אחד השחקנים הכי נערצים, הכי אנדרייטד והכי מהנים בכדורגל הספרדי והעולמי בכלל נעדר מן הנבחרת כבר כמעט 4 שנים ולא מוזמן יותר לסגל הספרדי. אין ויכוח לגבי יכולותיו של  השחקן הענק ראול ועל היכולת בשתי רגליו הנהדרות.

לצערו של השחקן הדגול יכולתו הנהדרת לא הצליחה להביא את התארים שציפו ממנו בנבחרת, על אחת כמה וכמה כשנבחרת זוכה בתארים (אלופת אירופה ואלופת העולם) בלעדיו! אז למה אנחנו כן צריכים לראות את אותו "ראולוזר" באליפות אירופה בקיץ הקרוב?

נתחיל מהסוף. ראול מחזיק במספר תארים אישיים נהדרים – הכובש המוביל של ליגת האלופות בכל הזמנים (71), מלך השערים של ריאל מדריד בכל הזמנים (309), הכובש מספר 2 אי פעם בליגה הספרדית וכמובן שיאן ההופעות של ריאל מדריד עם 550 הופעות במדים של הבלנקוס. בל נשכח את מספר התארים הרב להם זכה במדים הלבנים של הקבוצה ממדריד.

אך למרות אין ספור התארים האישיים והקבוצתיים, לא הצליח ראול להביא את התארים הכי חשובים לאומה הספרדית. החמצה שסחב איתו כל השנים והתארים היחידים שבהם לא זכה מעולם. כיום במדים של שאלקה הגרמנית ראול מציג יכולת נהדרת ואחראי לא מעט לעובדה שקבוצתו מדורגת במעלה הטבלה וממוקמת מצוין בהמשך המאבק על אליפות הבונסליגה.

לאחרונה קמו קולות רבים להחזרתו של ראול לנבחרת הספרדית גם בגלל יכולתו וכמובן לאור פציעתו של חלוץ ברצלונה דויד וייה. האחרון צפוי להחלים מהפציעה הקשה אותה ספג לאחרונה ואולי להיות כשיר לאליפות אירופה בקיץ אבל בנבחרת אדומה-צהובה לא לוקחים סיכונים והתקשורת כבר התחילה להריץ את הקמפיין התורן שלה: החזרת ראול לנבחרת!

למה לא להחזיר את ראול בנבחרת

"ראולוזר" – הכינוי לו זכה במדי הנבחרת. לצערנו כל זמן שראול המחונן היה חלק מהנבחרת הנהדרת הזו הם לא הצליחו לזכות בתארים. יצא המזל והגיע המאמן המעולה – ויסנטה דל בוסקה להצעיד את הנבחרת. דל בוסקה החליט על הצערת הנבחרת ועל כך ראול שילם את המחיר. מה שקרה מאז בנבחרת כולנו יודעים.

חלוצים שתמיד חסו בצילו פתאום קיבלו את אור הזרקורים ואת ההזדמנות שכל כך חיכו לה והרשימה לא קצרה, בין השמות שמככבים אפשר למצוא את החלוצים הטובים שיש ל-לה ליגה להציע: פרננדו יורנטה (אתלטיקו בילבאו), פדרו (ברצלונה), רוברטו סולדאדו (ולנסיה), אלברו נגרדו (סביליה), אדריאן לופס (אתלטיקו מדריד). רובם צעירים שעתידם עוד לפניהם. טורניר כמו אליפות אירופה בהחלט יכול לתת להם זינוק משמעותי במדים של קבוצתם בעונה הבאה.

 למה כן להחזיר את ראול בנבחרת

למרות הלוזריות בנבחרת אי אפשר לשכוח שראול הוא אחד הסמלים הכי גדולים של ספרד אי פעם. האיש שתמיד נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון. לא משנה באיזה גיל, לא משנה באיזה מדים. תמיד יש על מי לסמוך בהתקפה. גם היום בכושרו הנוכחי הוא אחד החלוצים הכי טובים שיש ליבשת להציע. הבייבי פייס האלגנט שרוצה תואר בינלאומי אחד שיהיה חתום על שמו. ולמי אם לא לראול מגיע הכבוד לזכות בו?

אבל עם כל הכבוד לראול אין סיבה להחזיר אותו לסגל. הוא עשה את שלו והגיע הזמן להמשיך הלאה. כל האחרים לא פחות טובים ואולי אף יותר. לפי איך שזה נראה, אין סיבה טובה לחזור אחורה, או שאולי הפעם כן?

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

אמנם זה עוד מוקדם להכריז, מוקדם להתחיל לחגוג ולהוציא את ההמונים לרחובות מדריד, אך נראה כי סוף סוף הגיע האדם שידע מה לעשות עם כל הכסף שנשפך במועדון הזה, ריאל מדריד.

אפשר לסלוד כמו רבים אחרים מהדרך, מחוסר גידול שחקנים תוצרת בית, כשאפילו את הסמל הכי גדול, ראול גונזאלס, לא השכילו במדריד להשאיר, אבל העונה, התוצאות גורמות לחשיבה כי אין מי שיעמוד בדרך של ריאל מדריד לכל תואר נכסף. גם ברנד שוסטר, חואנדה ראמוס ובטח מנואל פלגריני בנו לעצמם סגל נוצץ, הרי סכומי עתק וגירעונות מטורפים, לא מרתיעים את בעלי המועדון השונים, החל מלורנסו סאנז ועד לפלורנטינו פרס, לשפוך מאות מיליוני דולרים, להביא שורות של שחקנים, חלקם כושלים, חלקם פחות. רוביניו, מאמדו דיארה, ג'וליו באפטיסטה, מצלדר, בנזמה, ואן דר וארט, דרנטה וסניידר, הן רק חלק מרשימת שמות שנכשלו במדי ה"בלאנקוס".

חרף עלותם הגבוהה, חלקם אף השתקם במקום אחר (ווסלי סניידר), וזאת למרות שכל מאמן קיבל לידיו שורה של שחקני טופ עולמיים, כשפלגריני אף זכה בשניים מהגדולים שבדור הנוכחי, קאקה וכריסטיאנו רונאלדו ועדיין מצא עצמו נושף בעורפה של המכונה של פפ גוארדיולה (אדריכל מפת ברצלונה בכדורגל).

כנראה שיש בו משהו במוריניו הזה, כנראה שהוא באמת מיוחד, הוא ידע בדיוק אילו שחקנים ישלימו לו את הפאזל, די מאריה נראה כפגיעה בול באגף השמאלי, קראבליו חבר אליו שוב וכנראה שמוריניו יודע למה. השקט שהוא משרה על ההגנה הוא כשלעצמו מיוחד, אוזיל וחדירה, אחרי מונדיאל נהדר, ממשיכים בקו העלייה, ולגבי כריסטיאנו רונאלדו, כנראה שמאמן מלאום כמו שלו, גורם לו לחזור לכושר האימתני משנתו האחרונה ביונייטד.

מעל הכל מוריניו יודע לנווט את המשחק, לא בוחל בשום אמצעים, ושמות לא משחקים אצלו. פעם זהו קאנלס הצעיר הכשרוני, ופעם פדרו לאון, כולם רוכשים למוריניו כבוד ונותנים עבורו את ה"תחת" במגרש, והתוצאות נשקפות לנגד עינינו.
מילאן שהתחמשה גם היא בסוללת כוכבים לא היוותה כלל יריב לריאל מדריד הנוכחית, וכמובן שגם קבוצות הליגה הספרדית אוכלות מרורים לאחרונה.

עוד מוקדם להספיד את בארסה, אבל היא נראית מקרטעת ושבעה מעט, ומוריניו מגיע רעב, מכניס רעב גם לשחקניו ולא נראים סימני דעיכה במכונה הזו, אלא רק נסיקה כלפי מעלה ביכולת.
העונה הזו הולכת להיות שנת הבלאנקוס, גם בזירה המקומית, וגם בזירה האירופית, כנראה שמה שהיה צריך זוהי יד מכוונת ומנווטת ולא סוללת כוכבים שנתית שנכשלת.
עוד ידובר רבות על כך שהבנקים בספרד מאפשרים לשתי הגדולות, בארסה וריאל, לשחק עם הכסף, להיכנס לגירעונות ולא להיפגע במסעות הרכש שלהם, בעוד לקבוצות האחרות הם רק מתאכזרים, אבל בינתיים תנו למוריניו להוכיח את היותו מיוחד.

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

אני אוהד ריאל מדריד. ולא משנה מה אני אעשה, כנראה שתמיד אני אשאר כזה.

זה התחיל מפני שפשוט זו הייתה הקבוצה הראשונה שעליה שמעתי מחו"ל. כילד בשנות ה – 90 הייתי משחק כדורסל כל הזמן ולא הייתי בקיא בכדורגל, אבל כששמעתי על ריאל מדריד, על השחקנים שלה ועל הכדורגל שהיא משחקת בכיכובם של  סוקר, מיאטוביץ', ראול גונזאלס הצעיר, היירו וכל אותם כוכבים אחרים פשוט הייתי מהופנט.

לא קל להיות אוהד של ריאל מדריד כשכל החברים אוהדי בארסה. בתחילת הדרך התגאיתי תמיד בזה שריאל מדריד היא מועדון מפואר יותר, בעל יותר תארים ולא משנה מה יקרה, הם ינצחו את המשחק החשוב בסוף.
הסיבה לאהבה היא המסורת, המסורת של הניצחונות והמסורת של המקצוענות. אני עוזב לרגע את כל נושא פרנקו והדיקטטורה כי זה לא רלוונטי לילד מישראל, מה שרלוונטי היה הביטחון, שלא משנה מה יקרה ריאל מדריד תמיד תשלוט וכל זאת למרות שהם זכו רק בגביע אירופה אחד ושלוש אליפויות במהלך שנות ה – 90, איכשהו תמיד הרגשתי בטוח בניצחון שלהם.

בשנים האחרונות אני ממשיך לאהוד אותם באותה תשוקה, רואה משחקים שמשודרים, מתעדכן בתוצאות ואפילו תכננתי ביקור בסנטיאגו ברנבאו (ואני מתבייש לומר אבל עד עכשיו לא הגעתי לשם) שלצערי לא יצא אל הפועל בגלל כל מיני סיבות.
הבעיה שלי עם ריאל מדריד היא בעונה האחרונה. הצביון המדרידיסטי מתחיל להעלם, תחושת העליונות נעלמה וכיום אני מרגיש שריאל מדריד היא קבוצה שתפקידה הוא לתת לברצלונה איזושהי תחרות וליצור עניין בליגה בפן המקצועי ובפן הציורי.
מהבחינה המקצועית, כי יש שם סגל שחקנים מהאיכותיים אם לא הכי איכותיים שקיים וציורי בגלל שפיכת הכספים האדירה והכישלון האדיר של הקבוצה בשנים האחרונות.

מאוד התאכזבתי בשנה שעברה כשרונלאדו חתם בקבוצה. אני לא אוהב אותו, בעיקר בגלל האופי שלו. הוא שחצן מידי לטעמי ולא מוכן לעשות את העבודה השחורה במגרש למרות שאני מסכים שהוא אחד השחקנים הגדולים בעולם, הוא עושה דברים עם הכדור שאחרים רק חלמו כילדים, אבל אני לא רוצה אותו אצלנו! למה? כי לא על הפרימדונות הייתה בנויה הריאל שאני זוכר כילד. היא הייתה בנויה על מכונה משומנת היטב שכל אחד בה ידע את התפקיד שלו.

העזיבה של ראול גונזאלס רק המחישה אצלי את איבוד הערך הרגשי של הקבוצה, אין סמל יותר גדול ממנו ולמרות זאת נתנו לו ללכת כאילו מדובר בשחקן זר שהגיע לשנה שנתיים ופשוט לא התאקלם. ואם זה לא מספיק נתנו לרונאלדו את מספר החולצה שלו. זה פשוט מעציב אותי ומאכזב אותי. תמיד התפארתי במסורת של ריאל מדריד  וכיום אני לא מסוגל למצוא שחקן שעלה מהנוער שמצליח למצוא דקות בהרכב. לפחות הם עדיין ממשיכים להחתים שחקנים ספרדים.

צריך להבין שאני לא אוהד של ניצחונות ולעולם לא אהיה ובגלל זה אני ממשיך לאהוד את הפועל באר שבע כל השנים הללו, אבל אני רוצה שחקנים שלא מגיעים בשביל משכורת ובשביל להיות בכותרות. אני רוצה שחקנים שירצו להביא תארים עם כדורגל נכון וזה לא צריך להיות כדורגל יפה כמו של ברצלונה, פשוט לנצח או לפחות לתת את הלב במגרש כשזה לא מצליח.
אני מקווה שמישהו יתפקח בריאל מדריד מהר, כי נכון להיום אני כבר לא כל כך מתאמץ לראות את השידורים ועדין שוקל אם לחדש את כרטיס חבר המועדון בארגון האוהדים.

לטור ראול גונזאלס כמשל
לטורים בנושא כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

קודם כל, אני חייב להתוודות, אני אוהד בארסה..וזה בדיוק מה שעושה את ראול לאחד השחקנים הגדולים של כל הזמנים. אפילו בתור חובב קטלוניה, אני אוהב את ראול.
ואיך אפשר שלא? ראול מסמל את כל מה שנגמר בכדורגל עולמי. אין עוד שחקנים בעולם, שנלחמים עבור הסמל, גם שחקנים כמו סטיבן ג'רארד למשל, שנולד באנפילד, מתנה את ההשארות שלו בקבוצה, בהתקדמות שלה, ובשחקנים שישחקו לידו ובחיזוק, כמעט כל "סמל" כזה או אחר, שוחח במהלך הקריירה עם קבוצות אחרות, וחשב על עזיבה. אבל לא ראול. גם כאשר אחרי עונות מופלאות, הביאו חלוצים במיליוני דולרים, בשביל לתפוס את מקומו, הוא ישב בשקט עד שחזר למרכז הבמה, ולהרכב, תמיד. שריאל קרטעה, תמיד היה לה שחקן מעל כולם, שיתן את הגול החשוב, ויותר חשוב מזה, יסחוף את הקבוצה למחוייבות טוטאלית. גם ששחקן, מלך השערים של ריאל בכל הזמנים, מלך שערי הנבחרת, התחיל את השנה האחרונה, בתור שחקן ספסל מובהק, ועדיין, גם שקיבל 10 דקות ואף פחות, הזיע יותר מכל שחקן אחר על הדשא.
הליכתו מריאל, מבחינתי הינה מותו של הסמל האחרון בפני, וגם פה אין אשמה בראול, אלא בריאל. קבוצה שלא יכולה למצוא מקום, לסמל הכי גדול שלה ב – 40 שנים האחרונות, תמשיך להשתרך מאחור אחרי קבוצה שדובקת בצעירים שלה ובילדים שגדלו אצלה. ברצלונה מראה לכולם איך אפשר לשמור על מסורת, על לאומיות (קטלונית) ועל כוכבים שישארו רלוונטים.
הנסיון לבנות אימפריות של כוכבים, נכשלו בצורה טוטאלית במהלך העשור האחרון, גם בריאל, חוץ מהקבוצה של תחילת העשור שהייתה בנויה על שלד יציב, וכוכב אחד שמגיע כל קיץ, ואם במכבי תל אביב , מ.ס אשדוד וכדומה. בלי שחקני בית, אין לקבוצות קשר אמיתי לקהל שלהם, וישנו ניכור לסמל ולמושגים שמועדונים בסדר גודל הזה צריכים לייצג.

בחזרה לקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט