דור העתיד מזנק אל העבר: השוערים הצעירים צריכים לקבל יותר הזדמנויות (דעה)

כולנו ראינו את הקמפיין האחרון (כמעט עלינו, שוב) של נבחרת ישראל הבוגרת ובהמשך צפינו בדור הבא של הכדורגל הישראלי שגם איתו זה רק היה כמעט.

כבר הרבה מאוד זמן אנחנו מתלוננים שדודו אוואט מעבר לשיא וניר דוידוביץ' כבר בביתו צופה במשחקים מהספה. כל שידור, כל משחק, וכל פעם שאחד השדרנים אומר "מה יהיה, אין לנו עתיד בין הקורות" אז אחד הפרשנים המהוללים אומר לו "אל תשכח את, אריאל הרוש, אמיר אדרי, בוריס קליימן, דני עמוס או גיא חיימוביץ' " אלה חמשת השוערים הבאים של הכדורגל במדינת ישראל וכולם בטווח הגילאים של 23-28.

שוער זה בן אדם מזן מיוחד, אדם שמוכן להיפצע במודע, אדם שמקריב את עצמו למען כל הקבוצה והמועדון, אדם שיכול להיות ענק במשך 92 דקות ובדקה אחרונה של תוספת הזמן לקבל כדור בין הרגליים והכל נגמר (בגללו). שוער, ועם זה כולם יסכימו איתי הוא פשוט 50% מהקבוצה.

למה לעזאזל אני קורא באתרים ומוספי הספורט על קבוצות רבות ומגוונות שפשוט זורקות את דור העתיד לפח ובמיוחד בגיל שהם אמורים להיות בשלים להוביל קבוצה. קבוצה אחת משאילה את אמיר אדרי ומביאה במקומו (כנראה) את בוריס קליימן שגם לגביו יש תוכניות השאלה, בעוד בין הקורות עומד בויאן שראנוב הסרבי. קבוצה שנייה מוכרת את דני עמוס ובמקומו מביאה את גיא חיימוביץ' שחזר מהגלות כי קבוצה בארץ האחרת לא רצתה אותו.

harat

נחזור רגע לדני עמוס. גם הוא, מקומו אינו מובטח משום שקיים שוער ניגרי או אמריקאי או אורוגואיי שמאיים על מקומו. לבסוף ישנו אריאל הרוש שמתוקף סמכותו כקפטן, ולתקופות אהוב הקהל עושה הכל כדי להישאר בקבוצתו הנמצאת במצב כלכלי לא פשוט.

אותם שוערים צעירים פשוט הולכים לאיבוד ולא מצליחים לממש את ייעודם ולהיות בשיא כשהם בסביבות גיל ה – 30. השאיפה שלהם להיות כמו ניר דוידוביץ' וכמו דודו אוואט מתפוגגת אל מול עיניהם וכל זה רק בגלל אותם בעלים ומאמנים פחדנים שלא מוכנים לתת הזדמנות למי שאמורים להיות דור העתיד.

בעלים, מאמנים ומנהלי קבוצות יקרים! תפסיקו להתלונן על מצב השוערים שלנו ותתחילו לתת להם הזדמנויות (ולא רק בגביע הטוטו). אני מבטיח לכם שמתוך חמשת השוערים שמניתי כאן, ל-50% מהם יש פוטנציאל לאירופה.

גילוי נאות, תחושת ההזדהות שלי אליהם היא נובעת מהסיבה שאני משחק בתור שוער בשכונה ובכל מסגרת בה שיחקתי ואשחק בעתיד, זהו תפקיד מחייב, קשה ולפעמים מגיעים למצב שחייבים לקחת את הכל על עצמך רק בגלל טעות של מישהו אחר.

שתהיה עונה נפלאה עם המון זינוקים !

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

דוידוביץ והתעויוט: אומרים תודה לניר דוידוביץ' (דעה)

הקריירה של דוידוביץ? הפציעות של דוידוביץ? אוי דוידוביץ…השוער הכי גדול בארץ כיום בין הישראלים חגג השנה 37 שנים שמתוכן רוב הזמן היה בכותרות בגלל פציעות טורדניות וחוזרות והשמטות מביכות שגרמו לאחרון השדרנים לתבוע משחקי לשון על אותו ערב נוראי בבלומפילד.

איך והאם אפשר לאפיין דמות ומודל לחיקוי כמוהו, אחד השוערים הכי גדולים שצמחו במחוזותנו.

הקריירה במכבי חיפה החלה בקול תרועה רמה בשנים 1996-1995 כאשר עלה למשחקו הראשון ואף הצליח להדיח שוער גדול אחר, בוני גינזבורג. בעונת 1999/2000 ההשמטה נגד לוקומטיב בשלג ובקור המקפיא במפעל אירופי גדול נתנה את אותותיה ואז החלו השנים הקשות בחייו. הפציעה במפשעה שפינתה את השער ליהודה בוארון ומיד אחריה הפציעה החוזרת בכתף שהעלתה לכותרות את השוער המחליף אבי פרץ. עד שנת 2003 ניר דוידוביץ עבר כ-10 ניתוחים נוספים שכמה מהם היו למען שחזור הרצועות בברך מאותה יציאה גדולה לאגף נגד נבחרת ספרד. 3 אליפויות רצופות ביססו את מעמדו כשוער גדול וסמל ענק של המועדון הכי גדול בארץ וניתנה לו הזכות להיות קפטן הקבוצה וכמובן שחוזהו הוארך.

האם שוער שמעולם לא עזב את קבוצתו ושחווה כל כך הרבה קטיעות בקריירה יכול להיחשב גדול או רק סמל בפני אוהדיו, האם יש הבדל בין סמל לבין שחקן גדול ?

ניר דוידוביץ הוא שילוב של שניהם, סמל גדול! כעת שהנעליים והכפפות כבר תלויות ובזמן החלמתו מעוד פציעה טורדנית הוא יושב בביתו לאחר פרישה מרגשת. הבאתו של השוער הסרבי והעובדה שהוא מצעיד את הגנת חיפה להיות ההגנה בעלת אחוז הספיגה הנמוך ביותר גרמה לניר להיות באור הזרקורים ולקהל הפרשנים בארץ לסכם את הקריירה המפוארת עוד לפני הפרישה.

לעולם לא אדע מה היה יכול להיות אם ניר היה תופס את הכדור אז נגד מאלמו, מה היה יכול להיות אם לא היה יוצא לכדור הארור אז באיצטדיון רמת גן נגד ספרד. אני רק מקווה שבמועדון הכי גדול בארץ ידעו לעשות כבוד לאדם ולדמות.

קשה לי לסכם קריירה כל כך עשירה ומגוונת ואני גם לא מוכן לעשות זאת (בינתים). קשה לי לראות שחקן ברמתו עוזב בדמעות על כתפיו של אחד הבלמים הגדולים שצמחו פה במשחק הפרישה, ועוד יותר קשר לי לראות ולשמוע אנשים שמסכמים לו את הקריירה וכבר מכניסים אותו לרשימות של הגדולים בכל הזמנים !

זמנו עוד לא הגיע ואנחנו נראה ממנו עוד דברים יפים (בתור מאמן), כך אני מאמין.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם


אל תדברי על אריק – תדברי על חיפה‎ (דעה)

אני זוכר אי שם בתחילת העונה, בערך בתחילת חודש אוגוסט, דיברתי עם חבר קרוב על מצבה של מכבי חיפה ומה יהיו הישגיה בעונה הזו. היו כמה דברים מרכזיים שכבר אז אמרתי לו, הראשון מביניהם זה שחיפה תהיה בצמרת בסוף העונה. הדבר השני הוא שהסגל של חיפה נראה לי קצת רחב מדי, בכל זאת אנחנו לא משחקים בכל כך הרבה מפעלים גדולים בו זמנית כדי שזה יצדיק את זה. הדבר השלישי היה המשמעותי ביותר, הייתי מוכן לחתום על זה כבר אז, מה זה היה אתם שואלים? אריק בנאדו הוא המאמן הבא של מכבי חיפה, אבל האמת לא חשבתי שזה יקרה כבר באמצע העונה של ראובן עטר.

מאז חיפה הספיקה להיות מקום אחד מהתהום, וכרגע מקום אחת מהפסגה. היא הספיקה לעבור הרבה פציעות, מאמן אחד שהלך, הפסד לצהובים, ניצחון מרשים על האדומים ויענקל'ה אחד שמנצח על כל התזמורת. בסופו של דבר נוצרה כאן קבוצה לא רעה בכלל, ומגיע לה מקום בצמרת ואין על כך ויכוח בכלל.

אפשר לדבר שעות על כל היתרונות של מכבי חיפה, ויש לה הרבה כאלה. אפשר להגיד שהיתרון הראשון מחוץ למגרש הוא כמובן ההנהלה, מה שכמובן אין כרגע לאדומים מתל אביב. היתרון המרכזי ביותר על המגרש הוא כמובן ההגנה. בעונה אחת חיפה הספיקה לעבור מאחת הקבוצות הכי חלשות הגנתית בליגה, לקבוצה הכי חזקה הגנתית, הכל בעונה אחת. הדבר החשוב השני הוא כמובן הכיבושים, חיפה הפכה לאט לאט, בצעדים קטנים לקבוצה התקפית מעולה שיודעת לסיים מול השער, ואם יש לכם זכרון קצר, אני ממליץ לכם לראות תקצירים של חיפה מתחילת העונה, אני בטוח שיווצר לכם סרטון החמצות ענק שיעבור את החצי שעה בשקט.

מדובר בהחמצות פשוט משוגעות: אחד על אחד, מול שער ריק, 10 מטר, 3 מטר, קורה, משקוף, מה זה משנה? הכדור פשוט לא נכנס. רוצים עוד יתרונות? רצועת קישור מהטובות בליגה, וזה עוד כשעידן ורד פצוע, תוסיפו לכל זה את דקל קינן ואדין צוצאליץ', צמד הבלמים הטוב בליגה, ואל תשכחו כמובן את אלה שכבר הספידו, קטן ובוקולי שחוזרים בענק, ואיפה נכנס טאלב טוואטחה הכשרון המתקמבק לכל הסיפור?

עם כל החוזק ולמרות הכל, לחיפה יש כמה נקודות חולשה, והגדולה שבהן היא הסגל. לחיפה יש סגל רחב כאילו היא נמצאת ב-4 מפעלים בו זמנית, אין מקום לכל כך הרבה שחקנים בקבוצה כזאת, במיוחד לא בצמרת. בכל משחק יש לחיפה 11 על הדשא, ספסל מלא שחקנים, ועוד ספסל וחצי ביציע. גם ככה אין רוטציה גדולה, אז כשהקיץ יגיע זה יהיה זמן מושלם להיפטר מכמה שחקנים שפשוט לא מתאימים למערכת ולרמה החיפאית. אחד מהשחקנים האלה הוא דלה ימפולסקי למשל, שעם כל הכבוד לאתלטיות הבלתי נגמרת שלו, אין לו טכניקה וראיית משחק, לפחות לא לעמדות הקישור שבהן הוא מתופקד. מהירות ואתלטיות זה טוב וחשוב, אבל אם הגוף פועל יותר מהר מהמוח יש כאן בעיה.

דלה, תדבר עם טאלב על הנושא, או אולי תנסה ליצור קשר עם פיטר מסיללה, הם יסבירו לך שמנועי סילון זה מעולה, אבל בלי כנפיים המטוס לא יוכל לעוף. הרשימה של אלה שאינם מתאימים ממשיכה הלאה, בין אם זה אנדריי פילבסקי, עודד אלקיים, תמיר כהן או דניאל הבר. בשביל מה צריך כל כך הרבה רכש? אל תשכחו שיש גם כשרונות מעולים בנוער שלא יקבלו הזדמנות בגלל רוחב הסגל.

מעל לכל יש נתון מעניין מאוד, מכבי חיפה היא אחת הקבוצות הכי קבוצתיות בליגה, כמעט כל חלק במערך כובש. כך למשל יוצא מצב שבו לדקל קינן יש מספר כיבושים זהה ליניב קטן (שלושה שערים), ולחן עזרא (6 שערים) יש יותר כיבושים מהחלוצים אלון תורג'מן(3) או דינו אנדלובו (4), אין ספק שזהו יתרון על קבוצות אחרות שתלויות תמיד בשחקן אחד או שניים שכובשים, אבל כאן גם נעוץ החסרון הגדול ביותר. לחיפה אין סקורר גדול, אף אחד מארבעת החלוצים שלה הוא לא חלוץ גדול ומפחיד שמאיים לפרק את כל ההגנות בליגה. כרגע על המשבצת של החלוץ הזר יושב דינו אנדלובו שעד כה סבל מפציעה די ארוכה, אך עכשיו כשהוא כשיר ומשחק הוא יצטרך לתת עוד הרבה יכולת עד סוף העונה. אין ספק שאם הוא לא יתחיל לתת מספרים הוא ימצא את דרכו החוצה, חבל לבזבז משבצת של זר על שחקן בינוני. השחקן הכי חשוב במערך ההתקפי, כנראה גם זה שבונים עליו להיות סקורר אימתני הוא וויאם עמאשה, שכבר הוכיח שהוא יכול להיות אחד כזה, אך הפציעות החוזרות שלו מונעות ממנו להפוך לסקורר המוביל בקבוצה ואולי גם בליגה. מה לגבי אזולאי ותורג'מן? כרגע המספרים מראים שהם כובשים בערך כמו כל קשר אחר, או מגן תוקף טוב, ממש לא במספרים של חלוצים.



אחרי כל זה נשארנו עם הנקודה אולי הכי בעייתית בקריות: אפודת השוער. כרגע, בויאן שאראנוב מראה יכולת יציבה, הוא השתלב טוב מאוד בקבוצה והבטחון שלו עם קינן וצוצאליץ' מורגש. איפה מתחילה הבעיה? כשיש לחיפה עוד שני שוערים, האחד לקראת (כנראה) עונת פרישה, הלא הוא ניר "התמנון" דוידוביץ', והשני הוא כזה שכבר הוכיח בעבר שיש לו יכולות להיות שוער ליגה מעולה, הלא הוא אמיר "איש הקעקועים" אדרי. שלושה שוערים טובים על אפודת שוער אחת. תמיד בקבוצות כדורגל יש מקום לרוטציה קלה מאוד, משחקי גביע או גביע שלישי בחשיבותו, אבל גם אז הרוטציה תמיד נמצאת רק בין שני שוערים. אני לא רואה מצב שבו אדרי נשאר בקבוצה עוד עונה עם מנוי קבוע ליציע, לעומת זאת אני גם לא רואה את התמנון מתייבש על הספסל ושותק דווקא בעונת הפרישה שלו, העונה שבה הוא רוצה לסיים את הקריירה המפוארת שלו בצורה הכי יפה.

בסופו של יום יש לי רק דברים טובים להגיד לירוקים, ובמיוחד לאריק בנאדו, לא על הנצחון בגביע, וגם לא על המקום השני, אלא על רוח הלחימה, הכיף שבכדורגל, החיוך שחזר לפניהם של השחקנים שבשנתיים שלוש האחרונות ראו גם הרבה רגעים קשים, והכדורגל שלהם היה קצת חיוור. מגיעות לחיפאים הרבה מחמאות על משחק ההגנה וההתקפה שלהם, שגם בהפסד או בתיקו, הקבוצה נראית טוב. כך יוצא מצב שבו חיפה מפסידה לבני יהודה 2-0 אבל בנתונים בסוף המשחק רואים שחיפה "התאבדה" על השער של בני יהודה, אך לצערה, הכדור פשוט לא נכנס. נשאר לחיפה רק לתת הכל בעונה הזאת ולקוות שייצא ממנה משהו, בין אם זה גביע, בין אם זה אליפות או בין אם זה שניהם, וכרגע זה אפשרי, להזכירכם האליפות האחרונה שהצהובים לקחו הייתה כאשר הם סגרו פער גדול מאוד מחיפה ובסופו של דבר במחזור האחרון הם היו אלופים על הפרש שערים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ספירת מלאי במכבי חיפה

והנה זה הגיע, הפועל חיפה ניצחה בדרבי חיפאי, אלישע שוב נראה עם פרצוף קודר, מכבי פשוט לא נראית טוב, במיוחד בהגנה. מחיאות כפיים מגיעות כמובן קודם כל לטל בנין, הקבוצה שלך נראתה מעולה במחצית השניה, נלחמה, השקיעה, וניצחה.

בסופו של יום אם מסתכלים על אלישע לוי, רואים שאם לא היה את הקיזוז אז כרגע הוא היה מחזיק בשלוש אליפויות רצופות עם מכבי חיפה. יענקל'ה – אין בשביל מה לפטר את אלישע, אלישע אין לך בשביל מה ללכת הביתה. הבעיות החיפאיות קשורות לחיבור בקבוצה, וזה הגיוני לחלוטין, יש לך סגל שממנו אתה צריך לנקות 3-4 שחקנים וזהו, אפשר לרוץ איתו לאליפות אם רק מחברים אותו מנטאלית. אני מבין את אלישע, לא משנה מה הוא יעשה ההנהלה של חיפה מכרה לו את השחקנים הראשיים בסוף של כל עונה, אם זה מכירתם של דקל קינן, בירם כיאל, ליאור רפאלוב, תומר חמד, פיטר מסיללה, שלומי ארבייטמן, להמשיך? תראו איזה שחקנים יכלו עדיין להיות בחיפה, אבל נמכרו כל כך מהר ולמרבה במחיר כאילו היו לחמניות במאפייה שכונתית.

אז קדימה, מוכנים לספירת מלאי?

בויאן שאראנוב – שוער מצוין, הרבה כשרון, מה שחסר לו כרגע זה תיאום עם ההגנה שלו, אבל בכללי? אחד הצעדים הנכונים של אלישע ויענקל'ה, ומי שיבוא לי עם "הטעות של לרנקה", שיחזור מהר להילוכים החוזרים ויראה שזאת סתם המצאה. להשאיר אותו בקבוצה!

ניר דוידוביץ' – לצערי הדברים לא נראים טוב, דבר ראשון ניר לא רצה לשתוק וצעק בכל אמצעי תקשורת על כמה רע לו ובצדק, אז נכון שהיו לו טעויות, כמו לכל שוער, אבל היו לו רגעים ענקיים במכבי חיפה, הוא נתן את גופו ובריאותו למען הקבוצה. המעט שלנו נשאר בתור אוהדים זה לכבד, והמעט שנותר בשבילו זה להבין שהוא קצת, אבל קצת מעבר לשיאו.

יוריצה בוליאט – בלם טוב, פיזי מאוד, משלים את סארי בצורה מעולה, אבל מה שחסר לו זה עקביות! משחק אחד ענק ועוד שניים כל כך חלשים, ככה לא בונים יכולת, אם הייתי אלישע הייתי משאיר אותו בכל מקרה. גם ככה פילאבסקי יחזור…

סארי פלאח – מקווה שלא ימכרו אותו מהר כמו את דקל קינן. החיסרון הוא רק בפיזיות, זה הכל. פוטנציאל אדיר, גבוה, צנוע, צריך יותר מזה? להשאיר!

איציק כהן – להשאיר?

אייל משומר – מגן טוב, לא יעזור שום דבר. להשאיר!כי אלון חרזי גדל פעם בהרבה שנים…

טאלב טוואטחה – הייתי נותן לזמן לעשות את שלו, כי עם הניסיון באה גם היכולת של שחקן ההגנה, ומעבר לזה שולח אותו לאימוני איגרוף וקונג פו, אולי שם הוא יקבל את הפיזיות שהוא צריך…בסיכום, להשאיר בסגל ובהרכב!

אוראל דגני – רק כדי שניישר קו אלישע, אוראל דגני הינו מגן ולא בלם, אז קשה לי להחליט על שחקן שחצי מהזמן משחק מחוץ לעמדה שלו בכלל!

עלי עותמאן – לי אישית אין מושג איך איבדו את השחקן הזה, יש לו פיזיות ומהירות מדהימה, והוא נתן משחקים גדולים בעמדת המגן, עד שבחיפה החליטו שעלי עותמאן הוא קשר דפנסיבי, ומאז או שהוא לא משחק או שהוא משחק בעמדה שהוא לא אמור לשחק, פשוט חבל לי עליו. הייתי משאיר אותו ונותן לו לשחק כמגן!

חיים מגרלשווילי – בשביל מה הבאתם אותו? כדי שהוא יחמם את הספסל או היציע? נו באמת, הוא לא שיחק מספר דקות ראוי כדי שאני אכתוב בכלל משהו על היכולת שלו…

יאיא סיידו – תלוי מאיזה זווית מסתכלים, מהזווית של ג'ון קולמה? ברור שהוא עדיף! מהזווית של ז'וטאוטאס, דירסאו ובירם כיאל? להעיף! זאת הבעיה, הוא בינוני מאוד. שחקן מהיר עם סיבולת גבוהה, פיזי, המסירות שלו על גבול הבינוני ואין לו יותר מדי יכולות התקפיות משוגעות. אני אישית שואף תמיד לגבוה יותר, לכן הייתי מוכר אותו ומביא קשר דפסנסיבי שיחזיק את כל הקישור כמו קיר בטון. לא להשאיר!

תמיר כהן – לפי המשכורת שהוא מקבל בחיפה הביאו מקסימום את פאביו סימפליסיו, לפי היכולת החזרנו מקסימום עוד ג'ון קולמה. אבל אחרי כל זה אני אהיה עדין ואגיד שכדאי שהוא יישאר, ופשוט ינסו להכניס אותו לסגל בכל מחיר, אם כבר השקיעו כל כך הרבה כסף, אז לפחות לנסות כל כך הרבה עד שממש מתייאשים…תשאירו אותו בינתיים.

גוסטבו בוקולי – לא משנה אם הוא על הספסל או ביציע, בהרכב או בבית, תשאירו אותו. נראה לי שהוא האדם היחיד שעוד מחייך גם אם חיפה תפסיד 12-0 לרמה"ש. גם שחקן לא רע, גם איש עם מצב רוח, תשאירו אותו בקבוצה.

דלה ימפולסקי – מהיר, פיזי ומאוד טכני, רק שאין לו עקביות ויכולת סיום, שאלה גדולה? לא ממש, תשאירו אותו בקבוצה. לא כל יום רואים שחקן שגם כשהוא נכנס בדקה ה-89 הוא רץ כאילו זהו גמר ליגת האלופות, עם רצון לשחק ותשוקה לכדור אפשר להצליח ולשפר את שאר היכולות תוך כדי. ל-ה-ש-א-י-ר!

עידן ורד – אין מה להרחיב, הוא בקבוצה, נקודה! עידן ורד , מכבי חיפה , אלישע לוי , יניב קטן , ניר דוידוביץ' , ולדימיר דבאלישווילי

אייל גולסה – תנו לילד לגדול בשקט, כישרון ענק, הוא מחזיק באותו סעיף של ימפולסקי, כוח רצון! התמדה! לא רק שצריך להשאיר אותו, אלא בתור שחקן הרכב!

יניב קטן – אחד השחקנים הגדולים שהיו בחיפה בכל הזמנים, אני לא שוכח לך שום רגע גדול, שום שער, באמת הכל, אבל הפציעות עשו את שלהן ואיבדת את המהירות שהייתה לך, חבל לי לומר אבל אתה צריך לפרוש, לא בגלל שאתה לא טוב. כמו ניר דוידוביץ', הפציעות שלכם הפריעו לכם מלהגיע לאירופה. בינתיים תישאר, תהנה, תן את מה שאתה יכול.

וויאם עמאשה – בלי הרבה דיבורים, להשאיר!

ולדימיר דבאלישווילי – בהמשך לאחד הטורים הקודמים שלי, השאלה שלי הופנתה לאלישע, אני אישית הייתי משאיר אותו, הוא חלוץ רחבה טוב, המספרים מדברים בעד עצמם, השאלה היא אם אלישע ידע להבין את זה…הוא חלוץ מסוג שונה לחלוטין. להשאיר, אבל לנסות ולהבין איך להשתמש בו!

מוחמד גדיר – חבל לי לראות את גדיר הולך בגלל שהחתימו כל כך הרבה חלוצים לא מתאימים בחיפה, הוא כבר לא יישאר…

אלון תורג'מן – לא קיבל מספיק דקות, אבל עדיין, הוא לא אמור להישאר בחיפה, ביכולת הנוכחית שלו הוא פשוט לא טוב מספיק. לא להשאיר אותו!

חן עזריאל – ממתי חיפה עוזרים לבית"ר? מהרגע הראשון ראו על פניו שהוא לא רוצה לשחק בחיפה, למה להמשיך עם זה? יש לו כשרון ויכולת, אבל הוא לא רוצה ללבוש ירוק כמו שכל אוהד חיפאי לא היה לובש צהוב בטדי…לא להשאיר!

מרלון דה חסוס – מהיר ומאוד פיזי, ובדיוק כאן נגמר הסיפור, בואו נאזרח אותו ונהפוך אותו לאצן אולימפי, כי את המשבצת של שחקן זר הוא סתם מבזבז בחיפה וחבל…לא להשאיר!

ואחרון חביב:

אלישע לוי – תודה רבה על האליפויות, תודה רבה על הכל, באמת…אבל אני אישית חושב שעבר זמנך, אבל לא עכשיו, לא באמצע דצמבר, גם לא בינואר, סיים את העונה, תכין את הקבוצה לזה שבא אחרייך ולא משנה מי הוא יהיה, ושוב פעם אלישע, תודה רבה על הכל!

ועוד הערה צדדית, יש למכבי חיפה שלושה שחקנים שצריכים לחזור לקבוצה, סולליך, זגורי ואמיר אדרי. שלושתם כשרוניים במיוחד ויכולים לתת לקבוצה המון, והם בניגוד לאחרים לא יבואו ויכירו את המערכת מחדש, הם כבר היו בה.

הצ'אנס של מכבי חיפה

אם הייתם שואלים אותי לפני שבועיים אם יש למכבי חיפה סיכוי לחזור למאבק האליפות, הייתי אומר שלא. מכבי חיפה נראתה רע ולא הייתה יציבה ונראה כי מלבד הבעיות על הדשא יש לה גם בעיות בחדר ההלבשה.

אבל אתמול הדברים השתנו, יניב קטן עשה סולחה עם ניר דוידוביץ', סולחה שהייתה צריכה לקרות מזמן, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם ואולי הדבר המשמעותי ביותר הוא הניצחון המשכנע בטדי 1:4 על בית"ר ירושלים.

הניצחון הגדול במגרש קשה מאוד מול קבוצה עיקשת ולוחמת יכול לתת דחיפה מוראלית גדולה למכבי חיפה שסוף סוף נראתה שמחה על המגרש. מה שאיחד את מכבי חיפה בשנים האחרונות היה חדר ההלבשה, וזה מה שאבד לה בתחילת השנה.

עכשיו נראה שחדר ההלבשה מתחבר וזה רק יעבוד לטובת האלופה. מלבד זאת, מכבי חיפה יכולה לנצל את המעידות החוזרות של התל אביביות שממשיכות לאבד נקודות ובמחזורים הקרובים מצפים להם משחקים קשים.

הפועל תל אביב כבר במחזור הקרוב תפגוש בדרבי את מכבי תל אביב למפגש טעון שיכול להיגמר בניצחון לכל אחת אבל גם יכול להיגמר בתיקו, משהו שבוודאי מכבי חיפה מאחלת ומייחלת שיקרה. לירוקים אומנם מצפה משחק בית קשה מול הפועל עכו אבל כולנו יודעים שמכבי חיפה יודעת להתעלות על עצמה במשחקים גדולים. שבוע מאוחר יותר מגיעה עוד הזדמנות גדולה עבור מכבי חיפה כשהיא תגיע לבלומפילד למשחק צמרת קשה מול הפועל תל אביב, עוד הזדמנות גדולה לצמצום הפערים. במחזור האחרון של הסיבוב הראשון מצפה להפועל תל אביב עוד מפגש קשה, הפעם מול קריית שמונה בחוץ, בעוד למכבי חיפה יש דרבי מול הפועל כשכולם בוודאי צופים לניצחון ירוק. הרי האדומים לא ניצחו בדרבי כבר 10 שנים.
מכבי חיפה צריכה לקחת את ה'צאנס הזה בשתי ידיים ולסיים את הסיבוב בקאמבק בצמרת שיכול אפילו להוביל אותה למקום הראשון. הכול תלוי עכשיו במכבי חיפה, יש לה את הסגל הכי טוב בארץ, היא רק צריכה לייצב את ההגנה ולהגיע מוכנה מנטאלית לכל משחק והדרך חזרה לצמרת בטוחה.

דוידוביץ' vs קטן

אני מודה ומתוודה מראש. גם אני התעלמתי מהכתובת, למרות שהיא הייתה על הקיר. הרבה יותר קל, כמובן, לדבר בדיעבד, אבל למרבה המזל לא אני האיש שהיה צריך לראות את הדברים מבעוד מועד; והדברים הם ברורים: למכבי חיפה במצבה הנוכחי יש סיכויים קלושים מאוד להצליח.

קבוצה קרועה מבחינה חברתית לא יכולה לעלות למגרש ולשחק כאילו הכל בסדר. כדורגל הוא לא ספורט יחידני, אלא ספורט קבוצתי, ואם המרקם הקבוצתי חולה, הכדורגל בהתאם.

העניין שאני מדבר עליו הוא כמובן יחסי העימות-התעלמות השוררים בין ניר דוידוביץ' ליניב קטן. לא מדובר בשני שחקנים מן המניין. מדובר בקפטן הקבוצה ובסגנו. מדובר בשני השחקנים הכי ותיקים בקבוצה, ושניים מן המבוגרים ביותר בה.

בקבוצה המורכבת מממספר גדול של שחקנים חדשים, ואולי חשוב מכך – הרבה מאוד שחקנים צעירים, השלד הותיק של הקבוצה הוא האחראי על יציבות המערכת; גם על המגרש וגם מחוצה לו. עימות שכזה בין שני השחקנים הבולטים ביותר בקבוצה, לא יכול לבוא בד בבד עם שקט ותחושה חיובית בחדר ההלבשה. כאשר שחקן צעיר מרגיש שתקשורת חיובית ותקינה עם שחקן אחד, עשויה להיראות כחוסר נאמנות כלפי שחקן אחר, יכולה להיווצר התפלגות בין שחקני הקבוצה (בשפת התקשורת – מחנאות).

כשניר קלינגר הרגיש ב-2003 שהקבוצה שלו נמצאת במצב דומה, הוא חתך מיד את שני השחקנים הבולטים, היקרים והחשובים ביותר בקבוצה, טל בנין ואבי נמני. מבחינה מקצועית, החשיבות של בנין ונמני עבור מכבי תל אביב הייתה גבוהה בהרבה מחשיבותם של דוידוביץ' וקטן במכבי חיפה הנוכחית, אך קלינגר הבין כבר אז שהמצב החברתי בקבוצה חשוב יותר מהכל.

ניר דוידוביץ' פגוע. כולנו יודעים זאת.

הוא פגוע מיניב קטן שבחר להניף את צלחת האליפות יחד עם אריק בנאדו, ולא הזמין גם אותו לחלוק את ההתרגשות. הוא מרגיש ששחקן במעמדו ראוי היה להיות הראשון שלו יניב קטן יקרא, ולא בנאדו שרק חזר באותה העונה לאחר מספר שנות גלות בירושלים.

האם הוא פגוע בצדק? בכלל לא רלוונטי. שיחה בארבע עיניים עם יניב קטן בוודאי הייתה פותרת את העניין. לשפוך בתקשורת את כל הטינה כלפי חבר לקבוצה זה דבר שספורטאי לא יכול לעשות, בוודאי לא כאשר שניהם עדיין נמצאים במועדון.

לא רק מקטן נפגע ניר דוידוביץ'. גם מאלישע לוי הוא נפגע, מכיוון שהאחרון בחר להחתים שוער נוסף שילחם איתו על המקום בהרכב. ניר דוידוביץ' הרגיש שהוא עדיין ראוי להיות שוער ראשון בלי תחרות, אלישע לוי טוען ששניהם מצוינים ושתחרות היא דבר בריא, והאוהדים זוכים לראות בכל שבוע שוער אחר על המגרש, דבר שמקשה על חוליית ההגנה לפתח תיאום ויציבות, ואילו על השוערים עצמם בעיקר מקשה לפתח ביטחון.

אפשר לטעון שלא מגיע לדוידוביץ' להיות בתחרות על אפודת השוער. אפשר לטעון שהוא עשה מספיק במכבי חיפה כדי לקבל את הקרדיט להיות השוער הראשון באופן קבוע. אפשר לטעון הרבה דברים לזכותו, אבל חייבים להודות באמת, שנגלתה לעינינו לא פעם בשנתיים האחרונות: ניר דוידוביץ' כבר לא מספיק טוב. לצד עצירות יפות ומשחקים טובים, דוידוביץ' מציג בלא מעט משחקים יכולת פושרת, שכבר עלתה למכבי חיפה בלא מעט נקודות. האינסטינקטים המצוינים שלו נשארו, אבל המיקום והריכוז כבר לא כמו בעבר, ובאופן כללי ניתן לומר שדוידוביץ' מראה בעיקר חוסר יציבות.

אם ניר דוידוביץ' היה משלים עם המצב כמו שהוא, והיה מקבל בהבנה את הבאתו של שראנוב והעדפתו על פניו, הוא היה מוסיף הרבה כבוד לעצמו וגם לקבוצה.

המצב הנוכחי במכבי חיפה מאוד לא בריא, והוא לא יכול להימשך. או ששני הקפטנים ישכינו שלום ביניהם ויפתחו דף חדש, או שלפחות אחד מהם יצטרך ללכת.

על פניו עושה רושם שניר דוידוביץ' הוא גורם הבעיה העיקרי, אבל יכול להיות שזאת סתם התמונה שמצטיירת כלפי חוץ. כל החלטה של אלישע לוי תתקבל בהבנה, ובפרט שאכן תתבצע החלטה.

ניתן עוד להציל את העונה של מכבי חיפה, אבל צריך לעשות את זה באופן חד והחלטי. בפילוג וריחוק חברתי קבוצת כדורגל לא יכולה להצליח. או שיעשו שם משהו עכשיו, או שהעונה הנוכחית של מכבי חיפה נידונה לכישלון.

חיפה חיפה

מכבי חיפה - כדורגל ישראליאומרים שהיה פה שמח לפני צ'רלטון. לפני ערוץ הספורט, לייב וגולד. לפני שכדורגל טיפטף עלינו מכל אירופה ובכל פינה.

הייתה לנו ליגה ישראלית. הליגה הלאומית.

והייתה תחנת שידור אחת. ששידרה תוכנית מיתולוגית אחת, ישר לתוך הדמיון..

אהבנו את הגיבורים בלי לראות כל חצק'ון ואגל זיעה, בלי לדעת מה ואת מי הם עשו, באיזו מסיבה.

עוד רגע מתחילה עוד עונה, נצפה בה על גבי אל.סי.די בטכנולוגית אייץ'.די .ואפילו בתלת מימד, אבל בשבת בצהריים כשאף אחד לא רואה נלטף את הסקאלה. ונתגעגע.

לזכר הגעגוע ואולי לכבודו, אנו מגישים לכם את ההרכבים המיתולוגיים וזרזיפי זיכרונות חלקם קולקטיביים חלקם אישיים, זיכרונות שמתחילים בשנות ה80' ונגמרים קצת לפני ההווה .

לכל קבוצה בחרנו 2 הרכבים עם שחקנים מיתולוגיים,

לא בהכרח הכי טובים, לא בהכרח הכי מוכשרים,

אבל שחקנים מראשית שנות ה80' עת האזנו לשירים ושערים

ועד לימינו כשכל מה שנשאר זה עיתון ספורט בשירותים .

אתם מוזמנים להסכים, להתווכח, להתכסח ובעיקר, להגיב.

חיפה,חיפה עיר עם עתיד או הו

שר דיוויד ברוזה

אבל מה לגבי העבר?

חתיכת עבר יש שם

קבוצה שעד 1985 הייתה פחות או יותר כלום

והיום פחות או יותר מכבי ת"א בכדורסל

ניר דוידוביץ' , מכבי חיפה , כדורגל ישראלילהלן המועמדים לתואר השוער המיתולוגי:

אבי רן– טוב,זה קל, השוער הכי טוב שהיה כאן? אין לדעת, זה כמו להגיד על ג'ים מוריסון שהוא הזמר הטוב אי פעם, שג'יימס דין הוא שחקן הקולנוע הכי טוב שהיה, המוות במקרה הזה, לא נעים להגיד שירת את המיתולוגיה, אין לדעת כמה טוב הוא היה הופך להיות, אבל את היום הנורא ההוא ביולי, בעוד אני ומשפחתי חוזרים מסוף שבוע בצפון ושומעים בחדשות שאבי רן איננו אי אפשר לשכוח,יש לי צמרמורת כשאני כותב את זה, ואני בכלל אוהד מכבי ת"א בימים ההם, אני חושב שלילות שלמים אחר כך חלמתי על התאונה שלו מבלי שראיתי זאת.

ויקטור צ'אנוב – מפלץ רוסי, לפחות לעונה אחת אטם את השער לחלוטין. מומחה בעצירת פנדלים. גרסת ההארד קור של אובארוב. זוכה בתואר השחקן המכוער בתולדות הכדורגל הישראלי.

גיורא אנטמן – תכל'ס, כי לא נעים. התחיל את הקריירה כשוער ראשון עם רעמת שיער, החזיק בשיא דקות ללא ספיגה של חיפה, שולח לצד האדום של הכביש וחזר משם כמורה לנהיגה ומאמן שוערים, קירח כמו דוד ירח.

ניר דוידוביץ' – כמה אנשים זוכים לביטוי הקרוי על שמם (ותודה למאיר איינשטיין), שוער נפלא שתמיד שנזכור בזכות הטעויות שלו במקרה הטוב או הפציעות שלו במקרה הרע, יש אוהד כדורגל בישראל שלא זוכר את היציאה המטומטמת שלו נגד ספרד? בה כולנו ראינו איך הברך מסתובבת לה.

דודו אוואט– בגלל היריבות עופרה-ירדנה עם דוידוביץ', בגלל הגול ההוא נגד בית"ר בשידור ההוא שעבר מערוץ 2 לערוץ הספורט בגלל אחד הפיגועים, וגם בגלל שאלוהים נגע ואהב אותו, כשהיה בדרך להפועל חיפה ויענקלה קרא לו לשחק בליגת האלופות, לך תדע אם במיורקה היו שומעים עליו אלמלא זה.

להלן המועמדים לתואר שחקני ההגנה המיתולוגיים

איתן אהרוני- בגלל השיער הארוך והמתולתל מאחורה, בגלל שלמרות שאני זוכר אותו משחק מימי שנות ה 80, כבר אז הוא נראה לי יותר מבוגר מאבא שלי (כיום!), וכמובן בגלל לימור שאחרי שבוע ביחד גיליתי שהיא מכירה אותו.

רפי אוסמו הגדול – מה הסיכוי שבאותה קבוצה יהיו שני רפי אוסמו? כנראה שכמו הסיכוי להריח שושנים במפרץ חיפה, אבל בכל זאת הרווחנו כינוי פשוט ואל-מותי, שתמיד יגרום לנו להרהר  האם "גדול" זה רק בגלל רפי אוסמו הקטן.

אריק בנאדו – קצת מטריד שאדם שלדעתי לא יכול הביט למטה, קרא לחנות הנעליים שלו "בהונות". סוג של שחקן עם אופי אחר, אהוב שנטש, חזר כשנוא, רק כדי להפוך במו רגליו לאהוב שוב. מסמל יותר מכל את המהפך של אילנה ברקוביץ'. .

ירון פרסלני – סוג של שם שתמיד יזכיר לי את תחילת עידן הכדורגל בחיי .שיחק מ 77 בקבוצה, בעונת האליפות הראשונה כמה מחזורים לפני הסיום נפצע ואפשר לאוסמו הגדול להיכנס להרכב ולא לצאת משם.

בעונה האליפות הבאה חלה בצהבת ורוב העונה לא שיחק, משם כבר לא חזר

אדורם קייסי – גם כי היה תותח, אימתם של אוהדי הפועל ת"א, שחקן שלא נגמר, אם לא היה מופרש היה משחק עד עכשיו .  וגם לזכר הבולבול שלו שהציץ בפריים טיים ב"רק בישראל"

ציון מרילי– הגרסה השפויה והאלגנטית למומי מזרחי מבית"ר, מייצג למה פעם חיבבתי את מכבי חיפה (להבדיל מהיום)

אבישי ז'אנו– המגן הבינוני הזה מנתניה כבש שער באולד טראפורד, כמה יכולים בארץ להכניס את זה לרזומה (ע"ע וואליד באדיר)

קוזנצוב– הבלם האגדי של ברה"מ שעד היום רואה את הגב של יניב אברג'יל

אלון חרזי- מודל לחיקוי, גם שחקנים בינוניים יכולים להיות בעלי מס' ההופעות הרב בנבחרת ישראל (נכון לתקופתו), יכול היה להוציא 3 משפטים רצופים בעברית ללא טעות!

משה גלאם– כששיחק בבית"ר נתניה, אף אחד לא הימר שיגיע לחיפה, כששיחק בחיפה אף אחד לא הימר שימצא עצמו בכפר יונה. גם הוא לא. אולי חבל.

להלן המועמדים לתואר שחקני הקישור המיתולוגיים

ברוך ממן- בגלל הקרנות, בגלל התחכום, בגלל שהיה אייל ברקוביץ' רק בלי האגו של ברקו

אברהם אבוקרט- אין שחקנים כמוהו היום, אם הייתי אוהד של מכבי חיפה הוא היה השחקן הנערץ עליי, שקט, לא עושה שום דבר שלא יודע, הפועל השחור של כל 7 החלוצים של שלמה שרף

ניר קלינגר- כמה שחקנים זוכים להיות סמל ב 2 קבוצות שונות (ועוד בלי עין אחת!)

אייל ברקוביץ' – כשמגיע, מגיע, משיכת הביצים של זוהר, ריבים ויריקות עם רביבו. קלאסה של שחקן קלאסה אחרת של בנאדם.

ראובן עטר- האיש חתום על כמה מהשערים הזכורים של הקבוצה והנבחרת, ה 5-0 ההוא נגד מכבי, בגלל התלתלים, בגלל וסילי שתמיד הניף תמונה שלו, בגלל שעד היום הוא אהוב בקרב אוהדי הקבוצה, מסוג האהבה והאמונים ששומרים בקבוצות באנגליה

טל בנין- בעייתי, הוא יותר מזוהה עם היריבה העירונית, מצד שני העונה הטובה בקריירה שלו נתן במכבי חיפה ואת הצעקה של קיוויתי "בנין" בשער שלו נגד רוסיה אני שומע בראש אפילו עכשיו (אבל זה לא פרויקט נבחרת ישראל)

חיים רביבו- כמה אופייני לרביבו הנתון הבא, היה מלך שערים, שחקן השנה, כל שתבקש, אליפות אין לו, לדעתי השחקן הכי מבוזבז בתולדות ישראל וזה למרות ששיחק באירופה ובספרד

רוני לוי– האבוקרט של שנות ה 90, שחקן מעצבן, מלוכלך, נחמד לדעת שגם בתור מאמן נשאר כזה

יוסי בניון- בגלל הגול ההוא נגד מכבי בדקה ה 90, בגלל הצעקה של נדב יעקובי זה לא מתאים אחרי שזה לא רצה להתחלף במשחק נגד הפועל חיפה בגביע (ועל הדרך גמר קריירה למאמן), בגלל שהוא השחקן הכי אירופאי שיצא פה.

וואליד באדיר– בגלל הכאפות מג'ובאני, בגלל הפרצופים הילדותיים, בגלל המהפך שעשה לתלתלים ברגליים השחקן הערבי האולטימטיבי

ג'ובאני רוסו- גם הוא מזוהה יותר עם הפועל חיפה, ובכל זאת את השטויות שלו הוא עשה בעיקר במכבי חיפה ויעידו על כך באדיר, ז'אנו וכל שאר החברים שחוץ מחוטיני הם קיבלו ממנו הכול

יניב קטן- האיש שמסמל יותר מכל את הרע בכדורגל הישראלי, איך שחקן של 90 דקות טובות בקריירה הופך לסמל, מנהיג, בדיוק כמו המדינה, גם בכדורגל נגמרו המנהיגים האמיתיים..

ירון גבעול – כי עם שם כזה, חייב להיכנס.משלים אוטומאטית את איתי מרדכי.

סרגיי קנדאורוב – שוסים ממרחק, גליצ'ים בכל פינה ומכירה ראשונה משמעותית של חיפה לאירופה

חיים סילבס – הכי ישראלי שיש, גול מיתולוגי אחד נגד קבוצה מיתולוגית אחת במשחק ידידות

דניאל בריילובסקי – התלתל, החיוך והמבטא. הבחירה לשחק בנבחרת. והבעיטה באוסטרליה שעד היום אני מחכה שתגלגל קצת יותר שמאלה. ופנימה.

להלן המועמדים לתואר החלוצים המיתולוגיים

זאהי ארמלי – הערבי הכי נחמד בעולם, בגלל שבתור ילד לא שמתי לב שהוא ערבי, זה לא אמר לי כלום, בגלל המבט המיוסר שלו בקלפים, תמיד עם ידיים מאחורי הגב, תמיד חיוך מאולץ ועיניים סובלות. מהשמש.לא מהקיפוח, זה אח"כ. בגלל הבן דוד שלו שתיקן לי את הסובארו פעמיים. בגלל עיתון חדשות (השם יקום דמו) שנתן לנו את הכינוי רמבו, בגלל זוהיר שקרא לו זאהי אל ארמלי

משה סלקטר – ולו רק בגלל שהיה המקופח בחיפה, לזכר סיפורי ה"סלקטר עכשיו שוטר, נתן לי דוח בכרמל", ששמעתי בימי האוניברסיטה שלי.

רוני רוזנטל– בגלל תרגילי פתיחת הרגליים, בגלל כח הפריצה והיה לו גם איזה קטע עם החמצות…יצא מההרכב רק כי מצא לו חיים נפלאים באנגליה ובגלל שגם היום בגיל 40+ עדיין מושך את שערותיו לאחור בג'ל

אלון מזרחי – מה היינו עושים בלי הסיבוב שלו בחיפה? ספרים שלמים לא היו נכתבים.

עופר מזרחי– בגלל הגול ההוא, בגמר ההוא,ההוא.גם בגלל הפציעות.

איגביני יעקובו – כמו רוזנטל, רק מדויק ושחור.

איתי מרדכי – בגלל שפתח עונה עם 6 שערים בארבעה משחקים, עשו לו קליפ שערים במשחק השבת לצלילי "ריקוד המכונה", בתמורה, לא הבקיע עד סוף העונה

עופר שטרית – הילד מלוד שעשה את זה

לאחר מחשבה רבה, להלן ההרכב הראשון שנבחר על ידינו כהרכב המיתלוגי של מכבי חיפה:

הרכב ראשון

אבי רן, אהרוני, בנאדו, אוסמו הגדול, מרילי, קנדאורוב, עטר, ברקוביץ',בניון, ארמלי, אלון מזרחי

הרכב שני

צ'אנוב, חרזי, פרסלני, קייסי, גלאם, אבוקרט,  ממן, בנין, רביבו, רוזנטל, יעקובו

*השתתף בכתיבת הטור – ארז שמילוביץ'