לאן הולכים מכאן?

אחרי ההפסד המתסכל לראשון לציון ואיבוד צלחת האליפות זה הזמן לבחון מה מכבי חיפה צריכה לעשות עד סוף העונה

ההפסד המפתיע לראשון לציון קבע כמעט סופית את מה שהיה באוויר בשבועות האחרונים: העונה מכבי חיפה כבר לא תהיה אלופה. כבר תקופה לא קצרה שחיפה לא נראית טוב ובעיקר  החלק ההגנתי שהגדרתו כמזעזע תהיה מחמאה.

החמור בכל הדברים האלה שמלבד היכולת הגרועה, נראה שלשחקני ההגנה פשוט לא אכפת והדברים אמורים בעיקר לגביי טאלב טוואטחה שגם כשהוא עושה טעויות בהתקפה ומאבד כדורים (את הטעויות בהגנה כבר הפסקתי לספור) הוא עושה טובה שהוא יורד להגנה. גם שאר שחקני ההגנה כמו משומר, בולייאט, פאלח, כהן, דגני ועותמאן לא יוצאים נקיים.

בהקשר הזה, נקודות האור היחידה בחלק האחורי היא השוער בויאן שארנוב שנותן עד עכשיו עונה מצוינת ופשוט לחוסר מזלו, נקלע לשנה שבה כל קבוצה מגיעה מולו לחמישה שישה מצבים בטוחים לגול במקרה הטוב ויש גבול לכמה שהוא יכול להציל. גם שאר חלקי המגרש לא נקיים מאשמה: גולסה ו-ורד לא לוקחים את המנהיגות שבחיפה ציפו שייקחו וכשקטן משחק פצוע, בוקולי מזדקן ועמאשה מזייף העסק נראה כמו שהוא נראה.

על הטעויות המקצועיות של חיפה דובר כה רבות ככה שאין טעם לחזור עליהן פעם נוספת וצריך להתרכז בעיקר במה הלאה. השאלה הגדולה ביותר היא האם אלישע לוי צריך להמשיך והתשובה היא כן. כרגע נראה שהמועמדים הבכירים למשרה הם ראובן עטר ורן בן שמעון אך אם יגיעו זה יהיה רק בקיץ ולא כרגע. אין טעם להביא מאמן אחר לחצי שנה כי אליפות עם כל מאמן אחר בשלב הזה כבר לא תהיה. לאלישע אמנם חלק גדול בכישלון אך צריך לתת לו לסיים את העונה בכבוד ולהחתים מאמן אחר בקיץ.

כל זאת מלבד שני תסריטים: במידה ואלישע לוי יתפטר גם אז אין טעם להביא מאמן שיסתום חור לחצי שנה אלא עדיף לתת למישהו שכבר נמצא בתוך המערכת (קייסי, חרזי, דרסיליה במידה ולא יעזוב יחד עם אלישע) לאמן עד סוף עונה ולהביא את רן בן שמעון או ראובן עטר בקיץ. התסריט השני הוא אם הולכים למאמן זר: אם יש מאמן זר שחיפה רוצה שיאמן אותה בשנים הקרובות  אז כמובן שעדיף להנחית אותו עכשיו כדי שילמד את השטח לקראת העונה הבאה. מבחינת שמות אני לא יודע במי חיפה מעוניינת, אם בכלל. אך אם האפשרות נשקלת אני הייתי ממליץ על אלכסנדר סטויאנוביץ' מאמן פרטיזן בלגרד שכבר הוזכר כמועמד לירוקים או ננאד לאלטוביץ' מאמנה הצעיר (בן 34) של סרם מהליגה השנייה בסרביה שבהחלט מסוגל להיות מאמן מצוין בעתיד וחיפה בהחלט יכולה לשקול אותו כאופציה למרות אלמוניותו היחסית.

בין אם יגיע מאמן זר או אלישע לוי יישאר, בחיפה צריכים לעדכן את בנק המטרות לעונה הנוכחית: הגעה למקום בליגה האירופית, בניית הקבוצה לעונה הבאה ולנסות לתת מאבק ראוי בגביע המדינה. על ההגעה לליגה האירופית ומאבק ראוי בגביע המדינה אין יותר מדי מה להרחיב כי ברור שאלו מטרות חובה למועדון כמו מכבי חיפה ומטרות בהחלט ריאליות.

בנוגע לסגל השחקנים, צריך כבר בינואר לנסות להגיע למסקנות בנוגע לעונה הבאה אילו שחקנים רוצים שיישארו ואילו יעזבו. גם אם לא יגיעו למסקנות גורפות, לפחות שני שחקנים צריכים להיות משוחררים בינואר מהקבוצה או מושאלים כי אין צורך בסגל כה רחב. חיפה צריכה לתת את האשראי לשחקנים שהיא בונה עליהם לשנה הבאה גם על חשבון אובדן נקודות.

מכיוון שכתיבה מפורטת על ההרכב ושחקנים שצריך להביא ולהעזיב יכולה להיכתב עמודים על עמודים אתייחס לנקודות העיקריות  ובקצרה :בויאן שארנוב צריך כמובן להמשיך, סארי פאלח צריך לקבל את הקרדיט בעמדת הבלם משום שלמרות יכולתו החלשה כרגע, הוא הבלם העתידי של מכבי חיפה. עלי עותמאן צריך לקבל קביעות בעמדת המגן הימני משום שכשהוא טוב הוא לא רואה שום מגן ימני ממטר, יניב קטן צריך לנוח כמה שבועות טובים כדי להתאושש מהכאבים שיש לו משום שכשהוא משחק פצוע הוא נראה גרוע וגם חיפה. בנוגע לוולדימיר דבאלשווילי, לדעתי הוא בין השחקנים הטובים בקבוצה וחיפה צריכה לעשות הכול כדי שימשיך גם בעונה הבאה אך במידה והוא ירצה לעזוב, חיפה צריכה לחשוב על להביא את סטפן שצ'פוביץ' חלוצה המצוין של הפועל עכו שהפוטנציאל שלו עצום. גם שאלת תמיר כהן לא פתורה, אך כדאי לתת לו את הצ'אנס עד לסוף העונה כדי שתהיה אינדיקציה טובה יותר להחליט אם הוא ראוי להמשיך גם בעונה הבאה. גם לגבי מרלון דה חסוס צריכה להתקבל החלטה, ואם בכל זאת בחיפה עדיין מאמינים בבחור כדאי לתת לו הזדמנויות כבר עכשיו. בנוגע לשחרורים – צריך לשחרר או להשאיל מספר שחקנים מהרשימה הבאה: מוחמד גאדיר, חן עזריאל, איציק כהן, מרלון דה חסוס, אייל משומר וחיים מגרלשווילי.

מה שבטוח, ליענק'לה שחר יש בהחלט הרבה שאלות להכריע עליהן בנוגע לקבוצה ולעונה הנוכחית, ועדיף שיעשה זאת כמה שיותר מוקדם.

תחכו בסבלנות!

בשבוע האחרון תקשורת הספורט בישראל הוצפה באין ספור ידיעות ומאמרים בנושא הלוהט שבמשך חודשים רבים ציפו כולם לדבר עליו: מינויו של אלי גוטמן למאמן נבחרת ישראל.

עשרות פרשנים מצאו לנכון להביע את דעתם על המינוי המוצלח, וכמובן להציע הצעות חיוניות למאמן החדש. אמר פעם ריצ'רד נילסן שבישראל כולם מאמנים, והשבוע הרגשנו כמה זה נכון.

אף עיתונאי בארץ לא באמת יכול להמליץ לאלי גוטמן כיצד לאמן, איך לנהוג או את מי לזמן לסגל. יתרה מכך, ניתן להניח שמעטים מאוד המאמנים שיוכלו לתת לגוטמן עצה טובה, שהוא לא חשב עליה בעצמו. זה הוא אחד ה"חסרונות" כשמדובר במאמן מהטובים בארץ.

אלי גוטמן, שברזומה שלו שתי אליפויות מרשימות מאוד, בהפועל חיפה (1999) ובהפועל תל אביב (2010), הרוויח את המינוי ביושר. המכנה המשותף לשתי האליפויות בהן זכה בקריירה היה אחד – סבלנות. בחיפה האליפות הגיעה אחרי שנתיים במועדון, ובת"א – אחרי שנתיים וחצי, כאשר בחצי העונה הראשונה גוטמן הציל את הקבוצה מירידה לליגה הלאומית.

רבים שוכחים, כדרכנו בעלי הזיכרון הקצר, שבדרך היו גם לא מעט רגעים צורמים. מהאליפות עם חיפה ועד לדאבל הנהדר בהפועל תל ת"א עברו על גוטמן 11 שנים נטולות תואר ומרובות כשלונות.

המכנה המשותף לרוב אותם כשלונות הוא, ניחשתם נכון, חוסר סבלנות. כאשר קבוצה מצפה ממאמן להביא תארים, וכמה שיותר מהר, היא מכוונת לכיוון לא נכון. אלי גוטמן לא מגיע למועדון כדי להביא תארים. הוא מגיע כדי לבנות קבוצה טובה, לחבר אותה, לעצב אותה ולקדם אותה. התארים כבר יבואו מעצמם. זכורה יותר מכל התקופה של גוטמן בבית"ר ירושלים. גם המקום הראשון בליגה לא הספיק לקהל ולהנהלה חסרי הסבלנות, שציפו לכדורגל אטרקטיבי יותר – ומהר, ולאחר חצי עונה גוטמן עזב את הקבוצה. מיותר לציין שבאליפות בית"ר לא זכתה באותה עונה.

חזרה לתקשורת:

אלי גוטמן הוא המושיע. אחרי שנים של כשלונות, הוא האיש שיוכל לעשות את ההבדל, ועכשיו הדרך לגביע העולם סלולה. כך לפחות רוצה עיתונות הספורט בארץ להאמין.

גם על דרור קשטן (המאמן המעוטר בישראל) נאמרו דברים דומים, כך גם על קודמו, אברם גרנט (שמונה לאחר שתי אליפויות מרשימות מאוד עם מכבי חיפה), ועל קודמו, ריצ'רד נילסן (אלוף אירופה עם דנמרק ב-1992).

מי שבאמת מאמין שקם מושיע לנבחרת ישראל, הוא לא ריאלי. אלי גוטמן הוא לא מושיע, אבל הוא בהחלט מאמן כדורגל מצוין. כל אלו שמאמינים שגוטמן יהפוך את ישראל לנבחרת הטובה באירופה, הם אותם אנשים שיגדפו, יקללו וידרשו בפיטוריו כבר אחרי ההפסד הראשון (ותנו לי לזעזע את עולמכם – הנבחרת של גוטמן תפסיד).

התקשורת הישראלית נוטה להגיב בקיצוניות והיא בעלת זיכרון קצר, ואין ספק שתמיד נוכל לשמוע/לקרוא תלונות. תמיד יהיה פרשן/עיתונאי שיביע דעה שלילית, אם מתוך אינטרסים אישיים ואם מתוך הרצון העז להיות בוטה, שונה ולהגיד לכולם "אמרתי לכם". תמיד יהיה מי שיקום ויצעק "למה גילי ורמוט לא משחק?!" כאילו שחקן הסגל המורחב של קבוצת תחתית בגרמניה הוא זה שהיה מביא לבדו את הניצחון מול פורטוגל.

תמיד יהיו תלונות, ורובן יבואו בדיעבד. אחרי הפסדים כולם תמיד חכמים יותר.

רק סבלנות, גיבוי וקרדיט לעבוד בשקט לאורך זמן יאפשרו לגוטמן להפוך את נבחרת ישראל לקבוצת כדורגל טובה, ובתחום הזה אפשר לתת מילה טובה לאבי לוזון, שהוכיח שהוא יודע לתת גיבוי למאמנים, גם כשהתקשורת והקהל רודפים אחריהם.

מילה טובה נוספת מגיעה ללוזון שעשה נכון ומינה את גוטמן עכשיו, ולא בסוף העונה כפי שעשה עם לואיס פרננדז, על אף המעמסה הכלכלית (בכל מקרה פרננדז מחזיק בחוזה עד חודש יוני). כעת יש לגוטמן כמעט שנה לעבוד, לעקוב אחרי שחקנים, לבנות ולהכין את הנבחרת למשחק הראשון של מוקדמות גביע העולם.

כל נתוני הפתיחה הנ"ל לא מבטיחים לישראל העפלה לברזיל 2014. רחוק מזה. גם העפלה ליורו 2016, בו ישתתפו 24 נבחרות (ולא 16 כפי שנהוג כיום) תהיה בגדר סנסציה. סגל השחקנים שלנו מצוין ובעל פוטנציאל רב, אבל עדיין חלש מזה של פורטוגל ושל רוסיה.

גם סבלנות וקרדיט בלתי נגמר למאמן לא מבטיחים לנו השתתפות באחד מהטורנירים הגדולים. מה שבטוח – בלעדיהם זה אבוד מראש. סבלנות ואמון במאמן לאורך זמן, מהוות גורם הכרחי להצלחת קבוצה, במיוחד כשמדובר במאמן בעל קבלות.

לא מאמינים? תשאלו את מכבי ת"א, שפיטרה את רן בן-שמעון ואת יוסי מזרחי, היום מאמני עירוני קרית-שמונה ומ.ס. אשדוד, אחרי חודשים ספורים של עבודה.

איפה הם ואיפה מכבי.

תחסוך מאיתנו, או שלא

מדיניות הקמצנות של אלי טביב גומרת להפועל תל אביב את העונה. בליגה כל כך חלשה, גם הטענה לסגל הטוב ביותר לא תועיל עם בעלים שמחפש לחסוך שקל אחר שקל, ולהיאבק בכל הבא ליד. פתרון? לא נראה באופק. אליפות? גם לא

בקיץ כשהחליט אלי טביב כן להניף את הכפפה ולרכוש משותפו ויריבו, מוני הראל, את מועדון הפועל תל אביב, היו מעט אוהדים שחייכו באמת, וגם אלו היו ספקנים למדי. בכל זאת, טביב אמנם שופע מזומנים, אך אף פעם לא התלהב לפזר אותם ותמיד חיפש את הדרך הקלה לרווח.

המאבק המלוכלך שפגע בעונה הקודמת של הקבוצה הגיע לסיום ויחד איתו זכה טביב גם בברכת הדרך גם מאלו שלא נמנו על תומכיו. הרי לאוהד כדורגל אמיתי, חשובה טובת הקבוצה שלו.

להחזיר את האליפות הביתה

זה המשפט הזכור ממסיבת העיתונאים המפתיעה בה הודיע טביב כי רכש את המועדון. ואכן תחילת הדרך נראתה כאילו הוא בהחלט מתכוון לדרוש בדבר. המאמן דרור קשטן הוחתם, ולמרות הוא לא אהוב על מרבית אוהדי הקבוצה, גם המינוי הזה עבר בשקט יחסי. עומר דמארי נקנה יחד עם נוסא איגיבור בסכומים לא מבוטלים, והכל נראה כי נבנית קבוצה שתיאבק על התואר, זאת כמובן בידיעה כי מכבי חיפה והיריבה העירונית, מכבי תל אביב יהיו שם בכדי לנסות לכבוש בעצמם את אותה הפסגה.

משחקי קדם העונה בליגה האירופית הראו כבר אז את חוסך הברק שקיים, על אף שטביב העמיד כיביכול את ה"סגל הכי טוב בליגה". הפסדים מביכים לקבוצות נידחות נשארו מאחור לאחר שהפועל הצליחה להתברג בצמרת הטבלה, והקהל לא דרש מעבר לכך, למרות שרבים כבר הבינו כי ההתנהלות מאחורי הקלעים היא פשוט מגוחכת. שחקנים אמנם שתקו כלפי חוץ, אך מה שנראה ורוד בחוץ, שחור למדי בתוך חדר ההלבשה.

קשטן לא זוכה לאהבה גדולה מהם, ועדיין לכבוד הוא זוכה מכולם, אך טביב? רק הלך וצבר מוניטין שלילי אצל השחקנים והדבר הוליד איבוד האמונה גם בקרב גרעין האוהדים, שמעולם לא דרש יותר ממחויבות על המגרש.

הבעיות נותרו בצד לרגע, לאחר שבשני משחקים רצופים ניצחה הפועל את שתי היריבות הגדולות שלה, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אך הרפש שנשמר בפנים חיכה בכדי להתפרץ, וכשזה הגיע, זה הגיע בבום.

או שלא…

רצף ארבעת המשחקים ללא ניצחון הוא כאין וכאפס לעומת גודל הבעיה השוררת בהפועל כרגע. סגל השחקנים התגלה כלא מספיק איכותי, גם בעונה בה שתי הגדולות האחרות לא במיטבן. השיטה ה"קשטנית" הידועה רק הוסיפה למצב הלא מזהיר שקיים מתחילת העונה בכר הדשא ומחוצה לו.

שלושה חלוצים בסגל של קבוצה זה משהו שמעולם לא מספיק. זרים שלא נותנים תמורה, ושחקנים ממורמרים להפליא, כולם יחד יוצרים תחושת מחנק ורצון לברוח.

מתברר כי הכל נעשה מתוך מטרות רווח, ומתוך רצון לחסוך כמה שיותר. עומר דמארי נקנה בסכום מכובד, אך מתוך מטרה ברורה להשביח אותו על הבימה של הפועל תל אביב ולייצר עליו כמות כסף שתיכנס לכיסם של טביב והלוזונים. איגיבור גם הוא נקנה מאותה הסיבה. החשיבה שמאחור היא רק לחסוך, ולהותיר את הכיס של טביב נפוח, ועל חשבון הפועל.

השחקנים שמאסו באותה התנהלות לא מצליחים להתנתק מהעובדה כי הבוס שלהם רק מחפש לחסוך בכל רגע נתון. טוטו תמוז רק מבקש להגיע לעמק השווה בנוגע למחיר הכרטיס ונתקל בהליכי בבוררות קרבים. שי אבוטבול מחכה למימוש החוזה שהובטח לו, ונתקל בחוסר היענות.

המרמור מצטבר אפוא, היכולת לא יכולה להתנתק מהחשיבה הכללית, וארבעה המשחקים האחרונים אומרים דרשני, הקבוצה אכולה מבפנים, וזאת למרות קהל ש"מת" לעטוף אותה באהבה, אך לא יכול להתעלם מהנעשה.

טביב בשלו, סוכנים אומרים לו כי עלותו של רכש זר, שאולי יוכל להציל את אותה מטרה הולכת ונעלמת, היא 400 אלף דולר, והוא? מציע 50 אלף. בלם סלובני שיכול לתת מענה להגנה מרובת החורים זוכה לכרטיס שכעבור יום מבוטל. אז כדאי לו לדעת לאדון טביב, כי אליפות לוקחים כשהזרים טובים ותורמים, כשהמערכת בריאה, וכשהבעלים אהוב. קרית שמונה לא צריכה יותר מבעלים אהוב, מאמן נאהב וחדר הלבשה חזק בכדי לפתוח פער כה גדול.

אז הנה כל הרפש מתחיל לצאת החוצה, שחקנים לא רוצים להישאר ומחכים רק לברוח, והמטרה הנעלה של טביב, כדאי לו שישכח ממנה וילמד קודם לתקן את ההתנהלות שלו, או שלא.

אלי "הודיני" גוטמן?

כמה שאנחנו הישראלים אוהבים לדבר על טורנירים בינלאומיים. אנחנו אוהבים להזכר במקסיקו 70 כשנה אגדית, ונוטים לחשוב שאנחנו באמת בקלאס הזה של הכדורגל. אנחנו באמת בקלאס הזה?כל קמפיין שנגמר ללא עליה הוא בשבילנו כמו עוד יום אבל לאומי. הדגל יורד לחצי התורן, ביקורות מכל הכיוונים על כמה שהמאמן לא מתאים, בין אם הוא מדבר עברית או לא, ומעל לכל מאשימים את בניון שלא נותן מספיק ורק נראה מאיים.

מתי נפסיק עם השטויות האלה?

עם מינויו של גוטמן אני יכול כמעט להבטיח לכם, לא נעלה למונדיאל, אבל, יש דרך שבה אנחנו כן יכולים להגיע לטורנירים האלה, והיא לאו דווקא קשורה בטורניר הנוכחי. המחשבה שלנו היא מוטעית מבסיסה כשאנחנו חושבים על הרגעי, על עכשיו, אם לא עלינו עכשיו אז צריך להתחיל לערוף ראשים ולפטר את כל המערכת, כי אולי מערכת אחרת תמציא איזה פיתרון פלאים למחסור הכדורגל במדינה שלנו.

אני מאחל לגוטמן המון בהצלחה, הוא השיג את התפקיד עם המון עבודה קשה, אין ספק שהוא מאמן ענק, באמת, במונחים ישראליים וכן, גם אירופאים. אם זה משיטת משחק, אם זה מבחירת שחקנים, שנים שגוטמן מוכיח שהוא יודע לבנות קבוצות ויודע לחנך שחקנים צעירים ומבוגרים לשחק את הכדורגל שלו. גוטמן כל הכבוד. אבל, אל תקשיב לכל אלה שיהיו סביבך. המערכת הכל כך לוחצת של הנבחרת שלנו גורמת למאמנים גדולים וטובים לאבד את הריכוז ולהתחיל לעשות דברים שלא היו אמורים לעשות.

דירוג אופ"א לגבינו משקר ובענק, בואו נודה בזה, בזמן שבמדינות קטנות אחרות באירופה יש התקדמות כבר שנים אנחנו נשארנו באותה נקודה. אנחנו חושבים שאנחנו בקלאס הגבוה של אירופה, שאנחנו כן יכולים לעלות לטורנירים האלה אבל אם לא נתמקד בדרך עצמה, של גידול השחקנים ולא בתוצאה אנחנו לא נראה מונדיאל גם לא בעוד 80 שנה.

המונדיאל הוא לא המטרה! אנחנו לא נגיע לשם. למה? כי צריך לבנות נבחרת מגובשת וחזקה דרך הקמפיין הראשון הזה, נבחרת עם הרכב ושיטה קבועים, נמאס לראות שחקנים בני 18-21 שרק נגעו בכדור בשני משחקי ליגה וכבר הם מקבלים את חולצת הנבחרת. המטרה האמיתית היא היורו הבא, שבו יהיו (רוב הסיכויים) 24 נבחרות במקום המתכונת הנוכחית. בתוך ה24 של אירופה אולי יש לנו מקום, כן, אולי. סוף סוף בחרו בישראל מאמן שאפשר לסמוך עליו, בואו לא נהרוס את זה במכבש הלחצים המטומטם שלנו כאילו היינו נבחרת ספרד או איטליה, אנחנו ישראל, מדינה עם כדורגל ברגה בינונית ביותר ומטה וכל מה שעלינו לעשות זה לעבוד קשה, ולא לחשוב שמאמן אחד יעשה פלאים במדינה חשוכת כדורגל, גוטמן הוא לא הארי הודיני!

תוצאות אפשר למדוד לאורך זמן, כשמאמן לאומי מגבש הרכב קבוע של שחקנים שיודעים לעבוד ביחד, מעל לכל אסור לשכוח את ההגרלה הקשה שקיבלנו למשחקי המוקדמות. כל מה שעלינו לעשות זה לקוות לטוב, לשחק כדורגל עם ביטחון ולשמור על הדירוג שלנו באופ"א בשביל היורו.

דז'ה וו במכבי חיפה

אליפות? מילה מאוד גסה בחיפה, אסור לדבר עליה כרגע בכלל, גביע המדינה? אולי, אם ילחמו, הבעיות התחילו באלישע? ביענק'לה? בדבאלישווילי?

בואו נודה באמת, לא משנה איזה מאמן היה בחיפה, גוטמן, שום, גרנט או שרף, כמעט אף אחד מהם לא היה עומד במה שקרה לאלישע, כל כך הרבה שחקני הרכב שוחררו לאירופה כמו לחמניות טריות שיצאו מהתנור, והוא נשאר עם מחסור גדול בשחקנים שאותו ניסה למלא בעזרת רכש לרוב. הרכש פגע בול? ממש לא, הוא דווקא די פגע במערכת העדינה כל כך בחיפה של אלישע.

מכבי חיפה
עומדת בפני עידן שונה, והאמת, היא עמדה בו כבר בעבר. עונת 93/94 נחשבת לאחת הגדולות בתולדות המועדון, אליפות ללא הפסדים שכללה בתוכה שחקנים כמו: אייל ברקוביץ', אריק בנאדו, אלון חרזי, שי הולצמן, סרגיי קנדאורוב, ראובן עטר וכו'… קבוצה אימתנית וחזקה, שלאט לאט פשוט פורקה ורובה עבר לאירופה, מצלצל מוכר? כן, בדיוק כמו מצבה של מכבי חיפה כיום. רק ימים יגידו כמה גדולים באמת רפאלוב, כיאל, מסיללה או כל שחקן אחר ששוחרר בשנים האחרונות, אבל מכל הסיטואציה הזאת ניתן להסיק שבשנים האחרונות פורקה בחיפה קבוצה שבנויה לאליפות, ונמכרה לאירופה, בדיוק כמו לפני כמעט 20 שנה.

דז'ה וו?

איך יצאו מכל המשבר הזה? הרבה נוער, ורכש מדויק וטוב, אבל עוד פעם, נוער טוב, עם דגש על מחלקת הנוער החיפאית. בשנת 1998 זכתה מכבי חיפה בגביע המדינה האחרון שלה, כאשר על הפודיום הניפו את הגביע הרבה שחקנים ממחלקת הנוער החיפאית, וגם כמה זרים שהתאימו מאוד למערכת. מאותו יום חיפה התחילו להתאושש, ואם תשימו לב טוב טוב בדפי ההסיטוריה תראו שבשנים לאחר מכן חיפה פתאום סיימה במקום השלישי, עונה לאחר מכן במקום השני כסגנית, ולאחר מכן התחילו להגיע כל האליפויות הרצופות של שנות ה-2000.
המטרה העיקרית של מכבי חיפה כרגע צריכה להיות מיקום טוב בטבלה, בלי הרבה דיבורים על אליפות או כל דבר אחר. נשארו רק שני מפעלים: הליגה וגביע המדינה. כדי שחיפה תצא מכל המצב הזה אסור לה לפטר את אלישע! אני חוזר ואומר א-ס-ו-ר! אלישע לוי צריך להתרכז באימון הקבוצה כדי שזאת תקבל את האיזון המתבקש ולא תגרר לזעזוע מערכתי בינואר, מה שלא יביא אליפות ובטח לא יביא שקט גם למאמן שייכנס לתפקיד וגם לא למכבי חיפה עצמה.

הגיע הזמן לבנות דור של שחקנים, כזה שייקח את חיפה להישגים חדשים, מההגנה ועד ההתקפה 

אישית, אני חושב שלאלישע לוי מגיעות מחיאות כפיים על הרבה הישגים שעשה עם הקבוצה באירופה ובארץ. אבל תפקידו בתור מאמן אמור להתסיים בסוף העונה הזאת כאשר הוא מכין את הקבוצה למאמן הבא אחריו, לא ידוע אם זה יהיה ראובן עטר, אבל בכל מקרה, אלישע חייב להכין את הקבוצה לבא אחריו. הטעויות של אלישע מתחילות במחסור בשיטת משחק, כאשר הוא לא מנתח נכון את כל השחקנים שבסגל שלו ופותח עם הרכבים לפעמים לא הגיוניים לסיטואציה הקיימת.

רוצים דוגמא? קחו את המשחק האחרון של חיפה: אלישע פותח עם חלוץ יחיד מול נועלת הטבלה הפועל פתח תקווה. נשמע סביר? צריך להתגוננן מול הפועל פתח תקווה? הטעויות של אלישע לוי ממשיכות ברכש הזוי לחלוטין. למעט בויאן שאראנוב ופילאבסקי המושאל בבית"ר לא ראיתי שחקנים גדולים בקדנציה של אלישע בחיפה.
רוצים עוד? זוכרים את חרזי? אותו המגן שמונה להיות סקאוט, איפה הוא בכל הסיטואציה? הוא אמור להביא שחקנים איכותיים לחיפה בתור סקאוט, לא? איפה הוא בתוך כל סיפור הרכש?ויענקל'ה? עד כמה הוא היה מוכן לפתוח את הכיס כדי להביא שחקנים טובים למועדון? והשאלה הגדולה מכל: מה עדיף? לחסוך כמה שקלים בהבאת שחקן זול שרוב הסיכויים יעזוב או להשקיע בשחקן ברמה קצת יותר גבוהה כדי לקבל תוצאות טובות יותר?

רוצים עוד קצת? מדוע חיפה מתחילה לעשות רוטציות של שוערים/בלמים/מגנים/קשרים/חלוצים כבר מפתיחת העונה? רוטציה אמורה להגיע בסביבות ינואר כאשר מצטברות פציעות ומגיעה עייפות לשחקנים שמשחקים בהרכב בכל משחק. סגל של 30 שחקנים? למי זה טוב? איזה לחץ משחקים  יש כאן בארץ בשילוב עם משחקים מאירופה? ומה עם סוגיית חיים מגרלשווילי? בשביל מה החתמתם שחקן שרק יושב ביציע? אם המגן היה רוצה מנוי לכל משחקי הקבוצה אני מאמין שהוא כבר היה קונה מזמן.

הרבה שאלות עולות כרגע בחיפה, ואני אישית חושב שבזמן הזה עדיף למכבי חיפה להתרכז בגביע המדינה, ובהכנה לעונה הבאה, כדי לבנות קבוצה לא לאליפות אחת בודדת, אלא לסדרה שלמה של אליפויות כמו שעשתה בעשור הקודם. אני פונה כאן גם לקהל הירוק, ואומר בצורה מאוד ברורה, אלישע עשה טעויות, זה נכון, כמו כל מאמן, אבל מה הוא אשם בכל ההחמצות האלה מול הפועל פתח תקווה? מה? שחקנים מגיעים למצבים, ובועטים החוצה או פועלים לאט מדי.

דרוש מכרז למשרת מאמן נבחרת ישראל בכדורגל

ביום 23.12.2011 פורסם באתר one  כי התקיימה פגישה בין אלי גוטמן לבין יו"ר ההתאחדות לכדורגל, ומ"מ היו"ר, ה"ה שטרן חלובה. כן נמסר כי הצדדים הסכימו על העסקתו של גוטמן כמאמן נבחרת ישראל בכדורגל, וכי תנאי העסקה כבר נמסרו לו לפני כחודשיים (אציין כי ידיעות דומות פורסמו ביתר כלי התקשורת). הידיעה מהווה המשך ישיר לריאיון הטלפוני שקוים יום לפני כן בין אופירה אסייג לבין שטרן חלובה, בו נשאל האחרון מדוע, בהנחה וכבר נסגר העניין עם המאמן, אין הודעה רשמית על מינוי המאמן? התשובה, הפשוטה בכנותה, הייתה כי "יש בירוקרטיה בהתאחדות לכדורגל".

מהי אותה בירוקרטיה? בהתאם להנחיה המופיעה בתקנה 3.1 לתקנון נבחרת ישראל, מאמן הנבחרת ימונה לתפקיד על ידי הנהלת ההתאחדות.

בשלב זה, על פי התקנה האמורה, נראה כי מינוי המאמן (שכבר מונה, אך טרם הוכרז בפומבי) נעשה בחוסר סמכות, וכל עוד לא יובא לאישור הנהלת ההתאחדות לכדורגל בישראל, אינו בעל כשירות משפטית.

אדגיש, טור זה אינו עוסק בדווקנות משפטית, ואינו משמש כמורה נבוכים לתקנוני ההתאחדות, אלא מהווה זכוכית מגדלת על דרך התנהלות ההתאחדות בכל הקשור לניהול ענף הכדורגל בישראל.

כינוס הנהלת ההתאחדות על כל 41 החברים, בעלי דעה מייעצת, ונציגי הציבור, אינה משימה מורכבת כלל. אך, מנגד, עלולה להוות פגיעה במעמדם הכל יכול של שליטי הכדורגל בהתאחדות, ובעיקר לסכל את ניסיונם לשים את אנשי שלומם בתפקידי מפתח.

עצם קיומו של הליך מסודר, בדמות מכרז פתוח או סגור, נועד להבטיח  כי המועמד העדיף יבחר. במיוחד לשם כך, חוקק חוק חובת המכרזים, התשנ"ב – 1992, והותקנו תקנות. ההתאחדות, על אף היותה גוף דו מהותי המחוייב בכללי ניהול תקין (ראו בהקשר זה את ה"פ (מרכז) 38218-03-10 סיעת בית"ר בהתאחדות לכדורגל נ' יו"ר ההתאחדות לכדורגל, ניתן ביום 20.6.10), הממומן מכספי מדינה, אינה, על פי הפרשנות העכשווית, נכללת בהגדרה של "גוף ציבורי" המופיע בסעיף הפרשנות לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג – 1993. פרסום מכרז למשרת מאמן, תאפשר למאמנים להציע מועמדותם, ליתן את משנתם בדבר התהליך הנדרש להעפלת הנבחרת לשלב הבתים, ואף יכולה להוביל לחסכון כספי ניכר, מעצם הגמשת ההצעה הכספית. כדוגמא, אייל ברקוביץ' שכינס מסיבת עיתונאים טען כי הציע את מועמדותו לאימון הנבחרת, אך במשך חמשת החודשים שחלפו הוא טרם זכה לתשובה בדבר מועמדותו. עצם חוצפתו החיובית של ברקוביץ' מראה כי התנהלות ההתאחדות אינה גלויה ומובנת, אף לא לשחקן נבחרת בעבר ולמועמד לאימון בהווה, אם כי מטעמו. ברקוביץ' ציין, בין היתר, כי הצוות יעבוד בעשירית מהמחיר שהוקצב למאמן זר, ישחק כדורגל התקפי. כל זאת אל מול פרננדס, שאיננו יודעים כיצד ועל מה הצליח לשכנע את קברניטי ההתאחדות למנותו למשרת המאמן, ובעיקר מדוע שולם לו השכר הגבוה, שכידוע לא הניב תוצאות משמחות.

תמוה עוד יותר, מדוע לא נשמע קולם של 41 חברי הנהלת ההתאחדות. הכיצד, יו"ר ההתאחדות ומ"מ היו"ר מרוקנים מתוכן את סמכות חברי ההנהלה ללא תגובה? מדוע חברי ההנהלה האמורים לנווט את ההתאחדות אינם עושים דבר בנדון? אציין כי המרצת פתיחה שהוגשה על ידי התנועה לאיכות השלטון בישראל בעקבות מינויו של גיא לוזון למאמן הנבחרת האולימפית נמחקה בהסכמת הצדדים (ה"פ (ת"א) 28407-08-10 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, ניתן ביום 4.11.2010).

לסיכום, לשיטתי, יש להטיל חובה על ההתאחדות לכדורגל בישראל לקיים הליך מסודר, ובעיקר בדלתיים פתוחות, למינוי מאמן הנבחרת.

הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני ספורט

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

ראול – תנו לי סיבה אחת טובה

אחד השחקנים הכי נערצים, הכי אנדרייטד והכי מהנים בכדורגל הספרדי והעולמי בכלל נעדר מן הנבחרת כבר כמעט 4 שנים ולא מוזמן יותר לסגל הספרדי. אין ויכוח לגבי יכולותיו של  השחקן הענק ראול ועל היכולת בשתי רגליו הנהדרות.

לצערו של השחקן הדגול יכולתו הנהדרת לא הצליחה להביא את התארים שציפו ממנו בנבחרת, על אחת כמה וכמה כשנבחרת זוכה בתארים (אלופת אירופה ואלופת העולם) בלעדיו! אז למה אנחנו כן צריכים לראות את אותו "ראולוזר" באליפות אירופה בקיץ הקרוב?

נתחיל מהסוף. ראול מחזיק במספר תארים אישיים נהדרים – הכובש המוביל של ליגת האלופות בכל הזמנים (71), מלך השערים של ריאל מדריד בכל הזמנים (309), הכובש מספר 2 אי פעם בליגה הספרדית וכמובן שיאן ההופעות של ריאל מדריד עם 550 הופעות במדים של הבלנקוס. בל נשכח את מספר התארים הרב להם זכה במדים הלבנים של הקבוצה ממדריד.

אך למרות אין ספור התארים האישיים והקבוצתיים, לא הצליח ראול להביא את התארים הכי חשובים לאומה הספרדית. החמצה שסחב איתו כל השנים והתארים היחידים שבהם לא זכה מעולם. כיום במדים של שאלקה הגרמנית ראול מציג יכולת נהדרת ואחראי לא מעט לעובדה שקבוצתו מדורגת במעלה הטבלה וממוקמת מצוין בהמשך המאבק על אליפות הבונסליגה.

לאחרונה קמו קולות רבים להחזרתו של ראול לנבחרת הספרדית גם בגלל יכולתו וכמובן לאור פציעתו של חלוץ ברצלונה דויד וייה. האחרון צפוי להחלים מהפציעה הקשה אותה ספג לאחרונה ואולי להיות כשיר לאליפות אירופה בקיץ אבל בנבחרת אדומה-צהובה לא לוקחים סיכונים והתקשורת כבר התחילה להריץ את הקמפיין התורן שלה: החזרת ראול לנבחרת!

למה לא להחזיר את ראול בנבחרת

"ראולוזר" – הכינוי לו זכה במדי הנבחרת. לצערנו כל זמן שראול המחונן היה חלק מהנבחרת הנהדרת הזו הם לא הצליחו לזכות בתארים. יצא המזל והגיע המאמן המעולה – ויסנטה דל בוסקה להצעיד את הנבחרת. דל בוסקה החליט על הצערת הנבחרת ועל כך ראול שילם את המחיר. מה שקרה מאז בנבחרת כולנו יודעים.

חלוצים שתמיד חסו בצילו פתאום קיבלו את אור הזרקורים ואת ההזדמנות שכל כך חיכו לה והרשימה לא קצרה, בין השמות שמככבים אפשר למצוא את החלוצים הטובים שיש ל-לה ליגה להציע: פרננדו יורנטה (אתלטיקו בילבאו), פדרו (ברצלונה), רוברטו סולדאדו (ולנסיה), אלברו נגרדו (סביליה), אדריאן לופס (אתלטיקו מדריד). רובם צעירים שעתידם עוד לפניהם. טורניר כמו אליפות אירופה בהחלט יכול לתת להם זינוק משמעותי במדים של קבוצתם בעונה הבאה.

 למה כן להחזיר את ראול בנבחרת

למרות הלוזריות בנבחרת אי אפשר לשכוח שראול הוא אחד הסמלים הכי גדולים של ספרד אי פעם. האיש שתמיד נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון. לא משנה באיזה גיל, לא משנה באיזה מדים. תמיד יש על מי לסמוך בהתקפה. גם היום בכושרו הנוכחי הוא אחד החלוצים הכי טובים שיש ליבשת להציע. הבייבי פייס האלגנט שרוצה תואר בינלאומי אחד שיהיה חתום על שמו. ולמי אם לא לראול מגיע הכבוד לזכות בו?

אבל עם כל הכבוד לראול אין סיבה להחזיר אותו לסגל. הוא עשה את שלו והגיע הזמן להמשיך הלאה. כל האחרים לא פחות טובים ואולי אף יותר. לפי איך שזה נראה, אין סיבה טובה לחזור אחורה, או שאולי הפעם כן?

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

קמבינה

הוא נבחר רק תשיעי בדראפט האחרון, למרות שחזו לו בחירה גבוהה יותר, אך קמבה ווקר, הוא ה"קומבו גארד" במיטבו. מוביל, קולע וחזק. מייקל ג'ורדן יתענג ביציעים?

השנים האחרונות ב-NBA רוויות רכזים מוכשרים, כאלו שהם למעשה גולת הכותרת של הליגה. דריק רוז מהתל בכולם, כריס פול היה "הדיבור" של הקיץ הנוכחי, אם ראג'ון רונדו ידע גם לקלוע הוא יהיה הרכז המושלם וקיירי אירווינג הוא הבחירה מספר אחת בדראפט. הקבוצות פשוט מבססות עצמן על שחקנים בעמדה מספר אחת במגרש, כאלו שאמורים להוליד קבוצה טובה יותר.

גבוהים לא חסרים בסגל של פול סילאס, אז כנראה שמייקל ג'ורדן, הבעלים של הבובקאטס משארלוט כיוון את הבחירה של הקבוצה מצפון קרוליינה גם כן אל העמדה הזו. אשתקד זה הסתיים בנגיעה בפלייאוף, השנה הרבה מונח על הכתפיים של ווקר ה"פרשמן" במטרה לסחוב אותם צעד אחד מעלה.

קומבו בהזמנה

קמבה ווקר, יליד רובע ברונקס בניו  יורק, נחשב למרות 185 הסנטימטרים שלו, לקומבו גארד משובח. הוא בנוי חזק, עם מוטת ידיים רחבה, יודע למסור ולקלוע, ובייחוד להפוך את ניווט המשחק לחוויה. קומבו גארד הוא מי שמשלב את מירב התכונות הללו כרכז. כוח, מנהיגות, קליעה, מסירה, וכשצריך אפילו ריבאונד.

הוא מגיע כאלוף המכללות עם קונטיקט של ג'ים קלהון, הוותיק, ולאחר שהשיג שם ממוצעים של 23.5 נק' ו-4.5 אס' בעונת האליפות של ה"האסקיס", ובעיקר מגיע רעב.

בתחזית הדראפט נבעו המומחים בארה"ב כי יהיה תואם טימי הארדווי, ועל כך חותמים לא רק בעליה של הבובקאטס, אלא גם אוהדים שאר הקבוצות בליגה. "משחק מחשמל", כך מאפיינים את סגנון משחקו של ווקר. הוא יכול להאיץ את קצב המשחק של חבריו, ומנגד גם לנווט אותו בהדרגה לקצב נמוך. רכז ששולט בקצב המשחק במלוא מובן המילה.

יתרה מכל ווקר הוא ווינר, פעלתן וכזה שלא מפחד לקחת אחרויות. אשתקד הוא עשה זאת לא פעם במשחקיה של קונטיקט, גם במסגרת טורניר "הביג איסט" עצמו, במשחק רבע הגמר נגד פיטסבורג. לקיחת אחריות? גם זה לא מרתיע אותו.

שרי החוץ

אשתקד שארלוט לא נהנתה ממשחק חוץ איכותי, אז נכון, דיג'יי אוגוסטין אמנם ימשיך להיות הרכז הפותח של הקבוצה, כשלצידו ג'ראלד הנדרסון, אך צירופם של רג'י וויליאמס המנוסה והעומק שיוסיף קמבה ווקר, עשוי לא רק להפוך את עמדות החוץ לפופולאריות יותר, אלא גם להוביל לשינוי ברוטציה, לפחות בעמדה הראשית הזו, שנקראת רכז.

הגבוהים של שארלוט, מטיירוס תומאס, דרך אדוארדו נאחרה, דסאנאה דיופ ובוריס דיאו ועד לבחירת דראפט נוספת ואלמונית בדמותו של ביסמאק ביומבו מרוויחים גארד שעם הזמן יהפוך לספק העיקרי שלהם בצבע.

משחקי האימון הראו אמנם על קשיי הסתגלות מסויימים של ווקר לתנאים החדשים בליגה של הגדולים, אך עם מעט בטחון והרבה ליטוש, קמבה ווקר עשוי להיות אחת מהפתעות העונה, ולבטח מנייה בעלייה, לפחות בעיני הבעלים המפורסם. עם שק יכולת אדיר כפוטנציאל, קמבה עוד יהפוך לקומבינה של הדראפט. קמבינה

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

ה"סופר טים" – שינוי אופייה של הליגה

הסתיימה השביתה וב-NBA התחילו לעבוד. ובקצב. כל יום שחקנים חופשיים חותמים בקבוצות חדשות, וטריידים  משמעותיים המתבצעים משנים את אופיין של הקבוצות. הייתי רוצה להתייחס לתופעה המסעירה את הליגה בשנים האחרונות וזוהי לידתה של ה"סופר-טים”.

בתקופה האחרונה אנו נחשפים ללידתן של קבוצות בעלות 2-3 כוכבי על מרכזיים.

בוסטון של פירס, אלן, וגארנט, הלייקרס של קובי, וגאסול וכמובן מיאמי של ווייד, לברון ג'יימס וכריס בוש הן דוגמאות בולטות לכך. הכוכבים הגדולים ביותר מבינים שכדי לקחת אליפות הם צריכים לוותר (קצת) על האגו, על הכסף והמעמד כדי לקחת טבעת. בעוד שפירס, אלן וגארנט עשו זאת לאחר גיל 30 ואחרי 10 שנים באותה קבוצה לוזרית, חבורת הצעירים ממיאמי החליטה שהיא לא מחכה יותר מדי וחוברת יחדיו כדי ליצור את ה"סופר טים" מפלורידה.

הייתם חושבים שבעקבות הכישלון של הכוכבים ממיאמי מול דאלאס (וכוכבה היחיד, נוביצקי) בסדרת הגמר האחרונה הקונספט של ה"סופר-טים" קצת ייפגע. אבל ההפך הוא הנכון. כבר בשבועיים האחרונים אנחנו עדים ללחץ של כוכבי על נוספים בליגה: כריס פול ודוויט הווארד המאיימים לעזוב את הקבוצה בה עשו את כל הקריירה המקצוענית שלהם ולעבור לקבוצה אחרת בה יש כוכב אחד לפחות. תחילה רצה כריס פול לחבור לאמארה וכרמלו בניו יורק או לקובי בלייקרס, אבל בסוף "הסתפק" בבלייק גריפין מהקליפרס. בעוד שעניינו המרכזי של הווארד הוא להשאיר חותם רשמי על כך שהוא הסופרמן האמיתי ולהיות המחליף של שאקיל בלייקרס.

החלטתו הדרמטית של לברון בקיץ שעבר לחבור לווייד ובוש במיאמי נתנה לכל שאר הכוכבים בליגה להבין שכדי שהם לא יהפכו להיות רג'י מילר, גארי פייטון וקארל מלון הבאים (שחקנים גדולים שלא לקחו אליפות), הם צריכים לעשות שינוי ועכשיו. לא עוד 7 שנים עם חוזה מירבי בקבוצה בינונית. לא עוד תירוצים של ג'נרל מנג'רים שמנסים בכל הכוח להשאיר אותך בקבוצה. כל הכוח נמצא אצל כוכב העל, והוא זה שיקבע לאן הליגה והוא ילכו.

ה"סופר טים" היא התוצאה הישירה של שינוי מאזן הכוחות בליגה. אם עד לפני מספר שנים בעלי הקבוצות והג'נרל מנג'רים שלהם שלטו בשחקנים וביחסי הכוחות בליגה, אז היום הכוכבים הם אלו שקובעים את כללי המשחק.

כמו שכולם יודעים אין עשן בלי אש. כך גם הפך להיות ברור שללא כוכבים אין ליגה. והחשוב ביותר, שהם יהיו מרוצים. בסופו של דבר אפילו הקומינישר, דייוויד סטרן, הבין שכדי להמשיך ולשמור על המותג שנקרא NBA הוא צריך לנשוך שפתיים ולתת לטבע לעשות את שלו. ומי ששולט היום בטבע של ה- NBA הם השחקנים.

לדעתי, השינוי ב-DNA של הליגה פוגע בה. אז נכון שהחלום של לא מעט אנשים זה לראות כוכבי על משחקים ביחד יותר פעמים ,ולא פעם בכמה שנים במסגרת הדרים טים. ונכון שאין דבר יפה יותר מלראות את ווייד נותן אסיסט לדאנק של לברון. יחד עם זאת, השוויוניות שאפיינה את הליגה לאורך שנים נפגעת. שווקים שלמים נשארים ללא פרנציי'ז פליירז, אוהדים פחות ופחות מגיעים למשחקים והפתעות בפלייאוף הולכות ומתמעטות.

לסיכום, לידתה של ה"סופר טים" גורמת לשינוי אופייה של הליגה על המגרש ומחוצה לה. כעת, כאשר הכוח בידי השחקנים, יהיה מעניין לצפות איזו ליגה אנחנו הולכים לקבל בעונה הקרובה.

בואו תהיו חברים שלנו בפייסבוק

ענישה? לא רע, רק על חשבון מי היא באה?

ראשית, אפתח בווידוי. אני אוהד מכבי תל אביב, אך לפני הכל אני אוהד כדורגל ולא משנה מהיכן על הגלובוס הוא מגיע. לכן נחרדתי לגלות את העונש המזעזע וחסר הפרופורציות שספגה קבוצת בית”ר ירושלים בעקבות התפרעות האוהדים שלה במשחק מול בני יהודה.

הסיבה שהוענש הזה מקומם במיוחד הוא חוסר המידתיות בענישה של בית הדין של ההתאחדות לכדורגל (מוסד שמזמן איבד את הרלוונטיות שלו אבל על כך בטור הבא) שהרי הקבוצות ה’גדולות’ זכו רק בחודשים האחרונים לעונשים מגוחכים. מכבי תל אביב למשל נדדה עם אוהדיה למשחק מול מכבי נתניה שהתקיים בירושלים (ועל כך נאמר כל הכבוד לאדון לוזון על קירוב הכדורגל לפריפריה). מכבי חיפה למשל נענשה בקנס מגוחך על השלכת מוט ברזל לכיוונו של אלישע (ומה היא קורה אם המוט היה פוגע ביעדו?) וכמובן אלופת הענישות הבלתי הגיוניות – קבוצת הפועל תל אביב שפשוט סגרה יציע (אך שיכנה את אוהדי אותו היציע ביציע צמוד), לא מקבלת עונשים של משחקי רדיוס (מה שלא מונע מראשיה להתבכיין על קנסות רחוקים שהם מקבלים) ולא נתחיל אפילו לדבר על הרכישה ההזויה של אביחי ידין וסמואל יבואה בזמנו וכל זאת כאשר הבעלים הוא עבריין מורשע בעבירה פלילית שעל פי החוק אסור לו כלל להחזיק בקבוצת ספורט מכיוון שהוא כפוף לתקופת צינון.

כנראה שבית הדין מבצע נוהל של איפה ואיפה. וכך למשל לא צריך להרחיק עד ירושלים, גם קבוצות כמו הפועל עכו, הפועל רמת גן וקבוצות נוספות סבלו מנחת זרועו האיומה של תובע ההתאחדות.

אינני אומר שלא צריך להעניש קבוצות. כמובן שעונשים צריכים להינתן וליצור הרתעה אבל יש לנהוג במידה שווה כלפי כל הקבוצות. באנגליה למשל בחרו להעמיד לדין פלילי ולא במסגרת ההתאחדות את ג’ון טרי (להזכירכם קפטן קבוצה קטנה בשם צ’לסי), באיטליה לא פחדו להתעמת מול מילאן ויובנטוס בשעתו הקשה של הכדורגל האיטלקי ואף הורידו את הגברת הזקנה ליגה (מה שלא הוסיף לה שנים) ורק אצלנו בלבונטין הים תיכוני, ממלכת חלם של הכדורגל הישראלי ישנה חלוקה דיכוטומית לגדולות וקטנות כאשר אלו סובלות אי צדק ואלו נהנות מההפקר. הייתי מייעץ לבית”ר ירושלים ולשאר הקבוצות להחרים את הליגה, לא בטענה שהעונש אינו מגיע, אלא בטענה שיש ליצור היררכיה ברורה של עונשים לכל הקבוצות ולא משנה שמן, כי היום זו בית”ר ירושלים ומחר זו יכולה להיות נתניה או כל קבוצה אחרת.

בעצם חוץ ממכבי פתח תקווה, היא מסודרת בהתאחדות אף יותר מהקבוצות הגדולות. אולי היא בעצם הקבוצה הבכירה של הכדורגל הישראלי?

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק