האחת נחשפה בנובמבר 2001, השנייה במאי 2011. כמעט 10 שנים חלפו בין לבין ונראה ששום דבר לא השתנה. שתי הפרשות עסקו בהימורים שהובילו להטיית משחקים, אולם בשתיהן היה משהו מעבר. גורמים עבריינים מתערבים בכדורגל הישראלי ועושים בו כבשלהם, אם זה בצורת תשלום שוחד לשופטים, לשחקנים או הבטחות למיניהן לבעלי קבוצות.
לפני מס' חודשים, במהלך תהליך הבמב"י בהפועל תל אביב, עלתה השאלה מהם הקריטריונים בהם נדרש אדם לעמוד על-מנת להפוך לבעלי קבוצת כדורגל. היו שאמרו כי טביב הורשע בעבר בעבירה, ולכן אסור לאשר לו להיות בעלים של קבוצה. אותן טענות הועלו כלפי בעלי הפועל אשקלון, פרוספר אזגי, שרק השבוע (ב') הושעה לחצי שנה ממגרשי הכדורגל.
מזה זמן רב טוענים אנשי מקצוע שונים שיש לבצע "חריש עמוק" בהתנהלות הכדורגל בישראל.
אני מסכים. הכדורגל הישראלי נמצא במצב רע. תתעלמו מהרמה הנמוכה, מהמגרשים הריקים, התנאים המבישים ואפילו הכישלונות במסגרות הבינלאומיות. הנושא אליו אני מעוניין להתייחס הוא מוסרי – חוסר יושרה, רמאות, תככנות, חוסר קולגיאליות והכי גרוע מעורבות בפלילים.
נתחיל במי שמכנה עצמו "ראש הממשלה של הכדורגל הישראלי", יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, מר אבי לוזון. יו"ר ההתאחדות צוטט לא פעם תוך שהוא מתבטא בצורה מביכה – דברים שחלקם היו מגוחכים וחלקם פשוט סרי טעם. בנוסף, יש את הקשר למכבי פתח תקווה. זה היה אמור להיות שיא השיאים – יו"ר ההתאחדות לכדורגל מועמד לדין על התנהגות בלתי הולמת. אבל כל זה לא משנה. יו"ר ההתאחדות זוכה, הוא ממשיך להגיע למגרשים ומתנהג כאחרון האוהדים.
נעבור לבעלי הקבוצות. אני רוצה להתמקד במאיר יצחקי, הבעלים של עירוני ניר רמה"ש. ליתר דיוק, בהתנהלות שלו מול מאמן הקבוצה לשעבר, מומי זפרן. כזכור, במהלך אחד ממשחקי הקבוצה, חש ברע מאמן הקבוצה דאז ופונה לביה"ח מחשש שלקה בליבו. כעבור תקופת החלמה משמעותית החלו לצוץ בתקשורת התבטאויות כאלה ואחרות של בעלי הקבוצה כנגד המאמן. אם מאיר יצחקי מגדיר את עצמו כאדם אנושי הוא היה עומד לצד המאמן, מחכה שיחלים ומוודא שהקבוצה ממשיכה בדרכה החיובית בעונתה הראשונה בליגת העל. אולם, יצחקי בחר לצאת בפומבי כנגד המאמן בהשתלחויות חסרות רסן כשהשיא היה פיטוריו של המאמן שהוביל את הקבוצה להצלחה עד לאותו זמן.
לפני מס' שבועות פורסמה כתבה באחד ממדורי הספורט האינטרנטיים בדבר מעמדו (או ליתר דיוק, חוסר במעמד) של מאמן הכדורגל הישראלי. התייחסות כמו זו של בעלי רמה"ש רק מוכיחה עד כמה המאמנים הינם כלי בידיו של הבעלים ומציגים עוד דוגמה אחת לחוסר התרבות בהתנהלות עולם הספורט בכלל בישראל ועולם הכדורגל בפרט.
נמשיך למאמני הקבוצות. לא פעם התבטאו מאמנים שקיים חוסר קולגיאליות משווע בתחום. את הדוגמה האחרונה ראינו בתחילת העונה בהפועל תל אביב. כזכור, אלי גוטמן עזב את הקבוצה וכולם דיברו בתקשורת (וגם קולות בקבוצה) על כך שהמועמד הטבעי לרשת את גוטמן הוא עוזרו, יוסי אבוקסיס. אבוקסיס שגם כן ראה את עצמו כמועמד הלגיטימי לקבל את המושכות היה בטוח שבסיום המו"מ מול הנהלת הקבוצה תצא הודעה לפיה הוא קיבל את תפקיד המאמן. אולם, סחבת במו"מ והתנהלות שערורייתית של הנהלת הפועל תל אביב ודרור קשטן הביאו לכך שהאחרון מונה למאמן הקבוצה. דרור קשטן, שועל קרבות ותיק, שבקדנציה הראשונה שלו בקבוצה הוליך את המועדון להצלחה מסחררת במסגרת הבינ"ל, התנהג באופן מחפיר כלפי מי שהיה לאחד מהקרובים ביותר אליו בעולם הכדורגל ומי שחלק עימו את ההצלחה של הקבוצה ההיא באירופה.
איך אפשר גם בלי התייחסות לשחקנים. בימים האחרונים עלתה לכותרות התבטאות מעליבה למדיי (לכאורה) של אלירן עטר, שחקן מכבי תל אביב, כלפי מאמן הפועל פתח תקווה, גילי לנדאו. התנהגות כזו מצדיקה את כל מה שאומרים בארץ על חוסר התרבות , ה"שכונתיות" וכל מה שרע בכדורגל הישראלי. זוהי עוד דוגמה עד כמה המדינה שלנו התדרדרה ביחס שבין אדם לחברו. אם שחקן יכול להרשות לעצמו לגשת למאמן הקבוצה היריבה ולנבל את פיו כלפיו (לכאורה), אז מה הטעם לעלות לשחק כדורגל? לאמן כדורגל? ואיזו דוגמה שחקן זה נותן לאוהדים הצעירים שבאים לראות אותו במגרשי הכדורגל להם הוא משמש מודל לחיקוי?
ונסיים עם האוהדים. רק השבוע נתקלנו בשני מקרים בוטים של התנהגות אוהדים כלפי מאמני הקבוצות. אני כמובן מתייחס לזריקת המוט של אוהדי מכבי חיפה לעבר מאמן הקבוצה, אלישע לוי, כמו גם זריקת החפצים של אוהדי מכבי נתניה כלפי ראובן עטר, מאמן היהלומים. מדובר בהתנהגות ברברית של חוליגנים שהקשר בינם לבין אהדת הקבוצה הינו קלוש עד בלתי קיים. התנהגות כזו צריכה להיעלם מהמגרשים. אין לה מקום בשום מדינה מתוקנת בעולם.
זוהי דוגמה אחרונה לצורה בה נראית מדינת ישראל ואיך היא משתקפת דרך עולם הכדורגל.
רוצים לקבל עדכונים על טורים חדשים? סרטונים מצחיקים ועוד ועוד? בואו והצטרפו לעמוד של ישראספורט בפייסבוק