עד לאחרונה קרב האליפות בפורטוגל היה צמוד מאי פעם ואפילו סלבה ברזילאי הגדול שיחרר צרור של "יא-אללה" אל מול המחזה הדרמטי הזה.

שלוש קבוצות נצמדו אחת לשנייה בצמרת הטבלה ולמעשה עדיין מתמודדות על התואר. אותן שלוש קבוצות – פורטו, בנפיקה ובראגה נמצאות בדר"כ בצמרת אבל לא מגיעות למצב כזה 5 מחזורים בלבד לסיום העונה.

בימים האחרונים נפתח פער ע"י פורטו שהיא ללא ספק הטובה ביותר בפורטוגל ב-20 השנים האחרונות. את הפער הזה נראה שאי אפשר כבר לסגור. בקרב הצמרת שהתקיים ביום שבת בין פורטו לבראגה ניצחה פורטו בתוצאה 0-1 ושלשום נערך הדרבי הגדול של ליסבון, זה שבעצם אולי סתם את הגולל על חלומות האליפות של בנפיקה. ספורטינג ניצחה גם היא בתוצאה 0-1 וזאת למרות שהיא בעונה נוראית בליגה בניגוד לליגה האירופית (תתמודד בחצי הגמר מול אתלטיק בילבאו).

בראגה הוכיחה לנו בשבועיים האחרונים שהיא אינה ראויה לתואר האליפות כי למעשה היא לא מסוגלת לזכות בו. שני הפסדים לשתי יריבותיה לצמרת הטבלה מעידים על רגליים קרות במשחקים גדולים או שיותר נכון לומר – היא פשוט פחות טובה מהשתיים האחרות. בנפיקה לעומתה הציגה יכולת מעולה כל העונה. גם בליגה וגם בליגת האלופות, במיוחד אל מול היריבות האנגליות מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי. אך ברגע האמת היא מפסידה ליריבה המושבעת שלה וכנראה יוצאת ממירוץ האליפות ומשאירה רק מתמודדות אחת על התואר.

פורטו ממשיכה את שליטתה בליגה הפורטוגלית. היא נמצאת בדרכה לאליפות מספר 26 שלה וזה עוד בעונה חלשה יחסית לעונות קודמות – בטח ביחס לעונה הקודמת שנחשבת לאחת העונות הטובות של המועדון (מוריניו אל תדאג לא שכחתי אותך). היא עושה את כל זה בעזרת ניהול נכון, רכש מצוין אשר מתבצע לפני תחילתה של כל עונה, וגם בגלל סגל איכותי יותר מבנפיקה, ספורטינג ובראגה.

בעונה שעברה שלוש המובילות הגיעו אל חצי גמר הליגה האירופית והעונה הן הגיעו לישורת האחרונה בליגה במצב טוב (כאמור עד המחזור האחרון), הן עשו זאת כשמרבית שחקני הסגל שלהן אינם פורטוגלים.

מעט מאוד שחקנים פורטוגלים משחקים בקבוצות הצמרת. בבראגה יש מספר שחקנים פורטוגלים – בטח יותר ממה שיש ליריבותיה. המון דרום אמריקאים משחקים בקבוצות הללו, בעיקר ברזילאים, ונראה שעובדה זו איננה מפריעה לאותן קבוצות כלל.

ארבעה מחזורים נותרו לסיום העונה, והפער בין המקום הראשון לשני עומד על 4 נקודות. פער שיהיה מאוד קשה לסגור בארבעה מחזורים בטח כשבאותו מקום ראשון נמצאת פורטו הגדולה. אין ספק שבנפיקה וגם בראגה לא יוותרו וימשיכו להילחם עד המחזור האחרון ואולי הדרמה בצמרת עוד תחזור. אבל כרגע נראה שפורטו תוסיף עוד תואר לארון הגביעים שלה.

מה שלבטח ישמח את בנפיקה ובראגה הוא המקום בליגת האלופות בעונה הבאה – שלושת המקומות הראשונים מובילים לצ'מפיונס ליג ובנוסף לזאת פורטוגל עוקפת העונה את צרפת בדירוג של אופ"א ועולה למקום החמישי.

הקרבות בצמרת תורמים גם לקבוצות וגם לכדורגל הפורטוגלי כולו וכולנו מקווים לדרמה בסיום הליגה שתגרום לנו לאמר יאא-אלללה!

קדושת הנישואין היא דבר חשוב מאין כמותו. אבל כנראה שקדושת הקבוצה האהודה עלייך חשובה אף יותר. לפחות לאוהד מכללת קנטאקי.

לאחר שאוהד קנטאקי פרסם באתר קרייג'ס ליסט את אשתו ללילה תמורת כרטיסים לפיינל פור המכללות, אוהד קנטאקי אחר הציע לתת את אשתו לשחקן התיכונים המבוקש – נרלנס נואל, תמורת הגעתו למכללה בשנה הבאה. כך לפי נואל עצמו.

נואל היה בניו אורלינס בזמן פיינל פור המכללות (קנטאקי הייתה אחת המכללות שהגיע למעמד, ואף זכתה לבסוף בטורניר כולו) והיה מוקסם מיראת הכבוד של האוהדים למכללותיהם.

"יצאתי מרחוב בורבון, ובנאדם, זה היה פשוט מטורף! אין מילה אחרת לתאר זאת" אמר נואל. "בחיים לא הצטלמתי כל כך הרבה, עצרו אותי מאות פעמים ברחוב כדי להצטלם שוב ושוב, האוהדים נתנו לי כל כך הרבה אהבה, ואני חייב לומר, רוב האוהדים היו ממכללת קנטאקי. כמובן שחלק גדול מזה, הייתה העובדה שהם שיחקו בפיינל פור, אבל אני תמיד בהלם מהמסירות חסרת הפשרות של אוהדי קנטאקי. אוהד אחד שאל אותי אם אני רוצה לקחת את אשתו אלי הביתה. חחח (ha ha במקור) אמרתי לו – לההה, אני בסדר, אבל זה רק מראה לכם עד כמה מטורפים אוהדי קנטאקי. האווירה הייתה פשוט מדהימה".

מקרה זה מעלה סוגיה מעניינת: אנחנו יודעים שנתינת כסף ו/או מכוניות לשחקני תיכונים ע"י מכללות אסורים ע"פ החוקים, אבל מה עם נשים? האם גם זה נגד החוקים?

לאלה מכם שתוהים, נרלנס נואל הוא רק בן 18, ומחר יחליט לאיזו מכללה להצטרף בשנה הבאה. נואל מתלבט בין קנטאקי, ג'ורג'טאון, וסירקיוז. נואל – 2.10 מטר, משחק בתיכון טילטון שמדינת ניו המפשייר, וכבר משווים אותו לביל ראסל האגדי.

החלטתי לשתף אתכם במאמר זה בעקבות עבודתי כמאמן כדורגל בהפועל ת"א וגם לנוכח האלימות הגואה במגרשי הכדורגל בתקופה האחרונה, החל מהאלימות בסוף הדרבי התל אביבי, ועד המחזות המכוערים באצטדיון ה"מושבה", או שמא אפשר לשנות את שמו לאצטדיון "ראש הזהב" ותודה לעמי גניש.

לפני שנתחיל לעסוק בשאלה הסבוכה אשר נמצאת בכותרת, אני אבחר דווקא להפנות אתכם, הקוראים לשאלה אחרת, עתיקת יומין – מה קדם למה? הביצה? או התרנגולות? כמובן שאין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת! לכן אציג בפניכם שתי סיטואציות, ותחליטו אתם מה גורם לכדורגל הישראלי, ובעיקר לאלימות במגרשים להיות במצב עגום כל כך.

מאיפה מתחילה האלימות במגרשים? מהקבוצות הבוגרות? או מקבוצות הילדים?

לנוכח תפקידי כמאמן ילדים אני עד לתופעה שבהחלט מדאיגה אותי, וצריכה להדאיג את ראשי הענף עד ליו"ר ההתאחדות מר אבי לוזון. אני עד מדי שבוע לתופעה בזויה של הורים, אשר במשחקי ילדים, אשר ה"אלופה" בסוף השנה עולה ישר לשלב הבתים של הצ'מפיונס, מקללים, ומגדפים את הקבוצה היריבה, את השופטים, ואת מאמן הקבוצה. כמובן שבסוף השנה אף קבוצה לא זוכה באליפות בגילאי 8 וכמובן לא עולה ישירות לצ'מפיונס, אך דבר זה לא מפריע להורים לקלל ולגדף את כל מה שעומד בדרכם.

כאשר אני מביט מהצד, נשאלת השאלה המתבקשת. האם קיים סיכוי כלשהוא שהשחקן בן ה-8, שהוריו כבר בונים עליו לסגל הבוגר של ברצלונה, לא יגדל לתרבות רעה של אלימות? של קללות? האם השחקן הזה בעתיד ידע לכבד את חבריו לקבוצה? את מאמניו? את יריביו? התשובה אינה חד משמעית, אבל הסיכויים הגבוהים הם שהילד יגדל לתרבות שלילית.

כאשר אני רואה את האלימות במגרשים בתקופה האחרונה, הדבר אינו מפליא אותי. זוהי השתקפות של המצב החברתי בישראל. זוהי השתקפות של ערכים שליליים שילדים גדלו עליהם. "ילד הוא ילד טוב מטבעו, עד שמקבל את חינוך הוריו". כמו כל בעיה, צריך לנקות את התופעה הזאת מהשורש. לא יכול להיות מצב שהוריי שחקנים מגיעים עם סכינים ואולרים למגרשי כדורגל.

הביצה? או התרנגולת? האם הבעיה מתחילה בהתנהגות הבזויה של בעלי הקבוצות? בהתנהגות הפראית של אוהדי הקבוצות? בהתנהגות המבישה של שחקני הקבוצות? או שהבעיה מתחילה החל מגילאי 8 כאשר שחקנים נחשפים לראשונה לעולם הכדורגל?

* הכותב הוא מאמן קבוצת ילדים של הפועל תל אביב בכדורגל

כבר כמה שנים שאפשר לשים לב לקבוצה אחת (אחרי שתי המובילות) שמתבססת במקום קבוע ואין אף אחד שיזיז אותה משם. גם לה אין תחרות על המקום שלה

אין טיפת ספק על השליטה הבלתי מעורערת של שתי ענקיות הכדורגל הספרדי וכנראה שלא נראה את זה משתנה בשנים הקרובות (אם בכלל), כך שכל מה שנותר כרגע לשאר הקבוצות שמתיימרות להיות בצמרת זה להיאבק על מקומות 3-4 שיובילו גם אותן לליגה של הגדולות באמת, ליגת האלופות.

ולנסיה הקבוצה ממזרח ספרד, היא קבוצה די ותיקה בנוף ה-לה ליגה, המועדון הוקם עוד בשנת 1919. כיום הקבוצה נהנית במשחקיה באצטדיון הכל כך ביתי שלה "המסטאייה" שמכיל 53,000 איש קולניים וקנאים במיוחד לקבוצתם. בקרוב נוכל לראות גם את ולנסיה מתהדרת באצטדיון ביתי חדש ה"נואו מסטייה" שיכיל 75,000 מקומות!

חוץ מבשנות ה-40 לא זכורות בהיסטוריה של העטלפים שנים כך כל טובות במועדון הוותיק, עד תחילת שנות ה-2000 שבאו עליה לטובה. את השינוי הגדול והמרענן בקבוצה הביא לא אחר מאשר רפא בניטס המאמן הספרדי אשר זכה לבנות את שמו הגדול בזכות העבודה הנהדרת שלו במועדון. כשרפא בניטס הגיע לא הרבה ציפו ממנו שישנה דברים במועדון אך הוא סתם פיות רבים והצעיד את הקבוצה לאליפות כבר בעונתו הראשונה בקבוצה, בעונת 2001/2002. לצערם של העטלפים בעונה לאחר מכן הקבוצה סיימה רק במקום החמישי.

ולנסיה לא אמרה נואש, היא שמה לב שבאמתחתה כמה שחקנים צעירים ונהדרים שעושים את השינוי בכל שלב במשחק. בקבוצה באותם שנים נהנו בקבוצה מ-ויסנטה רודריגז באגף שמאל ומ-מיסטה באגף הימני. השניים יכלו לייצר מצבים בכל רגע שרק רצו. לזכותם וכמובן לזכות בניטס ייאמר שסגנון הכדורגל ההתקפי שלהם הביא להם את התוצאות היפות והטובות גם בשנת 2003/2004.

באותה עונה, חוותה ולנסיה את אחת העונות הגדולות ביותר שלה, כאשר הניפה גם את גביע אופ"א (ז"ל) וגם את צלחת האליפות המתוקה. אותה עונה למעשה הייתה העונה האחרונה שבה זכינו לראות אלופה חדשה ושונה שמניפה את הצלחת חוץ מריאל מדריד וברצלונה.

כמובן שגם בימים אלו נמנית ולנסיה עם הגדולות של ספרד ואנו זוכים לראות אותה מדי שנה בשלב הבתים של ליגת האלופות אבל לצערנו זה כנראה הכי הרבה שנראה מהם בליגה המקומית, מסיימים כל שנה במקום ה 3 המכובד בלי אפשרות משמעותית של ממש לאיים על שתי הגדולות.

בשנים האחרונות אפשר להגיד שולנסיה היא סוג של קבוצה בדרך לליגה של הגדולות וכך כנראה מרגישים גם השחקנים שלה, למרות הסגל המהודר שמציגה הקבוצה כל שנה. גם השנה אפשר ליהנות מכמה שמות מחייבים ובכללם מככבים: דייגו אלבס השוער הברזילאי, בהגנה מככבים אדיל רמי הבלם הצרפתי הקשוח כשלצידו משחק באגף השמאלי ג'ורדי אלבה, בקישור יש חוליה מטורפת שמורכבת מ- ג'ונאס, אבר באנגה, פבלו הרננדז, ודויד אלבלדה ובהתקפה מפציץ באופן תמידי החלוץ הספרדי הבינלאומי רוברטו סולדאדו.

בזכות הצלחתה של ולנסיה, כוכבים רבים כבר מקשטים את הסגלים של קבוצות צמרת ברחבי אירופה: חואן מאטה מככב במדי צ'לסי, דויד סילבה שנהנה מכל שנייה במדי הסיטי, פאבלו איימר ששולט במדי בנפיקה וכמובן דויד וייה הסקורר (הפצוע) של ברצלונה. למרות הרשימה של הכוכבים העוזבים מדי שנה, סגל הקבוצה מחזיק במספר שחקנים מהטובים שיש ובכלל אפשר לזקוף את הצלחתה הנוכחית למאמנה שהוכיח שאפשר להתמיד בצמרת מדי עונה – אונאי אמרי.

אמרי גם הוא אחד ממאמני הכדורגל העולים בשמי ספרד. המאמן המוכשר הגיע לקבוצה לאחר שהקבוצה נחלה מפלות שלא היו מוכרות לה ולאחר הפסד מזעזע של 5:1 לבילבאו פוטר המאמן דאז רונאלד קומאן. ההולנדי היה המאמן השלישי שפוטר באותן שנים והפעם החליטו בקבוצה להביא מאמן שיישאר מספר שנים ויוכל להחזיר את ולנסיה למקום הנכון.

השאלה הגדולה, האם זה המקום הנכון של ולנסיה? אולי הגיע זמנה של ולנסיה לשאוף ולצפות ליותר מסגנית לשתי הגדולות ומקום שלישי מכובד מדי עונה?

הגיע הזמן, התנאים הבשילו, העולם מוכן, ומעל כל, ליגת האלופות צריכה את זה! סופר קלאסיקו בגמר הוא מפגש כל כך קלאסי, כזה שייזכר לדורות גם אם יסתיים בתיקו 0-0 בסיום 120 דקות וייגמר בפנדלים, זה יהיה הסופר קלאסיקו הראשון שקורה בגמר ליגת האלופות.

צ'לסי-ריאל? באיירן-צ'לסי? ריאל-צ'לסי? די נו הצחקתם אותי, כל שבוע אנחנו עדים ליכולות המופלאות של מסי ורונאלדו (לטעמי יש עוד שחקן שנותן לשניהם פייט רציני ושמו הוא מריו גומז), ולראשונה מזה שנים נוכל לראות את שניהם בקרב בגמר ליגת האלופות, אבל בתור הסופר קלאסיקו!

יש סיבה גדולה מאוד שלדעתי הגמר הזה חייב להיות מפגש בין שתי הענקיות האלה. העניין מתחיל במבנה הליגות האחרות באירופה ומה שעומד לקרות איתן בשנים הבאות, מבחינת השחקנים שגדלים בהן והנסיבות הכלכליות.

בליגה האיטלקית יש לנו מספר קבוצות איכותיות, והרבה תחרות. מעל לכל, הליגה האיטלקית בשנות ה-90 עד תחילת שנות ה-2000 הייתה הליגה הטובה בעולם, כשהיא שולחת כל שנה קבוצה אחת לפחות לגמר אירופי. העונה הזאת היא עונת מעבר מעולה לאיטלקים שמתחילים לחזור לעצמם, הליגה נפתחה, הדור ה"זקן" של סוף שנות ה-90 קרב לסיומו, והליגה האיטלקית מתחילה להנפיק תוצאות משוגעות וגבוהות והיא מראה גם טקטיקות פתוחות יותר ולא כאלו של שנות ה-90.

הליגה האנגלית, שהייתה אחד הגורמים המובילים בכדורגל האירופי מאמצע שנות ה-2000 ועד בערך לעונה הזו, מתחילה להתדרדר, ולא משנה מה יגידו עליה. הכוכבים נוטשים אותה, וגם אלה שנשארו מורידים את התפוקה, והכדורגל האנגלי נמצא בשפל חדש מזה שנים רבות. עם מנצ'סטר סיטי או בלי, הכדורגל האנגלי בעצמו לא יודע מה הולך איתו, אחד השיאים היה בפרשת ג'ון טרי והנבחרת.

הכדורגל הגרמני הוא מאוד מעניין בצורה הפנימית שלו, כל שנה-שנתיים עולה לה איזה קבוצה חדשה שנבנית כמו שצריך, נותנת עונה טובה, ונצמדת לאלופה או אפילו לוקחת את האליפות בעצמה. ברור לכולם שבאיירן מינכן היא הקבוצה הטובה בגרמניה אבל קורה שגם וולפסבורג ודורטמונד לוקחות את תואר האליפות. מבחינת אירופה, בגרמניה יש קבוצה אחת, וחלילה אני לא בא להעליב את דורטמונד שטוטגארט או האנובר, אבל הקבוצה הזאת תמיד הייתה ותמיד תהיה באיירן, אז מהבחינה הזאת, הכדורגל הגרמני לא השתנה בשנים האחרונות.

מכאן אנחנו ממשיכים לליגה הספרדית, ההיא שמכילה בתוכה את שתי אריות היבשת, ברצלונה וריאל מדריד. הליגה הספרדית בסופו של יום היא ליגה של שתי קבוצות, לא יותר מזה, יש קצת תחרות, שחקנים טובים ועניין, אבל בסופו של דבר הליגה הזאת מכילה רק שתי קבוצות. כאן מתחיל ההבדל, כי חצי מהליגה הספרדית נמצא בחובות כספיים גדולים (אפילו ברצלונה וריאל), ומתישהו גם יפרשו להם חלק מהעוגנים הכי גדולים של הכדורגל הספרדי. הרבה כדורגלנים ספרדיים שמובילים את קבוצות הסופר קלאסיקו מתקרבים כבר לסיום הקריירה.

אז מה בעצם יהיה לנו? סופר קלאסיקו עכשיו, שיחתום את אחת התקופות הגדולות של הכדורגל הספרדי והעולמי, כאשר שני השחקנים הטובים ביותר בדורנו ישחקו זה נגד זה, אך הפעם כאשר הם במפגש הרציני ביותר ביבשת, כבר אמרתי? אה כן…הסופר קלאסיקו!

יש דברים שאמורים לקרות, והכדורגל הספרדי חייב לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי ידיו, כי שאר הליגות בעולם מתחזקות בזמן שבברצלונה ומדריד מתישהו ייגמר האוויר, אין מה לעשות, שום דבר לא נמשך לנצח, זוכרים את ריאל מדריד של תחילת שנות ה-2000? כי מאז היא עוד לא זכתה בליגת האלופות, כשבריאל הנוכחית נמצא שחקן שלא מפסיקים לומר עליו שהוא אחד הגדולים שהיו במועדון. סופר קלאסיקו בגמר ישמר את התהילה שיש לשתי הקבוצות הללו לעוד שנים רבות גם אחרי רונאלדו ומסי.

מנגד עומדות שתי הקבוצות הכי "מעצבנות" שברצלונה וריאל יכלו לקבל, הראשונה באיירן, זאת שחוץ מפעם אחת ניצחה את ריאל בכל חצאי גמר ביניהן, וצ'לסי, ההיא שחטפה מאינייסטה גול בדקה ה-90 ועד היום למפארד והחברים מחפשים את הזמן לנקום על אותו חצי גמר, ואיזה זמן יותר טוב לנקום מאשר עכשיו? לקראת סוף קריירה? אז צ'לסי-באירן? גם זה אפשרי?

לסיכום חברים, כולם רוצים סופר קלאסיקו, אבל צ'לסי ובאיירן לא ייתנו את זה בקלות, מה אתם אומרים?

הוא חיכה בפינה, אחרי שעזב וחזר, האמין כל הדרך שהתואר הזה הוא אפשרי. רן בן שמעון עשה היסטוריה, עם כל הכבוד לשחקנים ולאיזי, התואר הזה הוא של רן, הבנאדם שבנה את קריית שמונה לקבוצה מסודרת ומחוברת להפליא. לא עוד מאמן שסתם צועק על השחקנים שלו, לא עוד מאמן שמקבל חומר שחקנים בנוי ופשוט מוביל אותו לתואר, אלא בנאדם שמתחיל מאפס, מהליגה השנייה, בונה קבוצה, מנצל את מצב הליגה העונה ועושה את זה.

לא, אני לא הולך להרחיב יותר מדי בנושא, לא הולך יותר מדי לבלבל את המוח על כמה שהאליפות הזאת יפה ונחמדה, די, מינואר כבר היה ידוע, הליגה פה ויתרה ממזמן על התואר וקריית שמונה הייתה שם. יש לפעמים שנים אפורות בכדורגל, והשנה הזאת היא אחת מהן. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא חוסר פרגון או כל דבר אחר שקשור לקריית שמונה, ההיפך, פשוט העונה לא כאן ממש כדורגל, רוב קבוצות הליגה היו עסוקות בנסיעות לבית הדין. כמו שאמרתי כבר בעבר, זה לא שקריית שמונה בלתי ניתנת לעצירה, פשוט אין אף אחת שתעצור אותה.

אני מתקרב לנושא המרכזי בכתבה, אז שימו לב. העונה קרו הרבה דברים, יותר מדי, שאפשרו לכל זה לקרות. עונה כזאת משוגעת יכולה לקרות רק כשכל כך הרבה גורמים מתחברים יחד. אז בואו נתחיל, בואו ונספר את סיפורה של הליגה הזאת בחלקים קצרים. זאת הייתה העונה שהייתה, וכן אפשר להתחיל לסכם אותה כבר עכשיו, כי בינינו, זה לא ממש משנה מי תסיים בתור סגנית, ומי תרד, לוזון עושה מה שבא לו והכדורגל נהיה די משעמם.

עונה שבה אלי טביב מבזה את עצמו והקהל פשוט מבזה את כל השאר, לא מגיע להפועל אליפות! ועל כל ההתפרעות שלהם בדרבי שיפסיקו לבקש רחמים כי העונש היה הולם.

העונה הזאת נחתמת לה גם עם יורדת אחת שכבר בתחילת העונה רשמו לה על המצח ״ליגה לאומית״, והאמת שלא היו לה יותר מדי סיבות להמשיך לשחק, פשוט לנסות ולנצח כמה שיותר משחקים, ובינינו, היו להפועל פתח תקווה משחקים ענקיים העונה, של שערים משוגעים ומלחמה בלתי רגילה, מגיע לה להשאר בליגה! אבל מה נעשה, 9 נקודות זה פשוט יותר מדי…

עונה שבה הקהל של בית״ר ירושלים עושה הכל לא נכון, ופתאום הכל כן נכון, והירושלמים רצים בין דיון לדיון, בלי מושג מתי קונים את בית״ר או מתי מפרקים אותה. אף אחד עוד לא יודע מה הולך באמת בבית וגן, ואסור גם לשכוח שכל שנה מחדש הם עומדים בפני פירוק.

שנה משוגעת שבה מכבי חיפה נראית כמו כמו קבוצה בלי רצון לשחק, ערימה של כישרונות (יותר מדי מהם, 30! ) שפשוט לא משתלבים יחד ובמיוחד שהמאמן לא מצליח בשום טקטיקה או מהלך לבנות יציבות.

עונה שבה שתי הקבוצות הכי לא מעניינות היסטורית – מכבי פתח תקווה והפועל חיפה – גורמות לאחת התגרות המגעילות ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי ויוצרות יריבות ״היסטורית״ ו״היסטרית״ לליגה הלאומית. סתם שתדעו לידע הכללי, להפועל חיפה יש אליפות אחת ושלוש גביעי מדינה בזמן שללוזונים יש 2 גביעים ואפילו לא אליפות אחת, לזה אני קורא משעממות! ומילה קטנה על העונש, אם שתי הקבוצות לא מקבלות עונש של הפחתת נקודות, שיחזירו לפתח תקווה והאדומים מתל אביב את הנקודות, כי זה פשוט יהיה בזיון.

שנה שבה לרובנו לא היה מושג מי באמת משחק בהפועל עכו, רמה״ש או ראשל״צ, כי בסופו של דבר שמות הערים הללו נקשרים יותר עם כדורסל, כדוריד או אירועים אחרים בחדשות מאשר כדורגל.

שנה שבה מכבי תל אביב… צריך להרחיב? כי אני יכול לשיר מה נשתנה על מכבי כבר 8-9 שנים ועדיין להגיע לאותן מסקנות שכלום לא השתנה.

חצי עונה שבה מ.ס אשדוד נראית כמו מכונה משומנת של כישרונות ויכולת שפשוט לא רוצה לעצור, ובחצי עונה שאחרי "הדולפינים" פשוט נראים כמו בכל עונה אחרת שלהם, לא יציבים, או בקיצור, אמצע טבלה.

עונה שבה מכבי נתניה חוזרת קצת לכותרות ומגיעה בסופו של דבר לפלייאוף העליון, כי מה לעשות, באמת, אחרי על הבלאגן, אחרי כל העזיבות, הסגנות לבית"ר בתקופת גאידמק, אני יכול להגיד רק משהו אחד, ראובן עטר הוא פשוט מאמן גדול, ומגיע לו לאמן בחיפה.

עונה משוגעת שבה באר שבע בתמונת הירידה מהרגעים הראשונים ובני סכנין פשוט רואה צמרת כמו בעונה ההיא עם אלישע לוי וקולמה. מוזר קצת, לא?

ולסיכום, יותר מדי דברים קרו העונה, הרבה קבוצות לא התחברו, הרבה שחקנים לא הביאו את המקסימום שלהם, והקבוצות הקטנות יותר חגגו על זה, אבל האמת זאת עונה שבה לא היו קטנות ולא היו גדולות, כי רוב השחקנים ה"טובים"(יחסית…) שהיו כאן בקיץ האחרון עזבו ליבשת הישנה (אל תשכחו שאנחנו לא אירופה, אנחנו באסיה, אף פעם לא היינו חלק מאירופה) כדי לחפש את עצמם, ובסוף הם גם יחזרו עם התואר ליגיונר ויקבלו משכורת גבוהה פי 3 ממה שקיבלו, צעד כלכלי ומשתלם ביותר במדינה שבה כולם מחפשים כסף והנחות.

אם יש משהו יותר מגעיל ממשחק כדורגל משעמם להחריד או התפרעות אוהדים ביציעים – זה התפרעות של שחקנים על כר הדשא. שחקני מכבי פתח תקווה והפועל חיפה, הגעתם לשיא השפל, לאיזור המגעיל ביותר, לא מגיע לאף אחת מכן להישאר בליגה, אין מקום לדברים כאלה בכדורגל הישראלי.

פה ושם משיחות עם אנשים שונים שמעתי צחקוקים קלים על כך שהיה זה עלי חטיב שחטף מכות בסיום. לי אישית, זה לא משנה אם חטיב הוא זה שהופל והוכה, אם זה יובל אבידור, או אם זה אפרים בוגלה. אני לא מסתכל על מוצאו של האדם, את הנושאים האלה חילקו בכוונה לשתי מילים שונות, ספורט ו- פוליטיקה.

מעבר לפוליטיקה ולספורט, בתוך התחום הספורטיבי עצמו יש ענפים שונים, כדורגל, כדורסל, טניס וכו'… מה שראינו בסיום המשחק הוא לא כדורגל ואפילו לא אומנות לחימה, זה פשוט גועל נפש והעונש אמור להיות בהתאם!

אחרי כל התיקים שראינו עוברים העונה בבתי הדין, אני אישית חושב שזהו החמור ביותר! כי אם לשחקנים על הדשא מותר להתנהג כמו מתאגרפים מה נגיד על האוהדים? להם אסור? הם באים למגרש בשביל הכדורגל, בשביל השחקנים, ומה יגידו הילדים הקטנים? על מה נגדל אותם? על דברים כאלה? ככה אתם רוצים להפוך את הכדורגל בארץ לספורט חזק ומוביל?

הרבה אנשים בסביבה התקשורתית וגם בסביבת הכדורגל, אומרים שכל גל האלימות הזה, מהאוהדים, מהשחקנים ומהבעלים ייגמר במוות. גם אני אישית הגעתי למסקנה הזאת, במדינה שבה: אין כבוד לאיש, מפגינים וזורקים חפצים אל תוך ביתו של הבעלים, אוהדים מוציאים את תסכולם במתקנים ובאצטדיונים ושחקנים ממורמרים מוציאים את תסכולם באגרופים – יהיו הרוגים! פשוט מאוד, זה ייגמר רע, ייגמר רע מאוד.

מיליון ישיבות היו בכנסת על האלימות בספורט, כל פעם אנחנו מתקרבים נגיעה אחת מאירועים עם הרוגים, סיפורו של אמיר רנד באליפות בחיפה, סיפור המאבטח והחזיז בכדורסל הישראלי, אם לא נעצור את הדברים האלה עכשיו, זה ייגמר באסון. אולי כשטרגדיה כזאת תקרה במדינה שלנו, יבינו את המסר, כי הספורט כאן פשוט מתדרדר לזירת אגרוף חסרת רחמים. לא רק שהשחקנים בארץ כבר לא נותנים לנו כדורגל איכותי והם עסוקים בנהנתנות ובחורות, עכשיו הם גם מנסים לעשות הסבה מקצועית למתאגרפים, המסקנה היחידה היא שהכדורגלן הישראלי "מבלה כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה".

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני יכול להגיד בצורה הכי ברורה שיש, תורידו נקודות! לא האוהדים עשו את זה, האבטחה לא אשמה, גם לא התקשורת, היו שם שתי קבוצות שהחליטו להפוך את המגרש לזירת WWE ועל כך הן צריכות להיענש! על ביזוי המעמד, על הפגיעה הפיזית, זאת פשוט בושה, אין ל"כרישים" או ל"לוזונים" לאן לברוח עכשיו, דמם בראשם, או בעצם, בשיניו של חטיב…

מר לוזון עומד מול אחת הנקודות הקשות ביותר בתפקידו, אחרי שהגדיל את הליגה (אני מאמין שעשה זאת כדי שמכבי שלו לא תרד) ואחרי שצמצמם אותה שוב (כי האמין שזה יספיק לה העונה) הוא צריך לעמוד מול ילדתו בקטנה ולהעניש אותה, בצורה החמורה ביותר!

מצטער לאכזב, אבל זה כבר לא זה. משהו בי נכבה? זה אני לא בסדר? איך אפשר לאבד תשוקה ואהדה רבה כל כך מהר? אני מסתכל סביב ומבין שזה לא רק אני, עוד אנשים ביחד איתי מרגישים פתאום שהם קצת שכחו איך אמורים להרגיש במגרש או בבית כשיש גול.

אני מדבר כמובן על נבחרת ישראל בכדורגל, הנבחרת הכחולה לבנה שאהבתי כל כך לראות משחקת, וגם תמיד האמנתי שאפשר לעשות היסטוריה. אחרי האגדות על מקסיקו 70, ואחרי כל הקלישאות על אלי אוחנה ורוני רוזנטל, הגיעה אליי בילדותי הנבחרת של שלמה שרף, זוכרים אותה? ההיא של ברקוביץ', רביבו ובנין? כן, אהבתי את הנבחרת, מאוד, הנבחרת של המדינה שלי, וגם אם לא היה לנו איזה מראדונה שמשחק באירופה ולוקח תארים, תמיד חשבתי שעדיין אפשר לעלות לטורניר משמעותי. אבל משהו אבד בדרך, מאז ה 5-0 על אוסטריה ועד היום הנבחרת שלנו התבזתה, הפכה לשוק, מפעל כושל שמפעיל לחצים על עצמו ותמיד ברגעים המכריעים רועד בברכיים ומפספס.

בין כל הכישלונות, פרשת נערות הליווי, הריב של בניון וטל בן חיים וגם סוגיות המאמנים, הגעתי למצב שפשוט נמאס לי, פשוט לא נהנה יותר, לא שמח כמו פעם על כל גול. מצטער על חוסר הפטריוטיות, אבל זה המצב. איך כל זה הגיוני? זוכרים את הזמנים שבהם הקהל הישראלי היה מגיע בהמוניו לרמת גן גם אם אין שירותים/חניה/מקום לשבת, היה מגיע ותומך בנבחרות, אם זה מול ספרד, אם זה מול קפריסין וגם אם זה מול מלטה? הזמנים האלה הוחלפו בבלומפילד חצי ריק ומושבה חצי מלא. אז נכון, איצטדיון רמת גן הוא לא הקאמפ נואו, וגם לא האליאנץ ארנה, אבל איפה הקהל? התשוקה? ומעל לכל – איפה השחקנים?

בואו נודה על האמת, אף פעם לא היינו מעצמה של כדורגל, אף פעם! רביבו, ברקוביץ', בניון, טל בן חיים או שפיגלר, כל אלה היו שחקנים גדולים בהיסטוריה של הכדורגל שלנו, אבל מעולם לא היו הגדולים גם בהיסטוריה העולמית. הם עשו פה ושם הישגים אישיים שתפסו כותרות או מקום בלב של אוהדי הקבוצה בה שיחקו, אך לא יותר מזה, הם לא הובילו קבוצה לזכייה בליגת האלופות, או ניצחו איזה סופר קלאסיקו. וזה בסדר, כי כבר אמרנו, מעצמה אף פעם לא היינו.

אם היינו משחקים כמו שאנחנו מדברים, הכל היה שונה, הכל! היינו הכי טובים בהכל, מעמדת החלוץ ועד קורות השער. כל מערכת הלחצים שמופעלת כאן בארץ ע"י דיבורים והערכות רק פוגעת בנבחרת שגם ככה לא נמצאת בטופ האירופי או העולמי. ואף פעם לא הייתה. גוטמן הוא לא קוסם, הוא צריך לבחור את השחקנים הכי טובים וגם את אלה שבזמן הנוכחי נמצאים בכושר הכי טוב, וצריך להבין שהרבה מזה גם תלוי בדור השחקנים שקיים באותו זמן נתון, אין רכש זר או קסם כלשהו אחר.

אחרי שישבתי ובדקתי כמה נושאים, גיליתי שבישראל קרה מהפך, אם פעם בזמנים של ברקוביץ' ומזרחי הייתה לנו נבחרת די מאוזנת כשכל מה שהיה חסר זה חלוץ (מה לעשות שהיה רק את מזרחי…) היום הזמנים הם הפוכים לגמרי. הליגה שלנו בעבר הייתה עמוסה בשוערים – קורנפיין, רפי כהן, דוידוביץ', שטראובר, אוואט (שהגיע קצת אחר כך) וגינצבורג(שהגיע קצת לפני)… כמות שוערים נכבדת שפשוט היה קשה לבחור מתוכה את הטוב מכולם, והיום? רבע מהקבוצות בארץ קנו שוער זר ולא מחזיקות שוער ישראלי בין הקורות.

הקישור וההגנה גם הם כללו שחקנים מעולים בעבר, שוב פעם, לא מסי או מראדונה, אבל שחקנים מספיק טובים כדי לקחת גם משחקים בינוניים. היום המצב בקישור הוא די דומה, יש לנו הרבה קשרים שמשחקים בארץ ואירופה והם ברמה די טובה, זהבי, רפאלוב, מליקסון, נאתכו, ורמוט… אבל בהגנה? יש לנו כמה ברירות מחדל ולא יותר מזה, דקל קינן וטל בן חיים הם פשוט בחירה שחייבים לעשות, והמגנים? תשאלו את יואב זיו, טוואטחה, בן דיין, מישהו, תשאלו מישהו שינסה להבין פשוט מה הולך בעמדות האלה.

ולסיום, החלוצים, בניגוד לעבר, יש לנו מספיק חלוצים, אפילו יותר מדי, אם חלקם היו הופכים לשוערים או בלמים, אולי היינו משחקים יותר טוב. אז מי יש לנו שם? טוטו תמוז, תומר חמד, עומר דמארי,ברק בדש, שמעון אבוחצירא, אחמד סבע, עמית בן שושן, להמשיך? פעם היה פה רק את מזרחי.

לסיכום, מדינה מובילה בכדורגל אף פעם לא היינו ואני בספק אם נהיה, אז בואו נפסיק לדבר על מונדיאל כאילו היינו נבחרת אורוגוואי או הולנד ופשוט נחזור לאהוב את הנבחרת שלנו כמו שאהבנו פעם, כי זה פשוט מעל לכל, מעל לתוצאות ומעל להישגים.