפתיות לקבוצה, כל הפסד היה כואב להם והם היו מבינים את התסכול הרב של האוהדים. עכשיו אני יכול להבין את אותם אוהדים שבמשחק מול שאלקה הניפו את השלט "אתם לא מכבי חיפה". מדובר ב-12 אלף איש שכואב להם המצב של הקבוצה ,אנשים שמפגינים אכפתיות לקבוצה, אנשים שנושמים וחיים את מכבי חיפה מידי יום ויום.

לקהל התומך של מכבי חיפה והגרעין הטוב שנמצא שם לא מגיע לסבול את הזלזול הזה של השחקנים בחולצה הירוקה. בסוף השנה אני מצפה לשינוי גדול במועדון, לא רק בעמדת המאמן, אלא בעיקר אצל השחקנים. להעיף כל בליין מהקבוצה, שיבין שמה שהיה בקבוצות אחרות בליגה לא מתקבל במועדון כמו מכבי חיפה. קשה לי מאוד להבין איך מועדון גדול כמו מכבי חיפה הגיע למצב כזה אבל כנראה שדברים כאלו קורים. לא בכל שנה אפשר להצליח, למרות שחוסר אכפתיות וחוסר כבוד כזה לא היה הרבה מאוד שנים במכבי חיפה. אבל אני אופטימי ומאמין שהדברים ישתנו.

למרות הכול, את העונה הנוכחית אלישע לוי צריך לסיים במכבי חיפה ואחריו צריך להגיע ראובן עטר. האיש שכל אוהדי מכבי חיפה מחכים לו בכפר גלים. עטר יכול להחזיר את האימפריה בירוק בחזרה למסלול המלך, הוא יכול להחזיר את המלחמה, הכבוד, הנחישות והאכפתיות שאבדה לה. ראובן עטר הוא המאמן היחיד בארץ שזורם אצלו דם ירוק בגוף וקשה להאמין שהשחקנים הצעירים שגדלו על הביצועים המדהימים שלו יחזרו להיות אותם ממזרים חסרי כבוד.

אז מה היה לנו? הפועל תל אביב נראית טוב למרות רעידת האדמה בקיץ, מכבי תל אביב שוב לא משכנעת ושוב המאמן הוא זה שנשלח הביתה, מכבי חיפה נכנסת למשבר מנטאלי, אשדוד מפתיעה וקרית שמונה במקום הראשון. בשונה מעונות קודמות נראה כי המאבק על האליפות עדיין לא ברור, אבל קרית שמונה, הפועל תל אביב, אשדוד ואפילו עכו, לפי מצב הטבלה די חזק במאבק.

האמת היא שמגיע לנו קצת חידוש, אחרי שגאידמק פירק את בית"ר ירושלים, הליגה שלנו הייתה בנויה סביב הירוקים מחיפה והאדומים מתל אביב, ועכשיו? קבוצות כמו ק"ש, עכו ואפילו נתניה נמצאות בחלק העליון של הטבלה, מציגות כדורגל לא רע בכלל, ומגיעות גם למשחקים הגדולים. זה זמן לקצת רענון. אישית אני חושב שלראובן עטר ולרן בן שמעון מגיע להיות בפסגה. במיוחד לרן בן שמעון, שנבעט ממכבי תל אביב בזמנו כאילו הוא היה הסיבה להתפרקותה, רן – יש לי בשורה בשבילך, זוכר את מוטי איווניר? כרגע טוענים במכבי תל אביב שהוא הסיבה, בדיוק כמו שטענו על נימני, אז אתה לא לבד. אלי כהן עם עכו תפס מיקום טוב בטבלה בזמן ש"קבוצות הצמרת" הטבעיות מצאו את אמצע הטבלה, ומעל לכל אפילו העולה החדשה רמה"ש עומדת במקום החמישי בגאווה.

אז נכון שהפערים הם מאוד קטנים, במחזור או שניים הכל יכול להיראות אחרת, אבל ההסתכלות היא לא על נקודות, אלא על יכולת וכוח רצון, והשנה זה נראה כאילו הקבוצות החזקות בליגה משחקות בגלל המשכורת, והקטנות משחקות בשביל הקבוצה. הן פשוט נלחמות יותר, רוצות יותר, ולא מפחדות לתקוף, ללחוץ, ובעיקר הן לא מפחדות מהמילה ניצחון. בעבר המון קבוצות שהיו מגיעות לבלומפילד היו משחקות בשביל התיקו, המון קבוצות היו מסתגרות בבונקר בקרית אליעזר, אבל השנה הכל נראה אחרת, סוף סוף!

בואו נודה באמת, אם מסתכלים על התקציבים בלבד, הפסגה אמורה להתחלק בין התל אביביות והחיפאית, אבל פתאום קרה מצב שבו הכסף הוא לא הסיבה למיקומך בטבלה, פתאום התשוקה חזרה למגרשים. לא, אנחנו עוד לא מייצרים כדורגל איכותי שיכול לעמוד בסטנדרטים האירופאיים, אבל סוף סוף בפעם הראשונה רכש גדול ומפוצץ לא קובע אליפות. תסתכלו לדוגמא על מכבי חיפה, לרוב מכבי חיפה הייתה משאילה שחקנים לקבוצות "קטנות" ממנה כדי שיקבלו ניסיון ויחזרו למועדון, אבל תראו מה קורה השנה: ק"ש (מקום 1 כבר אמרנו?) מחזיקה בשלומי אזולאי, חלוצה לשעבר של החיפאית, מכבי נתניה (מקום 6) מחזיקה בליאוניד קרופניק (בלמה של חיפה לשעבר, לא מושאל, אך עדיין שחקן שבזמניו בחיפה תרם המון בניגוד לבלמים של היום), אמיר אדרי ומוחמד קליבאת (זוכרים אותו?) והפועל עכו? מחזיקה בסולליך (אלישע החליט שתורג'מן ודה חסוס עדיפים על שחקן המפתח של עכו). חיפה לא אמורה להשאיל שחקנים לקבוצות קטנות?

מחויבות אי אפשר לקנות בכסף, את זה אני תמיד אומר, וגם אם שילמת למישהו מספיק כדי שיהיה לצידך, אני לא קורא לזה מחויבות, בשפה המשפטית קוראים לזה שוחד. שחקנים שמשחקים בקבוצות הגדולות עסוקים בשטויות בזמן שהשחקנים המחויבים באמת נמצאים במקומות אחרים, וזה לאו דווקא קשור ליכולת, לא כל השחקנים בצמרת (נתניה, עכו, אשדוד…) הם שחקנים ברמה של נבחרת או אירופה, אבל כשמגיעים למפגש בין "משוחדים" ל"מחויבים" הכסף הופך לחסרון ובעיה לקבוצות גדולות, כי ביחד איתו מגיעים הלחץ והציפיות, ובנוסף מתווספת גם תחושה של "עושים טובה", למה? כי משלמים להם מספיק…

בנוסף לכל נושא המחויבות והיכולת, מגיעה נקודה מאוד מעניינת, עמדת המאמן. תנסו לעכל את הנתון הבא, בחלק העליון של הטבלה נמצאים מאמנים כמו: שלומי דורה, ראובן עטר, רן בן שמעון, יוסי מזרחי, אלי כהן (לא אלי כהן המפורסם) ושייע פיינגבוים. מה עם יצחק שום? אלי כהן(המפורסם)? רוני לוי? כל אלה ועוד אחרים ברחו מהביצה הישראלית כמו גם כל הכוכבים של הליגה זאת (חמד, ורמוט, מליקסון, רפאלוב…) ונותרנו עם הרבה זרים שבעיקר זרים לכדורגל, שחקני בית שחלקם מעניינים בזכות היכולת/פוטנציאל שלהם וחלקם בזכות כוח הרצון, וערימה של מאמנים חדשים/ישנים שיכולים לנצל את העונה המשוגעת הזאת לטובתם ולעשות היסטוריה עם קבוצה "קטנה".

זה הזמן לחידוש! מי ייתן והעונה תסתיים ללא אלופה צפויה, קצת עניין לא יזיק לאף אחד בליגה הגוססת שלנו…

בסופו של יום אני רוצה להגיד דבר מאוד פשוט, אנחנו לא נמצאים בעידן חדש של כדורגל ישראלי, לא, ממש לא. אני בפסק בכלל אם אשדוד, עכו או כל שאר הקבוצות הללו יישארו בפסגה עד סוף העונה, אבל לא זאת השאלה או המצב, אנחנו צריכים להבין שרכש פח כמו שעשו שלושת הגדולות של הליגה לא יספיק להן יותר, אני מקווה מאוד שגם הפחד שנעלם מכל הקבוצות הקטנות לא יחזור יותר לעולם, כי זה מה שיעיר את הליגה הזאת להתחיל לייצר שחקני בית טובים, בסופו של דבר כל קבוצות הצמרת האלה כוללות מספר לא מבוטל של שחקני בית. נמאס לראות איך כסף הופך לגורם הכי חזק בליגה. תקחו למשל את הליגה הצרפתית, מעבר ליכולת הגבוהה שיש בליגה הזאת, כבר לאורך שנים זה מוכח כי אין שם 2-3 קבוצות מובילות, אלא תקופות, והרבה שינויים.

והנה זה הגיע, הפועל חיפה ניצחה בדרבי חיפאי, אלישע שוב נראה עם פרצוף קודר, מכבי פשוט לא נראית טוב, במיוחד בהגנה. מחיאות כפיים מגיעות כמובן קודם כל לטל בנין, הקבוצה שלך נראתה מעולה במחצית השניה, נלחמה, השקיעה, וניצחה.

בסופו של יום אם מסתכלים על אלישע לוי, רואים שאם לא היה את הקיזוז אז כרגע הוא היה מחזיק בשלוש אליפויות רצופות עם מכבי חיפה. יענקל'ה – אין בשביל מה לפטר את אלישע, אלישע אין לך בשביל מה ללכת הביתה. הבעיות החיפאיות קשורות לחיבור בקבוצה, וזה הגיוני לחלוטין, יש לך סגל שממנו אתה צריך לנקות 3-4 שחקנים וזהו, אפשר לרוץ איתו לאליפות אם רק מחברים אותו מנטאלית. אני מבין את אלישע, לא משנה מה הוא יעשה ההנהלה של חיפה מכרה לו את השחקנים הראשיים בסוף של כל עונה, אם זה מכירתם של דקל קינן, בירם כיאל, ליאור רפאלוב, תומר חמד, פיטר מסיללה, שלומי ארבייטמן, להמשיך? תראו איזה שחקנים יכלו עדיין להיות בחיפה, אבל נמכרו כל כך מהר ולמרבה במחיר כאילו היו לחמניות במאפייה שכונתית.

אז קדימה, מוכנים לספירת מלאי?

בויאן שאראנוב – שוער מצוין, הרבה כשרון, מה שחסר לו כרגע זה תיאום עם ההגנה שלו, אבל בכללי? אחד הצעדים הנכונים של אלישע ויענקל'ה, ומי שיבוא לי עם "הטעות של לרנקה", שיחזור מהר להילוכים החוזרים ויראה שזאת סתם המצאה. להשאיר אותו בקבוצה!

ניר דוידוביץ' – לצערי הדברים לא נראים טוב, דבר ראשון ניר לא רצה לשתוק וצעק בכל אמצעי תקשורת על כמה רע לו ובצדק, אז נכון שהיו לו טעויות, כמו לכל שוער, אבל היו לו רגעים ענקיים במכבי חיפה, הוא נתן את גופו ובריאותו למען הקבוצה. המעט שלנו נשאר בתור אוהדים זה לכבד, והמעט שנותר בשבילו זה להבין שהוא קצת, אבל קצת מעבר לשיאו.

יוריצה בוליאט – בלם טוב, פיזי מאוד, משלים את סארי בצורה מעולה, אבל מה שחסר לו זה עקביות! משחק אחד ענק ועוד שניים כל כך חלשים, ככה לא בונים יכולת, אם הייתי אלישע הייתי משאיר אותו בכל מקרה. גם ככה פילאבסקי יחזור…

סארי פלאח – מקווה שלא ימכרו אותו מהר כמו את דקל קינן. החיסרון הוא רק בפיזיות, זה הכל. פוטנציאל אדיר, גבוה, צנוע, צריך יותר מזה? להשאיר!

איציק כהן – להשאיר?

אייל משומר – מגן טוב, לא יעזור שום דבר. להשאיר!כי אלון חרזי גדל פעם בהרבה שנים…

טאלב טוואטחה – הייתי נותן לזמן לעשות את שלו, כי עם הניסיון באה גם היכולת של שחקן ההגנה, ומעבר לזה שולח אותו לאימוני איגרוף וקונג פו, אולי שם הוא יקבל את הפיזיות שהוא צריך…בסיכום, להשאיר בסגל ובהרכב!

אוראל דגני – רק כדי שניישר קו אלישע, אוראל דגני הינו מגן ולא בלם, אז קשה לי להחליט על שחקן שחצי מהזמן משחק מחוץ לעמדה שלו בכלל!

עלי עותמאן – לי אישית אין מושג איך איבדו את השחקן הזה, יש לו פיזיות ומהירות מדהימה, והוא נתן משחקים גדולים בעמדת המגן, עד שבחיפה החליטו שעלי עותמאן הוא קשר דפנסיבי, ומאז או שהוא לא משחק או שהוא משחק בעמדה שהוא לא אמור לשחק, פשוט חבל לי עליו. הייתי משאיר אותו ונותן לו לשחק כמגן!

חיים מגרלשווילי – בשביל מה הבאתם אותו? כדי שהוא יחמם את הספסל או היציע? נו באמת, הוא לא שיחק מספר דקות ראוי כדי שאני אכתוב בכלל משהו על היכולת שלו…

יאיא סיידו – תלוי מאיזה זווית מסתכלים, מהזווית של ג'ון קולמה? ברור שהוא עדיף! מהזווית של ז'וטאוטאס, דירסאו ובירם כיאל? להעיף! זאת הבעיה, הוא בינוני מאוד. שחקן מהיר עם סיבולת גבוהה, פיזי, המסירות שלו על גבול הבינוני ואין לו יותר מדי יכולות התקפיות משוגעות. אני אישית שואף תמיד לגבוה יותר, לכן הייתי מוכר אותו ומביא קשר דפסנסיבי שיחזיק את כל הקישור כמו קיר בטון. לא להשאיר!

תמיר כהן – לפי המשכורת שהוא מקבל בחיפה הביאו מקסימום את פאביו סימפליסיו, לפי היכולת החזרנו מקסימום עוד ג'ון קולמה. אבל אחרי כל זה אני אהיה עדין ואגיד שכדאי שהוא יישאר, ופשוט ינסו להכניס אותו לסגל בכל מחיר, אם כבר השקיעו כל כך הרבה כסף, אז לפחות לנסות כל כך הרבה עד שממש מתייאשים…תשאירו אותו בינתיים.

גוסטבו בוקולי – לא משנה אם הוא על הספסל או ביציע, בהרכב או בבית, תשאירו אותו. נראה לי שהוא האדם היחיד שעוד מחייך גם אם חיפה תפסיד 12-0 לרמה"ש. גם שחקן לא רע, גם איש עם מצב רוח, תשאירו אותו בקבוצה.

דלה ימפולסקי – מהיר, פיזי ומאוד טכני, רק שאין לו עקביות ויכולת סיום, שאלה גדולה? לא ממש, תשאירו אותו בקבוצה. לא כל יום רואים שחקן שגם כשהוא נכנס בדקה ה-89 הוא רץ כאילו זהו גמר ליגת האלופות, עם רצון לשחק ותשוקה לכדור אפשר להצליח ולשפר את שאר היכולות תוך כדי. ל-ה-ש-א-י-ר!

עידן ורד – אין מה להרחיב, הוא בקבוצה, נקודה! 

אייל גולסה – תנו לילד לגדול בשקט, כישרון ענק, הוא מחזיק באותו סעיף של ימפולסקי, כוח רצון! התמדה! לא רק שצריך להשאיר אותו, אלא בתור שחקן הרכב!

יניב קטן – אחד השחקנים הגדולים שהיו בחיפה בכל הזמנים, אני לא שוכח לך שום רגע גדול, שום שער, באמת הכל, אבל הפציעות עשו את שלהן ואיבדת את המהירות שהייתה לך, חבל לי לומר אבל אתה צריך לפרוש, לא בגלל שאתה לא טוב. כמו ניר דוידוביץ', הפציעות שלכם הפריעו לכם מלהגיע לאירופה. בינתיים תישאר, תהנה, תן את מה שאתה יכול.

וויאם עמאשה – בלי הרבה דיבורים, להשאיר!

ולדימיר דבאלישווילי – בהמשך לאחד הטורים הקודמים שלי, השאלה שלי הופנתה לאלישע, אני אישית הייתי משאיר אותו, הוא חלוץ רחבה טוב, המספרים מדברים בעד עצמם, השאלה היא אם אלישע ידע להבין את זה…הוא חלוץ מסוג שונה לחלוטין. להשאיר, אבל לנסות ולהבין איך להשתמש בו!

מוחמד גדיר – חבל לי לראות את גדיר הולך בגלל שהחתימו כל כך הרבה חלוצים לא מתאימים בחיפה, הוא כבר לא יישאר…

אלון תורג'מן – לא קיבל מספיק דקות, אבל עדיין, הוא לא אמור להישאר בחיפה, ביכולת הנוכחית שלו הוא פשוט לא טוב מספיק. לא להשאיר אותו!

חן עזריאל – ממתי חיפה עוזרים לבית"ר? מהרגע הראשון ראו על פניו שהוא לא רוצה לשחק בחיפה, למה להמשיך עם זה? יש לו כשרון ויכולת, אבל הוא לא רוצה ללבוש ירוק כמו שכל אוהד חיפאי לא היה לובש צהוב בטדי…לא להשאיר!

מרלון דה חסוס – מהיר ומאוד פיזי, ובדיוק כאן נגמר הסיפור, בואו נאזרח אותו ונהפוך אותו לאצן אולימפי, כי את המשבצת של שחקן זר הוא סתם מבזבז בחיפה וחבל…לא להשאיר!

ואחרון חביב:

אלישע לוי – תודה רבה על האליפויות, תודה רבה על הכל, באמת…אבל אני אישית חושב שעבר זמנך, אבל לא עכשיו, לא באמצע דצמבר, גם לא בינואר, סיים את העונה, תכין את הקבוצה לזה שבא אחרייך ולא משנה מי הוא יהיה, ושוב פעם אלישע, תודה רבה על הכל!

ועוד הערה צדדית, יש למכבי חיפה שלושה שחקנים שצריכים לחזור לקבוצה, סולליך, זגורי ואמיר אדרי. שלושתם כשרוניים במיוחד ויכולים לתת לקבוצה המון, והם בניגוד לאחרים לא יבואו ויכירו את המערכת מחדש, הם כבר היו בה.

הגעתי למסקנה, את הכדורגל העולמי מנהלים ערימה של אנשים שלא ממש רוצים צדק ושיוויון. הם לא מעוניינים בשיפוט צודק, וגם ממש לא מעניינות אותם החלטות גורליות שיכולות לשנות עתיד של שחקנים/מאמנים/קבוצות/מדינות.

מישהו כאן זוכר את המשחק ההוא של צ'לסי וברצלונה? פניו של דידייה דרוגבה במסכי הטלויזיה צועק על השופט: "זהו ביזיון!". זוכרים את ה"טיל" של למפארד במונדיאל? נוייר הסתכל על הכדור נכנס מהמשקוף מטר אל תוך השער וכולם המשיכו לשחק כאילו לא היה שער והמשחק נגמר בניצחונה של גרמניה כמובן. ידו של מראדונה וידו של גילי לנדאו? להמשיך? ידו של הנרי שהעלתה את צרפת על חשבונה של אירלנד למונדיאל? ובואו נלך אפילו יותר רחוק, השער של ליונל מסי עם ידו מול אספניול? עד מתי?!?!

מה יהיה הסוף? מתי כל זה ייגמר?! מתי נבין שטעויות שיפוט ברגעים כל כך גורליים הורסים את הטעם והכיף שיש בספורט הזה? לא נמאס לכם!?

אל מסדר הטעויות היתווספו אתמול שני שעריה של אייאקס אמסטרדם בליגת האלופות מול ריאל מדריד. שני שערים חוקיים לחלוטין(!) שנפסלו בטענת נבדל ע"י הקוון. המצב באותו הרגע היה 1-0 לריאל מדריד, אם לא היו פוסלים את אותם שני שערים והמצב היה 2-1 מי היה יודע איך ייגמר המשחק? ועוד בהתחשב בכך שה"יהודים" הפסידו 3-0 לריאל וכתוצאה מכך לא העפילו לשלב הבא במפעל.

ה"יהודים" מקופחים (הם לא היחידים…) והעולם שותק!

ובואו בבקשה לא נדבר אפילו על ה-7-1 ההזוי של ליון על דינאמו זאגרב, מכירת משחק? היה שם ניחוח כזה, אולי אופ"א תגדיל ראש ותנהל חקירה סביב המשחק ההזוי הזה.

משהו פשוט לא הגיוני במערכות האלה שנקראות פיפ"א ואופ"א, פשוט לא הגיוני, אחרי כל כך הרבה שנים של סבל לגבי שריקות הזויות לפנדל או אי שריקות לפנדלים שהיו, סוף סוף הגדילו ראש והוסיפו שופטי רחבה, צעד מבורך שעדיין לא הוכיח את עצמו ב-100 אחוז, אבל זאת התקדמות, אך כאן לא נגמרים הדברים, מדוע בכדורסל יש מצלמות ומסכי טלוויזיה ובכדורגל אין? מדוע בטניס הגדילו ראש כבר לפני שנים והשתמשו במסכי טלוויזיה ומצלמות? לא הגיוני שטורנירים כמו ליגת האלופות, מונדיאל, קופה אמריקה וכל ליגה אחרת בעולם ימשיכו להתנהל כך, זה פשוט הזוי, מדובר בסכומי כסף גדולים, ובספורט שכולנו אוהבים שהוא שיוויוני וצודק בתחום השיפוט.

מעבר לכל הבקשות סביב תוספת מסכי הטלוויזיה למגרשים, עולה נתון מאוד חשוב. מגרש הכדורגל גדול פי 10 בערך ממגרש טניס, כדורסל, הוקי או כל ספורט דומה…דווקא בו היו צריכים להגדיל ראש כבר לפני שנים ולהוסיף מצלמות.

איפה מישל פלאטיני בכל זה? מדוע הוא לא מרים אצבע ונותן למגרשי הכדורגל שקט!? אתם יכולים לתאר מצב שבו שופט בבית משפט עליון שולח אדם חף מפשע לכלא? זה צודק? אז נכון…לא מדובר כאן בכלא, או בפשעים, אבל קבוצות ונבחרות שעובדות כל כך הרבה זמן באימונים כדי לזכות בתארים, ובסוף על הדשא שחקן של הקבוצה היריבה מבקיע בעמדת נבדל זה פשוט משהו כל כך מעצבן ומתסכל שאי אפשר אפילו להבין!

לגבי טעויות שיפוט במונדיאל, רמות התסכול הן גדולות ומכופלות פי 40, מדוע? הנבחרות האלה עובדות כל כך הרבה שנים ומתכננות על טורנירים לפי דור השחקנים הקיים, טורניר של פעם ב-4 שנים! המון כסף! תהילה! עבודה! ובסוף השופט בא לאנגלים ואומר להם שהכדור לא עבר את הקו? תפקח עיניים ותסתכל על המסכים שלידך.

משהו כאן פשוט הזוי לחלוטין, אבל כנראה שלאף אחד לא אכפת…פשוט לאף אחד…

ולכל השופטים או האנשים שקשורים לשיפוט ספורטיבי שקוראים את הכתבה הזאת, אני לא מנסה לשלול מכם את תפקידכם או אחריותכם, אני פשוט רוצה להינות מהספורט שלי כשהוא צודק, ואני גם מאמין שאתם רוצים לחזור הבייתה בשלום מאצטדיון טדי.

הנה טור קודם שלי בנושא הזה בדיוק!

קלאסיקו. מדריד נגד ברצלונה. ממלכת ספרד נגד קטאלוניה. מאבק בין שני המועדונים המפוארים ביותר בכדורגל הספרדי. קרב בין שתי קבוצות הכדורגל הטובות ביותר בעולם. קלאסיקו. משחק בין שתי קבוצות המייצגות באופן הקרוב ביותר לשלמות, שתי אסכולות כדורגל שונות לחלוטין.

ברצלונה מבססת את המשחק שלה על הנעת כדור סבלנית מרגל לרגל, במסירות קצרות ומהירות. הנעת הכדור של ברצלונה מגיעה לעתים ל-40-50 מסירות ברציפות, כל זאת בסבלנות ובהתמדה, עד שתימצא הדרך לפרוץ את הגנת היריב. כתוצאה מכך, כמעט בכל משחק ונגד כל יריבה, מחזיקה ברצלונה בכדור למעלה מ-65 אחוזים מהזמן.

ריאל מדריד, לעומת זאת, משחקת כדורגל מהיר ותכליתי מאוד. כשהכדור אצלה, לא עובר הרבה זמן עד שהוא מוצא עצמו ברחבת היריב. ריאל לא נוהגת להניע את הכדור בשקט ובסבלנות; אם היא חוטפת אותו ברחבת ה-16 שלה, לא עוברת אלא שניות ספורות עד שהיא נמצאת עמוק ברחבה של הקבוצה השניה.
שתי קבוצות שמבצעות באופן כל-כך נפלא שיטות משחק כל-כך שונות, תמיד יוצרות התמודדות מסקרנת במיוחד.

רבים מרגישים שזו היא השנה של ריאל מדריד. אחרי שלוש שנות שלטון גווארדיולי מוחלטות, בהן ריאל השקיעה סכום חסר תקדים בשחקני רכש ובמאמן שנחשב לטוב בעולם, נראה שסוף סוף שלטון היחיד של ברצלונה עומד ליפול.

גם בשנתיים הקודמות ריאל מדריד הייתה דורסנית, וזכתה במספר נקודות שלבטח  היה מעניק לה אליפות בכל עונה נורמלית, אבל ברצלונה של גווארדיולה לא הותירה לריאל שום מקום לטעויות, וגם מספר שיא של נקודות, לפני שנתיים עם פלגריני כמאמן, לא הספיק מול המכונה הקטאלונית, בטח ובטח כשהקבוצות נפגשו ראש בראש.

השנה, אי אפשר שלא לשים לב שהדברים מתחברים לריאל מדריד באופן יוצא מן הכלל.

בניגוד לשנתיים האחרונות, בהן ריאל הייתה תלויה כמעט לחלוטין ביכולת של כריסטיאנו רונאלדו, ריאל מחזיקה היום שלישיה התקפית קטלנית, כאשר גם גונזאלו היגוואין וקארים בנזמה נמצאים בכושר נהדר (על אף שכמעט תמיד אינם משחקנים ביחד), וזה בנוסף לתפוקה הרגילה של כריסטיאנו (מלך שערי הליגה ביחד עם ליאו מסי). תוסיפו לכך את השיפור המדהים שעבר די-מריה, מלך הבישולים של הליגה עד כה, ותבינו למה הקבוצה של מוריניו כל-כך קטלנית.

 אבל לא רק על היכולת הנהדרת של ריאל מתבסס ההפרש שנפתח בינה לבין ברצלונה בליגה ערב המשחק ביניהן (3 נקודות, כאשר לריאל משחק אחד פחות, כלומר 6 נקודות בפוטנציה). גם לברצלונה יש חלק בכך, ואפילו חלק גדול. בארסה היא עדיין אחת הקבוצות המפחידות באירופה, אבל לעומת העונה שעברה, נראה שמשהו חורק במכונה של פפ.

דווקא מבחינת שערים, ברצלונה הבקיעה השנה יותר מאשר בשלב הנוכחי בעונה שעברה, וספגה פחות. גם כשבוחנים את היכולת במשחקי הבית, בארסה מדהימה כהרגלה. עם ממוצע של יותר מארבעה שערים למשחק, אפס שערי חובה, ושמונה נצחונות בתשעה משחקים, עושה רושם שגם השנה הקאמפ-נואו הוא אחד המגרשים המפחידים ביותר באירופה.

ההבדל נעוץ בפער העצום בין היכולת של ברצלונה במשחקי הבית לבין היכולת במשחקי החוץ. בניגוד לשנים קודמות, בארסה של השנה היא קבוצה אחרת כשהיא יוצא מהקאמפ-נואו. שני נצחונות בלבד בשישה משחקים, כשהשיא כמובן בהפסד האחרון לחטאפה, מציבים את בארסה עם פחות נקודות מאשר בשלב הנוכחי בעונה שעברה, וכמובן – עם פחות נקודות מריאל מדריד.

בניגוד לשלישיה ההתקפית הדורסת של ריאל, בארסה תלויה השנה כמעט באופן מוחלט ביכולת של ליאו מסי. דויד וייה בעונה נוראית ממעט לכבוש, וכך גם פדרו והרכש אלכסיס סנצ'ז שסבלו מפציעות מתחילת העונה וכמעט שלא תרמו למאזן הקבוצתי. בהתאם לסטטיסטיקה הנ"ל, קבוצה אשר בולמת את מסי, בעצם עוצרת את ברצלונה כמעט לחלוטין, והסטטיסטיקה לא משקרת – מתוך 17 שערי ליגה מסי כבש העונה רק אחד במשחק חוץ.

כל הנתונים הנ"ל מביאים את ריאל מדריד, לראשונה מזה שלוש עונות, לעמדת פתיחה טובה לכאורה מזו של ברצלונה במשחק ביניהן.

אין זה אומר שריאל פייבוריטית, ובוודאי שמגוחך מי שאומר את המילים 'ברצלונה' ו'אנדרדוג' באותו משפט, אך יתכן שהסיכויים של ריאל לנצח את ברצלונה בליגה לראשונה מזה שלוש שנים וחצי, גבוהים מאשר בעונות קודמות.

צריך לזכור שהרכבי הקבוצות זהים כמעט לחלוטין לאלו ששיחקו ב-5-0 המפורסם של ברצלונה לפני שנה. צריך גם לזכור שבמשחק החוץ הכי קשה שלה השנה, נגד מילאן בסן-סירו, ברצלונה יצאה כשידה על העליונה.

אי אפשר לקבוע שום דבר מראש, ואף אחד לא יכול לדעת איך המשחק עשוי להתפתח.

דבר אחד בטוח: בשבת צפוי לנו מאבק מרתק בין שניים מהמאמנים הטובים ביותר בעולם, קרב ראש בראש בין שני השחקנים הטובים בעולם, ומלחמה של תשעים דקות בין שתי קבוצות הכדורגל הטובות ביותר בעולם.

קלאסיקו.