אם ספורטאים לא היו אמיצים מספיק בשביל לשחק בסרטים לא היינו זוכים לראות קלאסיקות כמו ספייס ג'אם, או קאזאם (חלק יקראו לסרט קלאסיקה), ולא היינו רואים את קארים עבדול ג'באר נלחם בברוס לי בסרט Game Of Death שיצא בשנת 1978.

עכשיו עוד ספורטאי מועמד להיכנס לרשימה המכובדת של ספורטאים ששיחקו בסרטים. השחיין הנפלא מייקל פלפס קיבל הצעה לככב בחידוש לקלאסיקה טרזן שמופק על ידי Warner Bros.

זה לא משהו חדש ששחיין אולימפי ישחק את טרזן, בשנות ה – 20 השחיין האגדי ג'וני וויסמילר היה זה ששיחק בתפקיד הראשי. וויסמילר, זוכה 5 מדליות אולימפיות, והחזיק ב – 67 שיאים היה בתפקיד טרזן ב – 12 סרטים. קריירה מרשימה ללא ספק.

אומנם אין החלטה סופית, אך הבמאי דיוויד ייטס (ביים את הארי פוטר 5-8), גילה עניין בספורטאי הנפלא. אבל גם אם מייקל פלפס לא יככב בסרט הקלאסי אין לו מה לדאוג, תוכלו לראות אותו על גבי מסך הטלוויזיה בערוץ הגולף, כאשר הוא ישתתף בתכנית שתקרא The Haney Project. בתכנית מייקל פלפס יתאמן עם המאמן האגדי האנק הייני שאימן בעבר את טייגר וודס, וגם את הקומיקאי ריי רומנו.

הרעיון שמייקל פלפס יופיע על גבי המסך הגדול הוא קצת מוזר. אם שמעתם אותו בראיונות אז ודאי שמתם לב שהוא לא מתבטא בצורה הטובה ביותר, ולמעשה הוא נשמע כמו ספורטאי רגיל. לא שזה רע, אבל כשחקן לפעמים צריך להביא משהו נוסף לשולחן. מצד שני, התפקיד של טרזן לא יצריח ממנו לדקלם דיאלוגים ארוכים, או טקסטים מסובכים, הרי טרזן בעיקר נהם ועשה קולות של אדם קדמון. והמחשבה של לראות את מייקל פלפס דופק את ידיו על החזה וצורח – אוווווו היא פרייסלס.

אז אם מייקל פלפס אכן ישחק בסרט טרזן זו תהיה חווית צפייה מעניינת ביותר, כמעט כמו הסרט של קווין דוראנט שאמור לצאת בעוד מספר ימים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

לא כך קיוו מנצ'סטר יונייטד לפתוח את העונה. אלכס פרגוסון דיבר על ההתקפה החזקה שלו, על הרכש הענק מארסנל, אבל אחרי משחק אחד בפרמייר ליג לשדים האדומים יש הפסד. מרוואן פלאיני הבקיע את שער ניצחון, ורובין ואן פרסי ששיחק 22 דקות לא הציל את היונייטד מהפסד.

ההזדמנות הראשונה במשחק הייתה של אברטון. בדקה ה – 14 מרוואן פלאיני גבר על ולנסיה לאחר פריצה מהאגף השמאלי, אבל בעיטה שלו פגשה את הקורה של דוד דה חאה. בדקה ה – 23 הגיע האיום הראשון של מנצ'סטר יונייטד – נאני בעט מ – 25 מטר, אך הכדור חלף ליד השער של טים האוורד. 2 דקות לאחר מכן נגיחה של סטיבן פינאר נעצרה על ידי דה חאה. 3 דקות אחר כך וויין רוני כמעט והבקיע את שערו הראשון העונה, אבל האוורד עצר את הבעיטה החופשית.

אברטון המשיכה לשחק מצוין, ובדקה ה – 32 שוב עצר דוד דה חאה כדור של סטיבן פינאר. בדקה ה – 39 שינג'י קגאווה, הרכש החדש שהגיע מדורטמונד מסר כדור עומק לדני וולבק, אך הוא הצליח לבעוט החוצה, בדקה  – 41 אוסמן בחן את דה חאה, שהציל כדור ענק.

השער היחיד במשחק הגיע בדקה ה – 58. מרוואן פלאיני התרומם לכדור קרן ונגח בעוצמה אל תוך השער. 0:1 מוצדק לאברטון. בדקה ה – 67 טום קלברלי היה יכול לכבוש אך גאגיילקה הציל מקו השער.

רובין ואן פרסי נכנס למגרש בדקה ה – 68, אך לא הצליח להציל את מנצ'סטר יונייטד מהפסד. פעם ראשונה מאז 2004 שהשדים האדומים מפסידים במשחק פתיחת עונה.

צפו בתקציר המלא של המשחק:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

תאמינו או לא מייקל ג'ורדן היה אדם שחור. נכון ששכחתם? משום מה הפרט השולי הזה בביוגרפיה של מייקל ג'ורדן , כמעט ולעולם לא מוזכר. ואולי ניתן לזקוף זאת לזכותו של מייקל, שידע יותר טוב מכולם לטשטש את העניין הגזעי ולהפוך למותק הלאומי של אמריקה.

אך לא כך פני הדברים באמת, אמריקה של היום שונה לחלוטין מאמריקה של פעם. היום כאשר נשיאה המכהן של ארה"ב הינו אדם שחור אזי להיות ספורטאי שחור נראה כדבר הטריוויאלי ביותר. פעם בשנות השבעים הצביעות האמריקאית חגגה (מיותר לציין שגם לפני כן). בזמן שברחובות ארה"ב נלחמו השחורים על זכויותיהם השוות בהנהגתם של מרטין לותר קינג ומלקולם אקס, התחוללה מלחמה בוייטנאם שאליה הפלא ופלא נשלחו בין היתר חיילים שחורים, שאינם מקבלים זכויות שוות במדינתם שלהם.

הצביעות הנ"ל נתנה את אותותיה גם בספורט, רבים מתהדרים בניצחונו של האצן השחור ג'סי אוונס, שזכה ב-4 מדליות זהב אולימפיות באולימפיאדת ברלין 1936 אל מול עיניו של הצורר אדולף היטלר, אך מישהו פעם באמת שאל כיצד מתייחסים לג'סי אוונס במולדתו שלו?

מייקל ג'ורדן כבר קיבל את הקרקע מוכנה, הוא לא היה צריך לעשות דבר על מנת להתחרות או לקבל זכויות שוות בארה"ב, המעט שהיה יכול לעשות הוא רק לזכור את העבר, להפיץ אותו, ולתמוך באנשים שלו, משמע האדם השחור. להיות אתלט שחור בשנות ה-80 וה-90 כבר לא היה ביג דיל, ולא, לא בזכות מייקל ג'ורדן, אלא בזכות אלו שעשו את העבודה לפניו, ובאופן אירוני למדי, עשו את "העבודה השחורה".

בשנת 1968 במשחקים האולימפיים של מכסיקו, טומי סמית' וג'ון קרלוס, שני אצנים אפרו אמריקאיים החליטו להזדהות עם אנשיהם, וכאשר עלו לקבל את מדליות הזהב והארד בהתאמה, הניפו יד מכוסה בכפפה שחורה המסמלת את הכוח השחור, לאות הזדהות עם אחיהם הנלחמים על זכויותיהם במולדתם, וכל זאת לרקע נגינתו של ההמנון האמריקאי. עוד באותה התקופה המתאגרף האגדי מוחמד עלי בחר לומר את המשפט שלימים יזכה למקום של כבוד במורשת השחורים בארה"ב: "אין לי שום עניין עם העם הוויטנאמי, הם מעולם לא קראו לי כושי!" כתגובה לסירובו לשרת בצבא האמריקאי במהלך מלחמת וויטנאם.

 

מיותר לציין כי אין אלו הדברים היחידים שעשה עלי למען זכויות השחורים בארה"ב, וכתגובה לדברים הללו ולסירובו הוא אף נאסר וישב בכלא, וכי גם צמד האצנים זכה ללא מעט ביקורת מצד האזרחים האמריקאים (ולאהדה רבה, ולמקום של כבוד בקרב השחורים). לעומתם מייקל ג'ורדן לעולם לא ייזכר כאדם שעשה משהו למען קהילת השחורים בארה"ב, רבים יתהו מדוע שיעשה? החיים האירו לו פנים, הוא סופרסטאר, שם מוכר בכל בית, וגם מרוויח לא רע.

אז זהו שלא, מדמות כל כך ידועה בארה"ב ובעולם כולו, הייתי מצפה לקצת יותר, לא ביקשתי שיצטרף לאגודת "הפנתרים השחורים", או שיפגין ברחובות, מהסיבה הפשוטה שבתקופתו כבר לא היה צורך, אבל בכנות, לענות תשובה כמו: "אני לא יודע על כך מספיק ולכן אין לי מה להגיד בנושא" כאשר נשאל לגבי תקרית רודני קינג ?

הסיפור הוא כזה, בשנת 1992 בשיא תהילתו של מייקל ג'ורדן קצת לפני האליפות השנייה שלו, התרחשו ברחובות לוס אנג'לס מהומות על רקע גזעי וזאת בעקבות הריגתו אל מול מצלמות של רודני קינג, צעיר שחור, בידי שוטרים לבנים, על לא עוול בכפו, ורק עקב היותו שחור. כשנשאל מייקל לגבי המקרה, בחר לענות בצורה הפוליטיקלי קורקט (ואידיוטית תסלחו לי) הנ"ל. בעוד למוחמד עלי מקרה מסוג זה היה הרמה להנחתה (תרתי משמע ) למייקל ג'ורדן זה היה מקסימום עוד שאלה קשה שהתשובה עליה יכולה לגרום לירידה חדה במכירות הנעליים שלו.

כנראה שמייקל ג'ורדן באמת שכח מיהו ומאיפה הוא הגיע, אחרת אי אפשר להבין כיצד שכח מי התווה לו ולעוד מיליוני ספורטאים שחורים בארה"ב את הדרך ואת הזכות להיות אתלט פעיל באמריקה החופשית ללא שום אפליה וגזענות מצד קהל האוהדים שלו.

אסכם חלק זה במילותיו של מייקל קראולי כתב הבוסטון גלוב: "מוחמד עלי היה מהפכן, מייקל ג'ורדן זה מותג".

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

מכבי תל אביב בכדורסל בתחילת שנות השמונים הייתה הקבוצה של המדינה, זו הייתה אותה פטריוטיות ישראלית הגורמת לנו לשוב ולקוות להצלחת הנבחרת, כשהקבוצה הישראלית הקטנה ניגחה את צסק"א, הרוסייה הגדולה, ממש כדבריו של טל ברודי בהנפת גביע אירופה "אנחנו על המפה ונישאר על המפה".

חלפו שנים, ומכבי תל אביב כבר לא הקבוצה של המדינה, בתל אביב הבלעדיות כבר לא רק שלה, ואפילו משחקיה לא משודרים בערוץ הלאומי. ולא שאנחנו פטריוטים פחות, אלא הייצוג הישראלי נגמר! היום זה הגוי של מכבי מול הגוי של צסק"א. כך היה פעם בכל קבוצות הכדורגל והכדורסל, כל קבוצה זוהתה עם זרם, שבט או סגנון חיים. היום יש שוק מלפפונים מעניין במיוחד בכל קיץ לא פחות מהעונה עצמה.

לדוגמה בספרד, במקום שתהיה מלחמה בין הקטלונים מבקשי החירות לבין בית המלוכה המדרידאי יש מלחמה בין מסי הארגנטינאי לבין רונאלדו הפורטוגלי, אפילו דרוגבה מחוף השנהב הגיע עד לארץ עגולי הפרצוף ומלוכסני העיניים. ואכן, בגלל השינוי הזה השתפרו כל הקבוצות, קבוצה מחזקת את הבסיס עם חלקי פאזל חסרים וכך כל קבוצה מציבה רף גבוה יותר של משחק איכותי, ואנו הצופים מקבלים מעל ומעבר.

אך כל זה היה נחמד לולא היה הנגע פוסח על הנבחרות. בנבחרת היופי זה הטקטיקה האיטלקית מול הטכניקה הספרדית, זו האתלטיות האפריקנית מול קצב הריקוד של הדרום אמריקאים. זה רוסי נגד גרמני. רק מה, בהרבה נבחרות אין כנראה מספיק כוכבים. בנבחרת צרפת יש שחקנים שנולדו בסנגל, גינאה וקונגו. בגרמניה יש פולנים, ובפולין יש צרפתים. כלומר, אנשים עם מנטליות שונה מקבלים זימון לנבחרת כי הם 'מתאזרחים'. הוא הדין גם לספורטאים האולימפיים, וכך את ישראל מייצגים ספורטאים אמריקאים, רוסים וגיאורגים.

 וכאן מגיעה הנקודה

 בענפים רבים בספורט יחס ההצלחה נמדד ע"פ מוצא גנטי. ללטינים יש טכניקה וכשרון ברגל, השחורים אתלטים ומהירים בריצה ובכדורסל, והסינים-יפנים גמישים מאוד. אך מה לעשות ולהרבה מדינות באולימפיאדה אין מספיק ספורטאים מוכשרים, כי מדוע שבישראל למשל יגדלו אצנים? לכן מאזרחים את דונלד סנפורד האמריקאי. וכך גם יוצא לנו ששני אחים – ג'רום וקווין פרינס בואטנג משחקים כדורגל לטובת שתי נבחרות שונות. אין רכז לנבחרת מונטנגרו? מזל שבאמריקה נולד עומאר קוק. טיוס ובלו לא ישראלים, גם לא סוסו פללשווילי, ופודולסקי לא גרמני כמו גם קלוזה, אלו אנשים שגדלו במקום אחר עם מנטליות שונה וגנים שונים. זה נהיה הרוסי של ישראל מול הרוסי של רוסיה, וחבל. הרבה מן היופי של האומות מתפספס בהשלמת הפאזל של המשלחות והנבחרות בצורת ה'התאזרחות'.

 מצד שני, האם בגלל שגרמניה מייצגת את ה"גזע הארי", אז חייבים לשחק בה שחקנים בלונדינים שנולדו בגרמניה? הרי גם אוזיל וחדירה נולדו בגמרניה, אבל בגלל שאחד מהורים טורקי או טוניסאי הם לא כל כך מייצגים את הגרמני המצוי. אסור להם לשחק בנבחרת? הם נשמו את גרמניה בשניה הראשונה שיצאו לאוויר העולם כמו כל גרמני אחר. אז אם הם אכן נחשבים לגרמנים לא תהיה בעיה שגם שחקנים שלא נולדו במדינה יוכלו להתאזרח ולשחק עבור הנבחרת. או שאולי לא, ורק אנשים שנולדו במדינה יוכלו לייצג אותה בספורט.

 השאלה איפה הקו המפריד. הרי בעידן החיים של היום, שממדינה למדינה עוברים בכמה שעות, כמות המהגרים והעירבוביה בין העמים גורמת לזה שכל ארץ כבר לא מתהדרת בייחוד שלה. אם כך, מה שונה נבחרת מקבוצת כדורגל רגילה?

 ואולי זו נקודה עמוקה יותר. האם לכנות 'גרמני' אדם שנולד להורים גרמניים בעלי גנים אריים, על אף שגר בצרפת. או שמא המנטליות קובעת, ואם ישנו גרמני שנולד בצרפת ומתגורר שם, וכל חייו ופועליו עשה בצרפת הוא נקרא 'צרפתי' על אף שהוריו גרמניים, כי המנטליות שלו צרפתית בהתאם למקום הימצאותו. או במילים פשוטות יותר האם ייצוג מדינה באולימפיאדה הוא כטריטוריה או כעם.

 האמת שבנבחרות הכדורסל מותר רק למתאזרח אחד לשחק בכל נבחרת. זה דבר שלא מובן לי, אם מתאזרחים זה בסדר אז למה רק אחד? ואם לא, אז למה אחד? מעניין למה איגוד הכדורסל קבע חוקים שונים מההתאחדות העולמית לכדורגל.

 אז מה דעתכם, בעד מתאזרחים או נגד?

 

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

 

 

המשחק הכי מטורף של המחזור בספרד היה המשחק בין אתלטיק בילבאו לריאל בטיס שהתקיים בסן מאמס.

בדקה השביעית העלךה רובן קסטרו את בטיס ליתרון 0:1, וחורחה מולינה הבקיע את השני בדקה ה  -26. בניאט, שגדל בבילבאו העלה את בטיס ל – 0:3 בדקה ה – 31, והבאסקים נכנסו להלם טוטאלי. גמור? לא בטוח.

במחצית השניה עלתה אתלטיק בילבאו בטירוף, ולמרות שחאבי מרטינס המצוין כבר לא בקבוצה, ופרננדו יורנטה שנמצא בדרכו החוצה גם לא שיחק, היא עשתה קאמבק ענק.

דה מרקוס הבקיע בדקה ה – 47, ומיגל סאן חוסה הוסיף עוד צמד בדקות ה – 67 ו – 76. 3:3 מטורף. גמור? תחשוב שוב. אלחנדרו פוצואלו הבקיע בדקה ה – 80 והחזיר את היתרון לריאל בטיס, ובדקה ה – 87 מולינה הבקיע את שערו השני, וסגר את הסיפור עם 3:5 מדהים.

צפו בתקציר המלא:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

לא כך קיוו לפתוח את העונה במדריד. הבלאנקוס פתחו במשחק ביתי קשה אומנם, אבל כאשר משחקים מול אצטדיון מלא, ודווקא מול קבוצה חזקה,אתה מצפה מהקבוצה שלך ליותר. לריאל מדריד זה לא הספיק הפעם, אבל אל דאגה, הם יהיו בסדר.

בדקה העשירית גונסאלו היגוואין הקפיץ את הברנבאו לאחר שבנסיון השלישי הצליח להכניע את השוער, אבל שלא כמו בארסה שלוחצת על הגז, ריאל הורידה הילוך, במיוחד כריסטיאנו רונאלדו שהיה חלש, ובדקה ה – 42 ג'ונאס נגח את השוויון.

צפו בתקציר המלא של המשחק:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

 אז נכון, רק משחק אחד, אבל גם בלי פפ על הקווים, בארסה מראה שהשיטה והדרך היא מעל כולם, ובמשחקו הראשון כמאמן ברצלונה, טיטו וילאנובה סחף את שחקניו לניצחון ענק 1:5 על ריאל סוסיאדד.

כבר לאחר 4 דקות ברצלונה עלתה ליתרון, צ'אבי הרים כדור מהקרן, והבלם הותיק – קרלס פויול נגח לרשת. סיפור גמור? סוסיאדד חשבו אחרת. צ'ורי קסטרו ניצל טעות בהגנה של דני אלבס ובעט בחוזקה לרשת של ויקטור ואלדז.

כנראה שהשער הזה הרגיז את ברצלונה, כי מאותו הרגע הייתה קבוצה אחת על המגרש, וקיבלנו את הטיקי טקה הכל כך מוכר של הקטלונים, ומי אם לא ליאו מסי היה האיש שהתחיל את הכל. בדקה ה – 11 הוא גבר על שני מגינים, בעט לשער כדור שפגע במגן, הטעה את השוער – 1:2 בארסה. עברו רק 4 דקות ומסי כבר עם השער השני, טייו הנפלא העביר כדור רוחב, וליאו מסי בעט פנימה. מאותו רגע המשחק כבר היה גמור ובארסה הוריד הילוך, אך זה לא מנע ממנה להבקיע את הרביעי, עוד בישול נפלא של טייו הפעם לפדרו שבעט מהאוויר לפינה של בארבו – 1:4.

ריאל סוסיאדד ניסתה לעשות משהו, אבל בעיטה של קסטרו הייתה רק קרובה לשערו של ויקטור ואלדז. בדקה ה – 60 צ'אבי ניסה להבקיע את שערו הראשון העונה, אבל בראבו הצליח לעצור את הבעיטה. מי שהתכבד בשער האחרון והמרגש היה החלוץ הנפלא דויד וייה שלא שיחק 8 חודשים עקב פציעה קשה, אבל אינייסטה דאג לבשל לו את השער בדקה ה – 84.

צפו בתקציר המלא:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

דניקה פטריק הובילה במירוץ NAPA Auto Part 200 במונטריאול, קנדה, עד שהיא פגשה חפץ מוזר ביותר, כזה שלא אמור להיות על מסלול המירוצים. מישהו זרק נעל(!!) מבחוץ אל תוך המסלול, ודניקה פטריק, שהובילה במשך 20 סיבובים, וגם הוליכה את המירוץ עד לאותו הרגע נכנסה בה.

פטריק ידעה מיד שיש בעיה עם מערכת ההיגוי של הרכב, אבל זו הייתה הבעיה הקלה, אחד הצירים ברכב נשבר מאוחר יותר במירוץ.

"כל כך מאכזב, מה אני יכולה להגיד" אמר דניקה פטריק לאחר המירוץ "לפעמים אנחנו צריכים מזל, בסופו של יום אני פשוט לא מאמינה כמה חוסר מזל היה לנו".

פטריק סיימה במקום ה – 27, כשהיה מנצח היה ג'סטין אלגייר, אבל הסיבה להפסד הייתה נעל?! ברצינות? מזל שלא זרקו קליפת בננה על המסלול, כי מי יודע איך זה היה נגמר…

צפו בדניקה פטריק עולה על נעל ומאבדת שליטה ברכב:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם