נערה הייתה כלואה בתוך הגוף שלה במשך 4 שנים, התעוררה והמילה הראשונה שלה הדהימה את כולם

ויקטוריה אלן נולדה בריאה כחלק משלישייה, וכילדה קטנה היא אהבה לרקוד ולהראות את הכישרון שלה בספורט.

אך בגיל 11, ויקטוריה החלה להרגיש תסמיני שפעת. היא התעלפה מספר פעמים ונדבקה בדלקת ריאות.

שבועיים לאחר מכן, היא הייתה משותקת מהמותניים מטה. הגוף שלה נכבה, חתיכה אחר חתיכה. זיהום חמור במוח ובעמוד השדרה הרס את חייה.

המשפחה שלה יכלה רק לצפות מהצד בזמן שויקטוריה איבדה את היכולת ללכת, לאכול או לזוז.

אבל הסיפור המדהים שלה רק החל. מה קרה ארבע שנים מאוחר יותר הדהים את המשפחה שלה ואת עולם הרפואה.

ויקטוריה הייתה "כלואה" בתוך הגוף שלה כמעט ארבע שנים.

הרופאים הסבירו למשפחה שלה שהיא במצב צמח. רק האכלה דרך צינורית השאירה אותה בחיים.

ההורים שלה היו מודעים לכך שהסיכוי שהיא תחלים אינו גבוה.

"איבדנו אותה", אמרה אמה ג'קלין.

אבל מה שאף אחד לא ידע זה שויקטוריה יכלה לשמוע את כולם מדברים ליד המיטה שלה.

שנתיים אחרי שנכנסה לתרדמת, היא "התעוררה" מנטלית שוב, אבל עדיין לא יכלה להזיז את הגוף שלה. היא יכלה לשמוע שיחות סביבה ורצתה ליצור קשר ולהתערב, אבל הגוף שלה לא הגיב לפקודות.

בסיטואציה שנראית כאילו נלקחה מסיוט, לויקטוריה לא הייתה דרך להגיד לאנשים מה קורה איתה.

אבחנה של רופאים

עד הזמן הזה, הרופאים גילו את המחלה הלא רגילה שגרמה לדלקת במוח ובעמוד השדרה של ויקטוריה.

היא שמעה את הרופאים מספרים למשפחה שלה שהיא למעשה סובלת ממוות מוחי. ושהיא תישאר צמח כל חייה.

"אבל ההורים שלי האמינו בי. הם הקימו חדר בית חולים בבית שלנו, וטיפלו בי. שלושת האחים שלי – אני שלישייה ויש לנו אח גדול – דיברו איתי ועדכנו אותי לגבי מה שקורה מחוץ לחדר שלי. הם נתנו לי כוח להילחם ולהתחזק. הם לא ידעו שאני יכולה לשמוע אותם, אבל יכולתי", אמרה ויקטוריה.

ב 2010, ויקטוריה יצאה ממצב הצמח בו הייתה שרויה.

הכל החל בדצמבר 2009, כשהיא הצליחה ליצור קשר עין עם אמא שלה. משם היא לאט לאט החלה לחזור לחיים. היא הצליחה להזיז אצבע, ועם הזמן להזיז את כל היד. בסופו של דבר היא הצליחה ליצור מילים, והמילים הפכו למשפטים.

היא החלה לאכול מזון נוזלי בכוחות עצמה, ולאט לאט עברה למזון מוצק. אז היא הצליחה להחזיק את הטלפון  הנייד, ולמדה מה זה לעשות 'poke' למישהו בפייסבוק.

אבל למרות השיפור האדיר, עדיין היה משהו שהיא לא הצליחה: להזיז את הרגליים.

לויקטוריה נאמר שהנפיחות במוח ובעמוד השדרה גרמה לנזק קבוע. היא תהיה משותקת מהמותניים מטה כל חייה.

כל מומחה אמר לה אותו הדבר: "את צריכה להתרגל לחיים בכיסא גלגלים".

הייתה קורבן לבריונות בגלל כיסא הגלגלים

אבל לויקטוריה יש כוח רצון שיש למעטים. היא המשיכה בקרב שלה כנגד כל הסיכויים.

כשרופאים אמרו לה שהיא לעולם לא תוכל ללכת שוב, היא סירבה לקבל זאת. הגורל לא היה לחיות בכיסא גלגלים.

כשחזרה לבית הספר בכיסא הגלגלים, היא הפכה קורבן לבריונות.

היא ציפתה לחזור לבית הספר, אבל אחרי היום הראשון היא לא רצתה לחזור שוב.

ויקטוריה חזרה הביתה שבורה לחלוטין, על סף דמעות. באותו יום, ההורים שלה הבטיחו שהם יעשו הכל כדי להחזיר לבת שלהם את הביטחון העצמי שלה.

הם שמרו את ההבטחה, ולא איבדו תקווה.

ותקווה זה כל מה שהיה לויקטוריה.

ציטוט אחד מאפיין את המאבק שלה באותו הזמן: "אופטימיות היא הגורל שמוביל להישג. אי אפשר לעשות שום דבר בלי תקווה וביטחון עצמי".

בסופו של דבר, נקודת המפנה הופיעה בחייה של ויקטוריה.

מכיוון שגדלה ליד אגם ולמדה לשחות בגיל צעיר, ויקטוריה לא הייתה זרה למים. היא הצטרפה לנבחרת שחייה ולקחה  חלק בתחרויות כבר בגיל 10.

בזמן שהחלימה מהמחלה שלה, ויקטוריה לא חשבה שהיא תוכל לשחות שוב. היא חשבה שזה בלתי אפשרי בלי שימוש ברגליים.

אך האחים שלה חשבו אחרת. ב 2010, הם זרקו אותה לתוך הבריכה של המשפחה. היא פחדה בהתחלה, אבל זו הייתה הדחיפה שהיא הייתה צריכה.

היא אמרה שהיא קיבלה את "הקפיצה" בחזרה לחיים. בזמן ששחתה, ויקטוריה הייתה חופשיה מכיסא הגלגלים, ולהפתעתה היא נשארה שחיינית חזקה.

יותר מכך, המים לא נתנו לה רק חופש, אלא גם ביטחון עצמי.

בקיץ 2012, בגיל 17, ויקטוריה הייתה חלק מנבחרת ארצות הברית במשחקים הפאראלימפיים (אולימפיאדת הנכים). היא זכתה ב 3 מדליות כסף, ומדליית זהב אחת במקצה 100 מטרים חופשי. היא גם קבעה שיא עולם במשחה ל 100 מטרים חופשי.

כשחזרה הביתה מלונדון, רוב העולם ידע מי היא. ויקטוריה הוזמנה להרצות, ואנשים החלו לזהות אותה.

היא החלה לספר את הסיפור שלה לכתבים ועיתונאים: היא הפכה להשראה עבור מיליוני אנשים בכל העולם.

אך עדיין היה משהו שהפריע לה: כיסא הגלגלים.

ב 2013, ויקטוריה עברה לסן דייגו כדי לקחת חלק בתכנית Project Walk, אשר עוזרת לאנשים משותקים לעמוד שוב על שתי רגליים.

"אמא שלי ואני עברנו באופן זמני לסן דייגו, וחיינו עם משפחה שלנו כדי שאני אוכל להתאמן כל יום. הבנו שזה מקום שיכול לעזור לי, אבל לא רצינו לגור אלפי קילומטרים מהאחים ואבא שלי. אז הם קיימו את ההבטחה שלהם, והמשפחה שלי החליטה לפתוח את הסניף הראשון של הפרויקט בחוף המזרחי. כך אני אוכל להתאמן כל יום ולהשיג את המטרה שלי, ואחרים בעיר שלי יוכלו להשיג את התקווה שהם צריכים", אמרה ויקטוריה.

ועדיין, מומחים בבית החולים היו סקפטיים באשר ליכולת של ויקטוריה ללכת.

רופא אמר להורים שלה שהוא "לא היה ממשכן את הבית שלו על זה". והם עשו בדיוק את זה, ומישכנו את הבית כדי שיוכלו להשיג את הכספים כדי לפתוח את הסניף של פרויקט ההליכה.

ב 11 לנובמבר 2015 ויקטוריה עשתה את הצעדים הראשונים שלה.

היא הייתה עדיין ברתמה מעל הליכון, עם שני מאמנים שעוזרים לה להזיז את הרגליים.

עד אז, עברו כבר שש שנים מאז שהיא "התעוררה". הרגליים שלה הוכרזו מתות על ידי רופאים רבים, שוב ושוב.

אך ויקטוריה קמה כל יום והתאמנה 6 שעות ביום כדי להשיג את המטרה שלה.

לאט לאט התנועה החלה לחזור לרגליים שלה. ואחרי זמן קצר היא החלה ללכת בעזרת קביים.

חמישה חודשים אחר כך, ב 3 למרץ 2016, היא השליכה את הקביים והחלה ללכת בכוחות עצמה. ולא עצרה מאז.

"זה לא אומר שכל יום הוא מושלם. הליכה היא עדיין אתגר ויש לי עוד הרבה מקום לשיפור. יש לי ברזלים על הרגליים, ויש לי תכנית אימונים של שעתיים-שלוש ביום, ובימים בהם הרגליים שלי מרגישות יותר משותקות אני נעזרת בכיסא הגלגלים או הקביים. אבל הקושי שלי כבר פחות גלוי לעין", היא אמרה.

רק המאמן והמשפחה שלה יודעים את האמת לגבי מה שקרה ואת המאמץ שהיא משקיעה כדי להתקדם עוד ועוד.

"אבל זה שווה את זה. חלפו 10 שנים מאז שיכולתי להסתכל למישהו בגובה העיניים במקום לבהות בישבנים כל היום".

כשויקטוריה נעמדה לראשונה מכיסא הגלגלים שלה, היא לא ידעה מה לחשוב.

היא לא ידעה איך אנשים יגיבו אליה.

"אבל אז הבנתי שזה המסע שלי ולא של אף אחד אחר, ואולי זה יתקן תקווה לאנשים שזקוקים לה".

היום ויקטוריה גילתה את הזהות החדשה שלה אחרי מסע מטלטל של 10 שנים.

היא זוכת מדליית זהב במשחקים הפארלימפיים, מנחה בערוץ הספורט הגדול בעולם, ESPN, ויותר מהכל, היא שורדת.

לעתים רואים בויקטוריה כנס הולך ומדבר, והשראה עבור כולם. אך היא מצביעה על דבר אחד:

"לא עשיתי זאת לבדי, אני אסירת תודה לכל מי שעזר לי להגיע לנקודה הזו. כל יום, אני מרגישה יותר בנוח עם המציאות החדשה שלי. חשבתי שהצעדים האלה ב 3 למרץ יהיו קו הסיום. אבל האמת, הם היו רק ההתחלה".

איזה מסע מדהים האישה החזקה, האמיצה ומעוררת ההשראה הזו עברה!

המעט שאנו יכולים לעשות זה לשתף את הסיפור שלה כדי שכל החברים והמשפחה יקבלו את ההשראה הזו מהקרב שלה!

"אופטימיות היא הגורל שמוביל להישגים. אין דבר שאפשר לעשות בלי תקווה וביטחון עצמי".

אנו מאחלים לך את כל הטוב שבעולם ויקטוריה. 

אחות מתקשה ניסתה להיות 'חמקמקה', אמא צילמה תמונה ויידעה את כולם שהיא רואה אותה

סופי הייתה בת שנתיים רגילה עד ה 18 למאי, 2017.

כשחלתה, ההורים שלבי וג'ונתן חשבו שבתם בת השנתיים סובלת מאלרגיות.

היא התקשתה לנשום והרופא שלה חשד שהיא סובלת מאסתמה. אבל מהר מאוד התברר שהמצב גרוע בהרבה ממה שחשבו.

סופי הייתה אמורה לעבור בדיקת אלרגיות כמה ימים מאוחר יותר. אבל היא מעולם לא עשתה את הבדיקה.

היא הפסיקה לנשום לילה אחד.

זה היה הסיוט הגרוע ביותר של כל הורה. שלבי וג'ונתן הזעיקו אמבולנס. דקות אחר כך הם היו בדרכם לבית החולים.

רק אז הרופאים אישרו שסופי סובלת ממשהו גרוע בהרבה מאלרגיות או אסתמה.

הרופאים גילו גידול קצת יותר גדול מכדור טניס בחזה של סופי הקטנה. היא פיתחה סרטן לימפומה של תאי T. הילדה הקטנה לפתע הייתה בקרב על חייה.

למרבה הצער טיפולי כימותרפיה אגרסיביים לא עצרו מהסרטן להתפשט. הטיפולים השפיעו על היכולת של סופי ללכת, לדבר, להשתמש בידיים ולאכול.

כשסופי הקטנה נאבקה על חייה, ההורים שלה בילו אינספור שעות לצד הבת שלהם בבית החולים.

אמה של סופי, שלבי, לא עזבה את מיטתה של בתה. הדאגה היחידה של שלבי הייתה סופי ואיך היא מטופלת.

הגוף החלש שלה היה זקוק להשתלת מח עצם.

בסיטואציה הקשה והכאוטית הזו, האמא הבחינה באחות שניסתה שלא ישימו לב אליה, אבל שלבי צפתה בה.

אחרי שצילמה תמונה שהאחות הייתה עם גבה אליה, שלבי פרסמה את התמונה בעמוד פייסבוק שהקימו ההורים כדי לתעד את המאבק של סופי במחלה.

"אני רואה אותך", כתבה שלבי כשהיא חושפת שהיא ראתה את כל מה שהאחות עושה עבור הבת שלה.

אמא שלבי כתבה:

"אני רואה אותך. אני יושבת על הספה הזו כל היום ואני רואה אותך. את מנסה כל כך קשה שבתי ואני לא נבחין בך".

"אני רואה שהפנים שלך נופלות קצת כשהיא רואה אותך ובוכה. את מנסה להקל על הפחדים שלה בכל כך הרבה דרכים וכובשת את ליבה. אני רואה אותך מהססת לדקור אותה (עם מחט) או להוריד ממנה תחבושות. את אומרת 'אל תדאגי' ו'אני מצטערת' יותר פעמים ביום אחד מאשר אנשים אומרים 'תודה' ".

"אני רואה את כל צמידי הגומי על היד שלך ועל הסטטוסקופ, כל אחד עבור ילד שאהבת וטיפלת בו.

אני רואה אותך מלטפת את הראש הקטן והקירח שלה ומכסה אותה היטב עם השמיכה. אני רואה אותך מחזיקה את האמא הבוכה שקיבלה חדשות לא טובות. אני רואה אותך מקלידה במחשב בזמן שאת מחזיקה את התינוק של האמא שלא יכולה או לא רוצה להיות בבית החולים איתו".

"את שמה בצד את מה שקורה בחיים שלך במשך 12 שעות רצוף כדי לטפל בילדים חולים מאוד שלפעמים גוססים. את נכנסת לכל חדר עם חיוך לא משנה מה קורה שם. את רואה את השם של סופי על הלוח ונכנסת לבדוק מה שלומנו אפילו שהיא לא המטופלת שלך.

את מתקשרת לרופא, לבנק הדם, לבית המרקחת כמה פעמים שצריך כדי לוודא שהבת שלי תקבל את מה שהיא צריכה כמה שיותר מהר. את בודקת מה שלומי בדיוק כפי שאת בודקת מה שלומה. את יושבת ומקשיבה לי ממלמלת דברים במשך 10  דקות אפילו שהטלפון שלך מצלצל ורשימת הדברים שאת צריכה לעשות היא באורך קילומטר"

"אני רואה אותך. כולנו רואים אותך. אין כמות של סלסלת מתנות או כרטיסי תודה שיכולים להביע את ההערכה שלנו כלפייך. את אלוהים עבורנו בכל יום. הילדים שלנו לא היו מקבלים את מה שהם צריכים בלעדייך. אמהות כמוני לא היו מרגישות שפויות או ששומעים אותן בלעדייך. את מצילה את התינוקות שלנו ולא היינו יכולים לעשות את זה בלעדייך".

המסר המרגש של שלבי נגע לא רק באחיות עבורן כתבה את הפוסט, אלא גם בהורים אחרים שעברו חוויות דומות וראו שאחיות הן עמוד השדרה של מחלקת הילדים.

העבודה של האחיות האלה היא קשה שאי אפשר לדמיין, והן חיות בזמנים הקשים ביותר בחייהם של הורים, שוב ושוב, כל יום מחדש.

למרבה הצער, סופי לא זכתה להתבגר ולהגיד 'תודה' לכל האחיות שנלחמו על החיים שלה.

הגוף הקטן שלה לא הצליח להתמודד עם הטיפולים והסרטן האגרסיבי.

ב 22 לדצמבר, 2017, הסרטן חזר בעוצמה, והמשפחה החליטה להפסיק את הטיפולים.

ההורים שלבי וג'ונתן זכו ל 13 ימים של כרבולים, קריאה, שירה, צפייה בסרטים, ואהבה עד שסופי הלכה לעולמה בזרועותיהם ב 4 לינואר, 2018.

"המטרה שלי במהלך התהליך הזה היה להיות שקופה וכנה ולהאיר אור על מה שבאמת קורה במהלך מלחמה בסרטן. רציתי להראות את הימים הלא טובים כפי שהם, אבל גם יכולתי להראות את העבודה הנפלאה שעשה האל בתהליך הזה. אני מקווה להמשיך לעשות את זה כשאנו ממשיכים את החיים שלנו בלעדיה", אמרה שלבי.

סרטן הוא באמת הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לחשוב עליו. במיוחד כשהוא פוגע בילדים.

הסיפור של סופי הוא תזכורת לכולנו לחיות כל יום כאילו הוא האחרון. לאהוב כאילו אין מחר.

הסיפור שלה גם מראה עד כמה נפלאות הן אחיות ואנשי צוות אחרים בבית החולים ומגיעה להן ההכרה על כך.

הן עוזרות, משחקות, מספרות סיפורים, נותנות עצות ומנחמות, הן נוגעות באינספור חיים, ודואגות לא רק למטופלים הקטנים שלהן, אלא גם למשפחה שלהן.

הן נכנסות מרצון לקרב שרובנו מנסים להימנע ממנו. והן עושות זאת יום אחרי יום למשפחה אחת אחרי השניה. 

שתפו את המילים של אמא שלבי על האחיות בבית החולים כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא על העבודה המדהימה שהן עושות. 

אמא ראתה את הפנים של התינוק שלה שנולד זה עתה ואיימה להרוג אותו – אז האחות לקחה אותו הביתה במקום

לא יעלה על הדעת, עצוב, לא מובן – אלה המילים ועוד מילים גרועות יותר שעולות לנו  בראש כשאנחנו חושבים על הרקע של הסיפור הזה.

אבל אנחנו נתמקד בחיובי, מכיוון שהסיפור הזה מראה גם איזה לב ענק ומדהים יש לאנשים מסוימים…

כשאדם הקטן נולד, ההורים שלו סירבו לקבל אותו. הם התביישו בתינוק שלהם שהם שקלו להרעיל אותו אם היו מכריחים אותם לחזור איתו הביתה מבית החולים.

אדם נולד עם מוח, כליות וריאות בריאות. אבל כשנכנס לאוויר העולם, הוא היה בלי עפעפיים, אף, וידיים – והרגליים שלו היו מחוברות יחד.

אז ההורים המפוחדים של אדם פשוט סירבו לקבל אותו.

אך למרבה המזל, שני גיבורים נכנסו לתמונה והעניקו לתינוק הזדמנות שנייה…

אדם הקטן נולד עם בעיה נדירה ביותר בבית חולים בהודו.

ההורים שלו היו בשוק כשראו את התינוק שלהם שנולד זה עתה.

הם סירבו לקבל אותו ואיימו להרוג אותו אם היו מכריחים אותם לקחת אותו הביתה.

אדם נולד עם לב בריא, מוח בריא וריאות תקינות. אבל הפנים שלו לא נראו כמו של רוב התינוקות.

הילד אובחן עם תסמונת גנטית נדירה בשם Bartsocas-Papas syndrome. הוא נולד בלי עפעפיים, אף, פה וידיים.

הזוג הנשוי, ראג'ה וג'סיקה פולראג', שבמקרה עבדו בצוות הרפואי שטיפל באדם, לא יכלו לסבול את המחשבה שאף אחד לא רוצה את אדם.

וכשג'סיקה החזיקה אותו בידיים, היא ידעה שהיא וראג'ה חייבים לאמץ אותו.

הזוג לקח את הבן המאומץ שלהם למומחה בארצות הברית, שם אדם עבר מספר ניתוחים.

למרבה הצער, החשבון שלהם לבית החולים היה גבוה מאוד, והמשפחה נאלצה לבקש תרומות עבור התשלום.

אז קרה דבר מדהים. מבצע איסוף התרומות החל, והמשפחה, יחד עם אלפי אנשים זרים, גייסו יותר מ 100,000 דולר תוך שבוע אחד בלבד.

אחרי כמה ניתוחים מוצלחים, לאדם יש עכשיו עפעפיים ופה חדש. עם הרבה אהבה וטיפול מראג'ה וג'סיקה – ותמיכת הקהילה – אדם הוא עכשיו ילד מאושר ובריא, הוא אוהב לשחק, וסקרן לגבי העולם.

אדם מתקדם כל הזמן, אפילו אם הוא צריך לעבור ניתוח מדי פעם כאשר ישנם סיבוכים. מכיוון שהפה שלו מעוות, הוא מתקשה לדבר, אבל הוא משתדל ועובד קשה כדי להוציא את המילים החוצה.

המשפחה ממשיכה להעניק לאדם את הביטחון והאהבה שמגיעה לו. איזה זוג מדהים!

אנחנו רוצים לאכל למשפחת פוראג' את כל ההצלחה שבעולם. אדם הוא מדהים בדיוק כפי שהוא!

דרך האהבה והטיפול של ראג'ה וג'סיקה, ועם עזרת הקהילה, אדם הוא ילד שמח ואהוב.

בבקשה שתפו את הסיפור המדהים הזה עם החברים לכם, כדי שעוד אנשים יוכלו לקבל השראה ולהתגרש מהסיפור של אדם והמשפחה שלו!

אישה סיימה משמרת של 14 שעות ואכלה סנדביץ' לבדה – המכתב של הבעל בפייסבוק גרם לאינטרנט לרתוח

כשזה מגיע למקצוע בו העובד צריך לתת הכל למען אחרים, יש מעט שקופצים מיד לראש, ואחד מהם הוא אחיות בבית חולים.

אחיות נמצאות שם כדי לטפל בנו כשאנחנו חולים, פצועים, גוססים או מחלימים. הן שם בזמנים הגרועים ביותר וצריכות לבצע את התפקיד שלהן עם פנים אמיצות וחוסן נפשי שמעורר השראה.

פיליפ ארץ, יודע עד כמה זה קשה להיות אחות. אישתו, ג'סיקה, היא אחות אחראית ביחידת שבץ מוחי בבית חולים ומטפלת ודואגת לאחרים כמעט בכל יום של חייה. פיליפ רואה אותה כשהיא חוזרת הביתה, הוא רואה את המחיר שהמקצוע הזה גובה מאישתו, והתשישות הפיזית והנפשית איתה היא מתמודדת יום אחרי יום…

אבל ג'סיקה היא לא מהאנשים שמתלוננים. כפי שפיליפ מספר במכתב פתוח בפייסבוק, העבודה של אישתו היא עבודת חייה, והשגרה שלה היא כזו שתגזול את האנרגיה אפילו מהאנשים החזקים ביותר שיש.

ערב אחד, אחרי שג'סיקה סיימה משמרת של 14 שעות, היא חזרה הביתה וניסתה לנוח. אחרי שהכינה לעצמה משהו לאכול, היא נכנסה למיטה כדי להתכונן לעוד יום עבודה עם אותה תשוקה שיש לה תמיד.

כשאישתו ישנה, פיליפ החליט לעשות משהו כדי לכבד את המחויבות שלה. הוא כתב פוסט בפייסבוק על הרצינות והמסירות היומיומית של ג'סיקה, ומאז הפוסט התפשט ברשת כמו אש בשדה קוצים.

הפוסט של פיליפ

"זו אשתי ג'סיקה אוכלת ארוחת ערב אחרי משמרת של 14 שעות. היא חוזרת הביתה מהעבודה, יש לה מספיק זמן לאכול, להתכונן לשינה ושוב חזרה לעבודה למשמרת נוספת", הוא כתב בפייסבוק.

"היא קמה מוקדם כדי להתכונן ליום שלה, היא לא אוהבת שמפריעים לה בבוקר ואני מכבד את זה. היא מתקלחת, מסדרת את השיער, מכינה ארוחת צהריים, נותנת לכלב ולי נשיקה ויוצאת מהבית.

בעבודה היא מטפלת באנשים שעוברים את היום הכי גרוע בחיים שלהם. שבץ מוחי, תאונות דרכים, נפילות, שברים, נזק מוחי ועוד. היא מטפלת באמהות, אבות, אחיות, אחים, חברים ומשפחות. זה לא משנה מי אתה או מה קרה. היא תטפל ותדאג לך".

"היא עובדת גם כשהיא בהפסקת צהריים, ובקושי יש לה זמן לשבת. היא חוזרת הביתה אחרי 14 שעות, חולצת נעליים שהלכו בדם, יזע ודמעות, ורק רוצה לשבת. אני לא שואל אותה איך עבר עליה היום בגלל שהיא לא אוהבת לדבר על העבודה כשהיא בבית, וזה בסדר גמור.

אם היא לא רוצה לדבר, אני אקשיב לה. לפעמים היא חוזרת הביתה שמחה, ולפעמים עצובה. אבל לא משנה איך היא מרגישה, היא תמיד מגיעה בזמן למשמרת הבאה.

אני אוהב אותה בכל ליבי. האישה שלי היא הגיבורה שלי. האישה שלי היא אחות ביחידת השבץ".

אנחנו יודעים, המכתב של פיליפ הוא כזה שיכול לרגש אנשים עד דמעות!

אם אתם חושבים שמגיע לאחיות את כל הכבוד שבעולם, שתפו את הכתבה עם החברים והמשפחה שלכם. 

אישה מבוגרת על ערש דווי הרגישה משב רוח חמים בפנים. האחיות לא יכלו לעצור את הדמעות

מראה מרגש התרחש בבית החולים וויגן רויאל, בוויגן, אנגליה: אחות דחפה את שילה מארש בת ה 77 מחוץ לבית החולים על מנת למלא את משאלתה האחרונה.

האישה המבוגרת שכבה על ערש דווי אחרי מחלה ממושכת והייתה צריכה להיפרד מחברה יקרה.

hr1

לאורחת עם ארבע הרגליים קוראים ברונוון; היא הסוסה היקרה שלה ששילה טיפלה בה במשך תקופה ארוכה. שילה רצתה לראות אותה בפעם האחרונה. הבת שלה, טינה, ארגנה את המפגש יחד עם צוות בית החולים. "היא אהבה את הסוסים שלה והיא אהבה את כל בעלי החיים. היו לה שישה סוסים, שלושה כלבים, שלושה חתולים וחיות נוספות", אמרה טינה.

מכיוון שלסוס היה אסור להיכנס אל תוך בית החולים, הפרידה הייתה מול הבניין. ברונוון הובלה בזהירות למיטתה של שילה, שם היא התקרבה בעדינות לפניה ונתנה לה נשיקת פרידה. כל מי שהיה נוכח – גם האחיות – התרגשו עד שמעות כשראו את הרגע האוהב.

מנהלת האחיות של בית החולים, פולין לו אמרה, "זה היה חשוב מאוד עבורה ועבור משפחתה, היה לנו את הכבוד לספק את התמיכה הזו בשלב מכריע של הטיפול שלה".

זמן קצר אחרי שהיא ראתה את הסוסה בפעם האחרונה, שילה נפטרה בשלווה. מגיע כל הכבוד לאחיות ולצוות בבית החולים וויגן רויאל על שעשו מעל ומעבר כדי להגשים את המשאלה האחרונה של שילה.

היא הניחה את ידה מסביב לאחותה הגוססת. אף אחד לא ציפה שזה מה שיקרה

לתאומות קיירי ובריאל ג'קסון יש סיפור שהוא לא פחות מנס. הן הגיחו לעולם 12 שבועות מוקדם מדי, ושקלו כ 900 גרם בלבד כל אחת. הן לא היו מפותחות והסיכויים שלהן לשרוד היו קטנים מאוד.

kr1

הם שמו את שתי האחיות באינקובטורים נפרדים. כשמצבה של בריאל החל להתייצב, והיא החלה להעלות משקל, מצבה של קיירי המשיך להיות רע, והרופאים חששו מהנורא מכל, שהיא לא תשרוד.

kr2



עברו מספר שבועות לפני שקרה דבר שהפתיע את כולם. בריאל נכנסה להתקף צרחות שהיווה סכנה על חייה, מכיוון שלא הפסיקה לצרוח עד שכמעט ולא נשמה, והיא כבר החלה להפוך כחולה.

האחיות ניסו לעזור לה, אבל שום דבר לא עבד, ואף אחד לא הבין מדוע היא בוכה וצורחת כך.

kr3

זו הייתה האחות גייל קספריאן, שמתוך ייאוש, חשבה על ניסיון אחד אחרון. היא חשבה – למה שלא נשים את בריאל הבוכה ליד אחותה השברירית, קיירי. עכשיו, זה אומנם היה נגד מדיניות בית החולים והיא סיכנה את עבודתה תוך כדי, ומי יודע מה עוד עלול לקרות ברגע שהם יזיזו את התינוקת הצורחת. ובכל זאת, גייל ידעה שצריך לעשות משהו, אז היא עשתה זאת. בריאל שהשתנקה והייתה בצבע כחולה הונחה לצד אחותה התאומה, ולפתע, ובאופן מידי, היא נרגעה. ואז באופן אינסטינקטיבי היא הניחה את ידה מסביב לאחותה.

kr4

הרעיון הנועז והמסוכן הוליד נס. מצבה של קיירי לפתע החל להשתפר. למעשה הוא השתפר כל כך הרבה שהיא החלה להעלות במשקל והשתוותה בגודל לאחותה בריאל.

20 שנה לאחר מכן, קיירי ובריאל הן נשים צעירות שנהנות מהקשר המיוחד שיש להן אחת עם השנייה, והן עכשיו בדרכן לסיים אוניברסיטה.

מדהים איך חום וחיבור מיוחד של בני אדם יכול לעשות דברים שהרפואה המודרנית לא מסוגלת.