תגית: ישראספורט

נמצאה התשובה לשאלה שכולנו רצינו לדעת עליה את התשובה. איך שחקני כדורגל אוכלים את האוכל שלהם?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

לאחר נצחונה של מכבי אלקטרה תל אביב על זלג'יריס קובנה ועלייתה לפלייאוף היורוליג שלח דיוויד בלאט הודעה למאמן העבר של מכבי תל אביב – פיני גרשון :"תשאלו את פיני איך שאראס היה מגיע בשלב הזה של העונה כמו פאפאלוקאס" התגובה של פיני לא איחרה לבוא: "להשוות בין פאפאלוקאס לשאראס זה כמו להשוות בין וודקה לגזוז".

נשאלת השאלה – מה הקשר? איך אחרי משחק כל כך אמוציונלי ומכריע בוחר בלאט להשוות בין שחקן שלו בפועל לבין שחקן שלו בעבר? למה צריך לשאול את פיני על שאראס אם דיוויד בעצמו אימן את שאראס בתור עוזר המאמן?

עם דיוויד בלאט צריך להזכיר דווקא את פיני גרשון אחרי משחק שכזה, אז ההשוואה האמיתית כאן היא אחרת לחלוטין. לא בין שאראס לפאפאלוקאס אלא בין בלאט לגרשון.

פיני גרשון עשה את הבלתי יאומן כשלקח אליפות עם הפועל גליל עליון ב-1993 ואחר כך גביע עם הפועל ירושלים ב-1996, התארים האלו הספיקו לשמעון מזרחי ושותפיו שהחתימו אותו במקום יורם חרוש שפוטר – ב-1998מכבי תל אביב הייתה באותה תקופה במשבר לא קטן אבל פיני גרשון הוכיח מהר מאוד את יכולתו ומכבי התחילה לנסוק. ההגעה של מכבי תל אביב לגמר הפיינל פור האירופי מול פנאתנייקוס של עודד קטש היתה מדהימה. במו ידיו בנה גרשון שחקנים עלומי שם – נייט האפמן ואנתוני פארקר, ובנה שושלת שעד היום מחזיקה מעמד. שושלת שקטפה 3 אליפויות אירופה ועוד גמר אחד.

נכון – דיוויד בלאט היה עוזר המאמן ויש לו מניות רבות, אבל את 3 התארים האירופיים לקח גרשון כמאמן ראשי. דיוויד בלאט כמאמן ראשי זכה בשלושה תארים ענקיים : גביע היורוצ'אלנג' עם דינמו סנט פטרסבורג, אליפות איטליה עם בנטון טרביזו וכמובן – אליפות אירופה עם נבחרת רוסיה.

לסיכום: שני מאמנים ענקיים שהשוואה ביניהם קשה ביותר אבל נאמר זאת כך: פיני גרשון הוא המאמן הגדול ביותר של מכבי תל אביב בכל הזמנים. דיוויד בלאט – יחד עם רלף קליין ז"ל – הוא המאמן הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים.

התחלה

הזיכרונות הראשונים שלי מכדורסל מטושטשים משהו. הם מתרחשים בסלים הקטנים בבי"ס ניב. משחקים אין סופיים של 5-3-1 (לא פגעתי בטבעת, התאפסו הנקודות, שיט), חיובים, סל-מלך ואולי מלך-סל. אני זוכר שמישהו אמר לי לכוון תמיד לריבוע הקטן , אם אפגע בו זה סל. מודה, לא היה לי רגש מיוחד לענף. אם כבר רגש, מדובר בפחד. שיעור התעמלות עם המורה הנרי, עוזר של עוזר מאמן בחולון, שלימד אותנו כדורסל. צעד וחצי. בסלים של אולם ההתעמלות. סלים גבוהים. עם רשת. ואני לא מצליח לעשות צעד וחצי. ולקלוע.

המשחקים הראשונים

הייתי הילד הכי קטן בכיתה, שרה ציפי, ובטח לא חשבה על ילד שקטן בשנה מכל הכיתה שלו. היא בטח לא חשבה על כיתה ו', לקראת הבר מצווה כולם גבהים, רק אני לא. אני עוד בן 11, נמוך וקצת שמנמן ואודי באחד על אחד גורם לי להרגיש כמו מכבי בדרבי.רק שבכדורסל אין תיקו. גם שחקן שישי בנבחרת הכיתה ו 2 נק' מהקו במשחק הדרמטי נגד ו'1 לא עזרו, לא להרגשה שלי ולא לנבחרת. הפסדנו. כי דורון הגרוזיני הענק מהשווארמה חנה מתחת לסל לקח את כל הריבאונדים של עצמו ולעולם לא מסר, תמיד ניסה עד שקלע. ואז ו'1 שמו עליו את אחיו התאום.

בתיכון

אתה לא באמת משחק כדורסל בתיכון שיש בו מגמת כדורסל ונבחרת שהיא אלופת עולם בתיכונים. אתה נתקל בכדורסל.

בכיתה ט' הבלולים דרכו עלי בהפסקה.

בכיתה י' עופר חרותי צרח עליי לפנות את המגרש.

בכיתה י"א הצטרפתי לואגו בצוות הטכני, אלה שמכינים את הבמה לטקסים. ואגו היה חבר שלי ורועי  ממגמת ספורט היה חבר של ואגו. תשובה היה חבר של אבי אבן. ככה הכרתי את אבי אבן. בחור חביב.

מתי בכל זאת משחקים כדורסל? אחר הצהריים. ביחד עם גיא. חבר לעת מצוא, גבוה ממני בראש שלם. נגדו למדתי שאני חייב לתת גוף, אחרת הוא רומס אותי, ניסיתי להיות זריז, לא ממש הצלחתי, אבל למדתי לשחק עם הגב לסל (כדי לשמור על הכדור) וכשהצלחתי להגיע או כמו ששימי ריגר אומר "לקחת לאותיות", למדתי גם לעשות הטעיות מתחת לסל. אין ברירה.

בתיכון הבנתי שאני אוהב כדורסל. אחרת אין לי הסבר איך היינו משחקים בחורף ב19:00 בערב, קר וחשוך לאור פנס רחוב. אחרי חצי שעה העיניים מתרגלות לחושך ופתאום באור הקליעה משתפרת פלאים.

הפריחה

את אודי לא פגשתי כל התיכון. בקורס פסיכומטרי איפשהו בימי הגו'בניקיות בצבא פגשתי אותו. לזכר ימי קדם, חזרנו לשחק כדורסל. אני גבהתי, הפרק הקרבי הרחיב אותי, לכמה רגעים הייתי מקרר קטן. אודי לא השתנה מהיסודי. טחנתי אותו בצבע. הנקמה הושלמה. התחלנו לשחק 2 על 2 ואפילו 3 על 3 כול יום שישי. עם דן וטל, נגד אודי חבר שלו שהיה ענק וכבד ולכן קראנו לו טרלאץ' ע"ש דראגן, ועוד אחד גבוה שזז וזרק מצחיק ולכן הדבקתי לו את הכינוי "ענת דרייגור". טראש טוק, בייבי.

כל זה החזיק מעמד עד האוניברסיטה. עם המעבר לחיפה התפזרנו. את אודי וחבריו לא ראיתי יותר, הקשר עם דן מונשם דרך רותם ונשאר רק טל, שהקשר בינו ובין כדורסל הוא – אני.

עם טל הייתי משחק בחופש לפני הצבא כדורסל. אני הייתי משחק, הוא היה מתרכז בכדרור חוקי. לא היה לו מושג. אבל אם היית מוסר לו לשלוש, בסוף הוא גם היה פוגע, אבל אנחנו בעיקר שחקנו 1 על 1, אחרי ארוחת צהריים. שישי אחד, אני אחרי ארוחה ענקית, נפגשנו במגרש. לא זזתי. כבד. חנוק. 1 על 1 משחקים עד 24. 20 – 4 לטל. אני לא זז. לא זז, ומחפש גרעפס. מחפש ולא מוצא. ב 20-4 הוא יצא. השכונה רעדה. ניצחתי 24-20.

יהודים וערבים

שנה ראשונה באוניברסיטה. חייבים לקחת שיעור ספורט. לקחתי משהו כללי. גרסא אוניברסיטאית של שיעור התעמלות. לפעמים עושים ספורט, לפעמים יש כדור. כדורסל החליט יום אחד המורה. 5 על 5, אני רוסי ועוד שלושה ערבים נגד ישראלי, רוסי ושלושה ערבים אחרים. לערבים אין סלים בכפר. אין להם מושג בכדורסל. פתאום אני רכז, מוביל כדור, מסדר חסימות ולוקח כדור מחוף לחוף. כוכב. אחרי שלושה שבועות עברנו לכדורגל. ואני כמו מטומטם בחרתי להיות שוער. לערבים אולי אין סלים בכפר, אבל שערים הם כנראה הצליחו לסדר. הרגשתי כמו פלשתינאי בהפגנה. ירו עליי כדורי גומי.

והיום?

כשעברנו לשרון , אחרי החתונה, מצאתי את המגרש בבני דרור. כשטל ושלומית עברו לשרון , התחלנו לשחק קצ . כשצליל עבר לגור עם אחותי, משחק של שישי הפך נוהל. כמעט כל שישי 3 על 3 ואפילו יותר. כדורסל הפך לחלק אינטגרלי מקבלת השבת.

עד שהם נפרדו.

חזרו.

אבל הכדורסל לא היה אותו דבר.

אחרי שהתחתנו, זה נגמר.

עכשיו אני משקיע את זמני בגידול הדור הבא, מלמד את יפתח איך להחזיק כדור ולהוציא מסירה, לוקח אותו למגרש בבני דרור, מרים אותו לסל, בפחים הוא כבר היה, עוד מעט נפתחת העונה, עם מיקה כבר יש הצלחה, לזרוק היא יודעת, במשחק היא כבר הייתה, יואב חבר שלה זוכר עד היום איך ומתי זורקים עונשין, זכר למשחק שתפסנו בערוץ 1.

עם קצת מזל, גם אצלם זו תהיה אהבה.

מצב נייח, קרן, בעיטה חופשית, הכדורגל הישראלי מתעלם מכל אלו. הרבה שנים לא זכור לי איזה בועט בעיטות חופשיות טוב בארץ, כנראה שבאימונים מלמדים את הילדים והבוגרים רק איך למסור על מגרש שלא יהיה נבדל ולבעוט (וגם את זה ברמה סבירה ביותר).

הבעיה מתחילה מתפישת העולם, מאמנים חושבים שאם אין להם איזה דיוויד בקהאם או איזה רוברטו קרלוס בקבוצה, אז מצב נייח כלשהו לא רלוונטי כל כך, טעות בידיהם. יש כל כך הרבה תרגילים שניתן לעשות ממצב נייח, לאו דוקא הרמה, שהרי הישראלים גם לנגוח לא ממש יודעים (מאשימים את זה בגובה אבל על זה נרחיב אחר כך…). כל כך הרבה אופציות מסירה על הקרקע, שחקנים שמפרקים חומות, 3 בועטים שיוצרים מצב מתוחכם שמפתיע את הגנת היריבה, איפה היצירתיות?!?

את הפסקה הזאת אני אתחיל עם דוגמא נחמדה, וויל ביינום (אקס מכבי תל אביב בכדורסל), שימו בצד וזכרו אותו.

לרוב אנשים חושבים שרק סנטרים גבוהים מעל 2 מטר יכולים להטביע בסל מקצועי, והרי עצם ההטבעה היא לא בגובה אלא בניתור. שחקני הכדורגל שלנו הם כמובן לא בגובה של שחקני הכדורסל, ולרוב משווים אותם לאלה האירופאיים, וטוענים שהגרמנים, ההולנדים וכל שאר האירופאיים יותר גבוהים מהישראלים. נחזור לנתון המעניין שעצם ההטבעה הוא לא בגובה אלא בניתור, ונחבר את זה לכדורגל, אם וויל ביינום היה 1.58 מטר, פרופורציונלית הוא היה קופץ גבוה יותר מדדי בן דיין, מגרלשווילי או שמעון גרשון, למה? כי הוא אתלט, ובתור בנאדם בגובה 1.80 הוא מנתר לגג או להטבעה כמו בחור שהוא 2.05…וכאן טמונה הבעיה, הפחד מכדורי גובה שמרחף מעל הנבחרת כבר בערך 20 שנה, הוא פחד לא הגיוני ואפילו סלחו לי, מפגר. אז מה אם הם יותר גבוהים!? אדם בגובה 2 מטר יכול להיות מגושם מאוד, כמו קראוץ' האנגלי למשל, יש הרבה שחקנים בגובה 1.80 שיכולים להגיע לגובה הניתור שלו. אני מסתכל על נגיחות של תומר חמד מהעונה החולפת ופשוט לא מאמין, הוא הנוגח הכי טוב שהיה בליגה שלנו מזה 10 שנים בערך, איך לא עובדים על ניתורים באימונים? למה כל האפריקאים שחוגגים שערים בחו"ל יכולים לעשות סלטות באוויר והיפוכים מעצם היותם אתלטיים, והישראלים אפילו נגיחות פשוטות, ניתורים ועבודת מיקום לא מסוגלים לעשות כדי להגיע לכדור גובה?

בעיות הניתור והפחד מכדורי גובה ממשיכות לא רק לבלמים והמגנים, אלא גם לעמדת השוער, כל הכדורגל הישראלי הורגל לדעת שאנחנו לא טובים בכדורי גובה, כך מחנכים כנראה את כל הילדים, והמצב הזה נותר שנים על גבי שנים, של מחסור בניצול הזדמנויות של כדורים נייחים. איך מדינה שלמה של כדורגל ששואפת להגיע לליגת האלופות, מונדיאל, אליפות אירופה וכו'…לא מסוגלת להיפתר מפחד הגבהים הזה? איך? חיל האויר שלנו ממש טוב, מיקום, המראה, פגיעות במטרה, אבל בכדורגל לא שמעו על זה…

בשנים האחרונות המרים קרנות הכי טוב שראיתי בליגה היה דוד רביבו(אחיו של חיים מן הסתם…), כנראה שיש שם משהו במשפחה? גנים של סבסובי כדור? משהו מולד? לא…תאמינו לי שלא, עבודה, וריכוז מלא בכל הרמה, בשנתיים האחרונות אני פשוט נדהם כמה הקרנות הישראליות לא מנוצלות, ונהיות סתם עצירת משחק. כל הרמה מורמת או רחוק מדי או קרוב מדי, או מסתיימת בידי השוער, אין תכנון, אין תרגיל, אין חשיבה וראיית משחק. אין לך בקבוצה מישהו שמרים טוב קרנות? אז חוזרים ליצירתיות, לא מלמדים בקרוסי הפרו של ההתאחדות תרגיל קרן קצרה?כי הוא די פשוט ובסיסי בכדורגל…

אנחנו רוצים כדורגל טוב יותר?ז את רק אחת מהנקודות האפורות שלנו, ואנחנו לא מתמודדים איתה, לא יודעים מאיפה לאכול אותה.

יכול להיות שאנחנו לא טובים במצבים האלה ולעולם לא נהיה, כי אנחנו פשוט לא קופצים כבר ולא מנצלים את הראש, כי הרי כל משפט שני במדינה הזאת נגמר ב"קפוץ לי" וב"ראש קטן", אז שאני אדע לנגוח?

22 שנים מחכים בצד האדום של המרסיסייד לתואר האליפות. נכון, העונה הם אפילו פתחו בצורה קטסטרופלית את הליגה, ועושה הרושם כי גם את הגמוניית האליפות יאבדו החברים מליברפול ליריבה השנואה ממנצ'סטר, אבל בכל זאת קני דלגליש  מפיח תקוות חדשות שמא העתיד האדום צבוע ורוד.

כשרוי הודג'סון מונה למאמנה של ליברפול בתחילת העונה היו שציפו שהנה המפנה מגיע. ג'ו קול הוחתם כמי שאמור להוביל את השאיפות של הקבוצה ויחד עם מילאן יובאנוביץ' וכמובן שהכוכבים שנשארו בקבוצה טורס וג'רארד ציפו בקבוצה לחזור לצמרת האנגלית כבר העונה תחת שרביטו של האנגלי הוותיק שהגיע מעונה קסומה בפולהאם.

הדברים התפתחו כמובן קצת אחרת, ליברפול פתחה בצורה נוראית את העונה, הייתה אפילו מתחת לקו האדום לתקופה מעטה, והרי מדובר במועדון פאר בקנה מידה עולמי, דבר שכמובן לא התקבל בצורה חלקה על ידי האוהדים ולאחר מכן גם ההנהלה.קני דלגליש הוזעק למלא את השורות, וליברפול נסקה במעלה הטבלה כשרגע היא מתדפקת על דלתות המקום החמישי בליגה, דבר שעד לפני חמישה חודשים היה בגדר חלום.

דלגליש או קינג קני בפי יושבי ה"קופ" באנפילד הבין כי העתיד טמון בהחדרת מוטיבציה כי הרי חומר משובח ישנו, והעתיד תלוי בשילוב צעירים רעבים ושחקנים שיתנו כל עבור המועדון דבר שלא ניתן לומר למשל על פרננדו טורס.

וכשטורס נטש את הספינה הטובעת לצ'לסי (בינתיים שובק מהבקעה) והוחלף בצמד קארול וסוארז שבינתיים הפכו חלק ממהפכת דלגליש, זאת המבשרת על העתיד הורוד של המועדון. האגו נשכח בצד, הגיעו שחקנים שרעבים להצלחה, סוארז מפרק הגנות, קארול הוא מספר 9 קלאסי, ואפילו דירק קאוט הפך לסקורר. מיירלס נבחר לשחקן המשתפר בפרמייר ליג, לוקאס עשה שדרוג מדהים ביכולתו ותפס את החולצה מספר 5 גם בהרכב של הסלסאו מברזיל.

אבל לא רק אותם השחקנים היותר צבעוניים של ליברפול הם שהשתדרגו יחד עם קני דלגליש והקבוצה. מרטין קלי תפס פיקוד באגף ימין של ההגנה, וכשהוא נפצע גם ג'ון פלאנגן הוכיח עצמו כחומר טוב לעתיד. ג'יי ספירינג בשיפור עצום חרף נתוניו הפיזיים הוא מעין סוג של "פיטבול אנגלי" במרכז המגרש, ג'ונג'ו שלבי ודני ווילסון נכנסים גם הם לעניינים ועוזרים לייצוב השורות. וכשצעירים כמו סוסו הספרדי ורהאים סטרלינג מתדפקים על דלתות הקבוצה הבוגרת ככישרונות העתיד בהחלט נראה אדום בגוון ורוד.

בגיבוי ג'ון הנרי ואולי אפילו לברון ג'יימס שנכנס לאחרונה לביזנס באותה החברה ששולטת בקבוצה ייהנה קני דלגליש מתקציב נוח לרכש בקיץ, ואם ישמור על המרקם החברתי, שילוב הצעירים והרעב העצום לתואר האליפות ולחזור להיות שם דבר בקנה מידה אנגלי ואירופאי, העתיד מאיר פנים לחבורה האדומה שכבר לא נראית כמו מרסי-סייד, כזו שזקוקה לרחמים, אלא מהווה מחדש את גאוות המרסיסייד.

לטור דבר לא השתנה (בליברפול)
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
לטורים נוספים של גיא גלבוע
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

יהיה זה מגוחך לומר שהליגה האיטלקית מעלה ערכה דווקא ביום שאחרי שאחת מבכירות קבוצותיה, אינטר, מובכת בביתה בצורה לא מובנת על ידי שאלקה, שלא נמנית על אריות אירופה. ועדיין, העונה עושה הרושם כי הכדורגל האיטלקי עבר שינוי מסוים. החלוצים האיטלקים חדים מתמיד, הזרים מוסיפים את שלהם, בגדול, וגם שחקני ההגנה פורחים להם. האם זהו שובה של צו האופנה?

קהל אוהדי הכדורגל חיכה בציפייה לקסם של הליגה הזו, עד לפני כמה שנים אולי הבכירה שבליגות אירופה. עדיין מילאן, אינטר, יובנטוס, רומא, אלו שמות בקנה מידה עולמי, ותוסיפו את קבוצות הדרג השני כמו לאציו, פאלרמו, פיורנטינה ונאפולי, ומתגלה לנו ליגה איכותית כשגם התחרותיות עושה רושם, שבה אליה העונה.

נכון, עדיין ממוצע השערים (2.42) שמובקע במשחק נמוך משאר ליגות הטופ האירופיות, ואפילו מליגת העל שלנו, אך בל נשכח את האיכות, הפיזיות, ומבחר השחקנים שמתרוצצים על רחבות ארץ המגף.

פאטו ממילאן הוא חלוץ שיכול לעטר הרכב של כל קבוצה בעולם, גם אדינסון קאבני, האורוגוואי הלוהט מנאפולי, לא מפסיק להפציץ. אלכסיס סאנצ'ס הצ'יליאני, ילבש קרוב לוודאי חולצה של מועדון בכיר יותר בעונה הבאה, לאחר עונה נהדרת במדי אודינזה הצנועה. אלו רק חלק מהזרים שבולטים בליגה האיטלקית, ושאר מועדוני הפאר באנגליה וספרד כבר לוטשים עיניהם לעברם.

האיטלקים עצמם ולא רק הזרים הם אלו שנותנים תקווה לכדורגל האיטלקי לחזור ולהוות גורם מרכזי בבימה האירופית. חלוצים איטלקיים פורחים העונה, שחקני הגנה מנסים להידמות לנסטה, קאנבארו, מאלדיני ובני דורם והעתיד אכן נראה זוהר.

ג'יאמפאולו פאציני שרק בינואר הצטרף לאינטר, כבר הותיר חותם ברשתות היריב, כמוהו מלך שערי הליגה האיטלקית, אנטוניו די נטאלה שמשלים את החוד המפחיד של אודינזה המפתיעה, וגם חלוצים כמו אלסנדרו מאטרי שבגיל 26 נזכר לפרוח, עבר ליובנטוס, ואף כבש בבכורה בנבחרת הסקואדרה אזורה.

זו גם שעתם של שחקני הגנה האיטלקים, אנדראה ראנוקיה אמנם לא יציב במשחקו כפי שנראה במשחקים האחרונים, אך אין ספק שאם ישתפשף מעט יותר ברמות הגבוהות הוא יהיה נכס לאינטר ולנבחרת, וכמוהו ליאנדרו בונוצ'י מיובנטוס, שכמו כל הקבוצה חווה עונה שלא תיכנס לפנטיאון, וגם הוא עוד ישתבח.
גם אבאטה ממילאן יכול להיזקף לדור שחקני ההגנה הצעיר שהולך ונעשה חיוני לליגה ולנבחרת.

צריך לציין כי גם השתלבות חכמה של שחקנים בקבוצה מתאימה להם העלתה את יכולת הקבוצות. דוסנה ואקווילאני שנחשבו לכישלון באנפילד, חזרו הביתה לנאפולי ויובנטוס בהתאמה, ועושים עונה אישית טובה מאוד, שבהשוואה למצב באנפילד בטח גורמת לתהיות איך שם לא הפיקו מהם את אותה היכולת.
גם אמאורי שבחר בינואר לעבור פארמה מיובנטוס מוכיח בחירה נכונה מהי.

עם כן, ישנם גורמים מספר שמעלים מחדש את קרנות הליגה הזו. אטרקטיביות המשחק ההתקפי הופנמה, וקבוצות כמו אודינזה ונאפולי שדוגלות במשחק התקפי מצליחות לאין שיעור העונה. כמובן שגם שחקנים שידעו היכן להשתלב, ופריחתה של תוצרת המקומיים בין אם בגיל מאוחר יחסית ובין אם בדור הצעיר יוצרים תקווה כי נחזור לראות בשנים הקרובות קבוצות כמו יובנטוס, מילאן ואפילו נאפולי מתמודדות על תארים ביבשת, את הנבחרת האיטלקית חוזרת להיות חזקה ממש כמו לפני 5 שנים, ואת הליגה האיטלקית רוויה בדרמות, שערים וסקסיות, כי הרי אופנה ואיטלקים זה תמיד הולך יחד.

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
לטורים נוספים של גיא גלבוע
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

כשהיינו ילדים תמיד היינו מתווכחים בחבר'ה מה יותר חשוב – כישרון או עבודה קשה. אני תמיד החזקתי בדעה שלא משנה כמה כשרון יש לך, אם לא תעבוד קשה, דבר לא יעזור והכישרון יעלם. יש לכך לא מעט דוגמאות אבל אני תמיד אוהב לתת את הדוגמה של נדב הנפלד – לא השחקן הכי כשרוני, לא הכי מהיר, לא הכי טכני אבל אחד שהמטרה עומדת לנגד עיניו והוא יעבוד קשה עד שישיג אותה.

בדיוק כזו היא מכבי תל אביב מודל 2010-11. יכול להיות שיש כמה שחקנים כישרוניים ויש גם כמה אתלטים שמסוגלים לקפוץ רחוק יותר, גבוה יותר, מהר יותר אבל להבדיל מהקבוצה הגדולה של אמצע העשור הקודם, הקבוצה הזו נסמכת בעיקר על עבודה קשה, עבודה שמגיעה מראש המערכת המקצועית – דיוויד בלאט.

את העונה התחילה הקבוצה בתבוסה כואבת לקאחה לבוראל. לא היה אחד (לרבות עבדכם הנאמן) שחשב שהעונה הזו הולכת לכיוון חיובי. עברו חמישה חודשים והנה, אנחנו עומדים בפתחה של סדרת הטוב מחמישה משחקים בין מכבי תל אביב לאותה קאחה לבוראל על הזכות לשחק בפיינל פור שייערך במאי בברצלונה.

נכון, נראה שהקבוצה נמצאת בתקופה קצת פחות טובה אחרי ההפסד הביתי לברצלונה, שגרר אחריו עוד שני הפסדים- בליגה לחולון (כן, כן, הפסד… לנצח את חולון בשש הפרש בעונה בה הקבוצה רומסת כל יריבה שעומדת בדרכה, זה הפסד) וביורוליג לרומא (במשחק חסר חשיבות, אך יחד עם זאת משחק שהיה חשוב למוראל), אבל אנחנו נמצאים בפתחה של הישורת האחרונה ומכבי מגיעה לשם במצב מצוין. למה מצוין? כי כמו שנאמר – מכבי תל אביב היא קבוצה שיודעת לעבוד קשה ותמשיך לעשות כך עד שתגיע למטרה.

דיוויד בלאט יודע באיזה מצב הקבוצה צריכה להגיע למשחק הראשון בסדרה ב 22 למרץ. הוא יודע שהוא צריך להחזיר את אידסון להיות אותו שחקן של תחילת העונה. הוא יודע שהוא צריך לעבוד עם מצ'באן בעיקר בצד המנטאלי (כי הרי די… נגמרה כבר מזמן תקופת ההתאקלמות). הוא יודע שהוא צריך את פרקינס ופארגו נושכים כמו שרק הם יודעים לנשוך. הוא יודע שהוא צריך שבלו ופניני יאפסו את הידית והוא בעיקר יודע שאם כל זה יקרה, תהיה למכבי את ההזדמנות לנקום בברצלונה על שני ההפסדים בשלב ה Top 16  ועוד בביתה שלה, לעיניי הקהל שלה (אע"פ שנראה לי שלזליקו אובראדוביץ' יש תוכניות אחרות).

ניפגש במאי!

לטור יורוליג או ליגה ישראלית? עונתה של מכבי תל אביב
לטור מכבי תל אביב של השנה – הגנתית, לוחמת, נחותה
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט