מחבר: אמרי מלשטיין

צ'לסי של מוריניו היא עדיין קבוצה חזקה, גם בגלל שהיא שלו ,אבל יש לה בעיה רצינית בחוד.

בתחילת העונה שלח "המיוחד" או "המאושר", את השחקן הכי טוב שלו בכל מה שקשור להבקעת שערים – רומאלו לוקאקו. הבלגי רק בן 20 וכבר הספיק להוציא לו שם של אחד שיכול להסתדר ברמות הגבוהות ביותר. הכישרון הצעיר הגיע מאנדרלכט בקול תרועה רמה לצ'לסי בעונת 2011-2012 אבל מיעט לשחק. הגיל והשאיפה לראות יותר דשא הובילו אותו להשאלה בווסט ברומיץ'.

כשקצת התרחק מאור הזרקורים וקיבל במה מלאה להראות מה הוא יודע, לוקאקו הראה. שבעה עשר שערי ליגה ב-35 הופעות הציבו אותו כאחד הסקוררים הטובים באותה עונה. יותר מכל חלוץ או שחקן אחר בצ'לסי. בקיץ הוא חזר לצ'לסי אבל מוריניו התעלם מהכוכב בהתהוות ושלח אותו להשאלה נוספת, הפעם באברטון. גם שם ממשיך החלוץ השרירי לפרוח, עם חמישה שערים בשישה משחקים. למוריניו יש חוד שכולל את פרננדו טורס, דמבה בה וסמואל אטו. אף אחד מהם לא מבקיע כמעט והתקשורת חגגה על על העניין הזה.

הפורטוגלי התגונן ואמר ש"באברטון קל יותר להצליח מבצ'לסי". יש בזה גרעין של אמת, אבל שחקן שמבקיע כבר שנה וחצי בלי הפסקה ראוי לצ'אנס בצ'לסי חסרת המחץ ההתקפי. אם ננתח אחד אחד את שלושת החלוצים הבכירים בבלוז, התהייה תגדל עוד יותר. טורס לא פוגע כבר שנים. הוא חסר ביטחון מול השער, איבד את החדות והפך לבדיחה עולמית. חמישים מיליון עלאק. דמבה בה הגיע בינואר האחרון מניוקאסל אחרי קמפיינים יפים בווסטהאם ובעיר הצפונית, אבל מיעט להבקיע. מאוד. עכשיו אצל מוריניו הוא גם ממעט לשחק. אז נשאלת השאלה, מדוע האחרון לא היה מוכן לשחרר אותו לארסנל בקיץ אם הוא לא מאמין בו? נשארנו עם סמואל אטו. ארבעת המילים האחרונות, בגילו המופלג של השחקן הענק לשעבר, צריכה להדאיג את אוהדי הקבוצה. אטו מעבר לשיא, המהירות שלו ירדה והוא לא מזכיר את מה שהיה פעם. הוא כבר לא חלוץ שמסוגל ליצור לעצמו מצבים וגם להבקיע.

מוריניו רואה בו גם משהו נוסטלגי, כשאימן אותו באינטר שזכתה בתארים מקומיים ובליגת האלופות. אולי אטו נקנה מהסיבות הלא נכונות. יכול להיות שיש פה בכלל קטע של "שמור לי ואשמור לך". לא רק בלוזון ליג, גם בחלונות הגבוהים. צ'לסי כרגע במקום הרביעי בפריימירליג וראשונה בבית שלה בליגת האלופות. למרות זאת, בסגל בלי חלוץ איכותי היא לא תוכל לרוץ עד הסוף. היא לא תיקח את אליפות אנגליה ולא תזכה בליגת האלופות. שערים מהקישור, גדול ככל שיהיה עם שורלה ,אוסקר והזארד, לא יחפו תמיד על המחסור במספר 9 טוב. העובדה שמאטה, הקשר היצירתי ואחד הסקוררים הטובים ביותר במרכז השדה של צ'לסי הפך לשחקן ספסל רק מחזקת את הבעיה. ינואר זה בסך הכול עוד חודשיים. בחלון ההעברות החורפי שיגיע מוריניו צריך להוריד את המעיל, להפשיל שרוולים ולרכוש חלוץ, גם אם זה אומר לשחרר אחד מהסגל הנוכחי. הקבוצה הזאת זקוקה לשחקן שידע לעבוד עם הקישור, יוריד ממנו את הנטל ויכבוש 15-20 שערים לעונה. בטוח שמוריניו עם הניסיון והידע שלו, וצ'לסי עם המעמד והמשאבים שלה, יכולים למצוא אחד כזה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הסיפור של ג'ו קול שונה מהעלילה המוכרת לנו מהכדורגל העולמי והישראלי, על שחקן מוכשר שהתהילה עלתה לו לראש והרסה לו את הקריירה. במקרה הזה, בדומה למייקל אוון, הכול נופל על חוסר מזל של פציעות קשות שלאט לאט גורמות לשחקן לדעוך עד שהוא בגדר של חצי נעלם.

ג'ו קול גדל בווסטהאם ובגיל 17 ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת. אייל ברקוביץ', שהיה באותה תקופה שחקן "הפטישים" שיבח אותו ואמר: "באימונים רק ג'ואי קול הצליח לעבור את ריו פרדיננד". בין היתר קול גם צחצח לברקוביץ' את הנעליים, כנהוג במועדון המזרח לונדוני. עם הזמן הוא קיבל מקום בהרכב וכשהקבוצה ירדה לליגת המשנה עבר לצ'לסי של אברמוביץ' תמורת 6.6 מיליון פאונד. מאמנה אז, ראניירי, ראה בו שחקן מהיר, טכני, עם בעיטה טובה ופוטנציאל ליכולת כיבוש גבוהה. בהמשך זה גם מה שקרה. עונת 2003-2004 הייתה הראשונה של קול בצ'לסי וגם החלשה מכולן. שער בודד ב-35 משחקים לא הצדיק את הקנייה שלו וכמות הדשא ראה. אולי השיטה ההגנתית של ראניירי סרסה שחקן עם אופי התקפי כל כך מובהק כמו של הקשר.

בסיום קמפיין ללא תואר עשה אברמוביץ' את מה שהוא תמיד עשה למאמן שהביא כאלה תוצאות – פיטר אותו. מוריניו הצבעוני ומלא האגו החליף אותו. הפעם לקול שוב הדברים לא הלכו, אלא שבניגוד לתקופה עם ראיינרי אצל הפורטוגלי קול מיעט לשחק. הוא כבר שקל לעזוב לטוטנהאם בינואר, עד שהדברים התחילו להשתנות. אריאן רובן נפצע, והאנגלי הצעיר קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו באחת הקבוצות הטובות בעולם, תחת מאמן באותו סדר גודל. הפעם הוא לקח את ההזדמנות בשתי הידיים (והרגליים) וסיים את העונה עם שמונה שערי ליגה ועם חלק חשוב בזכייה באליפות הראשונה של צ'לסי מזה חמישים שנה. כצפוי, גם הזימון לנבחרת האנגלית הגיע ושם קול המשיך לתת תפוקה במשחקי מוקדמות המונדיאל. "אני חי בחלום" אמר הקשר.

שנה לאחר מכן הקשר לא הוביל את צ'לסי לאליפות, אבל זכה איתה בגביע האנגלי וסיפק יכולת טובה. הקשר הסילוני נמוך הקומה היה זן נדיר בנוף הקיצונים האנגלים שלרוב התמחו בהגבהות ולחימה. קול כידרר נהדר, עבר שחקנים, הבקיע הרבה והוסיף מימד ווירטואוזי וטכני לצ'לסי האפורה והטקטית. אלא שלכל דבר טוב יש סוף. בעונת 2006-2007 קול סבל מפציעה קשה שהשביתה אותו לתקופה ארוכה. רק שלושה עשר משחקי ליגה הוא רשם תחת השם שלו. תחילת הסוף אם תרצו.

בתחילת עונת 2007-2008 ז'וז'ה מוריניו פוטר ואברם גרנט מונה למאמן הקבוצה באופן מפתיע, או שלא. גרנט נתן לקול חופש על המגרש שמוריניו לא הרשה והקשר חזר לפרוח. לצערם של הצמד, קול מבחינת דקות המשחק וגרנט מבחינת הלוטו בו זכה, המאמן פוטר בסיום אותה עונה. הפציעות שוב נתנו את אותותיהם והפעם קול שילם מחיר לטווח הארוך. המהירות, שהייתה הנשק הגדול שלו, נפגעה בצורה נכרת. קול כבר לא יכול היה לעבור שחקנים מכל אגף במגרש וללהטט כל הדרך אל השער. צריך לזכור שמהירות היא תכונה חשובה מאין כמוה לליגה קצבית ופיזית כמו הפריימיר ליג. בצ'לסי כבר לא היה לו מקום.

למרות הכרסום ביכולתו, לקול עדיין היה מעמד של שחקן מעולה באנגליה וליברפול קיבלה אותו בחינם. במקום להיות הגניבה הגדולה של חלון ההעברות הקיצי של עונת 2010-2011 קול הפך לפלופ. אוהדי ליברפול התאכזבו קשות (והם רגילים לאכזבות) ואוהדי ארסנל שמחו שבסופו של דבר הוא בחר בקבוצה של רוי הודג'סון ולא שלהם. ההידרדרות לא נעצרה שם והקשר, פעם שחקן ברמה כמעט עולמית, מצא את עצמו בליל הצרפתית. גם שם הוא לא הצליח לחזור לעצמו וכבש ארבעה שערים בכל עונה. תקופה קצרה ונוספת בליברפול שוב העלתה חרס עד שהפטישים הרימו את הכפפה בינואר האחרון והחזירו אליהם את השחקן  שגדל אצלם. אין קבוצה שפחות מתאימה לקול מאשר ווסטהאם של סם אלרדייס. כדורים ארוכים ומשחק אגרסיבי אלו לא התכונות של קבוצה שבה קול יכול להביא לידי ביטוי את היכולות שלו. מאז המעבר הוא מיעט לשחקן, מיעט לתרום ואין זכר לשחקן הנהדר שהיה. תהילת העולם לה זכה חלפה מזמן. נשאר רק קשר שאוטוטו סוגר 32 סתווים, שמעריציו איבדו בו עניין. אלא שהאשמה לו עליו.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

נבחרת אנגליה עלתה לעוד טורניר גדול, שכנראה יגמר רע כמו כל קודמיו. הפעם האנגלים הבטיחו את ההעפלה לשלב הבא רק במשחק האחרון, מול פולין החלשה. גם זה הלך קשה והניצחון 0-2 הובטח רק בדקות האחרונות אחרי שער ששילב טכניקה ועבודה של סטיבן ג'רארד, שתי תכונות שמאפיינות אותו יותר מכל דבר אחר.

נבחרת שלושת האריות (כמה רחוק מהמציאות) קיבלה בית קל במיוחד, שכלל את אוקראינה, מונטנגרו, פולין, מולדובה וסן מארינו. מול היריב היחידי שאפשר להחשיב כסביר, אוקראינה, היא סיימה פעמיים בתיקו, 0:0 בחוץ ובאצטדיון וומבלי בתוצאה של 1:1.

מאז מונה המאמן הנוכחי של הנבחרת האנגלית, רוי הודג'סון לפני כשנה וחצי, השחקנים שלו הציגו משחק אפור וצפוי. כדורים מהירים לאגפים ומשם הגבהות לרחבה. הגנות סבירות יודעות להתמודד בקלות עם משחק מהסוג הזה, כי הבלמים שלהן גבוהים ומנוסים בנגיחות. הם משחקים עם הפנים קדימה, בעוד שלפעמים הודג'סון שולח חלוץ גבוה קדימה שישחק עם הגב לשער ויוריד כדורים ארוכים. בהווה קשה מאוד למצוא קבוצות ונבחרות שמשחקות בסגנון כזה וזוכות בתארים, ואנגליה רוצה וחושבת שהיא ראויה לתארים. הבלון הזה מתנפח פעם בשנתיים, לפני מונדיאל או יורו ואז מתפוצץ במקרה הטוב ברבע הגמר, אחרי יכולת עלובה לאורך המשחקים.

באיירן מינכן, דורטמונד, מנצ'סטר יונייטד ואפילו מכבי תל אביב. כולן לקחו אליפות תוך כדי הצגת כדורגל אטרקטיבי ודומיננטי. הן לא התגוננו רוב המשחק ויצאו למתפרצות. הם החזיקו בכדור, הניעו אותו בחוכמה וכתוצאה מכך הגיעו להרבה מצבים, כבשו הרבה שערים וניצחו משחקים. כשאתה בקושי מגיע לשער היריב אתה צריך להגיע לאחוז ניצול מצבים גבוה מאוד כדי לנצח נבחרות בינוניות ומעלה. כאמור,הבעיה באנגליה היא סגנון המשחק המיושן של הודג'סון. יש לו סגל טוב, אבל הוא משתמש בו בצורה זהירה כמו שקבוצת תחתית משחקת, במקום לטרוף את המגרש וליזום.

זה כדורגל אנגלי שארסנל מלפני תקופת ונגר שיחקה. היא הייתה האחרונה בפריימירליג ששיחקה על כדורים ארוכים וזכתה בתארים. הגיע הזמן להתקדם, חבל שרק אחרי הכישלון הבא בהתאחדות של הממלכה יפנימו את זה. המינוי של הודג'סון היה הזוי. הוא בסך הכול הצליח להציל את ווסט ברומיץ' ממאבקי הירידה, לפני כן נכשל בגדול בליברפול ואם נלך עוד קצת אחורה נגלה קמפיין לא רע בפולהאם אבל חוץ מריצה לגמר הגביע האירופי, שום דבר לספר לנכדים. הודג'סון מונה למאמן אחרי שקאפלו פוטר ולא הגיע להישגים מאחורי הקווים בוומבלי. הניסיון הרע והזיכרון הקצר גרם למקומיים לרצות את מה שרצו בארץ אחרי הכישלון של לואיס פרננדז- מאמן בן המקום. אלא שאם פה הלכו על האופציה הטובה ביותר במסגרת המגבלות, אז אצל האנגלים זה לא היה ככה.

הארי רדנאפ הוביל את טוטנהאם לעונה טובה וסיים איתה הרבה מעל ווסט ברומיץ' של מתחרו על התפקיד הנחשק. רדנאפ הוא מאמן שהשחקנים אוהבים, בחמש עשרה השנים האחרונות הוא קטף בעיקר הצלחות והכי חשוב – הסגנון שלו בכלל לא אנגלי טיפוסי. רדנאפ הנחיל לקבוצות שאימן סגנון התקפי, שנעים לעין. זה יכול היה להיות שינוי מרענן לעומת מה שהנבחרת הזאת הראתה לאורך השנים.

היום אוהדים והתקשורת הבריטים החמיאו לנבחרת שלהם ושמחו על הניצחון אמש שהבטיח את ההעפלה למונדיאל. הם שכחו שזה נעשה בצורה רעה ביותר ושהם הולכים במעגלים, מה שלא יוביל את הנבחרת לשום מקום.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

גם כשהכול עובד, יש אנשים שיהיה להם על מה לבכות. מתיאס זאמר, המנהל המקצועי בבאיירן מינכן, למשל.

חילוף מאמן, 13 נקודות מ-15 אפשריות בליגה וניצחון מרשים בסופר קאפ על צ'לסי של מוריניו לא מרשימים אותו. "שיחקנו בצורה עצלנית. שיחקנו כדורגל בלי נשמה, עבדנו כאילו אנחנו רק ממלאים חוקים. אנחנו חייבים לצאת מהנינוחות הזאת. פפ עשה ככה, פפ ניצח, פפ הפסיד, ואנחנו כל כך אוהבים את זה, עד שאנחנו אומרים, זאת כבר לא אחריות שלנו" ירה זאמר, ואחריו המבול.

נתחיל מזה שאין שום תועלת למועדון כשמוציאים את הכביסה המלוכלכת שלו החוצה. המאמן ייעלב, גם הנשיא, והשחקנים שאליהם מופנית הביקורת ייקחו את ההערות באופן אישי במיוחד. לא הייתי רוצה להיות זאמר באימון הקבוצה, ביום שאחרי אותה התבטאות בעקבות הניצחון 0-2 על האנובר. מכאן אפשר להעלות את השאלה האם היה כאן אינטרס אישי של זאמר. אולי מדבר בניסיון שלו לחבל במעמד של פפ גאוורדיאולה כדי לרשת את מקומו? אם הייתי אברם גרנט הייתה לי יכולת טובה יותר לנתח את המהלך מבחינה פוליטית.

נקודה שנייה תמוהה היא שהאמירה מנותקת מהמציאות. בלי להשקיע, להלחם ולעבוד, אי אפשר לנצח כמעט תמיד כמו שקורה אצל אלופת גרמניה ואירופה. זאת נוסחא שתמשיך להתקיים גם אם יהיו 11 רונאלדו בהרכב. אמנם הדברים לא תמיד הלכו בקלות עד עכשיו, אבל למי כן? בארסה, מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד. כולן מאבדות נקודות ולא מראות יכולת משכנעת כל משחק ומשחק. נשיא מועדון באיירן מינכן, אולי הנס, אף ביקר את זאמר (גם כן בתקשורת, כי כשמגיע מגיע) ואמר שיזמן אותו לשיחה אצלו. לא צריך להיות מדען טילים או ליאו מסי כדי להבין שזה זימון לנזיפה בין כותלי המשרד של הבוס.

אחרי אותה התבטאות אגב של זאמר, אגב, הבווארים המשיכו את אותה יכולת "מבישה" והביסו 0-3 בבית את צסק"א מוסקבה, במחזור הפתיחה של ליגת האלופות.

באיירן מינכן החליפה בקיץ כאמור מאמן. יופ היינקס שהועזב מתפקידו, מיצה את הפוטנציאל של הסגל שהיה ברשותו, אבל לא מיד, אלא תוך שנה, וכשמאחוריו 25 שנות אימון. פפ, לעומתו, הוא מאמן צעיר שהתחיל את דרכו בבוגרים רק ב-2008. זה לא מנע ממנו להגיע להישגים כבירים ולהפוך את בארסה של 2010-2011 לקבוצה הטובה בהיסטוריה. עכשיו הוא בבאיירן. יש לו את השפה הגרמנית הבסיסית אחרי שלמד אותה במשך חצי שנה, יתרון שיש למעט מאוד מאמנים זרים. השקעה שראויה להערכה.

גאוורדיאולה מנסה לעצב מחדש את הקבוצה, אבל לא לכפות עליה את הטיקי טאקה של ברצלונה. כרגע נראה שהוא בודק ושוקל, מה, איך ואיפה, ולמרות שזה תוך כדי תנועה התוצאות מצוינות. גם היכולת לא רעה בכלל. הזמן יעשה את שלו, הדברים יתחברו, השחקנים יקבלו תפקיד קבוע ומוגדר ויבינו אחד את השני. חבל שזאמר בחר להתעלם מכל זה כאילו הוא שחקן שרק עלה מהנוער ואין לו מושג איך עובד הכדורגל. מאחורי הג'ינג'י (שכנראה גם האופי שלו כזה) יש קריירה מפוארת כשחקן, בעיקר בתפקידים הגנתיים. אז למה לעזאזל הוא בוחר לתקוף את השחקנים שלו?

הדמות המרכזית שלנו במקרה הזה, כבר הספיק לאמן בדורטמונד ושטוטגרט. מה היה חושב זאמר המאמן אם המנהל המקצועי שלו היה הולך לתקשורת, מלכלך על השחקנים שלו ומנסה לסכסך בינו לבין הסגל?

כדורגלן השנה באירופה לשנת 1996 לא עשה טעות שאין ממנה דרך חזרה. התנצלות בתוספת זמן שישכיח את היציאה המטופשת יעשו את שלהם. יש שחקני עבר גדולים שהקריירה שלהם כמאמנים או פרשנים מביישת את ההישגים שלהם. אם זאמר ימשיך באותה צורה הוא גם יהיה אחד מהם, למרות קריירה לא רעה כמאמן.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אין מה לכעוס על התוצאות של נבחרת ישראל. סגל שהכוכב הכי גדול אצלו זה תומר חמד, לא אמור להוות יריב שקול לרוסיה ופורטוגל. על אחת כמה וכמה שכשהחלוץ לא משחק, הבא אחריו כשאיש שאמור להוביל את הנבחרת הוא ביבראס נאתכו. עם כל הכבוד לקריירה המכובדת שהוא עושה בקאזאן, לא מדובר באוזיל או פבראגס וגם יש מרחק גדול בינו לבין אייל ברקוביץ' הנהדר.

הבעיה היחידה הייתה באין כדורגל שהוצג (או לא הוצג) במהלך הקמפיין. בקושי היו מהלכים של דאבל פאסים, או משהו מתוכנן מראש שמראה על חיבור מקצועי ולא מקרי. מול אזרבייג'אן, שהפסידה 43 מ-49 משחקי החוץ האחרונים שלה, מלבד ההחטאה של ברדה לא היו הזדמנויות נוספות. מאלי גוטמן הציפיות היו ליותר.

המאמן היסודי, שהנחיל להפועל תל אביב כדורגל אטרקטיבי וזכה איתם בתארים ועלייה היסטורית לליגת האלופות, היה אמור לעשות את אותו הדבר עם הלבנים-כחולים. בהתחלה היה נראה שזה אכן הכיוון, כשהבטיח שבכל משחק הוא יעלה במערך של שני חלוצים. אלא שלא דובים וכן בונקר. מערכים זהירים, חילופים של שחקנים באותו תפקיד. כדורגל התקפי ראינו רק אם העברנו ערוץ בזמן השידור, לראות משחק אחר.

יש שחקנים יצירתיים בסגל. רפאלוב, מליקסון, בניון ונאתכו. אז למה לרדת להגנה ולעמוד כל המשחק מאחורי הכדור? מה הסיכוי לנצח כשאתה מתגונן 90 דקות? מספר ההזדמנויות הופך מינימאלי וכך גם הסיכוי להבקיע. אף אדם עם רגליים על הקרקע לא ציפה שנקדים את פורטוגל או רוסיה בבית הקשה הזה. אז במשחקים מולם ובקמפיין בכלל אין מה להפסיד. אפשר לשחק פתוח, ככה כולנו נסבול פחות ואולי גם ישראל תצליח לעקוץ ולהפתיע. ככה נראה שאולי אפשר והשד לא כל כך נורא.

גוטמן מאמן את הנבחרת כבר קרוב לשנתיים. השכר שלו הוא מיליון שקל ברוטו לעונה. הזמן שהוא קיבל היה די והותר והוא נכשל. המסקנה הברורה היא שאין צורך להאריך את החוזה שלו. יהיה חסר טעם (בדיוק כמו המשחקים הבאים של הנבחרת) לחכות שנתיים נוספות לעוד קמפיין כושל. השינויים שהנבחרת שלו והוא זקוקים לעבור כדי להגיע להישג כלשהו הם כל כך גדולים, שספק גדול אם יקרו בפרק זמן סביר. זה יכול להיות גם שיעור לכל מאמני העבר בנבחרת ששיחקו על מתפרצות ובונקרים- הפשע לא משתלם.  הבעיה היא שאחד מהם כבר מועמד שוב לתפקיד. אברם גרנט.

הקמפיין שלו על העלייה למונדיאל 2006 בגרמניה, היה מורכב ממגננה, כדורגל אפור ומזל. פעם גול בדקה התשעים מול אירלנד, פעם אדום מול צרפת ופעם שער עם העורף של אבי יחיאל. נבחרת ישראל לא עלתה אז לפלייאוף למרות שלא הייתה מול יריבה גדולה  שכן עשתה את זה(שוויץ), אבל בזכות החברים בתקשורת , גרנט זכה לשבחים גדולים. "החלום נמשך" אמר אחרי אחד המשחקים, כשהסיכויים לעלות עוד היו רלוונטים. אם זה חלום אני לא רוצה לישון יותר בחיים שלי. גרנט כבר לא עובד מעל שנה. אין לו קבוצות פריימיר ליג או קבוצות אירופאיות אטרקטיביות שמעוניינות בו. הסיכויים לקבל את הג'וב לטובתו, כלומר לרעתנו.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

למרות הרוח הטובה שנושבת מאז פתיחת העונה על ליברפול, ההשארה בכוח של סוארז בקבוצה הייתה טעות. אין טעם להחזיק אדם בעסק כשהוא לא מעוניין בכך.

מעבר לחוסר המוסריות, התפוקה של העובד תפגע וגם הוא ירעיל את המוטיבציה של העובדים איתו. סוארז הוא שחקן ענק (ואדם קטן) ,אבל גם אם ישדר שהכול בסדר למרות הבלאגן איתו בקיץ, ברור שהדברים לא כאלו. הוא מסוגל להבקיע ולהמשיך להחזיק את ליברפול על הכתפיים שלו, אבל באיזשהו שלב התסכול והעצב שהוא נמצא במקום שקטן עליו מקצועית יתחילו להשפיע עליו. הסיכוי שהוא ייתן עונה טובה ויציבה בצורה כזאת נמוך מאוד. עונש ההרחקה מהעונה הקודמת אולי יביא אותו רעב, אבל כשאוכלים מהר גם שבעים מהר. האורוגוואי נמצא כרגע בשיא הקריירה. 23 שערי ליגה הוא כבש בעונה הקודמת, שני בליגה רק לרובין ואן פרסי. עכשיו זה היה התזמון המושלם למכור אותו. סביר להניח שסוארז עוד ייתן תפוקה יפה בקריירה, אבל אי אפשר לדעת אם תשתווה לשנה האדירה שהייתה לו ואם זה יהיה יגיע בליברפול בה הזמן שלו אצלה קצוב. בקיץ הבא סוארז יגיע אחרי עונה פחות טובה והמחיר – בהתאם.

ליברפול התחילה את הליגה ברצף מושלם של 9  נקודות מ-9 אפשרויות. השיא הגיע במחזור האחרון עם הניצחון על מנצ'סטר יונייטד. מי שעושה את ההבדל בינתיים הוא דניאל סטארידג'. האנגלי הצעיר , הרכש הטוב ביותר של ברנדן רוג'רס, פרע שטרות מהרגע הראשון. היו ספקות עם הוא מתאים לרמות האלו אחרי שהצליח בבולטון אבל לא השתלב במנצ'סטר סיטי וצ'לסי.  השערים שלו, גם בעונת 2012-2013, הורידו מהתלות ההתקפית של ליברפול בסוארז. לאורוגוואי הגיע פרטנר שיכול לשתף איתו פעולה וליצור חוד מהטובים בליגה.

בעולם מושלם ליברפול הייתה מוכרת את האחרון ומביאה במקומו חלוץ איכותי אחר. אלא שזה לא קרה, ועכשיו תלויים שם במצבי הרוח של השד מדרום אמריקה. על סטארידג' יהיה מוגזם להפיל את התיק הזה וגם אם ימשיך להבקיע ולהבקיע, בתצוגה של איש אחד אי אפשר לקחת אליפות. רק טורניר קצר כמו מונדיאל או הצ'מפיונס ליג. יאגו אספס שהגיע מסלטה ויגו, וגם ויקטור מוזס המושאל מצ'לסי, יצטרכו לתת שערים כדי לאזן ולנסות להביא את הקבוצה ליותר מהמקום החמישי-שביעי אליה היא הגיע בשנתיים האחרונות.

ליברפול תחת רודג'רס משחקת כדורגל התקפי. קוטיניו נראה כמו גאון כדורגל קטן עם המסירות עומק שלו. לקבל מועדון וטקטיקה כזאת אל צמרת הפריימירליג יכול לעשות רק טוב לליגה ולעניין. בטח ובטח כשמוסיפים את היריבות עם המועדון האדום ממנצ'סטר השכנה והבלוז מלונדון הדרומית. הרכישה של מיניולה על חשבון ההשאלה של ריינה הייתה נכונה. הספרדי טועה המון ועולה בנקודות ושנים מהחיים לבעלי לב חלש. מיניולה הבלגי, שהגיע מסנדרלנד, כבר התאקלם בין הקורות ומציג את היכולת שהביא אותו לאנפילד. יש לו בעיה קלה עם כדורי גובה, אבל חוץ מזה הוא נראה מצוין, יעידו גם הבנות. השלד של ליברפול הוא טוב, זר בחלק גדול ממנו ולאור ההתפתחויות יצר סקרנות לגבי המשך מבטיח. ימים יגידו אם זה רציני.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

טוב שהם חזרו. השעמום, החום, הלחות והעצבים שבאים עם השניים האחרונים כבר היו בלתי נסבלים. השבתות נמתחו כמו מסטיק, אמצע השבוע חיכה רק לפנות את עצמו לפנאן של חמישי-שישי ולא היה את המשחק בצהריים שיעביר את ההאנגאובר בסבבה. הספירה לאחור הסתיימה, הכדורגל שוב כאן.

הפריימירליג חזרה עם המגרשים הרטובים, המשחק המהיר והנוקשה. גם בספרד עשו ספתח כבר לפני שבוע, בארסה לא ממש השתנתה, גם ריאל, אבל תמיד טוב לראות כדורגל ברמה גבוהה. הסרייה A התחילה עם הפתעה גדולה כאשר ורונה העולה החדשה ניצחה בעזרת צמד של טוני הישן, את מילאן הגדולה. אפילו היה נחמד לקבל בחזרה את ליגת העל החלשה, אחרי שבועות של דיבורים על לוזון, טוטו ולימור לבנת. הדבר האמיתי. ראוי לציון ערוץ הספורט, שלפחות את תוכנית סיכום המחזור מעביר אצלו ולא באחד מאחיו שבתשלום.

עם מבחר השידורים הישירים בערוצים ספורט 1 ו-2, ומעט עזרה אצל המתחרים עם הליגות באיטליה וספרד, אפשר למלא את השבת בכדורגל עד שכבר מתגעגעים לפגרה. ימי ראשון גם כן מלאים, ובעזרת האינטרנט אפשר לראות משחקים בשידור חי גם אותם על המסך בסלון. "החופש הגדול" שמקבלים הכדורגלנים גורם לתהות מה הם עושים בזמן הארוך הזה. חודש וחצי-חודשיים בלי עבודה או קייטנה הם הרבה זמן. אז שותים קצת מרגריטה במיורקה, או מצטלמים עם פסל החירות בניו יורק , אבל כמה אפשר לנפוש בחו"ל? מבטן-גב אינסופי בסוף מתחיל לכאוב בבטן-גב. אולי, בעצם, זאת התקופה שה"מקצוענים" מביניהם הכי אוהבים. אפשר לבלות עד מאוחר ארבע פעמים בשבוע, לאכול כמו אחרי ארבעים שנה במדבר ואף אחד לא ישים לב כי אין אימונים.

תודו שהשם הראשון שעולה לכם עכשיו הוא ערן לוי! והשם השני ברק יצחקי! ועם או בלי אלירן עטר? אצלי הוא הופיע יחד איתו, אולי בהופעה של אייל גולן. מלך המגרש ומלך הרחבה. הפגרה ארוכה מידי וזה גם עשוי להשפיע על מהירות החזרה לכושר פיזי והחדות של הכדורגלן. במקום לעשות הפסקה בין העונות מאפריל לאוגוסט, צריך להאריך את הקאט באמצע העונה ולצמצם את מספר הקבוצות בליגת האלופות. הרמה שם תעלה והעומס קצת ירד. כולנו רעבים לכדורגל אחרי זמן כל כך ארוך, גם הספורטאים. הם יהיו רעבים גם אחרי חופשה קצרה יותר. לא צריך לרחם עליהם יותר מידי עם השכר השמן, הדוגמניות והתהילה. בשביל עבודה טובה צריך לעבוד קשה.  בין לבין, אליפות העולם באתלטיקה עם בולט לא הייתה אפילו חצי נחמה, שלא לדבר על ווימבלדון או בריכות השחייה השד ומשה גרטל יודעים איפה.

מישהו שמעטים התגעגעו וייאלצו להיפגש איתו הוא דני ניומן, או כמו שהוא מכונה-דני די נוימן. הניתוחים המעמיקים, האובייקטיביות ומשפטים נוספים שבטח ייכנסו למהדורה ה-50 של  "הוצא מהקשרו" – הכול איתנו שוב. אה, וזה עוד בלי להזכיר את השדר שאיתו- יורם ארבל. אבל עזבו שטויות, הדשא הירוק, האמיתי, הגיע. ושבו בנים לגבולם.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אז כדורגל הוא משחק פשוט? כזה ש"כל ערס יכול להצליח בו" ?   אם כן, איך זה שלקחו ארבע שנים כדי לעצור את ברצלונה של מסי? ואיך זה שפתאום באיירן החליפה אותה בתפקיד הדורסת האירופית? התשובה לא יכולה להיות פפ גאורדיאולה, כי גם עם יופ היינקס הבווארים היו קבוצה אימתנית לא פחות ממה שהם עכשיו.

שתי האפשרויות נראות הגיוניות ונכונות. האחרונה קצת יותר. הענף וההבנה שלו התפתחו עם השנים. בכדורגל המקצועני מאמנים טסים לחו"ל להשתלמויות, משתמשים בטכנולוגיות חדישות ונעזרים בידע שנצבר במשך למעלה ממאה שנות כדורגל. פעם זה היה משחק מאוד פשוט, בלי טקטיקות מסובכות. יש בונקר ויש משחק התקפי. הכדורגל לא היה טכני ולפעמים גם לא מקור הפרנסה היחידי של העוסקים בו. מין הסתם זה גם חלחל אחר כך למגרש עם תופעות לוואי של עייפות פיזית ומנטאלית.

תחום נוסף שאפשר לראות אצלו התקדמות אלו שידורי הטלוויזיה והרדיו, עם צירופם של הפרשנים לשידורים החיים. כבר אין רק שדר שמתאר איזה שחקן עם הכדור, אלא יש הסברים מפורטים שגורמים לנו להבין יותר לעומק את מה שאנחנו רואים. הפעם אני מבטיח לא לרדת על אותם אנשים, לשם שינוי.

יכול להיות שהתשובה לשאלה בה אנחנו עוסקים היא משהו באמצע. הכדורגל פשוט ועממי, רק ברמות הנמוכות. במשחק בשכונה, כששחקן יריב מבקיע ומבקיע, מצמידים לו שמירה אישית. אחד כזה שידבק אליו כל הזמן. אם המגן סביר אז גם סביר להניח שהתפוקה של התוקף תרד משמעותית. ואת זה מספר לכם מניסיון שחקן קט רגל רע ששיתק חלוץ מריח שערים. לעומת זאת, בשביל לעצור את מסי, או אפילו עומר דמארי, צריך יותר מזה. שמירה צמודה או כפולה (רק על הראשון, לא צריך להיסחף) תאפשר יתרון מספרי לקבוצה שלו ושטחים מתים שאפשר לנצל להבקעת שערים.

קשה לשחק כדורגל פשוט ולהצליח, כי אז הכול שקוף והיריב ידע מה הצעד הבא שלך ויעצור אותך. נדרש תחכום, גם אם זה לא בדיוק מתאים למשוואת הכדורגלן הטיפש שיוצא עם דוגמנית ובקושי סיים תיכון. אין לי ספק שמאמן בבונדסליגה מתכונן במשך ימים שלמים, כל יום כמה שעות, לקראת המשחק במחזור הקרוב. הוא רואה משחקים בוידיאו, מחפש שחקנים בולטים ונקודות תורפה אצל היריבה. הוא רואה במה הם חזקים. איך האווירה במשחקים הביתיים שלה. אחרי שהוא מסיים את הכל הוא מתאים את הקבוצה שלו כדי שתתמודד בצורה הטובה ביותר שהיא יכולה מול אותו יריב X, ואז הוא מעביר את כל החומר לשחקנים שלו באימונים. לא כזה פשוט אחרי הכול.

אפשר לחשוב על אינסוף עבודות קלות יותר מלהכין קבוצה למשחק. מפועל ייצור ועד טכנאי מחשבים. חקלאי ובנקאי. בחלק גדול מהזמן גם המאמן הממוצע היה מסכים להתחלף איתם, כשצולבים אותו אחרי תוצאות לא משכנעות, לפעמים בודדות בלבד.

אולי עם הזמן, כשאנשים יתייחסו יותר ברצינות לכדורגל, המעמד שלו יעלה. הוא יהפוך ליותר ממשחק פופולארי עם דעה קדומה שהוא דורש חצי תא במוח, ויסתכל מהבחינה הזאת בלבן של העיניים לענפים כמו טניס וכדורסל. במוזיקה מה שהכי אהוב הוא בדרך כלל רע וממוסחר מידי, בספורט זה שונה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם