חודש: פברואר 2012

ויאריאל השנה אולי חוזרת למקומה ומעמדה הטבעי, אך מאיפה הגיעה נפילה כזו גדולה שפשוט מרסקת את המועדון הקטן והאיכותי הזה?

מועדון הכדורגל ויאריאל הוא בהחלט לא אחד מהשמות המפוארים של הכדורגל האירופאי, מותר אפילו לדרג את הקבוצה בין הקטנות והלא צפויות של הליגות באירופה. אך לאחר מספר שנים בצמרת הליגה הספרדית אף אחד לא פינטז בסיוטים הכי גדולים שלו שבמחזור 24 של ה-לה ליגה הוא ימצא את המועדון משתרך במאבקי התחתית.

מועדון הכדורגל הצנוע הוקם ב-1923, מועדון צעיר לכל הדעות. אך משנת 2000, שבה עלו מהליגה השנייה לליגה הראשונה, תקעה הקבוצה יתד וביססה את מעמדה. למרות היתד החזקה והשמות הגדולים שעברו דרכה בשנים האחרונות היא עדיין נותרה אחת הצנועות, אפשר לראות זאת במיוחד באצטדיון הקטן והפשוט – "אל מדריגל" המכיל 26 אלף מקומות בסך הכל.

למרות האצטדיון הקטן והסגל האנונימי (ברובו) הקבוצה זכתה להניף פעמיים את גביע האינטרטוטו (ז"ל) ואפילו לטעום ממעמד חצי גמר האלופות בעונת 2005 בהשתתפותה הראשונה אי פעם.

למרות צעירותה במפעל הצ'מפיונס הצליחה הקבוצה הצעירה לנצח קבוצות גדולות ממנה, כגון ליל הצרפתית ומנצ'סטר יונייטד, האלופה האנגלית. בשמינית הגמר הצליחה הקבוצה להדיח את גלאזגו ריינג'רס המתפרקת ואפילו העפילה על אינטר ברבע הגמר, למרבה הצער נעצרה באמירויות אצל ארסנל במעמד חצי הגמר.

למרות מעמדה כקבוצה קטנה, ויאריאל תמיד משכה אליה שמות גדולים ומכובדים. בין היתר יכולנו למצוא את השוער דייגו לופז (שלפי השמועות חטף את מקומו של דודו שלנו לפני שזכה לשים את הכפפות הצהובות), קרלוס מרצ'נה (הבלם הוותיק שהגיע מולנסיה, היריבה הקשה),  מרקוס סנה הברזילאי שהתאזרח בספרד (ואף זכה עם הנבחרת באליפות אירופה ואליפות העולם), חואן רומן ריקלמה (שפרח בשנותיו בקבוצה אחרי הירידה הדרסטית במדי ברצלונה), ג'וזפה רוסי האיטלקי (שאיכשהו נחת במדריגל, למרות שחצי אירופה רודפת אחריו כבר 3 שנים) וכמובן דייגו פורלאן (שבזכות הצוללת הצהובה חזר לכבוש בצרורות והצליח להשכיח את ימיו הקשים במנצ'סטר).

אמנם במרוצת השנים השמות הגדולים לאט לאט עזבו את הצוללת (אולי לפני הטביעה) אך גם היום יש  לקבוצה סגל איכותי ויציב. למרות זאת, ויאריאל מדורגת כיום במקום ה-17, אחד מעל הקו האדום שמוביל לליגה השנייה. בקבוצה החליטו על שינוי, ולאחר התאוששות קטנה עם מיניו של השוער האגדי חוסה מולינה לעמדת המאמן הצוללת עדיין ממשיכה להיאבק על חייה ולשמור על חוסר יציבות שמאפיין אותה במהלך כל העונה.

חוסר היציבות כנראה ימשך עד סוף העונה בקבוצה, קשה להבין איך קבוצה שסחטה תיקו מאופס מברצלונה במדריגל מובסת שבועיים לאחר מכן במאיורקה (נקמה של אוואט?) 4:0 מוחץ שהבהיר לויאריאל שהמאבק על ההישראות בליגה הראשונה יימשך עד סוף העונה.

נכון לעכשיו, מעמדו של המאמן חזק ויציב, ראשי הקבוצה יודעים וכמובן לא מצפים ממולינה לעשות קסמים. כנראה שגם אין לו איך. אולי עם חזרתו של רוסי מהפציעה הקשה, הקבוצה תוכל לשאוף למקומות טובים יותר. למרות הכל ולצערם של האוהדים, חזרתו של רוסי עשויה לקרות לקראת סוף העונה וגם אז נותר רק לקוות שנוכל לראות אותו משותף במחזורים שלפני סיום העונה.

בנימה אישית, אני מקווה שויריאל לא ירדו ליגה העונה. אחת הקבוצות היותר צבעוניות, יותר מעניינות, ואחת שמושכת שמות רבים חייבת להישאר בליגה הראשונה ובתקווה שבעונה הבאה נראה אותה חוזרת לתקוע יתד מחדש באגף הצפוני של הטבלה.

אוטוטו מתחילים עוד קמפיין של הנבחרת, עוד פעם מפתחים ציפיות שקרוב לוודאי יתנפצו במהרה, אבל למה צריך לארח שוב ברמת גן?

מצאו את ההבדל – וומבלי באנגליה, סטאד דה פראנס בצרפת, סטאדיו אולימפיקו באיטליה, אצטדיון רמת גן בישראל. שלושת האצטדיונים הראשונים הם מגרשים מן המעלה הראשונה ולא לחינם נבחרו לשמש כאצטדיון הלאומי של הנבחרת המקומית, אך לעומתם, לאחרון ברשימה, לא באמת ניתן לקרוא אצטדיון  ובטור הזה לא ארחיב מדוע – הסיבות ידועות לכולם.

המאמן הלאומי החדש שלנו  אלי גוטמן, כינס בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בה הציג את סגל השחקנים למשחק הידידות הקרוב נגד נבחרת אוקראינה שייערך באצטדיון "המושבה" החדש. בהחלט החלטה נבונה של ראשי ההתאחדות לארח משחק שלא ימשוך קהל רב, אך עם זאת ייתן הרגשת ביתיות גם אם יגיעו 2000 צופים למשחק בגלל הקרבה לדשא והאקוסטיקה הנפלאה. עם זאת, ידוע כבר כי משחקי הנבחרת נגד פורטוגל ורוסיה במוקדמות המונדיאל ייערכו באצטדיון רמת גן בכדי להיענות על הביקוש הרב לכרטיסים. אני טוען  שזו תהיה טעות קשה שקרוב לוודאי תפגע בסיכוייה של הנבחרת (שממילא קלושים) לנסות ולהשיג את המקום השני בבית.

הנבחרת חייבת לשחק באצטדיון ביתי עם יציעים קרובים לדשא בכדי שהשחקנים שלנו ירגישו את הקהל ולעומתם השחקנים היריבים באמת ירגישו את אווירת העוינות נגדם. לשחק באצטדיון רמת גן כשביציעים 40 אלף צופים (במקרה הטוב), זה בדיוק כמו לשחק במגרש אחר עם 3000 צופים. ראשי ההתאחדות לכדורגל צריכים לזכור כי הנבחרת היא של העם ובגלל זה הנבחרת צריכה לארח גם באצטדיונים אחרים בארץ.

לאחרונה נבנו מס' אצטדיונים בפתח תקווה, עכו, ונתניה (עד לתחילת הקמפיין האצטדיון יהיה מוכן), לכן במשחקים נגד יריבות שלא מושכות קהל כדוגמת אזרבייג'ן, צפון אירלנד ולוקסמבורג אפשר לארח ב"מושבה", בעכו ובנתניה. במשחקים נגד היריבות החזקות אפשר לארח באצטדיון "טדי" שבירושלים שיכול להכיל כ -21 אלף אוהדים. כמות בהחלט יפה לכל הדעות, ובייחוד לאחר השיפוץ שעבר בקיץ האחרון שבו הגביהו את הדשא, קירבו את היציעים למגרש והחליפו את המושבים. זה בהחלט נותן אווירה של  אצטדיון ברמה אירופאית.

לצערי, אינני מצליח להבין את ההיגיון בלארח דווקא באצטדיון רמת גן ולראייה הוא המעבר של הנבחרת בקמפיין הקודם (שהסתיים באופן די צפוי) לאירוח באצטדיון בלומפילד. מעבר שהביא לנו 2 ניצחונות מ-3 משחקים ואני בספק רב שבמידה והנבחרת הייתה משחקת ברמת גן, היינו מנצחים משחק אחד. צריך להבין שנבנית כאן תשתית מצוינת של אצטדיונים בסטנדרטים גבוהים (ואפילו לא הזכרתי את אצטדיון סמי עופר שנמצא בשלבי בנייה מתקדמים) ובחלק מן המקומות האוהדים כבר נהנים, אז מדוע לא להשתמש בה?

למה לגרום לאוהדים לחשוב פעמיים אם בכלל להגיע למשחק? תנו לאוהדים מכל רחבי הארץ  ליהנות. אם לא מהרמה של הנבחרת, אז לפחות מהאצטדיון…

לאחר נצחונה של מכבי אלקטרה תל אביב על זלג'יריס קובנה ועלייתה לפלייאוף היורוליג שלח דיוויד בלאט הודעה למאמן העבר של מכבי תל אביב – פיני גרשון :"תשאלו את פיני איך שאראס היה מגיע בשלב הזה של העונה כמו פאפאלוקאס" התגובה של פיני לא איחרה לבוא: "להשוות בין פאפאלוקאס לשאראס זה כמו להשוות בין וודקה לגזוז".

נשאלת השאלה – מה הקשר? איך אחרי משחק כל כך אמוציונלי ומכריע בוחר בלאט להשוות בין שחקן שלו בפועל לבין שחקן שלו בעבר? למה צריך לשאול את פיני על שאראס אם דיוויד בעצמו אימן את שאראס בתור עוזר המאמן?

עם דיוויד בלאט צריך להזכיר דווקא את פיני גרשון אחרי משחק שכזה, אז ההשוואה האמיתית כאן היא אחרת לחלוטין. לא בין שאראס לפאפאלוקאס אלא בין בלאט לגרשון.

פיני גרשון עשה את הבלתי יאומן כשלקח אליפות עם הפועל גליל עליון ב-1993 ואחר כך גביע עם הפועל ירושלים ב-1996, התארים האלו הספיקו לשמעון מזרחי ושותפיו שהחתימו אותו במקום יורם חרוש שפוטר – ב-1998מכבי תל אביב הייתה באותה תקופה במשבר לא קטן אבל פיני גרשון הוכיח מהר מאוד את יכולתו ומכבי התחילה לנסוק. ההגעה של מכבי תל אביב לגמר הפיינל פור האירופי מול פנאתנייקוס של עודד קטש היתה מדהימה. במו ידיו בנה גרשון שחקנים עלומי שם – נייט האפמן ואנתוני פארקר, ובנה שושלת שעד היום מחזיקה מעמד. שושלת שקטפה 3 אליפויות אירופה ועוד גמר אחד.

נכון – דיוויד בלאט היה עוזר המאמן ויש לו מניות רבות, אבל את 3 התארים האירופיים לקח גרשון כמאמן ראשי. דיוויד בלאט כמאמן ראשי זכה בשלושה תארים ענקיים : גביע היורוצ'אלנג' עם דינמו סנט פטרסבורג, אליפות איטליה עם בנטון טרביזו וכמובן – אליפות אירופה עם נבחרת רוסיה.

לסיכום: שני מאמנים ענקיים שהשוואה ביניהם קשה ביותר אבל נאמר זאת כך: פיני גרשון הוא המאמן הגדול ביותר של מכבי תל אביב בכל הזמנים. דיוויד בלאט – יחד עם רלף קליין ז"ל – הוא המאמן הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים.

אם יש עוד הוכחה לחולשת הכדורגל שלנו אז קיבלנו אותה במחזור האחרון. 3 תוצאות 0-0 משעממות נפלו במחזור ה-26 של ליגת העל בכדורגל. במקרה או שלא במקרה בכל 3 המשחקים האלו השתתפו 4 הקבוצות ה"גדולות" של ליגת העל: בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי חיפה.

4 הקבוצות ה"גדולות", עם הקהלים הגדולים ביותר ועם התקציבים הגדולים ביותר לא הצליחו לנפק אפילו שער אחד לרפואה. בשורוות הקבוצות האלו משחקים החלוצים היקרים והטובים ביותר בליגה: במכבי אלירן עטר, ברק יצחקי, רוברטו קולאוטי. בהפועל טוטו תמוז ועומר דמארי. בחיפה עמאשה, גדיר ויניב קטן, בבית"ר עמית בן שושן.
אלה שחקני נבחרת ישראל בהווה בעבר ובעתיד. חלקם מלכי שערים לשעבר. חלקם עשויים להימכר במיליוני יורו לאירופה. שער אחד! מה כבר ביקשנו?

ברק יצחקי צוטט לאחר המשחק בו שוב לא הצליח למצוא את הרשת: "אין סרט שמכבי לא תהיה בפלייאוף העליון". אז ברק ידידי, פקח את עיניך – הסרט הזה קיים ועוד איך. אלא אם כן אתה וחבריך תצליחו לשים איזה כדור במסגרת…
בהפועל תל אביב דיברו על צמצום הפער מקריית שמונה – כדאי שקודם יחשבו שם איך מגיעים למצבי הבקעה. 90 דקות של כלום ושום דבר וערימה של תירוצים – זה ההספק של הפועל מול סכנין.

ומה עם מכבי חיפה? כנראה שלבקש מהם לשחק שני משחקים טובים ברצף זה יותר מדי השנה. ובית"ר? היא בסרט מלחמה כרגע – רק שהיא לא באמת נלחמת. שילמדו מהפועל פתח תקווה – כמעט חסרת סיכוי להישרדות, בלי תקציב ובלי קהל אבל נותנים שם את הכל.

לסיכום: מסכנים האוהדים שמשלמים כסף ושקנו מנויים. אולי כדאי שלקראת השנה הבאה בעלי הקבוצות הגדולות יעשו בדק בית למה הדברים לא עובדים. אחרת האוהדים עלולים להצביע ברגליים.

אחרי 5 אליפויות רצופות, וסגנות בעונה שעברה משהו בהחלט עובר על אינטר. משהו לא טוב, משהו שחור. מה קורה העונה בנראזורי שמביא אותם לכישלון כה גדול? התרגלנו לראות את הצבע שלהם בכותרות, התרגלנו לשמות הנוצצים שהקבוצה הזו מביאה כל שבוע למגרשים, התרגלנו לראות אותם מניפים צלחת אליפות. אבל מה קורה השנה באינטר?

למה המפלה כל כך קשה וכואבת? האם העזיבה של מוריניו השאירה בור כל כך גדול במועדון ענק שכזה?

על העבר של אינטר אין צורך לספר, לא על 18 צלחות האליפות, על 7 הגביעים האיטלקיים ו-9 התארים האירופאים. כמו כל שנה חשבנו שגם השנה נראה את אינטר במרכז הבמה האירופאית ולבטח האיטלקית, אבל משהו קרה שם, משהו שאף אחד מאיתנו לא מבין איך.

הכל מתחיל מהעזיבה של ה"מיוחד" את סן סירו בצבעו הכחול. המהפכות שידעה הקבוצה מאז פשוט לא נגמרות. גם בצוות השחקנים וכמובן בצוות הניהולי. מאז שמוריניו עזב את אינטר התחלפו שם לא פחות מ 4 מאמנים בשנה וחצי. השמות שישבו על הספסל יכלו לאמן כל קבוצה ברחבי אירופה וכל אחד קליבר בפני עצמו.

הראשון היה רפא בניטס (אלוף אירופה עם ליברפול) שחשב שיוכל לקחת את המושכות בידיו ולהביא את ה"אני מאמין" שלו. בניטס לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. ההתחלה הייתה מבטיחה, בניטס הצליח להביא זכיה יפה של הסופרקאפ האיטלקי לארון העמוס ואפילו הניף את גביע אליפות העולם למועדונים, אבל שם זה נגמר. חצי שנה שוררת בקבוצה המבולגנת הספיקה לספרדי והוא החליט להשתחרר מחוזהו ולחפש מקום אחר.

אחריו הגיע לאונרדו הברזילאי. אף אחד לא האמין שדווקא השחקן שכל כך מזוהה עם מילאן (ואפילו אימן אותה עונה לפני כן) יחצה את הקווים ויישב על הספסל בצד השני של העיר, אבל הכסף הגדול הביא אותו גם לשם. אחרי חצי עונה שבה הצליח לסיים עם אינטר כסגנית הסריה A למילאן וזכה בגביע האיטלקי החליט גם הברזילאי לברוח מסן סירו.

אינטר פתחה את עונת 2011/2012 עם זעזוע רציני בסגל. שוב הכסף שיחק תפקיד לא קטן בהחלטות. בתחילת העונה מונה לתפקיד המנג'ר ג'אן פיירו גאספריני האיטלקי שהגיע מגנואה. לי אישית ולבטח לאוהדי אינטר החתמתו הייתה מעשה תמוהה מצידו של יו"ר המועדון מוראטי. כנראה אחרי שבזבז מיליונים על מאמנים בעלי שם עולמי, שלא הביאו את האליפות חשב אולי ששם קטן יוכל להביא לו נחת (סטייל אלגרי במילאן). אך המפלה הייתה מהירה וכואבת יותר ממה שחשב.

הכוכב הגדול סמואל אטו עזב לטובת הליגה הרוסית בתמורה ל-27 מיליון יורו, ווסלי סניידר לא מצליח להיגמל מפציעות חוזרות ונשנות. הרכש היה לא מועט, אבל כנראה גם לא מספיק. לחוד ההתקפה הצטרפו: מאורו סראטה מלאציו ודייגו פורלאן מאתלטיקו מדריד. לקישור הצטרפו: אנדראה פולי וריקי אלבארז (שהיה אמור להיות הכוכב הגדול). אבל פה זה נגמר. השמות אכן שמות מכובדים, אבל אי אפשר לצפות משחקנים סבירים וחלקם גם לא מוכרים שיסחפו מועדון בעל שם עולמי תוך כמה חודשים. לאחר המפלה האדירה שספגה אינטר עם גאספריני הוחלט להנחית שם מוכר וידוע במועדון שיעשה סדר.

הבא בתור היה לא אחר מאשר קלאודיו ראניירי. שם גדול ללא ספק, אבל לוזר גדול גם כן. המנג'ר שלא זכה בתואר כבר כמעט עשור הונחת אולי רק כדי למלא חורים ולנסות לבנות את הביטחון שאבד במשך שנה וחצי, אבל אולי מסותם חורים הוא יהפוך להיות שם מכובד באסקולה האיטלקית?

קלאודיו ראיינרי הצליח להשתלט על הספינה הטובעת ולייצב את השורות. הקבוצה התחילה להשלים משחקים חסרים ולאט לאט לטפס במעלה הטבלה. השיא היה עד לפני כ-5 מחזורים. כאשר אינטר החלה לדגדג את הצמרת, כולם חשבו שהנה הם חוזרים, הנראזורי יכנסו למירוץ מחדש. אך כנראה שחלומות לחוד וציפיות לחוד. השחקנים של ראניירי (ואולי גם הוא עצמו) לא עמדו בלחץ והקבוצה החלה במטר הפסדים שסגרו לה סופית את חלום האליפות.

אחרי שאיבדה את הגביע האיטלקי בהפסד ללאציו בחצי גמר, איבדה כנראה גם את הליגה ברצף של 3 הפסדים קשים. 9 נקודות שבאינטר לא חשבו שיאבדו. הפסדים ללצ'ה, נובארה ועכשיו גם לבולוניה כולן מתחתית הליגה הביאו מכות כבדות לקבוצה.

אחרי הכל, כנראה שקלאודיו ראניירי יישאר לפחות עד סוף העונה, מישהו מוכן להמר שהוא יישאר שם גם בעונה הבאה?

בטרם אביע את דעתי בטור זה, יש לי גילוי נאות – אני אוהד מכבי חיפה כ- 20 שנה והקבוצה יקרה מאוד לליבי.

בטח שמתם לב שבחודשים האחרונים התקשורת כולה עוסקת במשרת מאמן מכבי חיפה בעונה הבאה, מי יהיה זה שיירש את כסאו של אלישע לוי. האם זה יהיה רן בן שמעון שמוביל את קריית שמונה לאליפות היסטורית (ואולי אף לטריפל?) או שמא זה יהיה ראובן עטר שעושה עבודה לא פחות טובה ומוציא מים מן הסלע מחומר השחקנים הקיים במכבי נתניה? ואולי בכלל יעקב שחר יחליט להעניק לאלישע חוזה לעונה נוספת,  אם הוא יזכה בגביע או יסיים את העונה במיקום המוביל לליגה האירופית.

לגבי האחרון – תהיה זו טעות גדולה לתת לאלישע חוזה לעונה נוספת, אחרי  הכישלון המהדהד מתחילת השנה, ואל תתנו לניצחון כזה או אחר להשלות אתכם. נכון שמכבי חיפה התחילה להיראות כמו קבוצת כדורגל במשחקים האחרונים ולא כמו אוסף שחקנים שנפגשו בשכונה ולא שיחקו אף פעם ביחד. אבל, וזה אבל גדול – אלישע נכשל כבר מהפגרה בה החליט לרכוש אחד עשר שחקנים חדשים למועדון ,שחלקם לא ראוי בכלל ללבוש את החולצה הירוקה. ואחרי העזיבה בפגרת הקיץ של מספר שחקנים שהיו עמודי תווך בקבוצה שזכתה באליפות כדוגמת ליאור רפאלוב ותומר חמד, אלישע היה חייב לרכוש בין שלושה לארבעה שחקנים טובים במקום אותם אחד עשר שחקנים, שפרט לוויאם עמאשה (ואולי אלון תורג'מן) לא פרעו את השטרות וחובת ההוכחה עדיין עליהם.

אז נכון שאלישע ניסה לעשות מקצה שיפורים בחלון ההעברות האחרון בו שיחרר מס' שחקנים מהסגל והחתים את הבלם אדין צוצאליץ' ואת החלוץ דניאל ססארץ', אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי.

לעומתו, רן בן שמעון, או כפי שכולם אוהבים לקרוא לו – רב"ש, הוא מאמן מצוין ואוהב לשחק התקפי לא משנה נגד מי הוא משחק. אצלו לא משחקים שמות והקולקטיב הוא מה שחשוב, אבל בעקבות כל הסאגה המתוקשרת בינו לבין איזי שרצקי מהשבוע האחרון ,הוא יישאר ככל הנראה בקרית שמונה גם בעונה הבאה.

נותרנו עם המועמד מספר אחד של האוהדים והוא ראובן עטר. אז נכון שהוא לא זכה באליפות, אבל הוא כן  זכה עם בית"ר ירושלים בגביע המדינה (ניצח את מכבי חיפה 2-1) ,העלה את מכבי נתניה לליגת העל בשנת 2005 וסיים פעמיים עם נתניה כסגנית האלופה תוך תצוגות כדורגל נהדרות. ראובן עטר הוא המועמד הטבעי לעמדת המאמן – הוא גדל במועדון, אהוד על הקהל, משחק בצורה התקפית בדיוק כפי שקבוצה כמו מכבי חיפה צריכה לשחק ואין לי ספק שבעקבותיו עוד רבים מאוהדי מכבי חיפה יירכשו מנו , מה שיעשיר את קופת הקבוצה .

מועדון כמו מכבי חיפה חייב לחזור לימים בו הציג כדורגל גדול ואטרקטיבי, ולצערי עבר המון זמן מאותם הימים – אלישע ורוני לוי שיחקו את הכדורגל הכי משעמם ושבלוני שגרמו לחלק מהקהל לדרוש את ראשם גם כאשר הקבוצה זכתה באליפויות. החתמתו של ראובן עטר בקבוצה תעשה לאלישע לוי רק שירות טוב והוא יוכל לעבור לאמן באחת הקבוצות הגדולות כדוגמת הפועל או מכבי ת"א . במידה ואלישע יישאר לעונה חמישית, יהיה אפשר לומר שקרוב לוודאי הוא יגמור כמו רוני לוי, באימון של אחת הקבוצות הבינוניות בארץ ואחרי זה ייצא לחפש את עצמו ברומניה או קפריסין.

 אז מי יזכה לבסוף במיליון? רק אדם אחד יודע לומר את התשובה הנכונה וקוראים לו יעקב שחר…

בתגובתו של גלעד בלום לאחרונה בנושא דניס חזניוק והגילויים הרכילותיים על מעשיותיהן של טניסאיותינו בלילות כתב בלום שהוא תומך בשתיית אלכוהול אחרי ולפני משחקים.

לא ברור מה ניסתה חזניוק להרוויח מפרסום זה – ייתכן שאת הפרסום עצמו – ובכך בהחלט הצליחה. על פי הנראה זה הפרסום האחרון לו תזכה בקריירה (?) שלה, כי קשה להאמין שהיא תוזמן שוב לסגל. האם בכלל נכון לבדוק שחקנית כמו שחר פאר על מעשיה בין המשחקים? האם העובדה שמדובר במסגרת נבחרת ישראל בטניס, כוללת בתוכה חובות לאומיות עבור שחר? התשובה פשוטה – בכלל לא.

טניס, להבדיל משאר ענפי הכדור הפופולריים, הוא ספורט יחידני. הטניסאי ניצב לבדו מול המשימה ואין מי שיחפה עליו במקרים של מחלה או חולשה. אין כרטיסים צהובים ואין ממש מאמן שאפשר להאשים בכישלון. למעשה, מעטים הטניסאים שמתעשרים מהספורט הזה לעומת אלפי הכדורגלנים או הכדורסלנים. שחר פאר היא מטאור יהודי בשמי הטניס הישראלי ואין אף אחד שמתקרב להשגים שלה. לא מנסדורף (האחד והיחיד), לא בלום, לא גליקשטיין וגם לא סמאשנובה. רק לפני מספר ימים היא ניצחה שוב טניסאית גדולה, ילנה ינקוביץ', שדורגה בעבר במקום הראשון בעולם. עוד ניצחון גדול לאוסף הניצחונות על מדורגות 1 לשעבר – כמו סאפינה, איבנוביץ', ווזניאקי.

איך הגיעה שחר פאר לכל ההישגים שלה? האם בזכות איגוד הטניס? האם בזכות משרד הספורט? אגודת ספורט אחרת? התשובה היא לא. במקרה של שחר פאר שום איגוד או אגודת ספורט לא יכולים לקחת את הקרדיט. רק ההורים שלה שהשקיעו בחכמה רבה בכישרון שצמח אצלם בבית יכולים להתגאות בתוצרת המשפחתית.

איגוד הטניס צריך לומר תודה שיש לו טניסאית כזאת, כי בלעדיה – מי בדיוק ייצג את ישראל? דניס חזניוק? לכן גלעד בלום צודק בהחלט. ששחר תעשה מה שהיא רוצה ושתמשיך להביא לנו כבוד. התחושה שלי היא שהשיא שלה עוד לפניה, בדומה לטניסאיות כמו סקיאבונה ונה לי שהגיעו לשיאן רק לקראת גיל 30 עם זכיות מרשימות בגראנד סלאמים. רק שתשמור על יציבות.

הרבה מהמתרחש לאחרונה בעולם הספורט מאופיין בשאלות על טיבה של הרמה. בין אם זו עיתונות הספורט, בין אם זה ג'רמי לין שצץ משום מקום, ובין אם זה ארסן ונגר שיקום וילך. טור שהוא בין מחאה להצדעה

עיתונאות לשמה

בשבועות האחרונים נעשה שינוי מסוים מטעמם של שני העיתונים הגדולים במדינה, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". פתאום החלו לחשוף שם את האמת שמאחורי המחאה של אוהדי הפועל תל אביב כלפי אלי טביב. לפתע הם גילו פרשיות מביכות, תביעות וחובות. כל אלו שעדיין טוענים לשד הגזעני שבוקע מפי אוהדי הקבוצה, כדאי לכם לשים לב לאותן הידיעות. מדובר בעיתונאים בכירים שחושפים בזה אחר זה, עוד מעשה לא ברור שעשה בעל הבית של המועדון. רק דרך העברת המסרים התקשורתיים הללו, יוכלו אוהדי הפועל לצאת מנצחים, וללכת עם האמת שכל כך אמיתית מבחינתם. כשמגיע אז מגיע, נדמה כי מעמד העיתונות מקבל עתה את ערכו מחדש, והכל בגבולות המותר.

שאלה של רמה

ההפתעות בסיבוב הקודם בגביע המדינה המחישו כי רמת הכדורגל בארץ הולכת לאבדון. סינדרלה אחת זה עניין שגרתי, אך כשזה קורה פעם אחר פעם, ושהבדלי הרמה בין הליגות לא ניכרים בצורה בולטת, אפשר לומר כי המצב בכי רע. עזיבתם של כל הלגיונרים פגמה ברמת הכדורגל בארץ בצורה טוטאלית, כזו שאין ממנה מרפא. הרי היום אפילו שחקנים בליגה א' יכולים למצוא עצמם תוך חצי עונה בליגה הבלגית. ועם זאת יש לכך גם פן חיובי. כישרונות רבים שמסיימים מחלקות נוער של מועדוני ליגת העל, נזרקים לחפש לעצמם קריירה, חלקם שלא בצדק ולא מטעמי חוסר בכישרון. אז הנה באמצעות צמצום הפערים הזה, הם יכולים לפתע להיות אלו שיחזרו למרכז הבמה. ליגת העל מחפשת כוכב נולד

שלום, אני נוסע

זהו. כנראה שאמש נחרץ גורלו של ארסן ונגר כמאמן ארסנל. הצרפתי בן ה-62, יארוז את עצמו בתום העונה ויחזור לאחר כמעט 16 עונות לחפש לעצמו מקום אחר. הוא האיש שבנה את המכונה שנקראת ארסנל, הוא האיש שאמון על תוצרת כמו ססק פאברגס ואפילו תיירי הנרי, אך הוא האיש שלא הביא תואר כבר שבע עונות, ולאוהדים נמאס. עולם הספורט נמדד בהישגים, וכשהם לא מגיעים, גם הגדולים ביותר, וונגר הוא אחד כזה, צריכים לשלם בכיסאם. לא נורא ארסן, הפרוייקט הבא ממתין ממתין מעבר לחלון.

Made In Taiwan

מה לא נכתב או נאמר על ג'רמי לין, הרכז החדש והסנסציוני של הניו יורק ניקס. הוא משולהב להצליח, הוא טורף, נמרץ, רץ וקולע, וגם מסוגל לחבר את הליגה של דיוויד סטרן למזרח הרחוק ולהגדיל את ההכנסות, אך האם הפיכתו תוך שבוע לאייקון כה גדול, לא רומזת כי הרמה ב-NBA נמצאת בנסיגה כלשהי. כישרון יש לבחור, אבל מכאן ועד להפוך לכוכב שיגיע לאולסטאר יש עדיין זמן רב. אתם מתארים אותו משיג את אותם ההישגים גם מול ג'ורדן, מג'יק או ג'ון סטוקטון?

כל מה שאני עומד לרשום כאן, הוא לא מתוך זלזול, באמת, יש לי המון כבוד לבנאדם, אבל ארסן ונגר, מאמנה הצרפתי של ארסנל, צריך לסיים את תקופתו בקבוצה.

לא, אני לא אומר את זה על סמך ה 4-0 בסן סירו, אני אומר את זה בגלל המחסור בהישגים. יש כאלה שיתרצו את זה בבעיות כספיות שקשורות לאמירויות, יש כאלה שיתרצו את זה בשחקנים המעולים כשגם שהם כבר מתחילים להתפתח, חוטפים אותם לונגר מתחת ליד (נאסרי, פאברגס…), אבל האמת שזה לא משנה כי ארסנל הוא מועדון מספיק גדול כדי שיזכירו אותו כל שנה כמועמד לתואר כלשהו.

רק שתדעו שלארסנל יש 13 אליפויות אנגליות, כשהאחרונה שבהן הייתה בשנת 2003-2004(!), וכשמדובר בגביעים, היא מחזיקה ב-10 גביעים. כשהיחידה שמעליה בטבלת הזוכות היא מנצ'סטר יונייטד עם 11 גביעים, אחד יותר. יש לארסנל 12 מגני הצדקה (סופר קאפים אנגליים) ושני גביעי ליגה אנגליים (כמו גביע הטוטו), והיא מחזיקה גם בגביע אופ"א אחד והפסד בגמר ליגת האלופות ב-2006. בקיצור, אחרי כל הסטטיסטיקות, רואים שארסנל הוא מועדון גדול, מועדון שכל שנה צריך לשאוף לקחת תואר, גם אם קשה בליגה מול הסיטי או היונייטד, אז לפחות גביע אנגלי, או משהו באירופה.

שוב זה מחזיר אותי לנקודה של ארסן ונגר, הוא מאמן ענק, אחד שלקח את ארסנל של השנים ההם, ובנה קבוצה אגדית שכללה כוכבים כמו: פטריק ויירה, רוברט פירס, דניס ברגקאמפ, תיירי הנרי, פרדי ליונברג, דיוויד סימן, ריי פארלור ועוד… מאז ועד היום הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה הזאת, ארסן ונגר נתפס כלוזר הגדול של אנגליה ושל אירופה, ומעל לכל, אין לו כוח הרתעה בתור מאמן שמוביל קבוצה גדולה מאנגליה.

אני חושב שארסן ונגר עדיין הולך בשיטות העבר, בדרך שבה הלך פעם, זה טוב, זה מעולה, זה מראה כמה אופי יש לו, אבל בעידן הכסף הגדול הוא פשוט לא יצליח להחזיק את עצמו, הוא יתמוטט, כי החוקים השתנו, המשכורות השתנו, סכומי המעבר השתנו, הכל השתנה. הוא כבר היה בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה והפסיד, היה כל כך קרוב, כשיש לו שחקנים בהרכב כמו ססק פאברגס, תיירי הנרי ואלכסנדר חלב, להזכיר לכם לאן הם עברו אחר כך? אה כן, ברצלונה עצמה. איך אפשר למכור שחקני מפתח למועדון שניצח אותך בגמר ליגת האלופות? הרעיון הוא לשמור אותם ולהביא אולי אחרים שיביאו את התואר בשנה שאחרי.

אם ונגר היה מצליח לשמור ביד שלו על כל הכישרונות הגדולים שהוא מייצא לקבוצות הגדולות של אירופה, ולא בידם של אחרים, הוא היה הופך לדעתי למאמן הגדול ביותר (אחרי פרגוסון) באירופה, הוא היה יכול להעמיד קבוצה תחרותית שהייתה נותנת פייט לברצלונה הנוכחית והיא לא הייתה מושפלת בתוצאות כאלה גבוהות העונה. שיחקו תחתיו רבע מכישרונות היבשת, כולם התחילו אצלו, הוא האמין בהם, גידל אותם, לקח אותם תחת חסותו וכשהגיע היום שהגוזלים יתחילו לעוף מהקן הם בחרו לעוף מקן אחר, ואת ונגר? זה לא מעניין כי מי שהלך גם לא יחזור, זאת המדיניות שלו (למרות ששבר אותה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות).

עמוק בפנים כבר מתחיל לכאוב לי על הצרפתי המבוגר הזה, הוא פשוט כבר לא מושך אליו שחקנים גדולים, ואיבד המון מהילת הכבוד שלו, אני מייעץ לו אישית לסיים את דרכו בארסנל, היו לו זמנים יפים, והוא בניגוד לפרגוסון לא הביא גביעי אלופות או עוד אליפויות אחרי 2004. אחת הטעויות הגדולות ביותר שלו לטעמי, היא עמדת השוער, תמיד במועדונים הגדולים שעמדו מולו היו שוערים גדולים בשער, ורק לו היה את אלמוניה ברוב השנים ולזמן די קצר את להמן (בתקופה הראשונית שלו במועדון כשהיה לו שוער ענק – דיוויד סימן, הוא לקח תארים!). עם כל הכבוד לשני אלה הם לא עומדים באותה שורה עם: בופון, קסיאס, ואלדז, אביאטי, ג'וליו סזאר… באמת שהם לא עומדים שם, ולהזכירכם, אדום מעמדת השוער (להמן, המורחק הראשון אי פעם בגמר ליגת האלופות) בגמר ליגת האלופות שיבש לארסן את התכניות ובעצם די גמר את הסיכויים מול רונאלדיניו ואטו של 2006.

בסופו של יום, ארסן ונגר יעמוד באותו הקלאס של הגדולים ביותר, למרות שהוא איננו המאמן הכי מעותר באירופה, הוא אחד הגדולים, וכדאי לו דווקא עכשיו, אחרי עונה כזאת, לתת לבא אחריו את המפתחות ולהגיד : "תודה רבה לך ארסנל על כל השנים", צריך לזכור שהצרפתי בארסנל משנת 1996, כמעט 16 שנים מחייו הוא בתותחנים, ממציא טקטיקות חדשות ושיטות אימון מהפכניות שייתנו לו הרבה כבוד בדפי ההיסטוריה. לונגר מגיע הרבה יותר מכל העונה הזאת, ואולי הוא לא יצליח לשחזר את הישגיו הגדולים מעולם, לפעמים אני מדמיין את הצרפתי הזה בתור אדם שעדיין חי בשנים עברו וחושב על הקבוצה הגדולה שהייתה לו עם ברגקאמפ הגדול (ההולנדי המעופף) ואני שואל את עצמי, ארסן אתה עדיין שם? מתגעגע? האם אתה הוא הצרפתי המעופף? הגיע הזמן שתנחת במציאות…אבל היי, מי אני שאייעץ לונגר? הוא יודע יותר טוב ממני זה בטוח…

טעות לחשוב שהעונה של הפועל תל אביב היא כישלון. בקיץ האחרון עזבו שני השחקנים הכי חשובים של הקבוצה – גילי ורמוט וערן זהבי. נכון – עזבו עוד שחקנים חשובים ולא פחות בכירים אבל דומה שהחסרון של שני אלה במרכז המגרש הוא הבעייתי מכולם.

אל המשבצת הזאת נכנסו שני שחקנים צעירים מאוד – אלרואי כהן ונוסא איגיבור – שכנראה לא מספיק טובים להוביל קבוצה כמו הפועל. אלרואי כהן בשורת הסטטיסטיקה בהחלט תורם בכיבושים ובבישולים אבל מי שעוקב אחרי הפועל השנה יכול לראות שמלבד משחקים נקודתיים, גדולים ככל שיהיו כמו ההצגה מול מכבי חיפה או השער היפה מול מכבי תל אביב, אלרואי כהן נעלם ברוב המשחקים ולא מורגש ולכן גם מוחלף לרוב כאופציה ראשונה. על איגיבור כמעט ואין מה לומר. ייתכן שהוא עוד יהיה שחקן גדול בניגריה אבל השנה הוא כנראה פשוט צעיר מדי ועוד לא התאקלם. תוסיפו לקישור הבעייתי של הפועל את טועמה שנמצא אחרי שיאו ואת רועי גורדנה בעונה הראשונה שלו בבמה המרכזית.

להפועל תל אביב יש היום 3 סיבות עיקריות לחוסר היציבות:

דרור קשטן – המאמן המיושן וחסר הכריזמה כנראה הרדים את שחקניו ובמשחקים קלים על הנייר הפועל לא הצליחה להבקיע. כנגד קבוצות כמו הפועל חיפה, רמת השרון ומכבי פתח תקווה הפועל תל אביב לא הבקיע שער אחד וזה לא סביר לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה.

פרנסמן ופצ'אלקה – שני הבלמים המרכזיים של הפועל נפצעו ועד אותו רגע הפועל היתה עם ההגנה הטובה בליגה. בעקבות כך נאלץ קשטן לצוות את באדיר עם מור שושן – עוד שחקן צעיר וחסר ניסיון – וההגנה התפרקה ומאז הפועל ספגה שלישיות. מרקו שולר עושה רושם של בלם מוכשר אבל רק בשנה הבאה לדעתי נוכל לראות את יכולתו האמיתית. תוסיפו לכך את החולשה בעמדת המגן השמאלי – וכאשר גל שיש פצוע שירזי מסיט את חוטבא לעמדת המגן השמאלי וזה נראה נורא.

הקהל – הקהל היום מגיע למשחקי הקבוצה בעיקר כדי למחות ולא לעודד. פעם הקהל היה מטריף את השחקנים והיה שווה כמה נקודות בעונה. היום הקהל רוצה לקבוע מי יהיה המאמן מי יהיה הבעלים ומי ישחק בהרכב. יחלוף הרבה זמן עד שנראה בבלומפילד קהל מאושר כמו בשנים האחרונות. חלק מהקהל הזה שכח איפה היתה הפועל לפני שגוטמן הגיע.

לסיכום, אחרי כל הבעיות האלו הפועל תל אביב הגיעה לגמר גביע הטוטו (והפסידה בפנדלים) היא ממוקמת במקום השני עם ההתקפה הטובה בליגה ויש עוד סיכוי קטן לאליפות. וכמובן שהיא מועמדת שוב לזכייה בגביע ולהגיע לאירופה בשנה הבאה. זה לא כישלון. זאת עונת מעבר. ואף מילה על אלי טביב.