נערה הייתה כלואה בתוך הגוף שלה במשך 4 שנים, התעוררה והמילה הראשונה שלה הדהימה את כולם

ויקטוריה אלן נולדה בריאה כחלק משלישייה, וכילדה קטנה היא אהבה לרקוד ולהראות את הכישרון שלה בספורט.

אך בגיל 11, ויקטוריה החלה להרגיש תסמיני שפעת. היא התעלפה מספר פעמים ונדבקה בדלקת ריאות.

שבועיים לאחר מכן, היא הייתה משותקת מהמותניים מטה. הגוף שלה נכבה, חתיכה אחר חתיכה. זיהום חמור במוח ובעמוד השדרה הרס את חייה.

המשפחה שלה יכלה רק לצפות מהצד בזמן שויקטוריה איבדה את היכולת ללכת, לאכול או לזוז.

אבל הסיפור המדהים שלה רק החל. מה קרה ארבע שנים מאוחר יותר הדהים את המשפחה שלה ואת עולם הרפואה.

ויקטוריה הייתה "כלואה" בתוך הגוף שלה כמעט ארבע שנים.

הרופאים הסבירו למשפחה שלה שהיא במצב צמח. רק האכלה דרך צינורית השאירה אותה בחיים.

ההורים שלה היו מודעים לכך שהסיכוי שהיא תחלים אינו גבוה.

"איבדנו אותה", אמרה אמה ג'קלין.

אבל מה שאף אחד לא ידע זה שויקטוריה יכלה לשמוע את כולם מדברים ליד המיטה שלה.

שנתיים אחרי שנכנסה לתרדמת, היא "התעוררה" מנטלית שוב, אבל עדיין לא יכלה להזיז את הגוף שלה. היא יכלה לשמוע שיחות סביבה ורצתה ליצור קשר ולהתערב, אבל הגוף שלה לא הגיב לפקודות.

בסיטואציה שנראית כאילו נלקחה מסיוט, לויקטוריה לא הייתה דרך להגיד לאנשים מה קורה איתה.

אבחנה של רופאים

עד הזמן הזה, הרופאים גילו את המחלה הלא רגילה שגרמה לדלקת במוח ובעמוד השדרה של ויקטוריה.

היא שמעה את הרופאים מספרים למשפחה שלה שהיא למעשה סובלת ממוות מוחי. ושהיא תישאר צמח כל חייה.

"אבל ההורים שלי האמינו בי. הם הקימו חדר בית חולים בבית שלנו, וטיפלו בי. שלושת האחים שלי – אני שלישייה ויש לנו אח גדול – דיברו איתי ועדכנו אותי לגבי מה שקורה מחוץ לחדר שלי. הם נתנו לי כוח להילחם ולהתחזק. הם לא ידעו שאני יכולה לשמוע אותם, אבל יכולתי", אמרה ויקטוריה.

ב 2010, ויקטוריה יצאה ממצב הצמח בו הייתה שרויה.

הכל החל בדצמבר 2009, כשהיא הצליחה ליצור קשר עין עם אמא שלה. משם היא לאט לאט החלה לחזור לחיים. היא הצליחה להזיז אצבע, ועם הזמן להזיז את כל היד. בסופו של דבר היא הצליחה ליצור מילים, והמילים הפכו למשפטים.

היא החלה לאכול מזון נוזלי בכוחות עצמה, ולאט לאט עברה למזון מוצק. אז היא הצליחה להחזיק את הטלפון  הנייד, ולמדה מה זה לעשות 'poke' למישהו בפייסבוק.

אבל למרות השיפור האדיר, עדיין היה משהו שהיא לא הצליחה: להזיז את הרגליים.

לויקטוריה נאמר שהנפיחות במוח ובעמוד השדרה גרמה לנזק קבוע. היא תהיה משותקת מהמותניים מטה כל חייה.

כל מומחה אמר לה אותו הדבר: "את צריכה להתרגל לחיים בכיסא גלגלים".

הייתה קורבן לבריונות בגלל כיסא הגלגלים

אבל לויקטוריה יש כוח רצון שיש למעטים. היא המשיכה בקרב שלה כנגד כל הסיכויים.

כשרופאים אמרו לה שהיא לעולם לא תוכל ללכת שוב, היא סירבה לקבל זאת. הגורל לא היה לחיות בכיסא גלגלים.

כשחזרה לבית הספר בכיסא הגלגלים, היא הפכה קורבן לבריונות.

היא ציפתה לחזור לבית הספר, אבל אחרי היום הראשון היא לא רצתה לחזור שוב.

ויקטוריה חזרה הביתה שבורה לחלוטין, על סף דמעות. באותו יום, ההורים שלה הבטיחו שהם יעשו הכל כדי להחזיר לבת שלהם את הביטחון העצמי שלה.

הם שמרו את ההבטחה, ולא איבדו תקווה.

ותקווה זה כל מה שהיה לויקטוריה.

ציטוט אחד מאפיין את המאבק שלה באותו הזמן: "אופטימיות היא הגורל שמוביל להישג. אי אפשר לעשות שום דבר בלי תקווה וביטחון עצמי".

בסופו של דבר, נקודת המפנה הופיעה בחייה של ויקטוריה.

מכיוון שגדלה ליד אגם ולמדה לשחות בגיל צעיר, ויקטוריה לא הייתה זרה למים. היא הצטרפה לנבחרת שחייה ולקחה  חלק בתחרויות כבר בגיל 10.

בזמן שהחלימה מהמחלה שלה, ויקטוריה לא חשבה שהיא תוכל לשחות שוב. היא חשבה שזה בלתי אפשרי בלי שימוש ברגליים.

אך האחים שלה חשבו אחרת. ב 2010, הם זרקו אותה לתוך הבריכה של המשפחה. היא פחדה בהתחלה, אבל זו הייתה הדחיפה שהיא הייתה צריכה.

היא אמרה שהיא קיבלה את "הקפיצה" בחזרה לחיים. בזמן ששחתה, ויקטוריה הייתה חופשיה מכיסא הגלגלים, ולהפתעתה היא נשארה שחיינית חזקה.

יותר מכך, המים לא נתנו לה רק חופש, אלא גם ביטחון עצמי.

בקיץ 2012, בגיל 17, ויקטוריה הייתה חלק מנבחרת ארצות הברית במשחקים הפאראלימפיים (אולימפיאדת הנכים). היא זכתה ב 3 מדליות כסף, ומדליית זהב אחת במקצה 100 מטרים חופשי. היא גם קבעה שיא עולם במשחה ל 100 מטרים חופשי.

כשחזרה הביתה מלונדון, רוב העולם ידע מי היא. ויקטוריה הוזמנה להרצות, ואנשים החלו לזהות אותה.

היא החלה לספר את הסיפור שלה לכתבים ועיתונאים: היא הפכה להשראה עבור מיליוני אנשים בכל העולם.

אך עדיין היה משהו שהפריע לה: כיסא הגלגלים.

ב 2013, ויקטוריה עברה לסן דייגו כדי לקחת חלק בתכנית Project Walk, אשר עוזרת לאנשים משותקים לעמוד שוב על שתי רגליים.

"אמא שלי ואני עברנו באופן זמני לסן דייגו, וחיינו עם משפחה שלנו כדי שאני אוכל להתאמן כל יום. הבנו שזה מקום שיכול לעזור לי, אבל לא רצינו לגור אלפי קילומטרים מהאחים ואבא שלי. אז הם קיימו את ההבטחה שלהם, והמשפחה שלי החליטה לפתוח את הסניף הראשון של הפרויקט בחוף המזרחי. כך אני אוכל להתאמן כל יום ולהשיג את המטרה שלי, ואחרים בעיר שלי יוכלו להשיג את התקווה שהם צריכים", אמרה ויקטוריה.

ועדיין, מומחים בבית החולים היו סקפטיים באשר ליכולת של ויקטוריה ללכת.

רופא אמר להורים שלה שהוא "לא היה ממשכן את הבית שלו על זה". והם עשו בדיוק את זה, ומישכנו את הבית כדי שיוכלו להשיג את הכספים כדי לפתוח את הסניף של פרויקט ההליכה.

ב 11 לנובמבר 2015 ויקטוריה עשתה את הצעדים הראשונים שלה.

היא הייתה עדיין ברתמה מעל הליכון, עם שני מאמנים שעוזרים לה להזיז את הרגליים.

עד אז, עברו כבר שש שנים מאז שהיא "התעוררה". הרגליים שלה הוכרזו מתות על ידי רופאים רבים, שוב ושוב.

אך ויקטוריה קמה כל יום והתאמנה 6 שעות ביום כדי להשיג את המטרה שלה.

לאט לאט התנועה החלה לחזור לרגליים שלה. ואחרי זמן קצר היא החלה ללכת בעזרת קביים.

חמישה חודשים אחר כך, ב 3 למרץ 2016, היא השליכה את הקביים והחלה ללכת בכוחות עצמה. ולא עצרה מאז.

"זה לא אומר שכל יום הוא מושלם. הליכה היא עדיין אתגר ויש לי עוד הרבה מקום לשיפור. יש לי ברזלים על הרגליים, ויש לי תכנית אימונים של שעתיים-שלוש ביום, ובימים בהם הרגליים שלי מרגישות יותר משותקות אני נעזרת בכיסא הגלגלים או הקביים. אבל הקושי שלי כבר פחות גלוי לעין", היא אמרה.

רק המאמן והמשפחה שלה יודעים את האמת לגבי מה שקרה ואת המאמץ שהיא משקיעה כדי להתקדם עוד ועוד.

"אבל זה שווה את זה. חלפו 10 שנים מאז שיכולתי להסתכל למישהו בגובה העיניים במקום לבהות בישבנים כל היום".

כשויקטוריה נעמדה לראשונה מכיסא הגלגלים שלה, היא לא ידעה מה לחשוב.

היא לא ידעה איך אנשים יגיבו אליה.

"אבל אז הבנתי שזה המסע שלי ולא של אף אחד אחר, ואולי זה יתקן תקווה לאנשים שזקוקים לה".

היום ויקטוריה גילתה את הזהות החדשה שלה אחרי מסע מטלטל של 10 שנים.

היא זוכת מדליית זהב במשחקים הפארלימפיים, מנחה בערוץ הספורט הגדול בעולם, ESPN, ויותר מהכל, היא שורדת.

לעתים רואים בויקטוריה כנס הולך ומדבר, והשראה עבור כולם. אך היא מצביעה על דבר אחד:

"לא עשיתי זאת לבדי, אני אסירת תודה לכל מי שעזר לי להגיע לנקודה הזו. כל יום, אני מרגישה יותר בנוח עם המציאות החדשה שלי. חשבתי שהצעדים האלה ב 3 למרץ יהיו קו הסיום. אבל האמת, הם היו רק ההתחלה".

איזה מסע מדהים האישה החזקה, האמיצה ומעוררת ההשראה הזו עברה!

המעט שאנו יכולים לעשות זה לשתף את הסיפור שלה כדי שכל החברים והמשפחה יקבלו את ההשראה הזו מהקרב שלה!

"אופטימיות היא הגורל שמוביל להישגים. אין דבר שאפשר לעשות בלי תקווה וביטחון עצמי".

אנו מאחלים לך את כל הטוב שבעולם ויקטוריה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *