הנה הם באים, השדים האדומים

סתם ניצחון כבר לא מספיק.

מהפועל תל אביב של ימינו אנחנו מצפים לכדורגל יפה, לניצחון מוחץ, למשחק משובח. אוהדים מצפים, ושוכחים שהדור שלפניהם נסע לאט ואכל את הלב, שוכחים שלפני קצת יותר מ 20 שנה לקחו פה אליפות עם חצי התקפה, ונבדל פסיבי, ושבונקר זה לא מחבוא, זו שיטה.

אתם מוזמנים להיזכר ש"ג'ימי" לא היה סוג של ג'יפ, "קוקוס" זה לא רק פרי טרופי וסיני בכלל לא היה תומר, אתם מוזמנים להיזכר ולהזכיר את מי שגם אנחנו שכחנו.

נשמח לדעת את ההרכבים המיתולוגיים שלכם

שוערים

אריה בז'ראנו– מיתולוגיה בהתגלמותה, קפיץ קטן עם שפם. בתור ילד מכביסט (אף אחד לא מושלם) הוא ועוד אחד שנגיע אליו בקישור היו התגלמות הפחד (כן, יש מכביסטים שמפחדים, במיוחד כשהם ילדים, ואולי לא ובגלל זה איני מכביסט היום..). לא ברור מה גרם לי לפחד ממנו, עובי הבשר או עובי השפם, בכל מקרה בז'ה כפי שכונה היה אחד הטובים.

אריה אלטר– מישהו שהוא זוכר שהיה שוער כזה? מסוג האנשים שהתפקיד השני שלהם זכור יותר מהראשון, אבל כן היה, והיה די אנטיתזה לבז'ה. גבוה, אתלט ולא כל כך מפחיד.. אבל יותר מכל זוכר אותו כלא מוערך, ע"י עיתונאים ואוהדים. למה? אולי התקופה

יום טוב טליאס– היום מאמן שוערים, לתת ליום טוב טליאס להיות מאמן שוערים כמו לתת לביבי להיות אחראי על מרכז פרס לשלום, שוער די מגוחך, שאני באופן אישי זוכר אותו מאשים לפחות 10 פעמים את הגבשושיות בבלומפילד אחרי עוד גול שקפץ לו מעל הידיים. שוער עונת הירידה, שוער ראשון עם ארומה ומנטליות של שוער שני.

וינסנט אניימה – מיותר להרחיב בסופרלטיבים על השוער שסחב על הגב קבוצה שלמה לדאבל וליגת האלופות ולכן אסתפק במשפט אחד – מסתבר שגם אוהדי הפועל יכולים להיות חארות כפויי טובה.

שביט אלימלך – איך הגיע להפועל תל אביב, לא יודע? נולד במכבי, עבר דרך ראשון, ונעל את השער של הפועל. לפחות שני גביעים על רשומים על שמו, כמו גם מסע מופלא באירופה, אנטיתזה לכדורגלן הרגיל – רהוט, אינטליגנט, התחתן מאוחר ואפילו נתקלתי בו עם כרמית לפני כמה שנים בתערוכת צילום ברידינג ג'

מיקי דהאן– חוץ מחלוץ בשם דני אשכנזי, היה החרש/אילם היחיד בעולם הכדורגל, זכה לכתבה ביומן או במבט ספורט, שיחק כמה משחקים בהרכב הראשון, ונעלם בנבכי הליגה הלאומית.

שחקני הגנה

גבי לסרי– קודם כל ובראש ובראשונה היה פועל של אבא שלי, מה שאומר כרטיסים בחינם לבלומפילד, דבר שני אחד הראשונים שחצה את הקווים מהפועל למכבי (לא בהצלחה יתרה ב 2 הקבוצות).

יוסי זאנה– הבלם המתולתל אשר כונה "סו אלן", לא היה מגדולי הבלמים של הפועל אבל אחד המזוהים ביותר עימה, יחד עם סיני נטש את הספינה אחרי הירידה המיתולוגית לבני יהודה ולקח אליפות

נמרוד דרייפוס– מגן ימני קשוח,אחד הדרבים הראשונים שראיתי (שנת 81) ניצח את המשחק 1-0 בדקה ה 90.

יעקב (ינקה) אקהויז– קפטן אלמותי, מסוג השחקנים שיכלו לשחק רק בשנות ה 80, לא הייתה לו טיפת טכניקה, כל שידע שזה להחזיר כדור לשוער (שכמובן יכול היה לעצור ביד), או לבעוט ליציע (רצוי לעליון כדי לבזבז זמן), אבל לעבור אותו היה קשה, זכה לשחק בנבחרת ישראל בתקופה ה"נפלאה" של שניאור וגרודמן בהם שיחקו 8 בלמים בהרכב. בדקות שעבדתי עם כרמית בענק הוידאו בחולון גליתי שאת הסניף מנהלת עופרה, אשתו השחורדינית.

פליקס חלפון– האיש והאגדה, מגן בינוני, ליצן גדול, עובר לצהוב, חוזר לאדום, מניף גביע בצורה הכי משונה שנראתה אי פעם, סוחר סמים, חוזר לליגה רביעית, מקבל מכות במועדון, בכיין סדרתי..המשך יבוא?

ג'ון פיינסטיל– האיש שעבר ממכבי הפועל והפך ליותר אדום מאדום, הרגיז את מכבי בדרבים והעיקר שלף דגל ישראל במונדיאל (יש משהו חשוב מזה?).

דאגלס דה סילבה– מבחינתי אחת ההפתעות הגדולות, תוך שנה הפך מבלם נחמד בכפר סבא לבלם שכל אירופה רודפת אחריו. כובש מצטיין, במיוחד בדרבים (יש חשוב מזה?).

יהודה עמר– אגדה בית שאנית לפני שאגדת בית שאן החלה באמת..,אחד השחקנים הטובים בעונת אליפות של 88, מגן ימני מודרני באופן יחסי, פורץ באגף ואפילו כובש למכביר

קובי סגל – זכור לי כבן זוג של אקהויז, הוגלה מתישהו לבית"ר ת"א.

דוד הרשליקוביץ'– כונה צ'ילה בפי העם, מגן שמאלי פורץ שנכנע די מהר לפציעות

גל הרשליקוביץ'– הגרסה העוד פחות מוכשרת של אחיו, שער עצמי בדרבי משפיל במיוחד ואינספור שנים בימי סיני כמאמן.

משה מוסטרל– לא יודע כמה אוהדי הפועל ישמחו להיזכר במיתולוגיים האלה, אבל כל הרכב שמשה סיני הציב כמאמן הוא מיתולוגי בעיניי..

יעקב הלל– קבלן האליפויות היה נדבך חשוב גם הפועל ת"א, אפשר לשכוח את הגול שלו בדרבי מ 35 מטר?

יוסי בלס – לאורך השנים כל מיני שחקנים עשו את הדרך מצפרירים להפועל ת"א. חושש שבלס היה המגוחך שבהם. בחור גבוה, צנום, עם אוזניים בולטות, שבעיקר ידע לחטוף אדומים . בשלב מסוים היה מועמד לתואר יחיאל אבן צור של ה 90' המוקדמות.

אלון אופיר– רק בגלל שאחראי על צמד שערים מול אוברארוב בנצחון הדרבי המיתולוגי  4-2

אילן בכר– מגן ימני פורץ שעושה כל כך הרבה שטויות במשחק . יכול להתנחם  בזה שאשתו לשעבר עושה יותר שטויות ממנו, ולא רק שטויות

יגאל אנטבי– החבר מצד שמאל של בכר, רק ששרד יותר מדי שנים בתפקיד,לפחות רשום על גול גדול אחד נגד חיפה

שמעון גרשון – בימים הטובים סמל, בלם אלגנטי, נטול טעויות, מהסוג ששם את הרגל ברגע הנכון במקום הנכון. בימים הרעים, דוגמן,נשוי לדוגמנית,  סופר ילדים, משורר ומלחין, מגיש . הכול , רק לא בלם. הסמן הימני של עידן גאיידמק, חתך לבית"ר ירושלים בעבור חופן דולרים שהרגישו בדיעבד כחוקן , גם עליו התהפכו האוהדים, להבדיל מאניימה כאן היו להם הרבה יותר סיבות, כאילו שהשיר הנוראי שהוציא עם מלי ואחיו לא מספיק.

אסי דומב –  קצת לפני גרשון והרבה לפני שחקני בני יהודה, בישר אסי דומב על הולדת הכדורגלן הבליין טוחן הדוגמניות. חוץ מזה, משחק ראש, גוף והמון המון בעיות גב.

ואליד באדיר– המיתולוגי בעל 3 הפרצופים, כרגע זה הפרצוף המבוגר, האחראי,המנוסה, הנשמה של הפועל בשנים האחרונות, מצא את מקומו, לדעתי היה צריך להיות בקבוצה מיומו הראשון בבוגרים.

רמי ארמה – מגן קיצוני  יהודי עם שם של ערבי, כסחן בלתי נלאה. הלך לעולמו לאחרונה.

שחקני קישור

משה סיני –  מה נגיד. היה יכול להיות השחקן הכי אהוב, בוודאות המנג'ר הכי שנוא. פספס הזדמנות להיות קדוש כשחתך לבני יהודה בעונת הירידה. מה היה לו? מסירות מדויקות, בעיטות עונשין מסובבות ואחים חזקים. חזקים מאוד אומרת האגדה.. משום מה האוהדים העלק אירופאיים של הפועל מתעקשים לזכור לו דווקא את תקופת האימון ובעיקר את הנטישה בעונת הירידה, האליפויות שהביא להם כמעט לבד, הניצחון ההוא בימק"א כדי למנוע מבית"ר אליפות ועוד. קשר 50-50 עוד לפני שידעו מה זה המושג הזה.האיש שלפני אלון מזרחי המציא את השורה האלמותית "אוהב לראות בטלוויזיה חוץ מכדורגל ,כדורגל אנגלי".

ג'ימי טורק – בן חורג? מקופח? האחים של סיני הצביעו כהנא, אחרת אני לא מבין איך האיש הזה חלק ממועצת העיר ולא חלק מהפועל. גם מייצג מגזר (שהפועל הפסידה למכבי חיפה) , גם רהוט ומפוכח, ועם רגל אימתנית . הגרסא הערבית לבי.איי ברקוס. לא אגיד שראיתי הרבה ממנו בכל זאת הייתי עול בימים, אבל חולצה אדומה, עם פרסומת של ויזה ורגל  מתקרבת ומתרחקת מהכדור במשחק השבת, חקקה אותו לנצח בזיכרוני.

אלי "קוקוס" כהן – אני מניח שקוקוס הוא מין בדיחה המנוגדת לצבעו, אבל אלי כהן התחיל ככסחן ללא פשרות, אם רק היה פוגש רגל בסביבה היה דואג להוריד אותה, עונת 88 הפכה אותו לשחקן העונה וגם כבש למכביר,שמר אמונים להפועל מיומו הראשונים בבוגרים ועד האחרון

רפי שמואל- קיצוני שמאלי מיתולוגי, עוד אחד שנתן עונה נפלאה בעונת האליפות של 88 ונעלם לאחריה

אחמד מוסא– כשמו כן הוא, פועל ערבי במרכז הקישור.אמרו לו להרוס אז הוא הרס, אמרו לו לחבל אז הוא חיבל, אם היה צריך לערבב את הטיח,אחמד,היה מערבב.

אישטוואן פישונט – כמו אבוקסיס הגיע אחרי בית"ר. אמרו שהוא אחרי השיא, אחרים אמרו שעוד יש לו משהו. שתיים או שלוש עונות, במהלכן הצדיק את כל מה שאמרו עליו, לכאן ולכאן

אונישקו– יחסית אליו פישונט היה שלום תקווה, לא עשה גרם אחד יותר ממה שצריך אבל לא הרבה לטעות, ברור מדוע קשטן אהב אותו כל כך

שלום תקווה–  אביר עונת הדאבל, יהלום הכינוי, המלך של האוהדים, אחד שנכנס ועושה שינוי, הסופר סאב של ישראל לשנה אחת, והגול ההוא בצ'יפ מעל השוער קשה לשכוח. ככה כל שחקן צריך לסיים את הקריירה. לא להתעקש על הרכב, לא לעשות פרצופים (מישהו אמר קטן? נימני?)  אלא לבוא, לתת את ה 20 דקות שלך וללכת. מר נקודה לדקה , אם היה סוג כזה של סטטיסטיקה אצלנו.

אליאור ברנס- תקווה לבנה שהמריאה מאוד נמוך ונחתה בדאון טאון בת-ים.

דיאן רצ'וניצ'ה– זכור לי בעיקר בזכות ראיון אחד אחרי שיצא מאיזה משחק בו כבש שער, ציון נאנוס (איפה הוא??) שאל אותו על השער והוא באנגלית שרק יוצאי יוגוסלביה יכולים לדבר אמר גם תרנגול עיוור יכול למצוא גרגר, כנות ששחקן ישראלי בחיים לא יוכל לייצר

עומרי אפק–  התחיל חלוץ, היום מגן, בשנים הטובות היה קשר חינני, נמרץ, מילדי קשטן העליזים שעם השנים הפכו לעליזים פחות, מהר מדי איבד את הטאצ' , הלך הפלא נשאר ה"בייבי פייס".

בן לוז– נתן עונה אחת אדירה בהפועל,למען האמת העונה הטובה בקריירה שלו, כמובן שעונה אחרי זה הוא נפצע שוב (סיפור חייו)

גאבור הולמאי – עוד אחד מהאבירים האפורים של קשטן, הולמאי,אולישנקו, רופניק, כולם אותו דבר, כולם לא מסוגלים לייצר כלום, אבל גם קשר לייצר על חשבונם

סלים טועמה– מאחמד מוסא לסלים טועמה, התפתחות הערבי של הפועל, משחקן אפור לשחקן יוזם, אטרקטיבי, הכי קרוב לבקהאם שהיה פה מבחינת מסירה ובעיטות עונשין, עוד אחד שאירופה עשתה לו רק רע

יוסי אבוקסיס – מעוד שחקן בבית"ר לסמל של הפועל. הביא משהו שלא היה הרבה זמן להפועל – וינריות. אסתכן ואומר הכי קרוב למכביזם שרק אפשר. לא מבחינת הדריסה, אבל החפירה לשופטים, ערך הניצחון מעל לכל גם אם נשחק מלוכלך, וכמו למכבי גם כאן צריך רגע מכונן – הריצה עם הכדור לאמצע במשחק נגד צ'לסי, כמעט משתווה לשלשה של שארפ…

שי אבוטבול– איכשהו בדרך לא דרך מחזיק מעמד בהפועל למרות שהם כהרגלם ניסו לבעוט שוב בדלי שחקני הבית, חבל על השנים שבזבז בגלל פציעות, הוא באמת היה אמור להיות המחליף של סיני, מי יודע איפה הוא היה אם לא אוקוצ'ה

גילי ורמוט– מתישהו הוא יבין שהפועל זה המקום היחידי בעולם שהוא יכול להצליח וחבל שהוא מנסה בכלל מקומות אחרים

ערן זהבי– אין שחקן בעולם שאלוהים נגע בו כל כך כמו ערן זהבי, שחקן בסדר גמור,אתה יודע מה מצוין אפילו? עדיין להיות זה שכל שער חשוב של הקבוצה יהיה שייך לך? נדיר, מקווה שאלוהים נמצא גם בפרטים הקטנים באיטליה

חלוצים

גילי לנדאו – האיש והאגדה, האיש שהשאיר את מיליוני בית ישראל פעורי פה, פעמיים. הכי קרוב למרדונה הישראלי. לא ברור מה עשה חוצמזה בקריירה בהפועל .בעיקר היה אחראי  על מפגשים  אכזריים  בין כדורים ומוסכים. פרש ונעלם. חזר בגדול כמאמן שבעיקר כיף לראיין, עד שגם זה לא הספיק. יעזור לו האל בפ"ת.

שבתאי לוי- איפה הוא היום לא ברור, אבל לשנה שנתיים היה החולץ מס' 1 בליגה,אחר כך בעיקר החמיץ. זכור לי ציטוט שלו אחרי שהורחק בגמר הדרבי ב 88 "מה אתם רוצים,קיבלתי אר פי ג'י ברגל".

אלי יאני-נכון,הוא כפר סבאי מיתולוגי, עדיין בזכותו הכרנו את המושג נבדל פאסיבי וזה היה במדי הפועל

מוריס ז'אנו – שלושה דברים שקשורים אליו. לאבא שלי היה חבר בעבודה שקראו לו מוריס, ממנו קיבלנו את הכלב בוקי 1 . כבר בגיל צעיר אהבתי את "מוריס והיונים"  של מתי כספי. מוריס ז'אנו תמיד נראה לי בן 100. תמיד מבוגר, תמיד  כובש גולים לא יפים ולא מיוחדים.  מעצבנים.

שלום אביטן- ברור שהוא מיתולוגי באר שבעי ונגיע אליו שם, אבל גם בהפועל הוא היה,אפילו לקח אליפות

תמיר לינהרט– כמו לנדאו רק פחות טוב, להפועל תמיד הייתה חיבה לחלוצים לא מבקיעים

סבסטיאן סימרוטיץ'-מה מיוחד באוהדי הפועל? הוא הדוגמא, זר מחמיצן כרוני (אחד המחמיצנים הגדולים ביותר שהיו פה) שהפך ליקיר האוהדים סביר להניח בגלל זה. איך הגיע לאיטליה ואפילו להצליח שם? נשגב מבינתי

פיני בלילי – מה הוא יותר, מהיר? שעיר? או מכוער? כנראה שהכול. גרסת יהודי ספרד לרוני רוזנטל בגבה אחת. הפוך עם אותה תוצאה. מהיר, טכני ומחמיצן בלתי נלאה. איכשהו הפך לסולטן הקבוצות הקטנות בינוניות בטורקיה. יום אחד מנהיג עם מעוף יהפוך אותו לשגרירנו בטורקיה. עד אז יעביר את הזמן בבני יהודה.

רונן חרזי- החלוץ האדיר הזה שלא הטביע את חותמו בשום מקום למעט נבחרת ישראל, לקח דאבל עם הילדים של הפועל וכמובן נפצע לאחר מכן

מילאן אוסטרץ' – השחקן העגיל והחמצון. שחקן גדול פיזית, מוגבל טכנית מחד, מהיר לגודלו מאידך לא הרבה להבקיע, אבל  כשכבר עשה זאת , זה תמיד היה ברגעים החשובים ותמיד אחרי סכסוך עם קשטן.

סרגיי קלצ'נקו- חלוץ ענק בחיפה, חלוץ שעושה המון עבודה (תחת קשטן איך לא?) בהפועל,שייך גם הוא לקמפיין ההוא ושער שני נפלא בראש נגד צ'לסי בבלומפילד ושער ניצחון נגד מילאן שייכים לו

אוגבונה  – כמו יוקוזונה, אף אחד לא מתעניין בשם הפרטי. לא אתפלא אם שמו הפרטי הוא יעקובה. איגביני יעקובו לעניים. חזק כמוהו, וזהו. נתן פייט רציני לבלילי בתפקיד המחמיצן. לעד ייזכר בזכות הקפיצה על גג האמבולנס בגביע, ובזכות הקפיצה לכסף הגדול של קלוז' ברומניה, שבירת הרגל וסוף הקריירה.

איתי שכטר –  על מה שגוטמן עשה לקריירה שלו  הוא צריך לברך כל יום בגרמנית, מילד רע במובן הכי רע של המילה, לכשרון. ההצקה של טביב כמעט והפכה אותו לגיבור טראגי.

הרכב מיתולוגי ראשון:

בז'רנו, חלפון, ינקה אקהויז, שמעון גרשון, ואליד באדיר, אלי (קוקוס) כהן, משה סיני, ג'ימי טורק, סלים טועמה, גילי לנדאו, שבתאי לוי

הרכב מיתולוגי שני:

שביט אלימלך, דראגלס דה סילבה, קובי סגל, יוסי זאנה, יעקב הלל, שי אבוטבול, יוסי אבוקסיס, שלום תקווה, ערן זהבי, מוריס ז'אנו, פיני בלילי.

*השתתף בכתיבת הטור – ארז שמילוביץ