סופי הייתה בת שנתיים רגילה עד ה 18 למאי, 2017.
כשחלתה, ההורים שלבי וג'ונתן חשבו שבתם בת השנתיים סובלת מאלרגיות.
היא התקשתה לנשום והרופא שלה חשד שהיא סובלת מאסתמה. אבל מהר מאוד התברר שהמצב גרוע בהרבה ממה שחשבו.
סופי הייתה אמורה לעבור בדיקת אלרגיות כמה ימים מאוחר יותר. אבל היא מעולם לא עשתה את הבדיקה.
היא הפסיקה לנשום לילה אחד.
זה היה הסיוט הגרוע ביותר של כל הורה. שלבי וג'ונתן הזעיקו אמבולנס. דקות אחר כך הם היו בדרכם לבית החולים.
רק אז הרופאים אישרו שסופי סובלת ממשהו גרוע בהרבה מאלרגיות או אסתמה.
הרופאים גילו גידול קצת יותר גדול מכדור טניס בחזה של סופי הקטנה. היא פיתחה סרטן לימפומה של תאי T. הילדה הקטנה לפתע הייתה בקרב על חייה.
למרבה הצער טיפולי כימותרפיה אגרסיביים לא עצרו מהסרטן להתפשט. הטיפולים השפיעו על היכולת של סופי ללכת, לדבר, להשתמש בידיים ולאכול.
כשסופי הקטנה נאבקה על חייה, ההורים שלה בילו אינספור שעות לצד הבת שלהם בבית החולים.
אמה של סופי, שלבי, לא עזבה את מיטתה של בתה. הדאגה היחידה של שלבי הייתה סופי ואיך היא מטופלת.
הגוף החלש שלה היה זקוק להשתלת מח עצם.
בסיטואציה הקשה והכאוטית הזו, האמא הבחינה באחות שניסתה שלא ישימו לב אליה, אבל שלבי צפתה בה.
אחרי שצילמה תמונה שהאחות הייתה עם גבה אליה, שלבי פרסמה את התמונה בעמוד פייסבוק שהקימו ההורים כדי לתעד את המאבק של סופי במחלה.
"אני רואה אותך", כתבה שלבי כשהיא חושפת שהיא ראתה את כל מה שהאחות עושה עבור הבת שלה.
אמא שלבי כתבה:
"אני רואה אותך. אני יושבת על הספה הזו כל היום ואני רואה אותך. את מנסה כל כך קשה שבתי ואני לא נבחין בך".
"אני רואה שהפנים שלך נופלות קצת כשהיא רואה אותך ובוכה. את מנסה להקל על הפחדים שלה בכל כך הרבה דרכים וכובשת את ליבה. אני רואה אותך מהססת לדקור אותה (עם מחט) או להוריד ממנה תחבושות. את אומרת 'אל תדאגי' ו'אני מצטערת' יותר פעמים ביום אחד מאשר אנשים אומרים 'תודה' ".
"אני רואה את כל צמידי הגומי על היד שלך ועל הסטטוסקופ, כל אחד עבור ילד שאהבת וטיפלת בו.
אני רואה אותך מלטפת את הראש הקטן והקירח שלה ומכסה אותה היטב עם השמיכה. אני רואה אותך מחזיקה את האמא הבוכה שקיבלה חדשות לא טובות. אני רואה אותך מקלידה במחשב בזמן שאת מחזיקה את התינוק של האמא שלא יכולה או לא רוצה להיות בבית החולים איתו".
"את שמה בצד את מה שקורה בחיים שלך במשך 12 שעות רצוף כדי לטפל בילדים חולים מאוד שלפעמים גוססים. את נכנסת לכל חדר עם חיוך לא משנה מה קורה שם. את רואה את השם של סופי על הלוח ונכנסת לבדוק מה שלומנו אפילו שהיא לא המטופלת שלך.
את מתקשרת לרופא, לבנק הדם, לבית המרקחת כמה פעמים שצריך כדי לוודא שהבת שלי תקבל את מה שהיא צריכה כמה שיותר מהר. את בודקת מה שלומי בדיוק כפי שאת בודקת מה שלומה. את יושבת ומקשיבה לי ממלמלת דברים במשך 10 דקות אפילו שהטלפון שלך מצלצל ורשימת הדברים שאת צריכה לעשות היא באורך קילומטר"
"אני רואה אותך. כולנו רואים אותך. אין כמות של סלסלת מתנות או כרטיסי תודה שיכולים להביע את ההערכה שלנו כלפייך. את אלוהים עבורנו בכל יום. הילדים שלנו לא היו מקבלים את מה שהם צריכים בלעדייך. אמהות כמוני לא היו מרגישות שפויות או ששומעים אותן בלעדייך. את מצילה את התינוקות שלנו ולא היינו יכולים לעשות את זה בלעדייך".
המסר המרגש של שלבי נגע לא רק באחיות עבורן כתבה את הפוסט, אלא גם בהורים אחרים שעברו חוויות דומות וראו שאחיות הן עמוד השדרה של מחלקת הילדים.
העבודה של האחיות האלה היא קשה שאי אפשר לדמיין, והן חיות בזמנים הקשים ביותר בחייהם של הורים, שוב ושוב, כל יום מחדש.
למרבה הצער, סופי לא זכתה להתבגר ולהגיד 'תודה' לכל האחיות שנלחמו על החיים שלה.
הגוף הקטן שלה לא הצליח להתמודד עם הטיפולים והסרטן האגרסיבי.
ב 22 לדצמבר, 2017, הסרטן חזר בעוצמה, והמשפחה החליטה להפסיק את הטיפולים.
ההורים שלבי וג'ונתן זכו ל 13 ימים של כרבולים, קריאה, שירה, צפייה בסרטים, ואהבה עד שסופי הלכה לעולמה בזרועותיהם ב 4 לינואר, 2018.
"המטרה שלי במהלך התהליך הזה היה להיות שקופה וכנה ולהאיר אור על מה שבאמת קורה במהלך מלחמה בסרטן. רציתי להראות את הימים הלא טובים כפי שהם, אבל גם יכולתי להראות את העבודה הנפלאה שעשה האל בתהליך הזה. אני מקווה להמשיך לעשות את זה כשאנו ממשיכים את החיים שלנו בלעדיה", אמרה שלבי.
סרטן הוא באמת הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לחשוב עליו. במיוחד כשהוא פוגע בילדים.
הסיפור של סופי הוא תזכורת לכולנו לחיות כל יום כאילו הוא האחרון. לאהוב כאילו אין מחר.
הסיפור שלה גם מראה עד כמה נפלאות הן אחיות ואנשי צוות אחרים בבית החולים ומגיעה להן ההכרה על כך.
הן עוזרות, משחקות, מספרות סיפורים, נותנות עצות ומנחמות, הן נוגעות באינספור חיים, ודואגות לא רק למטופלים הקטנים שלהן, אלא גם למשפחה שלהן.
הן נכנסות מרצון לקרב שרובנו מנסים להימנע ממנו. והן עושות זאת יום אחרי יום למשפחה אחת אחרי השניה.
שתפו את המילים של אמא שלבי על האחיות בבית החולים כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא על העבודה המדהימה שהן עושות.
