מחקר ענק חשף תופעת לוואי מפתיעה של אוננות קבועה

במשך שנים מסתובבות ברשת אינספור טענות על אוננות. יש מי שטוענים שהיא מחלישה את הגוף, אחרים משוכנעים שהימנעות משפיכה מעלה את רמות הטסטוסטרון, ובכל חודש נובמבר מיליוני גברים ברחבי העולם משתתפים באתגר "No Nut November" ומנסים להימנע משפיכה במשך חודש שלם.

אבל מחקר גדול שפורסם ב 2026 מצביע דווקא לכיוון אחר לחלוטין.

חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד ניתחו 115 מחקרים שכללו 54,889 גברים, וגילו שככל שהזרע נשאר זמן רב יותר בגוף ללא שפיכה, כמה מהמדדים החשובים של איכותו נוטים להידרדר. תאי הזרע נעשו פחות ניידים, שיעור התאים החיים ירד ובמקביל נמצאו יותר סימנים לנזק ב־DNA ולעקה חמצונית.

במילים פשוטות: גם לזרע יש במידה מסוימת "תאריך טריות".

והמשמעות המפתיעה היא ששפיכה בתדירות גבוהה יותר – בין אם באמצעות יחסי מין ובין אם באמצעות אוננות – עשויה לעזור לסלק זרע ותיק יותר ולאפשר לזרע חדש ואיכותי יותר לתפוס את מקומו.

Shutterstock

החוקרים בדקו יותר מ־100 מחקרים – והתמונה הייתה ברורה

המחקר, שפורסם במרץ 2026 בכתב העת המדעי Proceedings of the Royal Society B, לא היה ניסוי קטן שבו השתתפו כמה עשרות אנשים.

מדובר במטא אנליזה – מחקר שמאגד ומנתח נתונים ממחקרים רבים שכבר פורסמו.

הצוות מאוקספורד בחן 115 מחקרים בבני אדם שכללו כמעט 55 אלף גברים. בנוסף, החוקרים ניתחו עוד 56 מחקרים שנערכו על 30 מינים שונים של בעלי חיים, כדי לבדוק האם אותה תופעה קיימת גם מחוץ לבני אדם.

והתוצאה חזרה על עצמה.

ככל שתאי הזרע נשמרו זמן רב יותר לפני שפיכה, כך איכותם נטתה לרדת.

אצל בני אדם, תקופות ארוכות יותר ללא שפיכה נקשרו ליותר נזק ל DNA של הזרע ולעקה חמצונית, ובמקביל לירידה בתנועתיות ובחיוניות של תאי הזרע.

אז מה בעצם קורה לזרע שנשאר בגוף?

זרע אינו נשמר בגוף לנצח באותו מצב שבו נוצר.

לאחר שתאי הזרע מבשילים, הם מאוחסנים במערכת הרבייה עד שהם נפלטים. בתקופה הזאת הם ממשיכים להיות תאים פעילים מאוד – אבל יש להם יכולת מוגבלת לתקן נזק שנגרם להם.

אחת ממובילות המחקר, ד"ר רבקה דין מאוניברסיטת אוקספורד, הסבירה שתאי זרע ניידים מאוד ומכילים מעט ציטופלזמה, ולכן הם יכולים לרוקן במהירות את מאגרי האנרגיה שלהם ויש להם יכולת מוגבלת לבצע תיקונים.

כלומר, ככל שהם נשארים מאוחסנים זמן רב יותר, הם עלולים לצבור יותר בלאי.

החוקרים מכנים את התהליך הזה Post-Meiotic Sperm Senescence – הזדקנות של תאי הזרע הבוגרים לאחר שסיימו את תהליך החלוקה שלהם.

אחד האשמים האפשריים הוא "חלודה ביולוגית"

אחד ההסברים המרכזיים לתופעה הוא עקה חמצונית.

זהו מצב שבו נוצרים בגוף יותר מדי חומרים פעילים המכונים רדיקלים חופשיים ביחס ליכולת של הגוף לנטרל אותם באמצעות נוגדי חמצון.

אפשר לחשוב על זה כסוג של "חלודה ביולוגית".

תאי זרע רגישים במיוחד לנזק מסוג זה. כאשר הם נשארים זמן רב יותר באחסון, העקה החמצונית יכולה לעלות, לפגוע בקרום התא ואף לגרום לנזק לחומר הגנטי שבתוך תא הזרע.

הסבר נוסף הוא פשוט מחסור באנרגיה.

תא זרע בנוי כדי לנוע. הוא צריך להגיע לביצית, ולכן יכולת השחייה שלו חשובה מאוד לפוריות. אבל מאגר האנרגיה שלו אינו בלתי מוגבל.

ככל שהתא "ישן" יותר, הוא עלול לאבד חלק מהיכולת הזאת.

וזה מוביל לנתון שאולי הכי מפתיע גברים שמנסים להיכנס להיריון

במשך שנים גברים שמגיעים לבדיקת זרע או לטיפולי פוריות מקבלים לעיתים קרובות הוראה להימנע משפיכה במשך מספר ימים לפני מתן הדגימה.

גם הנחיות מקובלות לבדיקות זרע מדברות בדרך כלל על 2 עד 7 ימים של הימנעות. אחת הסיבות היא שהימנעות יכולה להגדיל את נפח השפיכה ואת מספר תאי הזרע בדגימה.

אבל המחקר החדש מדגיש נקודה חשובה:

יותר תאי זרע לא בהכרח אומר זרע איכותי יותר.

ככל שתקופת ההימנעות התארכה, החוקרים מצאו אמנם נטייה ליותר זרע מבחינת כמות, אך במקביל חלק ממדדי האיכות נעשו פחות טובים.

זה יוצר סוג של איזון.

מצד אחד רוצים כמות מספקת.

מצד שני רוצים תאים ניידים, חיים ועם DNA תקין ככל האפשר.

דווקא שפיכה תכופה יותר עשויה "לרענן את המלאי"

כאן נכנסת האוננות לתמונה.

אין בגוף מערכת שזורקת לפח כל תא זרע ברגע שהוא מתחיל להזדקן. לכן אחת הדרכים לפנות תאי זרע שנמצאים זמן רב במערכת היא פשוט שפיכה.

לא משנה בהכרח אם היא מתרחשת באמצעות יחסי מין או אוננות.

לאחר שפיכה, הגוף ממשיך לייצר תאי זרע חדשים.

מכאן עולה האפשרות ששפיכה בתדירות גבוהה יחסית פועלת למעשה כמעין "רענון מלאי" – היא מפנה תאים ישנים יותר ועשויה להגדיל את הסיכוי שבשפיכה הבאה יהיו יותר תאי זרע טריים יחסית.

חוקרי אוקספורד אף העלו אפשרות מעניינת מבחינה אבולוציונית: אוננות אצל זכרים עשויה להיות בעלת יתרון בכך שהיא מסייעת לפנות זרע ישן ופגום לפני הזדווגות.

זה לא אומר שצריך לאונן מספר מסוים של פעמים ביום

כאן חשוב לא להפוך את הממצאים להמלצה שהם אינם.

המחקר לא קבע מספר אידיאלי של שפיכות בשבוע או בחודש שמתאים לכל גבר.

הוא גם אינו אומר שככל שתשפכו יותר כך הפוריות בהכרח תעלה ללא גבול.

הנתונים מראים מגמה ברורה שלפיה אחסון ממושך יותר של הזרע קשור להידרדרות בחלק ממדדי האיכות, אבל התדירות הנכונה יכולה להשתנות בהתאם למטרה.

לבדיקת זרע אבחנתית, למשל, יש חשיבות לסטנדרטיזציה ולכן עדיין כדאי לפעול בדיוק לפי ההנחיות של המעבדה.

בטיפולי פוריות, לעומת זאת, המחקר מעלה אפשרות שמרווח קצר יותר בין שפיכות יכול להיות מועיל בחלק מהמקרים. הנחיות אירופיות מעודכנות בתחום המעבדות להפריה חוץ גופית כבר מציינות שהצטברות ראיות מצביעה על כך שהימנעות קצרה של עד יומיים עשויה לחשוף את הזרע לפחות עקה חמצונית ולשפר חלק ממדדי האיכות.

וגם בטיפולי IVF יש רמז מעניין

מחקרים קליניים אחרים חיזקו את הרעיון שלפעמים "טרי יותר" יכול להיות טוב יותר.

במחקר שבו השתתפו מאות זוגות שעברו טיפולי IVF, שיעור ההריונות המתמשכים היה גבוה יותר בקרב זוגות שבהם הגבר נמנע משפיכה פחות מ־48 שעות, בהשוואה לקבוצת הימנעות ארוכה יותר.

זה עדיין לא אומר שכל אדם שעובר IVF צריך לשנות מיד את ההנחיות שקיבל.

טיפולי פוריות מותאמים למקרה הספציפי, והחלטות לגבי מועד מתן הדגימה צריכות להתקבל יחד עם צוות הפוריות.

אבל הנתונים בהחלט מאתגרים את הרעיון הישן שלפיו "לשמור את הזרע" במשך זמן רב יותר תמיד משפר את הסיכויים.

ומה לגבי הטענה שאוננות מורידה טסטוסטרון?

זהו אחד המיתוסים שחוזרים שוב ושוב ברשת.

קהילות שמעודדות הימנעות משפיכה מייחסות לה לעיתים יתרונות כמו עלייה משמעותית בטסטוסטרון, יותר כוח, יותר אנרגיה ואפילו שיפור דרמטי בביצועים גופניים.

אבל אין בסיס טוב לטענה שהימנעות ממושכת משפיכה גורמת לעלייה קבועה ומשמעותית בטסטוסטרון אצל גברים בריאים.

פעילות מינית ואורגזמה אכן גורמות לשינויים הורמונליים זמניים. מחקרים מצאו, למשל, עלייה בפרולקטין לאחר אורגזמה, אך שינויים קצרי טווח כאלה אינם זהים לשינוי קבוע ברמת ההורמונים בגוף.

לכן אין סיבה להניח ששפיכה רגילה "מרוקנת" את הגוף מטסטוסטרון.

ויש עוד ממצא שמלווה את הנושא כבר שנים – הקשר לסרטן הערמונית

עוד לפני המחקר החדש מאוקספורד, מחקר גדול של חוקרי הרווארד מצא קשר מעניין בין תדירות שפיכה לבין הסיכון לסרטן הערמונית.

במחקר עקבו החוקרים אחר 31,925 גברים במשך שנים ובדקו כמה פעמים בחודש הם דיווחו על שפיכה – כתוצאה מיחסי מין, אוננות או פליטת לילה.

בהשוואה לגברים שדיווחו על 4 עד 7 שפיכות בחודש, גברים שדיווחו על 21 שפיכות או יותר בחודש היו בעלי סיכון נמוך יותר לאבחון סרטן הערמונית. בגילים 40-49 ההבדל היה כ־22% בניתוח המעודכן, ובניתוחים מוקדמים יותר דווח על ירידה של סביב 30%.

אבל כאן חשוב מאוד להבדיל בין קשר לבין סיבה.

זה היה מחקר תצפיתי. הוא יכול להראות שגברים ששפכו בתדירות גבוהה יותר אובחנו פחות בסרטן הערמונית, אבל הוא אינו יכול להוכיח שהשפיכה עצמה היא זו שמנעה את המחלה. גם החוקרים עצמם התייחסו לממצא כקשר שדורש המשך מחקר.

אוננות בפני עצמה אינה נחשבת להרגל לא בריא

אצל אנשים בריאים, אוננות היא התנהגות מינית נפוצה ואינה נחשבת בדרך כלל מזיקה כאשר היא אינה גורמת לפציעה או משתלטת על חיי היום יום.

אין כמות אוניברסלית שנחשבת "נורמלית".

יש אנשים שלא מאוננים בכלל.

אחרים עושים זאת מדי פעם.

ויש כאלה שעושים זאת בתדירות גבוהה.

השאלה החשובה יותר מהמספר היא האם ההתנהגות גורמת לכאב, גירוי ופציעות, מפריעה לעבודה או למערכות יחסים, או מרגישה בלתי נשלטת.

המחקר החדש גם לא אומר שגבר שאינו מאונן פוגע בבריאותו. שפיכה יכולה כמובן להתרחש גם במסגרת פעילות מינית עם בן או בת זוג.

ומה אם מנסים להיכנס להיריון?

עבור זוגות שמנסים להרות באופן טבעי, אין צורך להתחיל לבצע חישובים מורכבים סביב כל שפיכה.

הממצאים החדשים פשוט מחזקים את הרעיון שאין צורך "לחסוך" זרע במשך תקופות ארוכות מתוך מחשבה שכך הוא בהכרח יהיה טוב יותר.

למעשה, המחקר מצביע על כך שההפך יכול לקרות: ככל שתאי הזרע נשארים באחסון זמן רב יותר, חלקם צוברים יותר נזק ומאבדים מהיכולת לנוע ולשרוד.

אצל מי שמתמודד עם בעיית פוריות ידועה או עומד לעבור בדיקת זרע, IVF או ICSI, כדאי בכל זאת לפעול לפי הנחיות המרפאה, משום שמספר ימי ההימנעות עשוי להיות מותאם לסוג הבדיקה ולטיפול.

אז "No Nut November" לא הופך את הזרע ל"חזק יותר"

עבור מי שנמנע משפיכה מסיבות אישיות, דתיות או פשוט כחלק מאתגר, אין משמעות הדבר שהימנעות קצרה היא מסוכנת.

אבל אם המטרה היא לשפר את איכות הזרע, המחקר החדש אינו תומך ברעיון שככל שמחכים יותר כך הזרע הופך ל"טוב" או "חזק" יותר.

להפך.

הנתונים של כמעט 55 אלף גברים מצביעים על כך שתקופות ארוכות יותר ללא שפיכה קשורות לירידה בתנועתיות ובחיוניות של הזרע ולעלייה בנזק ל DNA ובעקה החמצונית.

ומכאן מגיעה תופעת הלוואי המפתיעה של אוננות קבועה:

היא יכולה לעזור לשמור על מלאי זרע "טרי" יותר.

לא משום שאוננות מייצרת זרע טוב יותר באופן קסום, אלא משום שהיא מפנה תאי זרע בוגרים שנשארו זמן רב במערכת ומאפשרת לזרע חדש יותר להחליף אותם.

אחרי שנים שבהן גברים שמעו שהם צריכים "לשמור" את הזרע שלהם, המחקר החדש מציע תמונה כמעט הפוכה.

לפחות בכל הקשור לאיכות הזרע, לפעמים דווקא להשתמש במלאי – ולא לשמור אותו זמן רב – עשוי להיות הדבר הטוב יותר.

מחקר חדש מגלה: הגוף עשוי לזהות סימן למוות דרך איבר אחד מפתיע

יש ריחות שאנחנו מזהים מיד. ריח של גשם ראשון. ריח של בית ילדות. ריח של בושם אהוב. ריח של אוכל שמתבשל במטבח. לפעמים מספיק ריח אחד קטן כדי להחזיר אותנו שנים אחורה, לעורר זיכרון, לשנות מצב רוח או לגרום לנו להרגיש שמשהו בסביבה בטוח – או להפך, מסוכן.

אבל מתברר שחוש הריח שלנו עשוי להיות חזק ומורכב הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

לפי מחקר מסקרן שפורסם ב־Frontiers in Psychology, בני אדם עשויים להגיב באופן לא מודע לריח שמופיע בתהליכי פירוק של גוף לאחר המוות. לא מדובר ביכולת מיסטית “לחזות מוות”, ולא בתחושת בטן על־טבעית, אלא במנגנון קדום מאוד: האף קולט חומר כימי מסוים, והמוח עשוי לפרש אותו כאות אזהרה.

החומר הזה נקרא פוטרסין, או באנגלית putrescine.

והדבר המרתק באמת הוא שלא תמיד אנחנו מודעים לכך שהרחנו אותו – אבל הגוף עשוי להגיב בכל זאת.

shutterstock

האף יודע יותר ממה שאנחנו חושבים

אנחנו נוטים לזלזל בחוש הריח. לעומת ראייה ושמיעה, הוא מרגיש לנו פחות חשוב בחיי היומיום. אנחנו מסתכלים, מקשיבים, קוראים, מדברים – ורק לעיתים רחוקות עוצרים לחשוב עד כמה האף שלנו משפיע על ההתנהגות שלנו.

אבל ריח הוא אחד החושים הכי עתיקים והכי עמוקים בגוף. הוא מחובר לזיכרון, לרגש, לאזהרה, למשיכה, לדחייה ולתחושת ביטחון. ריח יכול לגרום לנו להתקרב למשהו – או להתרחק ממנו מיד.

ריח של עשן מזהיר אותנו מפני שריפה. ריח של מזון מקולקל גורם לנו לא לאכול אותו. ריח של גז יכול להציל חיים. ריח גוף של אדם אהוב יכול להרגיע. ריח מסוים בבית חולים יכול לעורר חרדה גם שנים אחרי אירוע קשה.

כלומר, האף אינו רק “מזהה ריחות”. הוא חלק ממערכת התראה.

ולפי המחקר הזה, ייתכן שאחת ההתראות הקדומות ביותר שלו קשורה דווקא למוות.

מה זה פוטרסין?

פוטרסין הוא חומר כימי שנוצר כאשר רקמות חיות מתחילות להתפרק. הוא חלק מהריחות הקשים והחריפים שמופיעים בתהליך ריקבון, יחד עם חומרים נוספים.

בעלי חיים רבים משתמשים בריחות כאלה כדי להבין שמשהו בסביבה אינו בטוח. ריח של גופה או ריקבון יכול לסמן סכנה: טורף באזור, מחלה, זיהום, מזון לא בטוח או מקום שכדאי להתרחק ממנו.

החוקרים רצו לבדוק אם גם בני אדם מגיבים לחומר הזה בצורה דומה. האם פוטרסין יכול לגרום לנו להיות דרוכים יותר? לזוז מהר יותר? להתרחק ממקום מסוים? להרגיש איום גם בלי להבין למה?

התשובה, לפי סדרת הניסויים שהם ערכו, הייתה מעניינת מאוד.

המחקר שבדק את “ריח המוות”

החוקרים ארנו ויסמן ואילן שרירה ערכו כמה ניסויים כדי לבדוק כיצד בני אדם מגיבים לחשיפה קצרה לפוטרסין. הם השוו את התגובה לריחות אחרים, כמו אמוניה, וגם למצב שבו לא היה ריח משמעותי.

באחד הניסויים, משתתפים שנחשפו לפוטרסין הראו ערנות גבוהה יותר במשימת תגובה. בניסויים אחרים, המשתתפים התרחקו מהר יותר מהמקום שבו נחשפו לריח. בניסוי נוסף נמצא קשר בין החשיפה לחומר לבין מחשבות לא מודעות שקשורות לבריחה ולאיום.

במילים פשוטות: הריח גרם לגוף להתנהג כאילו משהו בסביבה דורש זהירות.

וזה החלק המסקרן ביותר – המשתתפים לא בהכרח חשבו לעצמם “זה ריח של מוות”. למעשה, בחלק מהמקרים התגובה הייתה יכולה להיות כמעט בלתי מודעת.

הגוף פשוט קלט משהו, והמוח הפעיל מנגנון זהירות.

לא “חוש שישי”, אלא הישרדות

אנשים אוהבים לדבר על “חוש שישי”. תחושה שמשהו רע עומד לקרות. צמרמורת בלי סיבה. אי־נוחות פתאומית במקום מסוים. רצון להתרחק מאדם או מחדר בלי לדעת למה.

לפעמים אנחנו מפרשים את זה כמשהו מיסטי. אבל לעיתים, מה שנראה כמו “תחושה” עשוי להיות תוצאה של אותות קטנים שהגוף קולט לפני שהמודעות שלנו מבינה אותם.

ריח הוא אחד האותות האלה.

המוח שלנו לא תמיד מחכה להסבר מילולי. אם הוא קולט ריח שמזכיר ריקבון, סכנה או זיהום, הוא עשוי להגיב מהר: להגביר ערנות, לעורר דחייה, להאיץ תנועה, ולדחוף אותנו להתרחק.

זה לא קסם. זה מנגנון הישרדות.

ובטבע, מנגנוני הישרדות לא צריכים להיות אלגנטיים. הם צריכים לעבוד מהר.

למה ריח של ריקבון גורם לנו להתרחק?

כי מבחינה אבולוציונית, ריקבון יכול לסמן סכנה. מזון רקוב עלול לגרום להרעלה. גופה יכולה למשוך טורפים או חרקים. אזור שבו יש ריח חריף של פירוק יכול להיות מקום לא בטוח.

בעלי חיים שלומדים להתרחק מריחות כאלה עשויים לשרוד יותר. לכן אין זה מפתיע שגם אצל בני אדם קיימת רתיעה טבעית מריחות של ריקבון, צואה, קיא, מזון מקולקל או פגר.

אלה ריחות שמפעילים בנו תגובה כמעט מיידית: גועל.

והגועל, למרות שהוא לא נעים, הוא מנגנון חשוב. הוא לא שם כדי להרוס לנו את היום. הוא שם כדי לשמור עלינו.

כאשר משהו מריח “לא נכון”, הגוף אומר לנו: אל תאכל את זה. אל תיגע בזה. אל תישאר כאן. תתרחק.

האף כמערכת אזעקה שקטה

אפשר לחשוב על חוש הריח כמו מערכת אזעקה שקטה. הוא עובד גם כשאנחנו לא מקדישים לו תשומת לב מלאה. לפעמים אנחנו נכנסים לחדר ומרגישים שמשהו בו “מוזר”, עוד לפני שאנחנו יודעים להסביר מה.

אולי יש ריח של עובש. אולי אוכל התקלקל. אולי חומר ניקוי חריף מדי. אולי עשן חלש. אולי ריח של חיה. אולי ריח גוף של מישהו לחוץ או חולה. לא תמיד אנחנו מזהים את המקור מיד, אבל הגוף מגיב.

הדופק יכול להשתנות. תשומת הלב מתחדדת. אנחנו מחפשים בעיניים מה לא בסדר. לפעמים פשוט לא נעים לנו להישאר.

במובן הזה, האף אינו רק איבר שמשרת הנאה – כמו ריח של קפה, פרחים או עוגה. הוא גם שומר סף.

למה אנחנו לא תמיד מודעים לריח?

לא כל ריח שאנחנו קולטים הופך למחשבה מודעת. לפעמים הריח חלש מדי. לפעמים הוא מעורב בריחות אחרים. לפעמים אנחנו מתרגלים אליו. לפעמים המוח קולט אות, אבל לא מתרגם אותו למשפט ברור כמו “אני מריח משהו מסוכן”.

ובכל זאת, הגוף עשוי להגיב.

זה קורה גם בתחומים אחרים. אנחנו יכולים לקלוט הבעה קטנה על פניו של אדם ולהרגיש שהוא כועס, עוד לפני שחשבנו על זה. אנחנו יכולים לשמוע שינוי קל בטון דיבור ולהבין שמשהו לא בסדר. אנחנו יכולים להרגיש שמקום מסוים לא בטוח לפי שילוב של אור, צלילים, ריחות ותנועה.

המודעות מגיעה לפעמים באיחור. הגוף מקדים אותה.

לכן אנשים אומרים לפעמים “לא ידעתי למה, אבל הרגשתי שאני צריך לצאת משם.” ייתכן שחלק מהתחושות האלה נבנות מאותות חושיים קטנים מאוד.

הריח של מוות אינו ריח אחד

חשוב להבין: “ריח מוות” אינו חומר יחיד. פירוק של גוף הוא תהליך מורכב, שמייצר תערובת גדולה של תרכובות כימיות. פוטרסין הוא אחד החומרים שנחקרו בהקשר הזה, אבל הוא לא היחיד.

גם תנאי הסביבה משפיעים: טמפרטורה, לחות, זמן שעבר, סוג הרקמה, חיידקים, חרקים, אוויר פתוח או חלל סגור. כל אלה יכולים לשנות את הריח ואת הרכב החומרים שנפלטים.

לכן לא נכון לדמיין שיש “ריח מוות” אחד ומדויק שהאף מזהה כמו סיסמה. המציאות מורכבת הרבה יותר.

המחקר לא אומר שבני אדם יכולים לזהות כל מוות או לדעת שמישהו עומד למות. הוא אומר שחשיפה לחומר מסוים שקשור לפירוק יכולה לעורר תגובות איום והתרחקות.

זו הבחנה חשובה.

ומה הקשר בין ריח לרגש?

ריח קשור מאוד למערכות רגש וזיכרון במוח. זו הסיבה שריח מסוים יכול להחזיר אותנו מיד לבית של סבתא, לחופשה, לבית ספר, לבית חולים, לאדם שאהבנו או לתקופה בחיים.

התגובה לריח יכולה להיות מהירה ועמוקה. לפעמים לפני שיש לנו מילים, יש לנו תחושה. נעים או לא נעים. בטוח או מסוכן. מוכר או זר.

לכן ריחות יכולים להרגיע, לעורר געגוע, לגרום בחילה, לפתוח תיאבון או לעורר פחד. הם לא עוברים רק דרך “ההיגיון”. הם נוגעים במקומות קדומים יותר.

כאשר מדובר בריח שמקושר לריקבון או סכנה, התגובה הרגשית יכולה להיות חזקה במיוחד.

האם בני אדם באמת דומים לבעלי חיים בזה?

כן, במובן מסוים. בני אדם הם אולי יצורים עם שפה, תרבות, טכנולוגיה ופילוסופיה, אבל הגוף שלנו עדיין נושא מנגנונים ביולוגיים עתיקים.

בעלי חיים משתמשים בריח כל הזמן כדי לזהות מזון, סכנה, בני זוג, טריטוריה, מחלה ומוות. אצל בני אדם חוש הריח אולי פחות דומיננטי מאשר אצל כלבים או חיות אחרות, אבל הוא עדיין משפיע עלינו.

אנחנו מגיבים לריחות של מזון, זיעה, עשן, דם, עובש, פרחים, ניקיון, מחלה, בית, גוף, סכנה וריקבון. לפעמים אנחנו מודעים לזה, ולפעמים לא.

המחקר על פוטרסין מזכיר לנו שבני אדם אינם מנותקים מהטבע כמו שאנחנו אוהבים לחשוב. מתחת לבגדים, לטלפונים ולמילים, יש גוף שמנסה להגן על עצמו.

האמת המדעית לא פחות מרתקת, גם בלי להפוך אותה למיסטיקה: האף והמוח שלנו עשויים לזהות רמזים כימיים של סכנה ולהפעיל תגובה גופנית עוד לפני שאנחנו מבינים מה קורה.

למה זה בכל זאת כל כך מרתק?

כי זה חושף כמה מעט אנחנו יודעים על עצמנו. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מקבלים החלטות בצורה מודעת: ראיתי, חשבתי, החלטתי. אבל הרבה מההתנהגות שלנו מתחילה לפני המילים.

ריח לא נעים יכול לגרום לנו לזוז מהר יותר. ריח מסוים יכול לגרום לנו להיות דרוכים. ריח מוכר יכול לגרום לנו לסמוך על מקום. ריח גוף יכול להשפיע על משיכה או דחייה. ריח של סכנה יכול לגרום לנו להתרחק.

כל זה קורה בעולם שקט, כמעט בלתי נראה, של מולקולות באוויר.

אנחנו נושמים אותן פנימה בלי לחשוב, והגוף מחליט מה לעשות עם המידע.

האם אפשר להשתמש בזה לזיהוי סכנות?

במקרים מסוימים, כן. חוש הריח כבר משמש אותנו לזיהוי סכנות יומיומיות: גז, עשן, מזון מקולקל, כימיקלים, עובש או ריח שריפה. גם כלבי גישוש וכלבי הצלה משתמשים בחוש ריח מפותח כדי לזהות שרידים, נעדרים, מחלות או חומרים מסוימים.

אבל אצל בני אדם, חוש הריח מוגבל יותר, מושפע ממצב בריאותי, גיל, הצטננות, עישון, תרופות, זיהומים, אלרגיות ואובדן ריח.

לכן לא כדאי להסתמך רק על האף. אם יש חשד לסכנה, יש צורך בבדיקה, ציוד מתאים ואנשי מקצוע. ריח יכול להיות סימן, אבל לא הוכחה מלאה.

ובכל זאת, העובדה שהאף יכול להפעיל תגובה מהירה מזכירה לנו שהוא כלי חשוב יותר ממה שאנחנו נותנים לו קרדיט.

מה קורה כשחוש הריח נפגע?

אנשים שאיבדו את חוש הריח יודעים עד כמה הוא חשוב רק אחרי שהוא נעלם. פתאום קשה ליהנות מאוכל. קשה לזהות עשן. קשה לדעת אם משהו התקלקל. קשה לחוות זיכרונות דרך ריחות. העולם נהיה שטוח יותר.

אובדן ריח יכול לקרות בגלל הצטננות, סינוסים, פוליפים, פגיעת ראש, מחלות נוירולוגיות, גיל, עישון או זיהומים שונים. לפעמים הוא זמני, ולפעמים ממושך.

המחקר על ריחות סכנה מדגיש שגם מבחינה בטיחותית, חוש הריח אינו מותרות. הוא חלק מהדרך שבה אנחנו מנווטים בעולם.

כאשר הוא נפגע, כדאי להיות מודעים לכך ולהשתמש באמצעי בטיחות אחרים: גלאי עשן, גלאי גז, בדיקת תאריכי מזון, ושמירה על סביבה נקייה.

האם יש אנשים שרגישים יותר לריחות כאלה?

כן. בני אדם שונים מאוד ברגישות שלהם לריחות. יש אנשים שמזהים ריחות חלשים מאוד. אחרים כמעט לא שמים לב. יש אנשים שריחות מסוימים גורמים להם בחילה, כאב ראש או חרדה. יש כאלה שמתרגלים מהר לריח, ויש כאלה שלא מסוגלים להישאר בחדר.

הרגישות יכולה להיות גנטית, רפואית, רגשית או קשורה לניסיון חיים. מי שעבד בבית חולים, בזיהוי פלילי, בטיפול סיעודי או במקומות עם ריחות קשים עשוי להגיב אחרת ממי שלא נחשף לכך מעולם.

גם זיכרון משפיע. ריח מסוים יכול להיות ניטרלי לאדם אחד ומטלטל לאדם אחר בגלל חוויה קודמת.

לכן אין תגובה אחת שמתאימה לכולם. אבל המחקר מצביע על כך שלחומר מסוים, פוטרסין, עשויה להיות השפעה כללית של אזהרה גם מעבר להבדלים האישיים.

למה הגוף מעדיף להגיב מהר ולא מדויק?

מערכות הישרדות בגוף לא תמיד מחפשות דיוק מושלם. הן מחפשות מהירות. אם יש סיכוי שמשהו מסוכן, עדיף להתרחק ואז לבדוק, מאשר להישאר ולגלות מאוחר מדי.

בטבע, תגובה מהירה יכולה להציל חיים. אם בעל חיים מריח ריקבון או סימן לטורף, הוא לא עוצר לנתח את הכימיה. הוא זז.

גם אצל בני אדם, תגובות גופניות רבות פועלות כך. אנחנו נרתעים מצליל חזק לפני שאנחנו יודעים מהו. אנחנו מושכים יד מאש לפני שאנחנו חושבים. אנחנו קופאים לרגע כשאנחנו רואים תנועה חשודה.

האף משתלב באותה מערכת. הוא יכול לתת למוח אות: משהו כאן לא בסדר.

ואז הגוף נערך.

האם זה קשור לפחד ממוות?

ייתכן שבעקיפין, אבל לא בדיוק כפי שהכותרות מציגות זאת. בני אדם מפחדים ממוות מסיבות רבות: חוסר ודאות, כאב, אובדן שליטה, פרידה מאנשים אהובים, אמונות, זיכרונות וחוויות.

התגובה לפוטרסין היא יותר בסיסית: היא לא בהכרח מחשבה פילוסופית על סוף החיים, אלא תגובת איום לריח שמסמן פירוק. זה יכול לעורר דריכות, התרחקות או תחושת סכנה, גם בלי מחשבה מודעת על מוות.

במילים אחרות, הגוף לא בהכרח “חושב על מוות”. הוא מזהה סימן שעלול להיות קשור לסכנה.

וזה ההבדל בין פחד מודע לבין תגובה ביולוגית.

למה ריחות רעים לא תמיד מסוכנים?

לא כל ריח רע הוא סכנה. יש ריחות לא נעימים שאינם מסוכנים במיוחד, ויש חומרים מסוכנים שאין להם ריח ברור. לכן האף הוא כלי חשוב, אבל לא מושלם.

למשל, מזון מסוים יכול להריח חזק אך להיות בטוח, בעוד מזון אחר יכול להיראות ולהריח רגיל ועדיין להיות מזוהם. גזים מסוימים מסוכנים דווקא משום שאין להם ריח טבעי. לכן מוסיפים ריח לגז ביתי כדי שאנשים יזהו דליפה.

גם ריחות גוף, ריחות חדר או ריחות טבע יכולים להיות מושפעים מאינספור גורמים.

המסר אינו “סמכו תמיד על האף”, אלא “אל תזלזלו באף”. הוא חלק ממערכת התראה, אבל לא המערכת היחידה.

מה אפשר ללמוד מזה על הגוף שלנו?

אפשר ללמוד שהגוף קולט הרבה יותר מידע ממה שאנחנו מבינים. כל רגע אנחנו מוצפים באור, צלילים, ריחות, טמפרטורה, תנועה, מגע ותחושות פנימיות. המוח מסנן את רוב המידע הזה כדי שנוכל לתפקד.

אבל מאחורי הקלעים, הוא ממשיך לעבד.

לפעמים הוא מגיב לריח. לפעמים להבעת פנים. לפעמים לטון קול. לפעמים לתנועה בזווית העין. לפעמים לשינוי קטן באוויר.

אנחנו לא תמיד יודעים להסביר למה משהו מרגיש “לא נכון”, אבל הגוף עשוי לקלוט רמזים קטנים. זה לא אומר שכל תחושת בטן היא אמת מוחלטת, אבל זה כן אומר שכדאי להקשיב לעצמנו – ובמקביל לבדוק עובדות.

תחושה יכולה להיות התחלה של שאלה. לא סוף של תשובה.

האם זה אומר שאנשים יכולים להריח מחלות?

זו שאלה אחרת, אבל קשורה. יש מחקרים וסיפורים על ריחות גוף שמשתנים במחלות מסוימות, וכלבים שאומנו לזהות מצבים רפואיים באמצעות ריח. יש גם רופאים שמכירים ריחות אופייניים למצבים מסוימים.

אבל חשוב לא לערבב בין הדברים. המחקר על פוטרסין עוסק בחומר שקשור לפירוק רקמות לאחר מוות, לא באבחון מחלות באופן כללי.

התחום של ריח ורפואה אכן מרתק, אבל הוא עדיין מורכב. בעתיד ייתכן שחיישנים כימיים, “אף אלקטרוני” או כלבים מאומנים יסייעו בזיהוי מצבים רפואיים שונים. אבל זה לא אומר שאדם רגיל יכול לאבחן מחלה לפי ריח בבית.

כמו תמיד, סקרנות כן – מסקנות מוגזמות לא.

למה זה כל כך הרבה תשומת לב?

כי היא נוגעת באחד הנושאים הכי גדולים והכי מפחידים בחיים: מוות. בני אדם תמיד ניסו להבין אם יש סימנים לפני מוות, אם הגוף יודע משהו, אם יש תחושה מוקדמת, אם אפשר לזהות סוף מתקרב.

כאשר כותרת אומרת “הגוף מרגיש שהמוות קרוב”, היא מיד מושכת אותנו. יש בזה פחד, מסתורין, מדע, גוף, נשמה וכל מה שאנחנו לא יודעים.

אבל דווקא בגלל זה חשוב לדייק. הסיפור האמיתי אינו שהגוף מנבא מוות. הסיפור האמיתי הוא שחוש הריח עשוי לזהות אות כימי הקשור לפירוק, ולהפעיל מנגנוני אזהרה.

וזה, גם בלי הדרמה המיסטית, מדהים בפני עצמו.

האף – איבר קטן עם תפקיד גדול

האף נמצא באמצע הפנים שלנו, ואולי בגלל זה אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו. אבל הוא עושה הרבה יותר מלהחזיק משקפיים או לקלוט ריח של קפה בבוקר.

הוא מסנן אוויר, מחמם אותו, משתתף בנשימה, משפיע על טעם, מזהה סכנות, מחבר אותנו לזיכרונות, ומעביר למוח מידע כימי מהעולם.

הוא עובד כל הזמן. גם כשאנחנו לא חושבים עליו. גם כשאנחנו ישנים. גם כשאנחנו עסוקים. הוא חלק ממערכת היחסים שלנו עם הסביבה.

לכן לא מפתיע שחוקרים ממשיכים לגלות עליו דברים חדשים.

לפעמים האיבר הכי יומיומי מסתיר את המנגנונים הכי עתיקים.

מה השורה המדעית הפשוטה?

כאשר גוף מתפרק, נוצרים חומרים כימיים שונים. אחד מהם הוא פוטרסין. במחקר שנערך בבני אדם נמצא שחשיפה קצרה לפוטרסין יכולה לגרום לתגובות שקשורות לאיום: ערנות גבוהה יותר, התרחקות מהירה יותר, ומחשבות לא מודעות הקשורות לבריחה וסכנה.

זה לא אומר שאפשר לחזות מוות. זה לא אומר שאדם מריח “מוות שמתקרב” לפני שהוא קורה. זה כן אומר שהאף והמוח יכולים להגיב לרמזים כימיים שמסמנים פירוק, איום או צורך להתרחק.

זו תגובה הישרדותית, לא נבואה.

והיא מזכירה לנו שהגוף שלנו עדיין מחובר לעולם בדרכים שקטות ועמוקות.

איך לדבר על זה בלי להפחיד?

אפשר להציג את זה כמו שמציגים כל עובדה מדעית מסקרנת: הגוף שלנו קולט ריחות מסוימים, והמוח עשוי להגיב אליהם גם בלי מודעות מלאה. זה לא אומר שכל ריח מוזר בבית הוא אסון, ולא אומר שצריך להיבהל מכל תחושת אי־נוחות.

אם יש ריח חריף וחריג בבית, כדאי לבדוק מקור: מזון מקולקל, עובש, ביוב, גז, עשן, בעל חיים או בעיה אחרת. אם יש חשד לגז או שריפה – יוצאים מיד ומזעיקים עזרה. אם מדובר בריח לא מזוהה שנמשך, כדאי לבדוק בצורה בטוחה.

אבל ברוב המקרים, ריחות לא נעימים הם פשוט ריחות לא נעימים. לא סימן דרמטי למשהו מסתורי.

המחקר הזה מעניין כי הוא מלמד על הגוף, לא כי הוא צריך לגרום לנו לחיות בפחד.

מה אפשר לקחת מזה לחיי היומיום?

אפשר לקחת הערכה חדשה לחוש הריח. לשים לב יותר לריחות סביבנו. לא להתעלם מריח של עשן, גז, מזון מקולקל או עובש. להבין שריח יכול להשפיע על מצב רוח, זיכרון ותחושת ביטחון.

אפשר גם להבין למה לפעמים מקום מסוים מרגיש לא נעים עוד לפני שאנחנו יודעים להסביר למה. אולי זה לא “סתם בראש”. אולי יש רמז חושי קטן שהגוף קלט.

אבל כדאי לשמור על איזון: לא כל תחושה היא אמת, ולא כל ריח הוא סכנה. הגוף נותן סימנים, ואנחנו צריכים לשלב בין הקשבה לבין חשיבה.

זו אולי הדרך הבריאה ביותר להתייחס לגוף: לא לפחד ממנו, אבל גם לא להתעלם ממנו.

מחקר שפורסם ב־Frontiers in Psychology מצביע על כך שבני אדם עשויים להגיב לריח של פוטרסין – חומר שנוצר בתהליכי פירוק של רקמות לאחר המוות. בניסויים שנערכו על משתתפים, חשיפה קצרה לחומר הייתה קשורה לעלייה בערנות, התרחקות מהירה יותר מהמקום, ותגובות לא מודעות של איום ובריחה.

המשמעות אינה שיש לנו יכולת על־טבעית לחזות מוות. הגוף לא “יודע” שמוות עומד לקרות בעתיד. אבל האף והמוח כן עשויים לזהות רמזים כימיים מסוימים שקשורים לפירוק, ריקבון וסכנה – ולהפעיל תגובה הישרדותית עוד לפני שאנחנו מבינים אותה במילים.

זה מזכיר לנו שחוש הריח אינו רק עניין של הנאה או זיכרונות. הוא גם מערכת אזהרה עתיקה, שקטה וחכמה. הוא עוזר לנו להתרחק ממזון מקולקל, לזהות עשן, להרגיש שמשהו בסביבה לא תקין, ואולי גם להגיב לסימנים של פירוק ומוות.

אז בפעם הבאה שריח מסוים גורם לכם לעצור, להירתע או להרגיש דריכות – זכרו שהגוף שלכם אולי קולט יותר ממה שאתם חושבים. לא תמיד מדובר במשהו דרמטי, ולא צריך להיבהל מכל ריח מוזר, אבל כדאי להכיר בכוחו של האף: איבר קטן שמחובר עמוק לזיכרון, לרגש ולהישרדות.

שתפו את זה עם מי שאוהב לגלות איך הגוף האנושי עובד מאחורי הקלעים. לפעמים התגליות הכי מרתקות מתחילות דווקא במקום הכי בסיסי – בנשימה אחת דרך האף.

מחקר חדש קובע: בייביסיטר לנכדים שלכם מאריך את תוחלת החיים שלכם

אם אתם ההורים מרגישים קצת רגשות אשמה כאשר אתם מבקשים מההורים שלכם לעשות בייביסיטר, אז אתם יכולים להשליך את הרגשות האלה מהחלון!

מסתבר, שסבים שעושים בייביסיטר לנכדים שלהם חיים יותר שנים מאלו שלא, כך לפי מחקר שנערך לאחרונה.

המחקר, בו לקחו חלק יותר מ 500 משתתפים בני 70 ומעלה, הראה שהסבים שעזרו לטפל באחרים חיו לפחות 7 שנים יותר מאחרים.

המחקר פורסם במגזין 'אבולוציה והתנהגות האדם'.

לאנשים שלא דאגו וטיפלו באחרים הייתה תוחלת חיים ממוצעת של 4 שנים בלבד לאחר שהמחקר הסתיים. חצי מהסבים במחקר שעשו בייביסיטר לנכדים שלהם נשארו בחיים לפחות 10 שנים לאחר סיום המחקר.

המחקר טוען שהענקת מטרה לאנשים מבוגרים שומרת עליהם פעילים.

‘שרידות המין’

לפי סוניה הילבראנד, אחת ממחברות המחקר וסטודנטית לדוקטורט במחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת באזל בשווייץ, "הקשר יכול להיות מכניזם אשר מושרש עמוק בעבר האבולוציוני שלנו כאשר עזרה עם הילדים הייתה קריטית לשרידות המין".

"הבריאות הכללית מושפעת לרעה אצל אנשים שאין להם קשר קרוב עם הנכדים שלהם", הוסיפה הילבראנד.

כשאתם עוזרים לילדים המבוגרים שלכם, אתם גם עוזרים לעצמכם לחיות שנים רבות יותר, מראה המחקר. אז ההרגשה שאתם יודעים שצריכים אתכם נותנת לכם מטרה אשר מועילה לבריאות שלכם כשאתם מזדקנים.

ברונו ארפינו, פרופסור באוניברסיטת פומפאו פאברה שבברצלונה, אמר שזה יכול לשמור על בריאות פיזית ומנטלית אצל האוכלוסייה הזקנה.

"טיפול באחרים יכולה להעניק למטפלים מטרה בחיים בגלל שהם מרגישים שהם תורמים לאחרים ולחברה", הוא אמר. "טיפול באחרים יכולה להיות גם פעילות אשר שומרת על המטפלים בריאים בצורה פיזית ומנטלית".

בריאות מנטלית

הוא הוסיף שמחקרים קודמים הראו שהתפקוד הקוגנטיבי השתפר אצל המטפלים, כמו גם הבריאות הפיזית והמנטלית.

המחקר לא כלל סבים אשר יש להם משמורת מלאה על הנכדים שלהם.

גלו עוד מדוע כדאי לכם לתת להורים שלכם לעשות בייביסיטר לילדים שלכם בסרטון למטה:

בבקשה שתפו את המחקר עם כל ההורים והסבים שאתם מכירים. בייביסיטר זה טוב לבריאות שלכם!

מחקר חדש קובע: אנשים שמתקשים לקום בבוקר הם בעלי מנת משכל גבוהה יותר מאחרים

האם אתם ציפורי לילה שאוהבים ללכת לישון מאוחר? ברכותינו! אז כנראה שיש לכם מנת משכל גבוהה, כך לפי מחקר שפורסם לאחרונה ב Psychology Today.

ישנם אנשים שהם ציפורי לילה שמתקשים לקום בבוקר. ודבר אחד שמבדיל את האנשים האלה מאחרים זו מנת המשכל הגבוהה שלהם. מחקר של American adolescents מראה שבני נוער עם מנת משכל גבוהה נשארים ערים מאוחר יותר מאשר אנשים עם מנת משכל נמוכה יותר. ולכן, הם יותר עייפים בבוקר.

שלא כמו יונקים אחרים, אנחנו בני האדם מתעלמים מהשעון הביולוגי שלנו ומהטבע שלנו. אנחנו יכולים לבחור מתי ואיך אנחנו רוצים לישון. רוצים ללכת לישון מאוחר? למה לא! ותוצאות המחקר מראות שאנשים עם מנת משכל גבוהה הולכים נגד הזרם של השעון ה יולי, בזמן שאנשים עם מנת משכל ממוצעת מקשיבים לשעון הביולוגי שלהם.

מה איתכם? האם גם אתם מתעלמים מזה?

סטושי קנזאווה, פסיכולוג מבית הספר לכלכלה ומדעי המדינה בלונדון תומך גם הוא בתאוריה הזו. הוא ערך מחקר רב על השעון הביולוגי ואיטליגנציה. ולפי הטענה שלו, יש קשר ברור ביניהם.

מחקר חדש קובע: עישון גורם לפין שלכם להתכווץ

כבר זמן רב שאנו יודעים שעישון רע לבריאות שלנו. סיגריה אחת מכילה אלפי מרכיבים מזיקים וכימיקלים, ומעשנים נמצאים בסיכון גבוה לסבול ממחלות רבות, מאי ספיקת כליות ועד מחלות לב וסרטן.

ועדיין, כ 14% מהאנשים בעולם המערבי מעשנים. אך הנה מחקר חדש שיגרום לכל המעשנים הגברים לחשוב פעמיים לפני שהם מכניסים סיגריה לפה.

עישון יכול להקטין את הפין שלכם.

כאילו שעישון לא היה מסוכן מספיק, המחקר הזה קרוב לוודאי יגרום לרוב הגברים להפסיק לעשן סוף סוף.

לפי האורולוג מארק לניאדו, לגברים שמעשנים יש איבר מין קטן יותר, וזה בגלל לחץ דם לא תקין.

עישון גורם גם לבעיות זקפה

אבל זה לא רק שהפין שלכם מתכווץ, אלא הוא יכול לסבול גם מבעיות זקפה.

"אנו רואים גברים רבים עם בעיות זקפה. כדי שתהיה זקפה חזקה, אתם צריכים זרימת דם מספקת. מעשנים סובלים יותר מטרשת עורקים בכל כלי הדם, כולל בפין, מה שיכול להפחית את זרימת הדם. אבל יש גברים שאומרים שהפין שלהם נהיה קטן יותר ככל שהם מזדקנים, מכיוון שעישון מפסיק את זרימת הדם דרך הפין, כתוצאה מכך הזקפות הספונטניות (כמו זקפת בוקר) מפסיקות, והפין זקוק להן כדי לשמור על אורך תקין", אמר מארק לניאדו.

מדדו 200 גברים

במחקר, החוקרים מדדו את הפין של 200 משתתפים שונים, והתוצאה הראו שהפין הממוצע של מעשנים היה קטן יותר מאשר אלו שלא מעשנים.

אבל אלו לא רק האיברים הפרטיים של גברים שנמצאים בסיכון אם אתם מעשנים.

"גם הגירוי המיני של נשים – אם אתם חושבים על זה – מושפע מזרימת דם לאזור", הוסיף לניאדו.

במילים אחרות, הגיע הזמן להפסיק – לא משנה אם אתם גברים או נשים!

עכשיו שתפו את הכתבה כדי שגם החברים שלכם יוכלו לשמוע על החדשות החשובות!

מחקר חדש קובע: אנשים שיש להם נטייה לשכוח דברים הם למעשה אינטליגנטיים בצורה חריגה

האם אתם שוכחים איך קוראים לאנשים? או שאולי אתם הולכים לחנות ושוכחים לקנות את הדבר שבגללו הלכתם לחנות?

אם זה קורה לכם לעתים קרובות, אז אולי אתם חוששים שמשהו אינו כשורה.

אבל אל דאגה, זה לא אומר ששיש איתכם משהו לא בסדר. למעשה, ההיפך הוא הנכון!

חוקרים פרסמו מחקר חדש שמראה שאנשים שיש להם נטייה לשכוח דברים הם למעשה חכמים יותר מהחברים שלהם שזוכרים דברים.

אוניברסיטת טורונטו בקנדה גילתה שלאינטליגנציה אין קשר ליכולת הזיכרון של אנשים.

בדרך כלל, אנו חושבים שאנשים שיכולים לזכור הכל, מלוח הכפל ועד ימי הולדת של קרובי משפחה רחוקים הם חכמים יותר, אבל ל-להיות שכחן יש יכולות שימושיות.

Flickr/Demsick

מסתבר שבמקרים רבים, תפיסה של התמונה הגדולה יכולה להיות טובה יותר עבור המוח וגם הבטיחות שלכם מאשר לזכור את כל הפרטים הקטנים.

למעשה, החלק של המוח שמאחסן את הזיכרונות גם כותב זיכרונות חשובים על חשבון זיכרונות ישנים ולא חשובים.

WikimediaCommons/Grey

זיכרון כל הפרטים הקטנים זה לא מה שהופך אותנו לחכמים, כך לפי CNN.

מה שחשוב זה לשים את הדברים החשובים מקדימה ובמרכז, ולשכוח מכל השאר.

אפשר להסביר זאת בדוגמא שמישהו זוכר פרצוף של בנאדם אבל לא זוכר איך קוראים לו.

Pixabay/Congerdesign

כמובן, זה אולי מביך, אבל אם תסתכלו על זה מזווית שונה, זה למעשה יכול להיות טוב יותר.

דמיינו שאתם אריה בסוואנה שצריך לשים לב להכל על מנת לשרוד. לדעת מה מהווה איום ומה לא, זה הרבה יותר חשוב מאשר לזכור מה השם של כל דבר בסביבה שלכם.

אבל האינטליגנציה של המוח השוכח לא מסתיימת שם. היא גם עוזרת לנו למיין זיכרונות ישנים שאנחנו כבר לא צריכים, כדי שיהיה לנו מקום לזיכרונות חדשים וחשובים יותר.

MaxPixel

למרות שזה טוב יותר לזכור כל פרט וגם להסתכל על התמונה הגדולה, פחות ופחות אנשים מסוגלים לעשות את זה.

כשתשובה לכמעט כל שאלה נמצאת במרחק של קליק אחד, אין כמעט תמריץ לזכור את כל השמות של ראשי הממשלה לדוגמא.

אך המחקר הזה לא אומר שאתם צריכים לשכוח הכל כל הזמן. אבל אם אתם שוכחים לקנות חלב, לדוגמא, זכרו שזה בסך הכל המוח שלכם עושה את העבודה שלו.

Wikimedia Commons/Bobjgalindo

אז אם שכחתם מה קראתם, היי, כנראה שאתם חכמים יותר מהשאר.

מחקר חדש קובע: אנשים נמוכים יותר הם אלימים ועצבניים יותר מאנשים גבוהים

תסמונת האיש הנמוך. בדרך כלל זה מושג בו אנו משתמשים כדי להרגיז חברים שאנו מסתכלים עליהם מלמעלה.

אבל מסתבר שזה דבר אמיתי. לפי דיווחים, חוקרים במרכז לבקרת מחלות ומניעתן באטלנטה, ג'ורג'יה, ערכו לאחרונה מחקר בו הם מצאו שגברים המרגישים פחות גבריים מהווים סכנה גדולה יותר בכל הקשור לביצוע פשעים אלימים ופשעים באופן כללי.

כששילבו את המחקר עם מחקר שנערך באוניברסיטת אוקספורד – בו טענו שככל הגבר הנמוך יותר כך הוא מרגיש פגיע ופרנואיד יותר – זה בהחלט חומר קריאה מעניין, במיוחד אם יש לכם חבר, שצריך לעמוד על שרפרף כדי להסתכל לכם בעיניים.

Shutterstock

לפי המחקר שנערך על ידי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, אנשים שמחשיבים עצמם פחות גבריים יכולים לסבול מ'לחץ גברי חסר התאמה', והסיכוי שיבצעו פשע אלים עם כלי נשק או פשע שיוביל לפציעה של אחר גדול פי שלוש.

החוקרים תשאלו 600 גברים בגילאי 18 עד 50 או התפישה של המין הגברי, דימוי עצמי והתנהגות הקשורה לצריכת סמים, אלימות ופשע.

Shutterstock

ידוע גם בתור 'תסביך נפוליאון', גובה נמוך יותר יכול לפעמים להוביל אנשים לפצות על 'חוסר הגבריות' בצורה של אגרסיביות או כוחניות.

"אנשים פרנואידים, וחשדניים יותר כשהם מרגישים קטנים, והסיכוי שהם יחשבו שאנשים בוהים בהם או מדברים עליהם גדול יותר", טוען המחקר מאוקספורד.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Napoleon Bonaparte (@napoleonbonaparte123) on

כמובן, זה לא אומר שכל אדם גבוה הוא ענק עדין, כמו שזה לא מאשר שכל אדם נמוך הוא אדם שרק מחפש לעשות צרות. יחד עם זאת, זה בהחלט מעלה היפותזה מעניינת עבור אלה שמאמינים שאנשים נמוכים יותר הם בעלי פיוז קצר יותר.

מה דעתכם על זה? חושבים שתסמונת האדם הנמוך היא דבר אמיתי? ספרו לנו מה אתם חושבים בתגובות למטה.

ובזמן שאתם עושים את זה, למה לא לתייג חברים נמוכים, ושתפו את הכתבה כדי להפיץ את המידע המעניין הזה. 

מחקר חדש קובע: ככל שתבלו יותר זמן עם אמא שלכם, כך היא תחייה יותר שנים

האם יש משהו טוב יותר מאשר לבלות זמן עם סבתא?

למעשה, אל תענו על השאלה, בגלל שאנחנו כבר יודעים את התשובה. כשהייתי צעיר (והסבים שלי היו עדיין בסביבה) ביליתי זמן רב בהקשבה לסיפורים שלהם, או לספוג מהם ידע שלא הייתי יכול לקבל מאף מקור אחר.

וזו הסיבה שרציתי לשתף איתכם את המידע הזה בו נתקלתי לאחרונה. זו פיסת מידע פשוטה, אך מרגשת וחשובה שיכולה לעשות שינוי חיובי. מוכנים? ובכן, לפי מחקרים חדשים, בילוי זמן עם קרובי משפחה מבוגרים יכול לעזור להם לחיות יותר שנים!

Shutterstock

לא, אנחנו לא צוחקים. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, מצא שאיכות החיים של אנשים מבוגרים יכולה להשתנות כשיש להם חברה.

אחרי שחקרו 1600 אנשים מבוגרים בגיל ממוצע של 71, החוקרים מצאו שאלו שהיו בודדים יותר היו בכל שיעור תמותה גבוהה יותר מהאחרים שהייתה להם רשת תמיכה חזקה. כמובן, אנחנו יודעים שלבדידות יש מחיר כבד על כל אחד (זה אף פעם לא כיף), אבל מסתבר שהיא מכה חזק יותר בגיל מבוגר יותר.

Shutterstock

לכן בתי אבות יכולים להיות דבר מועיל ביותר. כשאנשים מזדקנים, המעגל החברתי שלהם מצטמצם, ולפעמים נשארים להם מספר אנשים בודדים איתם הם יכולים לדבר. ולכן, אם תבלו איתם זמן, תדברו איתם, אתם יכולים למלא את הצורך שלהם שיעזור להם להישאר בסביבה זמן רב יותר.

לא רק זה, לפי רוזמרי בליצנר, פרופסור להתפתחות האדם באוניברסיטת וירג'יניה, זה יכול להועיל גם לכם.

"אתם מביאים הרבה יותר ניסיון למערכת היחסים שלכם כשאתם מבוגרים", היא אמרה.

"אתם יודעים על מה שווה להילחם ועל מה לא".

Shutterstock

אז, עשו טלפון לסבא/סבתא/אמא/אבא שלכם, לכו לראות אותם רק בגלל שאחרי הכל, כמה שזה נשמע מורבידי, ברגע שהם אינם, הם אינם, ואתם אולי תתחרטו על זה לשארית חייכם אם לא תראו אותם מספיק כשיש לכם את ההזדמנות.

אתם חושבים שאתם מבלים מספיק זמן עם קרובי המשפחה המבוגרים שלכם? ספרו לנו בתגובות למטה.

שתפו את הכתבה כדי להזכיר להם שאתם אוהבים אותם!

אנשים חכמים יותר נשארים ערים מאוחר יותר, עושים יותר סמים, ועושים יותר ס(ק)ס

כשמדברים על ס(ק)ס, סמים ולילות מאוחרים, אני בדר"כ מדבר על סופי השבוע שלי (פעם), אבל הפעם אנחנו מדברים על מדע. לאחרונה התבשרנו שאנשים שנשארים ער מאוחר יותר הם יותר אינטליגנטיים מאחרים, ועכשיו יש לנו מושג טוב יותר מה האנשים החכמים האלה עושים כל הלילה.

מחקרים שונים פירסמו תוצאות שאומרות שאם אתם נשארים ערים מאוחר, מעשנים הרבה מריחואנה ועושים הרבה ס(ק)ס, אתם למעשה גאונים (שנים שאני אומר את זה ואף אחד לא מאמין לי).

gn1

שמעתם על אוקספורד וקיימברידג', נכון? איפה שהאנשים הכי חכמים בעולם לומדים לפני שהם הולכים להשתלט על התחום שמעניין אותם. ובכן, חוקרים אנגלים גילו שסטודנטים שלומדים באוניברסיטאות היוקרתיות האלה מבלים יותר זמן בעשיית ס(ק)ס, להתמסטל, וללכת לישון מאוחר יותר מאשר חבריהם מאוניברסיטאות אחרות, ואולי זה הסוד. 

המחקר, שנתמך על ידי Lovehoney.co.uk הראה שסטודנטים מאוקספורד וקיימברידג' הוציאו יותר מ 30,000$ על צעצועים שיהפכו את החיים שלהם מתחת לסדינים למרתקים יותר. אלא אם הם היו סוג של ניסוי מדעי? אם כן, הייתי רוצה לראות את התוצאות והמתודולוגיה.

"כנראה שלקורלציה יש קשר בין ראש-פתוח שמגיע עם אינטליגנטיות", אמרה אנליסה רוז בת ה 23, עובדת בחנות ס(ק)ס בוויליאמסבורג, ברוקלין. 

"אני חושבת שהיכולת לעסוק בחיי ס(ק)ס פתוחים מגיעה עם היכולות לבחינה עצמית וחשיבה לוגית, ואלה דורשים רמה מסוימת של אינטליגנטיות. אם אנחנו מדברים על חיי ס(ק)ס פתוחים שמגיעים ממקום רגשי ובריא, המוסר המיני מומצא בכל מקרה, ואנשים אינטליגנטיים יכולים להצדיק אותם", היא אמרה.

fn1

כשהם לא עסוקים מדי בס(ק)ס, אנשים חכמים נוטים לעשות גם סמים. אני כמובן לא בא לקדם את זה, אבל הסטטיסטיקה אומרת שאנשים חכמים נוטים לעשן יותר מריחואנה ולעשות שורה או שתיים. בנימה חיובית, מחקרים שונים מראים שהם מעדיפים את שני הסמים האלה מאשר הרואין מכיוון שהם נוטים לבחור 'בסם האצילי', אחד שירחיב את האופקים. 

rnr

בקצרה, מרד נגד קונסרבטיביות נחשב ליותר ס(ק)סי ויותר כיף להיות בחברת אנשים כאלה (כאילו שלא ידענו), יחד עם זאת אנשים כאלה נחשבים ליותר חכמים ומועדים להצלחה. 

אז פשוט תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם ערים ב 3 בבוקר עם קערת קורנפלקס ואדם לא ידוע עירום לידכם במיטה.

מדענים טוענים שצבע העיניים שלכם מגלה פרטים על האישיות שלכם

הביטוי שהעיניים שלכם הן החלון לנשמה שלכם היא קלישאה בימינו, אבל עכשיו עושה רושם שיש הוכחה מדעית שעומדת מאחורי הביטוי.

מדענים באוניברסיטת אוברו בשבדיה בחנו 428 אנשים על מנת לבדוק אם אפשר לקשר בין תכונות אישיות לצבע העיניים.

"העין קשורה בקשר נוירולוגי הדוק למוח כך שאפשר לומר שזה החלק היחידי במוח שלנו שאנחנו יכולים לראות מבחוץ", אמר ד"ר אנתוני פאלון מאוניברסיטת אדינבורו. "נראה שהיא מחזיקה ברמזים חיוניים לתפקוד המוח שלנו".

אז בואו נתחיל עם רשימת צבעי העיניים:

עיניים חומות/שחורות:

אתם מנהיגים מלידה, ונולדתם להוביל אנשים בחיים. אנשים עם עיניים כהות נהנים יותר מהחיים. אתם שותים פחות אלכוהול ועושים יותר ספורט. תמצאו את הכוח הפנימי שלכם ותוכלו לשלוט בעולם.

עיניים כחולות:

יש לכם כוח פיזי ופנימי אדיר, אך לפעמים קשה לאנשים לראות זאת. אנשים נוטים לשפוט אתכם לפני שהם מכירים אתכם באמת. הם רואים בכם אנשים חלשים וביישנים. למרות זאת, מצאו שנשים עם עיניים כחולות יכולות לסבול את הכאב של לידת ילד. אתם יכולים גם להתמודד טוב יותר עם חרדות ודיכאון. אתם אמביציוזים, חדים, וסקרנים. בעולם המקצועי, אין הרבה שעומד בדרככם. 

עיניים אפורות:

עיניים אפורות הן נדירות מאוד. אם יש לכם עיניים אפורות, זה גוון של כחול קצת יותר מעומעם. אתם אנשים מאוזנים מאוד, אבל יש חלק פנימי אצלכם שלפעמים קשה לכם לשלוט בו. אתם נוטים לשמור על עצמכם מפני אחרים ולגרום לאנשים לעבוד קשה כדי לשבור את המחסומים שלכם.

עיני שקד (גוון ירוק-חום):

זהו עוד צבע לא שכיח. אנשים עם הצבע הזה הם מיוחדים מגיל צעיר. אתם נוטים להיות עצמאיים, בטוחים בעצמכם, וספונטניים. קצת קשה לחזות את האופי שלכם. אבל זה בסדר, אין שום דבר רע בלתת לאנשים לעבוד קצת יותר קשר בשביל את האישור שלכם. 

עיניים ירוקות:

אם יש לכם עיניים ירוקות, יש לכם נטייה להיות יותר מושכים ומיסתוריים. אנשים עם עיניים ירוקות נחשבים סקסיים. אתם לא צפויים, אבל לא מתעצבנים בקלות. אתם יצירתיים ומתפקדים היטב תחת לחץ.

האם פגענו בול? רישמו לנו בתגובות למטה.