אני מודה ומתוודה מראש. גם אני התעלמתי מהכתובת, למרות שהיא הייתה על הקיר. הרבה יותר קל, כמובן, לדבר בדיעבד, אבל למרבה המזל לא אני האיש שהיה צריך לראות את הדברים מבעוד מועד; והדברים הם ברורים: למכבי חיפה במצבה הנוכחי יש סיכויים קלושים מאוד להצליח.
קבוצה קרועה מבחינה חברתית לא יכולה לעלות למגרש ולשחק כאילו הכל בסדר. כדורגל הוא לא ספורט יחידני, אלא ספורט קבוצתי, ואם המרקם הקבוצתי חולה, הכדורגל בהתאם.
העניין שאני מדבר עליו הוא כמובן יחסי העימות-התעלמות השוררים בין ניר דוידוביץ' ליניב קטן. לא מדובר בשני שחקנים מן המניין. מדובר בקפטן הקבוצה ובסגנו. מדובר בשני השחקנים הכי ותיקים בקבוצה, ושניים מן המבוגרים ביותר בה.
בקבוצה המורכבת מממספר גדול של שחקנים חדשים, ואולי חשוב מכך – הרבה מאוד שחקנים צעירים, השלד הותיק של הקבוצה הוא האחראי על יציבות המערכת; גם על המגרש וגם מחוצה לו. עימות שכזה בין שני השחקנים הבולטים ביותר בקבוצה, לא יכול לבוא בד בבד עם שקט ותחושה חיובית בחדר ההלבשה. כאשר שחקן צעיר מרגיש שתקשורת חיובית ותקינה עם שחקן אחד, עשויה להיראות כחוסר נאמנות כלפי שחקן אחר, יכולה להיווצר התפלגות בין שחקני הקבוצה (בשפת התקשורת – מחנאות).
כשניר קלינגר הרגיש ב-2003 שהקבוצה שלו נמצאת במצב דומה, הוא חתך מיד את שני השחקנים הבולטים, היקרים והחשובים ביותר בקבוצה, טל בנין ואבי נמני. מבחינה מקצועית, החשיבות של בנין ונמני עבור מכבי תל אביב הייתה גבוהה בהרבה מחשיבותם של דוידוביץ' וקטן במכבי חיפה הנוכחית, אך קלינגר הבין כבר אז שהמצב החברתי בקבוצה חשוב יותר מהכל.
ניר דוידוביץ' פגוע. כולנו יודעים זאת.
הוא פגוע מיניב קטן שבחר להניף את צלחת האליפות יחד עם אריק בנאדו, ולא הזמין גם אותו לחלוק את ההתרגשות. הוא מרגיש ששחקן במעמדו ראוי היה להיות הראשון שלו יניב קטן יקרא, ולא בנאדו שרק חזר באותה העונה לאחר מספר שנות גלות בירושלים.
האם הוא פגוע בצדק? בכלל לא רלוונטי. שיחה בארבע עיניים עם יניב קטן בוודאי הייתה פותרת את העניין. לשפוך בתקשורת את כל הטינה כלפי חבר לקבוצה זה דבר שספורטאי לא יכול לעשות, בוודאי לא כאשר שניהם עדיין נמצאים במועדון.
לא רק מקטן נפגע ניר דוידוביץ'. גם מאלישע לוי הוא נפגע, מכיוון שהאחרון בחר להחתים שוער נוסף שילחם איתו על המקום בהרכב. ניר דוידוביץ' הרגיש שהוא עדיין ראוי להיות שוער ראשון בלי תחרות, אלישע לוי טוען ששניהם מצוינים ושתחרות היא דבר בריא, והאוהדים זוכים לראות בכל שבוע שוער אחר על המגרש, דבר שמקשה על חוליית ההגנה לפתח תיאום ויציבות, ואילו על השוערים עצמם בעיקר מקשה לפתח ביטחון.
אפשר לטעון שלא מגיע לדוידוביץ' להיות בתחרות על אפודת השוער. אפשר לטעון שהוא עשה מספיק במכבי חיפה כדי לקבל את הקרדיט להיות השוער הראשון באופן קבוע. אפשר לטעון הרבה דברים לזכותו, אבל חייבים להודות באמת, שנגלתה לעינינו לא פעם בשנתיים האחרונות: ניר דוידוביץ' כבר לא מספיק טוב. לצד עצירות יפות ומשחקים טובים, דוידוביץ' מציג בלא מעט משחקים יכולת פושרת, שכבר עלתה למכבי חיפה בלא מעט נקודות. האינסטינקטים המצוינים שלו נשארו, אבל המיקום והריכוז כבר לא כמו בעבר, ובאופן כללי ניתן לומר שדוידוביץ' מראה בעיקר חוסר יציבות.
אם ניר דוידוביץ' היה משלים עם המצב כמו שהוא, והיה מקבל בהבנה את הבאתו של שראנוב והעדפתו על פניו, הוא היה מוסיף הרבה כבוד לעצמו וגם לקבוצה.
המצב הנוכחי במכבי חיפה מאוד לא בריא, והוא לא יכול להימשך. או ששני הקפטנים ישכינו שלום ביניהם ויפתחו דף חדש, או שלפחות אחד מהם יצטרך ללכת.
על פניו עושה רושם שניר דוידוביץ' הוא גורם הבעיה העיקרי, אבל יכול להיות שזאת סתם התמונה שמצטיירת כלפי חוץ. כל החלטה של אלישע לוי תתקבל בהבנה, ובפרט שאכן תתבצע החלטה.
ניתן עוד להציל את העונה של מכבי חיפה, אבל צריך לעשות את זה באופן חד והחלטי. בפילוג וריחוק חברתי קבוצת כדורגל לא יכולה להצליח. או שיעשו שם משהו עכשיו, או שהעונה הנוכחית של מכבי חיפה נידונה לכישלון.