אם יש משהו יותר מגעיל ממשחק כדורגל משעמם להחריד או התפרעות אוהדים ביציעים – זה התפרעות של שחקנים על כר הדשא. שחקני מכבי פתח תקווה והפועל חיפה, הגעתם לשיא השפל, לאיזור המגעיל ביותר, לא מגיע לאף אחת מכן להישאר בליגה, אין מקום לדברים כאלה בכדורגל הישראלי.

פה ושם משיחות עם אנשים שונים שמעתי צחקוקים קלים על כך שהיה זה עלי חטיב שחטף מכות בסיום. לי אישית, זה לא משנה אם חטיב הוא זה שהופל והוכה, אם זה יובל אבידור, או אם זה אפרים בוגלה. אני לא מסתכל על מוצאו של האדם, את הנושאים האלה חילקו בכוונה לשתי מילים שונות, ספורט ו- פוליטיקה.

מעבר לפוליטיקה ולספורט, בתוך התחום הספורטיבי עצמו יש ענפים שונים, כדורגל, כדורסל, טניס וכו'… מה שראינו בסיום המשחק הוא לא כדורגל ואפילו לא אומנות לחימה, זה פשוט גועל נפש והעונש אמור להיות בהתאם!

אחרי כל התיקים שראינו עוברים העונה בבתי הדין, אני אישית חושב שזהו החמור ביותר! כי אם לשחקנים על הדשא מותר להתנהג כמו מתאגרפים מה נגיד על האוהדים? להם אסור? הם באים למגרש בשביל הכדורגל, בשביל השחקנים, ומה יגידו הילדים הקטנים? על מה נגדל אותם? על דברים כאלה? ככה אתם רוצים להפוך את הכדורגל בארץ לספורט חזק ומוביל?

הרבה אנשים בסביבה התקשורתית וגם בסביבת הכדורגל, אומרים שכל גל האלימות הזה, מהאוהדים, מהשחקנים ומהבעלים ייגמר במוות. גם אני אישית הגעתי למסקנה הזאת, במדינה שבה: אין כבוד לאיש, מפגינים וזורקים חפצים אל תוך ביתו של הבעלים, אוהדים מוציאים את תסכולם במתקנים ובאצטדיונים ושחקנים ממורמרים מוציאים את תסכולם באגרופים – יהיו הרוגים! פשוט מאוד, זה ייגמר רע, ייגמר רע מאוד.

מיליון ישיבות היו בכנסת על האלימות בספורט, כל פעם אנחנו מתקרבים נגיעה אחת מאירועים עם הרוגים, סיפורו של אמיר רנד באליפות בחיפה, סיפור המאבטח והחזיז בכדורסל הישראלי, אם לא נעצור את הדברים האלה עכשיו, זה ייגמר באסון. אולי כשטרגדיה כזאת תקרה במדינה שלנו, יבינו את המסר, כי הספורט כאן פשוט מתדרדר לזירת אגרוף חסרת רחמים. לא רק שהשחקנים בארץ כבר לא נותנים לנו כדורגל איכותי והם עסוקים בנהנתנות ובחורות, עכשיו הם גם מנסים לעשות הסבה מקצועית למתאגרפים, המסקנה היחידה היא שהכדורגלן הישראלי "מבלה כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה".

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני יכול להגיד בצורה הכי ברורה שיש, תורידו נקודות! לא האוהדים עשו את זה, האבטחה לא אשמה, גם לא התקשורת, היו שם שתי קבוצות שהחליטו להפוך את המגרש לזירת WWE ועל כך הן צריכות להיענש! על ביזוי המעמד, על הפגיעה הפיזית, זאת פשוט בושה, אין ל"כרישים" או ל"לוזונים" לאן לברוח עכשיו, דמם בראשם, או בעצם, בשיניו של חטיב…

מר לוזון עומד מול אחת הנקודות הקשות ביותר בתפקידו, אחרי שהגדיל את הליגה (אני מאמין שעשה זאת כדי שמכבי שלו לא תרד) ואחרי שצמצמם אותה שוב (כי האמין שזה יספיק לה העונה) הוא צריך לעמוד מול ילדתו בקטנה ולהעניש אותה, בצורה החמורה ביותר!

מצטער לאכזב, אבל זה כבר לא זה. משהו בי נכבה? זה אני לא בסדר? איך אפשר לאבד תשוקה ואהדה רבה כל כך מהר? אני מסתכל סביב ומבין שזה לא רק אני, עוד אנשים ביחד איתי מרגישים פתאום שהם קצת שכחו איך אמורים להרגיש במגרש או בבית כשיש גול.

אני מדבר כמובן על נבחרת ישראל בכדורגל, הנבחרת הכחולה לבנה שאהבתי כל כך לראות משחקת, וגם תמיד האמנתי שאפשר לעשות היסטוריה. אחרי האגדות על מקסיקו 70, ואחרי כל הקלישאות על אלי אוחנה ורוני רוזנטל, הגיעה אליי בילדותי הנבחרת של שלמה שרף, זוכרים אותה? ההיא של ברקוביץ', רביבו ובנין? כן, אהבתי את הנבחרת, מאוד, הנבחרת של המדינה שלי, וגם אם לא היה לנו איזה מראדונה שמשחק באירופה ולוקח תארים, תמיד חשבתי שעדיין אפשר לעלות לטורניר משמעותי. אבל משהו אבד בדרך, מאז ה 5-0 על אוסטריה ועד היום הנבחרת שלנו התבזתה, הפכה לשוק, מפעל כושל שמפעיל לחצים על עצמו ותמיד ברגעים המכריעים רועד בברכיים ומפספס.

בין כל הכישלונות, פרשת נערות הליווי, הריב של בניון וטל בן חיים וגם סוגיות המאמנים, הגעתי למצב שפשוט נמאס לי, פשוט לא נהנה יותר, לא שמח כמו פעם על כל גול. מצטער על חוסר הפטריוטיות, אבל זה המצב. איך כל זה הגיוני? זוכרים את הזמנים שבהם הקהל הישראלי היה מגיע בהמוניו לרמת גן גם אם אין שירותים/חניה/מקום לשבת, היה מגיע ותומך בנבחרות, אם זה מול ספרד, אם זה מול קפריסין וגם אם זה מול מלטה? הזמנים האלה הוחלפו בבלומפילד חצי ריק ומושבה חצי מלא. אז נכון, איצטדיון רמת גן הוא לא הקאמפ נואו, וגם לא האליאנץ ארנה, אבל איפה הקהל? התשוקה? ומעל לכל – איפה השחקנים?

בואו נודה על האמת, אף פעם לא היינו מעצמה של כדורגל, אף פעם! רביבו, ברקוביץ', בניון, טל בן חיים או שפיגלר, כל אלה היו שחקנים גדולים בהיסטוריה של הכדורגל שלנו, אבל מעולם לא היו הגדולים גם בהיסטוריה העולמית. הם עשו פה ושם הישגים אישיים שתפסו כותרות או מקום בלב של אוהדי הקבוצה בה שיחקו, אך לא יותר מזה, הם לא הובילו קבוצה לזכייה בליגת האלופות, או ניצחו איזה סופר קלאסיקו. וזה בסדר, כי כבר אמרנו, מעצמה אף פעם לא היינו.

אם היינו משחקים כמו שאנחנו מדברים, הכל היה שונה, הכל! היינו הכי טובים בהכל, מעמדת החלוץ ועד קורות השער. כל מערכת הלחצים שמופעלת כאן בארץ ע"י דיבורים והערכות רק פוגעת בנבחרת שגם ככה לא נמצאת בטופ האירופי או העולמי. ואף פעם לא הייתה. גוטמן הוא לא קוסם, הוא צריך לבחור את השחקנים הכי טובים וגם את אלה שבזמן הנוכחי נמצאים בכושר הכי טוב, וצריך להבין שהרבה מזה גם תלוי בדור השחקנים שקיים באותו זמן נתון, אין רכש זר או קסם כלשהו אחר.

אחרי שישבתי ובדקתי כמה נושאים, גיליתי שבישראל קרה מהפך, אם פעם בזמנים של ברקוביץ' ומזרחי הייתה לנו נבחרת די מאוזנת כשכל מה שהיה חסר זה חלוץ (מה לעשות שהיה רק את מזרחי…) היום הזמנים הם הפוכים לגמרי. הליגה שלנו בעבר הייתה עמוסה בשוערים – קורנפיין, רפי כהן, דוידוביץ', שטראובר, אוואט (שהגיע קצת אחר כך) וגינצבורג(שהגיע קצת לפני)… כמות שוערים נכבדת שפשוט היה קשה לבחור מתוכה את הטוב מכולם, והיום? רבע מהקבוצות בארץ קנו שוער זר ולא מחזיקות שוער ישראלי בין הקורות.

הקישור וההגנה גם הם כללו שחקנים מעולים בעבר, שוב פעם, לא מסי או מראדונה, אבל שחקנים מספיק טובים כדי לקחת גם משחקים בינוניים. היום המצב בקישור הוא די דומה, יש לנו הרבה קשרים שמשחקים בארץ ואירופה והם ברמה די טובה, זהבי, רפאלוב, מליקסון, נאתכו, ורמוט… אבל בהגנה? יש לנו כמה ברירות מחדל ולא יותר מזה, דקל קינן וטל בן חיים הם פשוט בחירה שחייבים לעשות, והמגנים? תשאלו את יואב זיו, טוואטחה, בן דיין, מישהו, תשאלו מישהו שינסה להבין פשוט מה הולך בעמדות האלה.

ולסיום, החלוצים, בניגוד לעבר, יש לנו מספיק חלוצים, אפילו יותר מדי, אם חלקם היו הופכים לשוערים או בלמים, אולי היינו משחקים יותר טוב. אז מי יש לנו שם? טוטו תמוז, תומר חמד, עומר דמארי,ברק בדש, שמעון אבוחצירא, אחמד סבע, עמית בן שושן, להמשיך? פעם היה פה רק את מזרחי.

לסיכום, מדינה מובילה בכדורגל אף פעם לא היינו ואני בספק אם נהיה, אז בואו נפסיק לדבר על מונדיאל כאילו היינו נבחרת אורוגוואי או הולנד ופשוט נחזור לאהוב את הנבחרת שלנו כמו שאהבנו פעם, כי זה פשוט מעל לכל, מעל לתוצאות ומעל להישגים.

מעודכן לתאריך 19.6.2012

מידע וסטטיסטיקה – אנדרו ביינום

קבוצה: לוס אנג'לס לייקרס

עמדה: סנטר

גובה: 2.14 (7-0)

משקל: 125 ק"ג (285 פאונד)

תאריך לידה: 24.10.1987 בעיר פליינסבורו, ניו ג'רזי

תיכון: סיינט ג'וזף, במטוצ'ן, ניו ג'רזי

דראפט: נבחר במקום ה – 10 ע"י לוס אנג'לס לייקרס בדראפט 2005

 

ממוצעי הקריירה של אנדרו ביינום:

איך הופכת תוך מספר שנים בודדות אלופה של 7 שנים ברציפות באחת הליגות המעניינות באירופה, לקבוצה שבקושי מצליחה לאיים על המקום שמוביל לליגת האלופות בליגה המקומית?

ליון היא אחת הקבוצות המעניינות של הליגה הצרפתית, אחת האימפריות בצרפת במיוחד בשנים האחרונות, אבל אימפריה שכנראה איבדה את תור הזהב שלה. שבע שנים הטובות שלה כבר נגמרו ועכשיו היא חווה את שבע השנים הרעות. מצד אחד קשה להסביר את הנפילה התהומית של ליון. עם השנים חלק גדול מהכוכבים עזבו את המועדון, אך עדיין משחקים בו מספר כוכבים ברמה עולמית ברוב העמדות על המגרש, אז איך לעזאזל הפאזל התפרק לחתיכות ולגורמים?

מועדון הכדורגל של ליון הוקם ב-1950, ליון הקבוצה ממרכז צרפת מעולם לא נחשבה לשם גדול בליגה. למועדון היו פה ושם הבלחות של זכיות בגביע הצרפתי אך מעולם לא היה שגור בפיהם של שחקנים ומאמנים מהטופ האירופאי. רצף האליפויות האדיר שהתחיל משנת 2002 והמשיך עד לשנת 2008 וכלל בנוסף גם את רצף הזכיות בסופר-קאפ הצרפתי באותן השנים, לווה בזכייה בגביע הצרפתי ב-2008 העלה את מניותיה של ליון על המפה הראשית באירופה בדמותה של ליגת האלופות. עוד יותר עשתה והגדילה הקבוצה כשהעפילה לשלב חצי הגמר בעוד עונה גדולה מבחינתה בעונת 2009/2010 כשהיא מדיחה את הקבוצה בלבן ממדריד.

 באותן שבע השנים הטובות של המועדון עברו שמות נוצצים ומכובדים שהגיעו כדי להיות חלק מההיסטוריה הקצרה ומרובת ההישגים המקומית. את תור הזהב האדיר הרכיבו שמות שכל אוהד מכיר היום בעל-פה:

גרגורי קופה השוער הוותיק, בהגנה כיכבו אריק אבידל (ברצלונה), אדמילסון (סראגוסה), בקישור הצבעוני והנהדר נהנו להם פלורן מלודה (צ'לסי), ז'וניניו הקוסם הברזילאי, מיקל אסיין (צ'לסי), לודוביק ז'יולי, והחלוצים שהבקיעו בצרורות היו הברזילאים סוני אנדרסון וגם אלבר שהגיע קצת אחרי. כשלאחריהם שלטו ברחבות פרדי קאנוטה וכמובן אחד הכוכבים הכי גדולים בליון – קארים בנזמה.

 ההצלחה גררה איתה גם התעניינות גדולה ברוב שחקני הקבוצה וכאשר הכסף הגדול מדבר השחקנים עוזבים בהתאם, אך מה שהשאיר תמיד את ליון בטופ הייתה היכולת שלהם למשוך עוד כוכבים ושחקנים טובים על מנת להמשיך ולהישאר למעלה ולקטוף עוד אליפויות. בשנים האחרונות הזרם הופסק, ליון לא ראתה צלחת אליפות כבר 3 שנים כשבכל עונה חווה המועדון עונה גרועה יותר ויותר. נכון להיום אין הרבה שמות מפוצצים בהרכב, אך למרות זאת השחקנים שמשחקים כיום במועדון בהחלט יכולים וצריכים להרים את הקבוצה קדימה ולהיאבק איתה על האליפות בליג 1.

השמות שהמועדון עדיין מצליח להחזיק בשיניים הם השוער המעולה – לוריס, עלי סיסוקו שהוא אחד הבלמים שכל אירופה שמה עליו עין, ואיתו משתף פעולה הבלם כריס, הקשר הברזילאי המפציץ באסטוס והשבדי הנהדר קים קאלסטרום, החלוצים המעולים גומיס וליסנדרו לופז ולמרות הכל זה עדיין לא זה. נכון לעכשיו ליון מדורגת רק  במקום ה-7 בליגה. בקבוצה לא מבינים איך התדרדרו כך בטבלה.

מאמן הקבוצה כיום הוא רמי גארדה, אחד השחקנים שהיה להם חלק בתור הזהב. גארדה הובא לאחר מסכת ארוכה של מאמנים שהוחלפו בשנים האחרונות בעקבות התדרדרות המועדון. גארדה הגיע בקיץ האחרון לקבוצה על מנת להחליף את קלוד פואל המאמן שכשל. לפני כן אימן גארדה את קבוצות הנוער השונות של המועדון וזכה בהן להצלחה, לכן כנראה האמין בו נשיא המועדון והחליט להחתימו לעונה אחת. השיא השלילי בעונה הכושלת הזו הגיע עם החותמת הסופית וההדחה בשמינית הגמר של ליגת האלופות ע"י אפואל ניקוסיה הקטנה מקפריסין.

לפי מהלך העונה והמיקום בטבלה הצרפתית אני בספק אם במועדון יתנו לגארדה את ההנהגה והמושכות לעונה נוספת. בקיץ כנראה יתבצע חריש עמוק בסגל הקבוצה ושחקנים רבים ימכרו על מנת להזרים דם חדש. אחרי הכל, מישהו צריך להתעורר שם מהסיוט ולקטוע את שבע השנים הרעות של המועדון.

השחקן מקבוצת הזברה מפציץ בלי הכרה, אלמלא גילו המבוגר כנראה שהיינו רואים את כל גדולות אירופה לוטשות עיניים לכיוונו ורבות על המציאה.

אנטוניו די נטאלה הוא לא שם זניח בספורט האיטלקי, הוא אחד החלוצים הכי טובים באיטליה כבר מספר שנים, אך למרות הכל, לא בטוח שהרבה מועדונים מחוץ לארץ המגף יסכימו עימי בנושא. לא סתם הוא נשאר בקבוצה הקטנה והמיוחדת מאודינה כל כך הרבה שנים.

אנטוניו די נטאלה החל את הקריירה שלו בקבוצת הנוער של אמפולי, ובשנת 1999 חזרה לקבוצת האם שלו לאחר מספר שנים בהן נדד בהשאלות לקבוצות קטנות על מנת לזכות בדקות משחק שישפרו אותו. כשחזר לאמפולי גילה יכולת טובה כשעזר לה להשאר עוד כמה עונות בסריה א' האיטלקית. יכולת זו אפילו עזרה לשחקן המחונן לקבל זימון לסגל נבחרת איטליה. בחלוף השנים, למרות יכולתו הטובה של החלוץ החלה אמפולי לשקוע וב-2003 נשרה הקבוצה לליגה השנייה באיטליה. באותו הקיץ נאלצה אמפולי למכור חלק משחקניה ודי נטאלה ארז את חפציו ועבר לאודינזה, מעבר שעם הזמן מסתבר שעשה לו רק טוב.

עונת 2004/2005 הייתה הבכורה שלו באודינזה שם חבר לשתי שמות "מפוצצים" גם כן, החלוצים דויד דה מיקלה ו-ויצ'נזו יאקווינטה. הטריו הנהדר והכובש הזה עזר לאודינזה כבר באותה העונה לסיים במקום הרביעי שמוביל למוקדמות ליגת האלופות.  באותה עונה הספיק די נטאלה לכבוש 7 שערים ב-33 הופעות. כמדי שנה המשיך די נטאלה להפציץ רשתות ולהגדיל את כמות שעריו מול כל קבוצות הסריה א', כאשר את עונה 2007/2008 סיים עם כמות מכובדת של 17 שערים. בסוף עונת 2007 החל הטריו להתפרק כשיאקווינטה החליט לעשות את המעבר מהזברות של אודינזה אל "הגברת הזקנה" ביובנטוס עבור 11 מיליון יורו. דויד דה מיקלה כבר החל להיות קול ענות חלושה וכמות שעריו ירדה, כנראה בגלל גילו המתבגר.

עזיבתם של החלוצים שחלקו את חוד הקבוצה עזבו השאירו את אנטוניו די נטאלה בודד באור הזרקורים, והחלוץ אהב כל רגע. די נטאלה הוא נכון להיום החלוץ הטוב ביותר של אודינזה, ואולי החלוץ הטוב ביותר  בליגה האיטלקית בצוותא עם זלאטן איברהימוביץ', כאשר העונה הספיק לכבוש 18 שערים, אותו מספר שערים כמו החלוץ השבדי.

אודינזה היא קבוצה אשר נהנית מצוות סקאוטינג טוב, אחרת איך אפשר להסביר את הסגל היפה של אודינזה שכל עונה משלים עוד חלק בפאזל למרות עזיבתם של שחקנים גדולים מדי שנה? השנה אנו עדים לכיכובם של השוער – סמיר אנדונוביץ' שנותן שלוש עונות נהדרות בשער. בקישור נהנים משיתוף פעולה יפה מיקלה פצ'יינצ'ה, נלסון פרננדז ומאוריצ'יו איסלה (שחצי אירופה רוצה אותו בשורותיה) ובחוד מככב לצידו של די נטאלה החלוץ אנטוניו פלורו פלורס.

למען האמת, מה שמדהים היא הקבוצה עצמה שממשיכה להידבק לחבורת הצמרת הלוהטת ואפילו להיאבק מדי שנה על מקומות 3-4 שיביאו אותה אל מוקדמות ליגת האלופות, ולכן כוכביה מבוקשים מדי שנה בקבוצות רבות ברחבי אירופה. במרוצת השנים, כוכבים רבים החלו את דרכם המפוארת במדיה של הזברה מצפון איטליה.

אלה חלק מהשמות אשר כיכבו באודינזה:

מורגן דה סנצ'יס (שוער נאפולי כיום), צמד הבלמים הארגנטינאים – באלבו את סנסיני, המגן הפולני מארק יאנקולובסקי (כיום במילאן), הקשרים – מרטין יורגנסן הדני, סאלי מונטרי הגנאי (כיום במילאן), דוויד פיזארו הצ'יליאני (כיום בצ'לסי), כמובן שגם השנה ראינו עוד שני כוכבים גדולים שעזבו את הקבוצה ומככבים כיום, החלוץ חרמן דניס אשר מפציץ כיום במדי אטאלנטה ועבדול סיסוקו הבלם הצרפתי המשחק היום בשורות ברסט (יחד עם עדן בן בסט). הכוכב הכי גדול כיום הוא אנטוניו די נטאלה שפעמים רבות מכריע משחקים לבדו. למרות הכל, החלוץ נשאר נאמן למערכת אשר נתנה לו בית חם כל השנים הללו.

מעניין היה לדעת מה היה קורה אילולא די נטאלה המצוין היה צעיר ב-5-6 שנים לפחות, לאן פניו היו מיועדות…?

יש כמה דברים שאפשר לקחת מהדרבי אתמול, הרוב מכוער, חלק גדול רע, אבל יש גם נקודות אור.

מאז האירועים אתמול מתרחש עליהום על אוהדי הפועל, באופן כללי מוצדק מאוד, אך בחלקו נגוע בצביעות בצורה מעוררת חלחלה. האירועים שקרו בתום המשחק לא צריכים לקרות בשום מקום ובשום מגרש, ואין לכך הצדקה, ועל כך הפועל תספוג את העונש ותקבל את הדין. שחקנים התלהטו והתנהגו כמו אחרון האוהדים, שופט שהחליט שהדרבי הזה ירשם על שמו, ואוהדים שנשברו אחרי חודשים של מלחמה.

ועכשיו לצביעות,

קודם כל – בית"ר ירושלים. אוהדים שמוצאים ילד בן 12 מחוץ למגרש עם צעיף של קבוצה יריבה ומרביצים לו לא ראויים להטיף מוסר לאף קבוצה אחרת. אם לא הייתם עקביים באלימות שלכם, כנראה שהעונשים לא היו מגיעים בצרורות. לנסות ולגרום לבית הדין להחמיר איתנו לא יגרום לכם להישאר בליגה או ישנה את המנטליות של הקבוצה שלכם, זה רק גורם לכם להיראות בכיינים. אני לא שמעתי את הפועל מוציאים הודעה להתאחדות אחרי התפרעויות שלכם, אז ראו את הדבשת שלכם ותמשיכו הלאה.

חבר טוב רשם לי לפני כמה שעות, שעם כל הגועל ומה שקרה אתמול – אין לו ספק שקהל של הקבוצה שלו היה מתנהג בצורה דומה. אני מסכים לחלוטין, ושוב, זה לא מוריד מעוצמת האלימות וממה שראינו אתמול.

המשחק אתמול היה נפיץ עוד לפני שהגענו לדשא. חודשים של מחאה ובעלים שגורם לקבוצה שלו להתנהל בצורה ביזיונית, הובילו את רמת האמוציות למצב בלתי אפשרי, ועל כך נוספה משטרת ישראל, שהחליטה שהם גם הרשות המבצעת וגם השופטת, והרחיקה מהמגרש אוהד ש"נחשד בתליית פלאיירים", שבמקרה האוהד הנ"ל הוא גם ראש מטה המחאה. כל אלה בשילוב של שופט שלא נראה כמותו מאז שאני רואה כדורגל, הביאה את האמוציות לשיא שלא נראה במגרשים כבר הרבה שנים. המשטרה מעדיפה להיות צודקת, ולא חכמה.

הנה דוגמא לרמה הגבוהה של משטרת ישראל – במקום להוריד את השחקנים והשופטים מתחת לשער 5, ישנה גם כניסה בין שער 7-8, שאם המשטרה הייתה מחליטה לפתוח את השער ולהוציא אותם משם, רוב הסיכויים שחלק גדול מהבלגן היה נמנע.

ועם זאת, ועם כל הצער באמירה הזו, אין להתנהגות הזאת מקום במגרשים. לא להשלכת חפצים, לא להתנהגות של השחקנים, ובמיוחד לא לזריקת האבוקה מחוץ לאצטדיון. זה פשע לכל דבר ועניין, והזורק צריך לשבת בכלא, כי היה זה ניסיון פגיעה בחיי אדם. את מה שקורה במגרש, משאירים במגרש, ופגיעה באנשים שבאים לראות משחק כדורגל היא המקום שבו הכדורגל צריך לעצור.

הטוב היחיד שאני יכול לשאוב מהדרבי אתמול זאת רמת המחויבות של שחקני הפועל. כשאני רואה את האכפתיות והרצון של כל אחד מהם, אני יודע שאין סיכוי ל-4 שנים בלי ניצחון בדרבי, הם פשוט לא יתנו לזה לקרות, ועל זה אני אודה להם בכל יום ובכל דרבי.

ולסיום – מילה קטנה לטביב, ואני מקווה שלא יעצרו אותי על הסתה.

אתה האשם במצב הזה. אתה הבאת את האוהדים לשם, ואם היינו יודעים שיש לנו הנהלה שאנו רוצים בטובתה, או קבוצה שנלחמת על משהו, המצב לא היה מתדרדר לשיאי האלימות של אתמול. זאת ההזדמנות שלך לקום וללכת מבלי להראות כניעה. תגיד שהקהל הגזים, ואתה לא רוצה להיות חלק מזה, תמצא אלף תירוצים שונים שיוציאו אותך גבר, ואותנו קטנים. אבל בשביל שלא נגיע לשם עוד פעם, אנחנו לא צריכים רדיוסים ונקודות, זה לא מפחיד אף אחד. אנחנו צריכים שאתה תשחרר אותנו, ותיתן לנו להיות שוב חלק מהקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים.

גרמניה של העונה הקודמת נצבעה בצבעים שהיו מוכרים לפני כעשור. בורוסיה דורטמונד חזרה לחיים ולמרכז הכדורגל הגרמני. הגיע הזמן להבין מה עובד שם כל כך טוב.

הליגה הגרמנית היא אחת המהנות, המעניינות, ומרובות השערים שיודעת אירופה. באיירן מינכן היא השם הכי גדול שגרמניה יודעת, אך עם הזמן באיירן קצת איבדה מיוקרתה וקמו לה מספר מתחרות מעניינות ורציניות לתואר. אחת מהן היא בורוסיה דורטמונד שבאמתחתה מספר תארים לא מבוטל, גם בגרמניה וגם באירופה.

התואר האירופאי האחרון שחגגו בדורטמונד היה בליגת האלופות בשנת 1997, לאחר שניצחה את יובנטוס 1-3 בגמר שנערך במינכן. מאז אפשר לומר שדורטמונד נעלמה ממפת הכדורגל והיה ספק גדול אם נראה אותה מככבת ברחבי אירופה ואפילו בליגת הגרמנית. בבורוסיה דורטמונד ידעו בעיקר מפלות שהגיעו אחרי תור הזהב של המאמן האגדי אוטמאר היצפלד. בעצם אז דורטמונד חוותה את הירידה הכי גדולה בתולדות המועדון.

בשנים  2007 – 2003 החלה הקבוצה להתדרדר והפכה לקבוצת אמצע טבלה ואף הייתה קרובה לירידה לליגה השנייה יותר מפעם אחת, לא מעט בגלל יכולת ההתנהלות הפיננסית שכמעט הביאה אותה לפשיטת רגל.

לאחר שהגיעו למסקנה שאין ברירה, החליטו במועדון הגרמני על מכירתם של הכוכבים הצ'כים – תומאס רוזיצקי לארסנל ב-2006 ויאן קולר למונאקו ב-2007. מכירת השניים פגעה רבות בהישגי הקבוצה והדבר בא לידי ביטוי בעונת 2006/2007 בה כמעט וירדה לליגת המשנה. למרות המשבר העמוק, הקבוצה נשארה אחת הפופולאריות ביותר בגרמניה ובעולם, ואת זה אפשר להבין בעקבות הקהל הרב שמגיע למשחקים באצטדיונה הביתי. ממוצע הקהל שמגיע למשחקיה הביתיים של דורטמונד הוא הגבוה באירופה (מעל 80,000! צופים למשחק).

משנת 2008 ואלך הבינו בדורטמונד שעליהם לחזור בהקדם לקדמת הבמה ולהוכיח שהאליפות לפני כעשור לא הייתה מקרית והקבוצה אכן שייכת לצמרת הליגה הגרמנית. ובשנת 2009/2010 החליטו בדורטמונד על מדיניות רכש חכמה והחליטו להתמקד בצעירים שימשכו אותה במעלה הטבלה ואולי עם הזמן לעשות את הכסף הגדול שיוציא אותה סופית מהמשבר שפקד אותה ונמשך גם בימים אלו.

כבר באותה עונה הצליחו בדורטמונד לסיים במקום במקום החמישי שהוביל אותם אל מקום במוקדמות הליגה האירופאית. אלו היו שנים של בניה שאותם הוביל בגאון אחד המאמנים העולים בגרמניה ובאירופה בכלל – יורגן קלופ.

מדיניות הרכש קידמה הובלה של צעירים שגדלו במועדון במשך השנים באקדמיית הנוער של הקבוצה. שחקנים כמו – מרסל שמלצר המגן השמאלי המעולה, מאטס הומלס שנחשב כבר היום לאחד מהבלמים הטובים בעולם, קווין גרוסקרוץ הקיצוני המהיר וכמובן היהלום שבכתר – מריו גצה.

ביחד איתם הוסיפה הקבוצה מספר נגיעות של כוכבים בצמיחה שהגיעו מרחבי העולם, ביניהם ניתן למצוא את: נבאן סובוטיץ' הסרבי, שינג'י קגאווה היפני, לוקאס באריוס הפארגוואי ואת צמד הפולנים – רוברט לבנדובסקי וג'ייקוב בלשצ'יקובסקי.

השילוב המעולה של השחקנים שהציפו את המועדון ביכולות שלהם, ובנוסף לכך ממוצע הגיל הצעיר – 23(!!) ביחד עם המאמן קלופ וסגנון המשחק שלו הביאו את ההצלחה שכולם ציפו לה, כאשר הכל התנקז לעונת 2010/2011 בה חגגה דורטמונד את האליפות השביעית בתולדותיה.

את העונה הנוכחית החלה דורטמונד טיפה בצליעה, אבל רצף משחקים של 8 ניצחונות סידר לה מאבק צפוף וצמוד בצמרת כשהתחלנו את הסיבוב השני והמלחמה רק החלה.

באיירן מינכן שהייתה מועמדת ודאית צריכה עכשיו להסתכל טוב טוב לצדדים כי הצהובים-שחורים בהחלט לא הולכים לעשות לה חיים קלים. בדורטמונד רוצים לשמור על היכולות והשחקנים שהביאו אותה עד הלום.

אישית, אני מחכה לקיץ, לראות האם דורטמונד יצליחו בעונה השלישית ברציפות לשמור על הסגל הנהדר שהביא אותה להצלחות הגדולות ולא להתפתות לכסף הגדול עבור הכוכבים שלה שכבר היום שמותיהם מקושרים לכל קבוצה גדולה ברחבי היבשת.

ויאריאל השנה אולי חוזרת למקומה ומעמדה הטבעי, אך מאיפה הגיעה נפילה כזו גדולה שפשוט מרסקת את המועדון הקטן והאיכותי הזה?

מועדון הכדורגל ויאריאל הוא בהחלט לא אחד מהשמות המפוארים של הכדורגל האירופאי, מותר אפילו לדרג את הקבוצה בין הקטנות והלא צפויות של הליגות באירופה. אך לאחר מספר שנים בצמרת הליגה הספרדית אף אחד לא פינטז בסיוטים הכי גדולים שלו שבמחזור 24 של ה-לה ליגה הוא ימצא את המועדון משתרך במאבקי התחתית.

מועדון הכדורגל הצנוע הוקם ב-1923, מועדון צעיר לכל הדעות. אך משנת 2000, שבה עלו מהליגה השנייה לליגה הראשונה, תקעה הקבוצה יתד וביססה את מעמדה. למרות היתד החזקה והשמות הגדולים שעברו דרכה בשנים האחרונות היא עדיין נותרה אחת הצנועות, אפשר לראות זאת במיוחד באצטדיון הקטן והפשוט – "אל מדריגל" המכיל 26 אלף מקומות בסך הכל.

למרות האצטדיון הקטן והסגל האנונימי (ברובו) הקבוצה זכתה להניף פעמיים את גביע האינטרטוטו (ז"ל) ואפילו לטעום ממעמד חצי גמר האלופות בעונת 2005 בהשתתפותה הראשונה אי פעם.

למרות צעירותה במפעל הצ'מפיונס הצליחה הקבוצה הצעירה לנצח קבוצות גדולות ממנה, כגון ליל הצרפתית ומנצ'סטר יונייטד, האלופה האנגלית. בשמינית הגמר הצליחה הקבוצה להדיח את גלאזגו ריינג'רס המתפרקת ואפילו העפילה על אינטר ברבע הגמר, למרבה הצער נעצרה באמירויות אצל ארסנל במעמד חצי הגמר.

למרות מעמדה כקבוצה קטנה, ויאריאל תמיד משכה אליה שמות גדולים ומכובדים. בין היתר יכולנו למצוא את השוער דייגו לופז (שלפי השמועות חטף את מקומו של דודו שלנו לפני שזכה לשים את הכפפות הצהובות), קרלוס מרצ'נה (הבלם הוותיק שהגיע מולנסיה, היריבה הקשה),  מרקוס סנה הברזילאי שהתאזרח בספרד (ואף זכה עם הנבחרת באליפות אירופה ואליפות העולם), חואן רומן ריקלמה (שפרח בשנותיו בקבוצה אחרי הירידה הדרסטית במדי ברצלונה), ג'וזפה רוסי האיטלקי (שאיכשהו נחת במדריגל, למרות שחצי אירופה רודפת אחריו כבר 3 שנים) וכמובן דייגו פורלאן (שבזכות הצוללת הצהובה חזר לכבוש בצרורות והצליח להשכיח את ימיו הקשים במנצ'סטר).

אמנם במרוצת השנים השמות הגדולים לאט לאט עזבו את הצוללת (אולי לפני הטביעה) אך גם היום יש  לקבוצה סגל איכותי ויציב. למרות זאת, ויאריאל מדורגת כיום במקום ה-17, אחד מעל הקו האדום שמוביל לליגה השנייה. בקבוצה החליטו על שינוי, ולאחר התאוששות קטנה עם מיניו של השוער האגדי חוסה מולינה לעמדת המאמן הצוללת עדיין ממשיכה להיאבק על חייה ולשמור על חוסר יציבות שמאפיין אותה במהלך כל העונה.

חוסר היציבות כנראה ימשך עד סוף העונה בקבוצה, קשה להבין איך קבוצה שסחטה תיקו מאופס מברצלונה במדריגל מובסת שבועיים לאחר מכן במאיורקה (נקמה של אוואט?) 4:0 מוחץ שהבהיר לויאריאל שהמאבק על ההישראות בליגה הראשונה יימשך עד סוף העונה.

נכון לעכשיו, מעמדו של המאמן חזק ויציב, ראשי הקבוצה יודעים וכמובן לא מצפים ממולינה לעשות קסמים. כנראה שגם אין לו איך. אולי עם חזרתו של רוסי מהפציעה הקשה, הקבוצה תוכל לשאוף למקומות טובים יותר. למרות הכל ולצערם של האוהדים, חזרתו של רוסי עשויה לקרות לקראת סוף העונה וגם אז נותר רק לקוות שנוכל לראות אותו משותף במחזורים שלפני סיום העונה.

בנימה אישית, אני מקווה שויריאל לא ירדו ליגה העונה. אחת הקבוצות היותר צבעוניות, יותר מעניינות, ואחת שמושכת שמות רבים חייבת להישאר בליגה הראשונה ובתקווה שבעונה הבאה נראה אותה חוזרת לתקוע יתד מחדש באגף הצפוני של הטבלה.

אוטוטו מתחילים עוד קמפיין של הנבחרת, עוד פעם מפתחים ציפיות שקרוב לוודאי יתנפצו במהרה, אבל למה צריך לארח שוב ברמת גן?

מצאו את ההבדל – וומבלי באנגליה, סטאד דה פראנס בצרפת, סטאדיו אולימפיקו באיטליה, אצטדיון רמת גן בישראל. שלושת האצטדיונים הראשונים הם מגרשים מן המעלה הראשונה ולא לחינם נבחרו לשמש כאצטדיון הלאומי של הנבחרת המקומית, אך לעומתם, לאחרון ברשימה, לא באמת ניתן לקרוא אצטדיון  ובטור הזה לא ארחיב מדוע – הסיבות ידועות לכולם.

המאמן הלאומי החדש שלנו  אלי גוטמן, כינס בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בה הציג את סגל השחקנים למשחק הידידות הקרוב נגד נבחרת אוקראינה שייערך באצטדיון "המושבה" החדש. בהחלט החלטה נבונה של ראשי ההתאחדות לארח משחק שלא ימשוך קהל רב, אך עם זאת ייתן הרגשת ביתיות גם אם יגיעו 2000 צופים למשחק בגלל הקרבה לדשא והאקוסטיקה הנפלאה. עם זאת, ידוע כבר כי משחקי הנבחרת נגד פורטוגל ורוסיה במוקדמות המונדיאל ייערכו באצטדיון רמת גן בכדי להיענות על הביקוש הרב לכרטיסים. אני טוען  שזו תהיה טעות קשה שקרוב לוודאי תפגע בסיכוייה של הנבחרת (שממילא קלושים) לנסות ולהשיג את המקום השני בבית.

הנבחרת חייבת לשחק באצטדיון ביתי עם יציעים קרובים לדשא בכדי שהשחקנים שלנו ירגישו את הקהל ולעומתם השחקנים היריבים באמת ירגישו את אווירת העוינות נגדם. לשחק באצטדיון רמת גן כשביציעים 40 אלף צופים (במקרה הטוב), זה בדיוק כמו לשחק במגרש אחר עם 3000 צופים. ראשי ההתאחדות לכדורגל צריכים לזכור כי הנבחרת היא של העם ובגלל זה הנבחרת צריכה לארח גם באצטדיונים אחרים בארץ.

לאחרונה נבנו מס' אצטדיונים בפתח תקווה, עכו, ונתניה (עד לתחילת הקמפיין האצטדיון יהיה מוכן), לכן במשחקים נגד יריבות שלא מושכות קהל כדוגמת אזרבייג'ן, צפון אירלנד ולוקסמבורג אפשר לארח ב"מושבה", בעכו ובנתניה. במשחקים נגד היריבות החזקות אפשר לארח באצטדיון "טדי" שבירושלים שיכול להכיל כ -21 אלף אוהדים. כמות בהחלט יפה לכל הדעות, ובייחוד לאחר השיפוץ שעבר בקיץ האחרון שבו הגביהו את הדשא, קירבו את היציעים למגרש והחליפו את המושבים. זה בהחלט נותן אווירה של  אצטדיון ברמה אירופאית.

לצערי, אינני מצליח להבין את ההיגיון בלארח דווקא באצטדיון רמת גן ולראייה הוא המעבר של הנבחרת בקמפיין הקודם (שהסתיים באופן די צפוי) לאירוח באצטדיון בלומפילד. מעבר שהביא לנו 2 ניצחונות מ-3 משחקים ואני בספק רב שבמידה והנבחרת הייתה משחקת ברמת גן, היינו מנצחים משחק אחד. צריך להבין שנבנית כאן תשתית מצוינת של אצטדיונים בסטנדרטים גבוהים (ואפילו לא הזכרתי את אצטדיון סמי עופר שנמצא בשלבי בנייה מתקדמים) ובחלק מן המקומות האוהדים כבר נהנים, אז מדוע לא להשתמש בה?

למה לגרום לאוהדים לחשוב פעמיים אם בכלל להגיע למשחק? תנו לאוהדים מכל רחבי הארץ  ליהנות. אם לא מהרמה של הנבחרת, אז לפחות מהאצטדיון…