תגית: לואיס פרננדז

בשבוע האחרון תקשורת הספורט בישראל הוצפה באין ספור ידיעות ומאמרים בנושא הלוהט שבמשך חודשים רבים ציפו כולם לדבר עליו: מינויו של אלי גוטמן למאמן נבחרת ישראל.

עשרות פרשנים מצאו לנכון להביע את דעתם על המינוי המוצלח, וכמובן להציע הצעות חיוניות למאמן החדש. אמר פעם ריצ'רד נילסן שבישראל כולם מאמנים, והשבוע הרגשנו כמה זה נכון.

אף עיתונאי בארץ לא באמת יכול להמליץ לאלי גוטמן כיצד לאמן, איך לנהוג או את מי לזמן לסגל. יתרה מכך, ניתן להניח שמעטים מאוד המאמנים שיוכלו לתת לגוטמן עצה טובה, שהוא לא חשב עליה בעצמו. זה הוא אחד ה"חסרונות" כשמדובר במאמן מהטובים בארץ.

אלי גוטמן, שברזומה שלו שתי אליפויות מרשימות מאוד, בהפועל חיפה (1999) ובהפועל תל אביב (2010), הרוויח את המינוי ביושר. המכנה המשותף לשתי האליפויות בהן זכה בקריירה היה אחד – סבלנות. בחיפה האליפות הגיעה אחרי שנתיים במועדון, ובת"א – אחרי שנתיים וחצי, כאשר בחצי העונה הראשונה גוטמן הציל את הקבוצה מירידה לליגה הלאומית.

רבים שוכחים, כדרכנו בעלי הזיכרון הקצר, שבדרך היו גם לא מעט רגעים צורמים. מהאליפות עם חיפה ועד לדאבל הנהדר בהפועל תל ת"א עברו על גוטמן 11 שנים נטולות תואר ומרובות כשלונות.

המכנה המשותף לרוב אותם כשלונות הוא, ניחשתם נכון, חוסר סבלנות. כאשר קבוצה מצפה ממאמן להביא תארים, וכמה שיותר מהר, היא מכוונת לכיוון לא נכון. אלי גוטמן לא מגיע למועדון כדי להביא תארים. הוא מגיע כדי לבנות קבוצה טובה, לחבר אותה, לעצב אותה ולקדם אותה. התארים כבר יבואו מעצמם. זכורה יותר מכל התקופה של גוטמן בבית"ר ירושלים. גם המקום הראשון בליגה לא הספיק לקהל ולהנהלה חסרי הסבלנות, שציפו לכדורגל אטרקטיבי יותר – ומהר, ולאחר חצי עונה גוטמן עזב את הקבוצה. מיותר לציין שבאליפות בית"ר לא זכתה באותה עונה.

חזרה לתקשורת:

אלי גוטמן הוא המושיע. אחרי שנים של כשלונות, הוא האיש שיוכל לעשות את ההבדל, ועכשיו הדרך לגביע העולם סלולה. כך לפחות רוצה עיתונות הספורט בארץ להאמין.

גם על דרור קשטן (המאמן המעוטר בישראל) נאמרו דברים דומים, כך גם על קודמו, אברם גרנט (שמונה לאחר שתי אליפויות מרשימות מאוד עם מכבי חיפה), ועל קודמו, ריצ'רד נילסן (אלוף אירופה עם דנמרק ב-1992).

מי שבאמת מאמין שקם מושיע לנבחרת ישראל, הוא לא ריאלי. אלי גוטמן הוא לא מושיע, אבל הוא בהחלט מאמן כדורגל מצוין. כל אלו שמאמינים שגוטמן יהפוך את ישראל לנבחרת הטובה באירופה, הם אותם אנשים שיגדפו, יקללו וידרשו בפיטוריו כבר אחרי ההפסד הראשון (ותנו לי לזעזע את עולמכם – הנבחרת של גוטמן תפסיד).

התקשורת הישראלית נוטה להגיב בקיצוניות והיא בעלת זיכרון קצר, ואין ספק שתמיד נוכל לשמוע/לקרוא תלונות. תמיד יהיה פרשן/עיתונאי שיביע דעה שלילית, אם מתוך אינטרסים אישיים ואם מתוך הרצון העז להיות בוטה, שונה ולהגיד לכולם "אמרתי לכם". תמיד יהיה מי שיקום ויצעק "למה גילי ורמוט לא משחק?!" כאילו שחקן הסגל המורחב של קבוצת תחתית בגרמניה הוא זה שהיה מביא לבדו את הניצחון מול פורטוגל.

תמיד יהיו תלונות, ורובן יבואו בדיעבד. אחרי הפסדים כולם תמיד חכמים יותר.

רק סבלנות, גיבוי וקרדיט לעבוד בשקט לאורך זמן יאפשרו לגוטמן להפוך את נבחרת ישראל לקבוצת כדורגל טובה, ובתחום הזה אפשר לתת מילה טובה לאבי לוזון, שהוכיח שהוא יודע לתת גיבוי למאמנים, גם כשהתקשורת והקהל רודפים אחריהם.

מילה טובה נוספת מגיעה ללוזון שעשה נכון ומינה את גוטמן עכשיו, ולא בסוף העונה כפי שעשה עם לואיס פרננדז, על אף המעמסה הכלכלית (בכל מקרה פרננדז מחזיק בחוזה עד חודש יוני). כעת יש לגוטמן כמעט שנה לעבוד, לעקוב אחרי שחקנים, לבנות ולהכין את הנבחרת למשחק הראשון של מוקדמות גביע העולם.

כל נתוני הפתיחה הנ"ל לא מבטיחים לישראל העפלה לברזיל 2014. רחוק מזה. גם העפלה ליורו 2016, בו ישתתפו 24 נבחרות (ולא 16 כפי שנהוג כיום) תהיה בגדר סנסציה. סגל השחקנים שלנו מצוין ובעל פוטנציאל רב, אבל עדיין חלש מזה של פורטוגל ושל רוסיה.

גם סבלנות וקרדיט בלתי נגמר למאמן לא מבטיחים לנו השתתפות באחד מהטורנירים הגדולים. מה שבטוח – בלעדיהם זה אבוד מראש. סבלנות ואמון במאמן לאורך זמן, מהוות גורם הכרחי להצלחת קבוצה, במיוחד כשמדובר במאמן בעל קבלות.

לא מאמינים? תשאלו את מכבי ת"א, שפיטרה את רן בן-שמעון ואת יוסי מזרחי, היום מאמני עירוני קרית-שמונה ומ.ס. אשדוד, אחרי חודשים ספורים של עבודה.

איפה הם ואיפה מכבי.

הנבחרת ספרה עוד כישלון להעפיל לטורניר גדול, כשסיימה את מוקדמות יורו 2012 בניצחון "מתוק" על מלטה המסכנה.

במדינה של 8 מיליון מאמנים, כבר התחילו לחפש את האשמים אחרי ההפסד נגד יוון. חלק טוענים שאבי לוזון אשם, חלק טוענים שהשחקנים אשמים, חלק מאשימים את התקשורת (בעיקר פרננדז), אבל הרוב הרגיל מאשים את המאמן באי ההצלחה של הנבחרת.

קודם כל, מי שהשלה את עצמו שהנבחרת שלנו יותר טובה מקרואטיה ויוון, יכול להמשיך "לחיות בסרט". עוד לפני תחילת הקמפיין, היה ברור שמבחינת סגל אנחנו שווים מקום 3 בבית. הרי ליאור רפאלוב לא מתקרב לרמה של ניניס הכישרוני, ולוקה מודריץ' היה צריך להוות בורג מרכזי בצ'לסי, בעוד שליוסי בניון אין מקום בסגל, והאחרון עבר לארסנל כדי לראות מעט דשא העונה.

אני מסכים עם ההצהרות של אבי לוזון (שלפי דעתי יו"ר לא רע בכלל), צריך להאמין בנבחרת, אחרת היא בחיים לא תצליח. אבל אחרי עוד קמפיין מאכזב, יהיה כבר קשה לקנות את תמיכת הקהל, במיוחד שפורטוגל ורוסיה המאיימות מחכות בהמשך הדרך.

ההחלטה החכמה והאמיצה להעביר את משחקי הנבחרת מרמת גן הקודר לבלומפילד הביתי והמצומצם היא לטובתו של אבי לוזון בלבד, שכמעט ולא זכה לקרדיט על כך מהתקשורת ומהקהל.

אבל בדבר משמעותי אחד אבי לוזון טעה – במינוי המאמן. זה לא שפרננדז מאמן גרוע, הוא פשוט לא מתאים, ולכך אחראית "הועדה לבחירת המאמן לנבחרת" המגוחכת, שאותה בנתה ההתאחדות לכדורגל.

נבחרת בנויה מאוסף השחקנים הכי טובים של מהמדינה, והמאמן צריך להפוך אותם מאוסף שחקנים לנבחרת. לשם כך, הוא צריך להכיר במיוחד את האופי. מי יכול לשחק עם מי, מי חבר של מי, לדעת את עבר השחקנים.

אני כמעט בטוח שפרננדז לא יודע שאיתי שכטר ישב במעצר בשבדיה, שליאור רפאלוב סובל מירידות תכופות מדי בכושר, שגילי ורמוט נעלם במעמדים גדולים ורמי גרשון עד לפני שלוש שנים היה בראשל"צ מהליגה הארצית.

לצערי, אין עדיין מאמן זר ברמה סבירה שמכיר את האופי של כל שחקני הסגל הרחב של הנבחרת, ולכן האופציה היחידה היא מאמן ישראלי.

חזרה לפרננדז, נכון שהוא לא מוריניו, הצבת השחקנים שלו מעוררת מחלוקת (אלרואי כהן מגן ימני?!?) והוא מתעקש לריב עם התקשורת בכל מסיבת עיתונאים, אבל בכל זאת ראינו כמה משחקים טובים מהנבחרת.

אם פרננדז היה מכיר את אופי השחקנים ועברם, הוא היה יכול להרכיב נבחרת שתתמודד היטב עם הלחצים והכישלונות במשחקים המכריעים נגד הנבחרות הגדולות (לא נעים כשכל המדינה יושבת על הראש שלך), ואולי הסוכריה על מקל הייתה הופכת לאייקון לאומי.

לגבי הקמפיין הבא, הייתי שמח לראות את אברם גרנט חוזר לעמוד על הקווים ברמת גן, מה שכנראה לא יקרה. גם אלי גוטמן ביחד עם אייל ברקוביץ' (צמד המפויסים), שייתן את נשמתו עבור הנבחרת, יכול להוות מתכון מצליח. כמו בעונת הדאבל של הפועל ת"א, אז גוטמן היה אחראי על הפן המקצועי ויוסי אבוקסיס על המנטלי.

ההפסד הצורב, בפעם השלישית בשנים האחרונות, לנבחרת היוונית, גרם לתהייה שאם מבית כזה לא הגיעה הישועה מהיכן יגיע האור? יש צורך בטיפול שורש עמוק, מאמן תוצרת כחול לבן, והשינוי חייב להגיע בהקדם. רק כך תקבלו את נבחרת ישראל כמו שאתם רוצים לראות.

נדמה שלהגרלה כזו הנבחרת לא תזכה בזמן הקרוב, ואי העפלה מבית שכזה, מוכיחה את מה שאנו מכחישים כבר שנים לצערי הרב, יש לנו נבחרת בינונית מינוס שמתאימה לדרג של נבחרות בדמות לטביה, קפריסין ואוסטריה. הוכחה להגרלה הנוחה שלה זכינו בקמפיין הנוכחי, קיבלנו בהשוואה לבית שאליו שובצה הנבחרת למוקדמות מונדיאל ,2014 יחד עם אריות כדורגל  כפורטוגל של רונאלדו ונאני, וגם יחד עם רוסיה החזקה שעשתה יופי של קמפיין ביורו 2008, ובה ארשבין המוכר עשה את פריצת הדרך.

נדמה כי הכל נאמר לאחר המשחק של הנבחרת בשישי האחרון מול היוונים. אין שיטה, לא ראינו את טביעת האצבע והיתרונות שיש למאמן זר, ישראלים שמרבים לצאת לחו"ל (בפרט בשנה האחרונה) אך טרם נראה לעין הניסיון האירופי והיכולות שהביאה אותם לאותן קבוצות במשחקי הנבחרת, תלו את כל התקוות בשחקני הליגה הבלגית ועוד כמה לגיונרים מליגות נחשבות אחרות,  אך אלה טרם הוכיחו את יכולתם והשתלבותם בקבוצות בהן הם משחקים, אז מדוע שבנבחרת זה יילך?

אני טוען כי כל האמירות הללו נכונות בחלקן, אך הן כקליפת השום לעומת ההד התקשורתי שנוצר פה ביממות שלפני המפגש הכל כך חשוב מול יוון. פנטזו על שיחזור ה- 0-5 מול אוסטריה ברמת גן, סגרו גם על 0-2, כן כן השאננות והיהירות חגגו. אמרו שבנבחרת היוונית יש רק מספר זעום של שחקנים שמשחקים מחוץ למדינה לעומת נבחרת הלגיונרים שלנו.
אז מה?! הרי אם לא הובהר לנו עד כה ולא השכלנו ללמוד את מוסר ההשכל בפעם הראשונה, נאלצנו ללמוד זאת במספר הפסדים לנבחרת האפורה הזו, ועם זאת אפורה ככל שתהיה על תוצאה היא יודעת לשחק ולא בכדי היא ניצחה אותנו בשלושה מתוך ארבעת המפגשים בין הנבחרות.

אז מה למדנו?

נקווה שהקשרים של לוזון עם בלאטר ושאר הקשרים באירופה יסדרו לנו אי אילו הנחות בהגרלות הבאות, וקדימה הגיע הזמן להחזיר את האימון לידי הכחול לבן. יש צורך בטיפול שורשי ומיידי בעמדת המאמן, החל במשחק הקרוב מול קרואטיה. כשידוע שכבר אין סיכוי, חשוב לקיים תרגול טקטי ומספר צורות משחק שתסגל לעצמה הנבחרת בכדי שתנסה להשיב לקהל הצופים שטרח לכבד אותה בנוכחותו בערב השבת, והחשוב מכל להחזיר את התשוקה והגאווה שהייתה בתוכה ולעם כלפיה.

בנוסף יש להמשיך גם במגמת הצערת הנבחרת, לנבחרת משימה חשובה, בנייה לטווח הארוך. על מנת שנוכל לקוות לקטיפת הפירות, כבר במוקדמות יורו 2016 יחד עם שחקני מפתח שצפויים להוביל את הנבחרת כמו איתי שכטר, ליאור רפאלוב, ביברס נאתכו בירם כיאל, יצטרכו להצטרף לחבורה גם אלרואי כהן, דור מיכה, נאאל חוטבא, ואחרים..

גם אם התוצאות לא יגיעו חד וחלק, נהיה עדים לתהליך. לא מוגזם להגיד ולומר שהחלום להעפיל לטורניר הנחשק מכולם, גביע העולם,  נראה רחוק מתמיד, ורק אם יתבצע שינוי של 180 מעלות ובשילוב מכת פציעות של הנבחרות הדומיננטיות בבית, קרי הרבה מזל, נוכל להנות מהקמפיין הבא.

ועד אז שיהיה בהצלחה, כי הרי מי שמאמין לא מפחד…

הפסד שהוציא שוב את כל ה"טוב" של התקשורת הישראלית, הוציא בעצם את מה שכולם רצו שיצא.

למען ההגינות אני חייב לספר שמאז ה 5:0 על אוסטריה (הייתי ילד) הנבחרת לא ריגשה אותי או גרמה לי להיות מרותק למסך בזמן משחק, אבל דווקא אחרי ההפסד הזה עלו לי מספר תובנות לגבי המותג הזה שנקרא נבחרת ישראל בכדורגל.

מהבחינה הניהולית, המצב ממש לא טוב, רגע לפני משחק נבחרת קריטי ואין שום שיווק למשחק, ואם לא עיתוני הספורט או ערוצי הספורט מי היה יודע שיש משחק? מי? הנהלת ההתאחדות מתנהגת כמו הממשלה, מנסים "להאכיל" את אוהדי הספורט בישראל בכל מיני אימרות חסרות בסיס ואמת ואולי בעיקר כדי לשכנע את עצמם שהמצב לא באמת רע. אחרי הכל, זאת הנבחרת של הליגה ה 6 בטיבה באירופה. ולזה עוד נחזור.

מבחינה מקצועית המצב אפילו רע יותר. כנראה שבישראל לא הבינו שלעמדת המאמן בנבחרת אין שום חשיבות מעבר למוטיבציה. כך זה עובד בכל העולם. השחקנים מגיעים לנבחרת לימים ספורים לאימונים, להתוות דרך ושיטה זה לא המקום. במועדונים שבהם יש אימונים יום יום זה נכון, בנבחרת לא. ועל כן כל מאמני הנבחרת שהגיעו כתוצאה מהישגים של קבוצות כשלו ברמה מזעזעת.

דור הנבחרת שיש לנו עכשיו לא טוב יותר משום דור אחר, גם מבחינת תוצאות וגם מבחינת כישרון. אבל הם הדור עם הסוכנים הטובים ביותר. אין לנו חלוץ כמו מזרחי או קשר כמו אייל ברקוביץ' או אלון חזן. אפילו לא חלוץ ברמה של רונן חרזי.

יוסי בניון הוא ללא ספק הישראלי המצליח ביותר באירופה אך לא הטוב ביותר שהיה לנו כשחקן אשר נותן ומוביל את הנבחרת. גם לא ערן זהבי, בירם כיאל, ביברס נאתכו או אלמוג כהן. טל בן חיים נראה בשנה האחרונה כמו בלם מתוסכל שחלם להיות סטויצ'קוב ומנסה לעשות מעבר ליכולותיו.

בסופו של יום אנחנו מקום 55 בעולם ואולי 25-30 באירופה. אם לוזון רוצה לעשות צעד חכם, הוא צריך שחקן עבר על הקווים (לא משנה אם נמני, ברקו או אוחנה) ולהביא מאמנים מחו"ל שיודעים להתעסק עם ילדים ונוער, כאלו שיקבלו את הסמכות להחליט לגבי עתיד הילדים שלנו, והם אלה שישפרו ויתקנו את כל חולות שיש באגודות ובנבחרות הנוער שלנו.

בסופו של דבר, אם הנוער שלנו לא יתאמנו כמו באירופה ולא ילמדו מאותם אנשים שהפכו את האירופאים

למה שהם היום, הם כנראה לא יגיעו לרמות הגובות של אירופה. כי בארץ שלנו אין מאמנים טובים ברמת הנוער וילדים. אם כבר משלמים סכומים חסרי שחר למאמנים אז שלפחות זה יהיה למען העתיד ולא בשביל איזו הבלחה בבוגרים.

לוזון, פרננדז, ברקוביץ' או טל בנין, זה לא משנה, אנחנו יכולים להמשיך לפתוח דיונים על מה שכן היה אמור להיות ומה שלא, בסופו של דבר, אנחנו לא שם! לא במונדיאל ולא ביורו!

אחרי שנים, באמת, הרבה שנים, שבהן הנבחרת שלנו מתדרדרת גם במצבה המוראלי וגם בדירוג שלה, הגיע הזמן לתפוס את העניינים בידיים ולהגיד די! מתחילים לבנות משהו חדש.
יש כל כך הרבה דרכים לפתור את בעיית הנבחרת, אין פתרון אחד, הכל מתחיל בדברים הקטנים. ראשית, למה מאמן זר? למה? הוא לא מכיר את המנטאליות הישראלית, לא דובר את השפה ולרוב אין לו בכלל מושג מי זה רפאלוב או מי זה בוזגלו…אם כבר אישיות זרה אז בעמדת יו"ר ההתאחדות, שהניהול הכללי יגיע ממנטאליות שונה, אדם שיבוא וייקבע כמה קבוצות יהיו בליגה, איזה סמל והמנון יהיה לה, איזה תחרויות יש, סופרקאפ? גביע הטוטו? גביע המדינה? שתהיה פה דרך קבועה ונתחיל לבנות כאן כדורגל שבנוי על מסורת וכבוד ולא על עבריינים ושחיטויות, איך אפשר לבנות כאן כדורגל כשכל שנה משתנה השיטה של הליגה? איך? באנגליה ידוע מראש כמה קבוצות יש ואיזה תחרויות יש, כמה קבוצות ישחקו ומתי, אצלנו כל שנה היא כמו ביצת הפתעה של קינדר, פלא שככה גם הקבוצות מתנהלות אחר כך?

דבר השני, החיבור בין השחקנים. היה לנו דור מאוד חזק של שחקנים שכלל את אייל ברקוביץ', חיים רביבו, וטל בנין ולמה? כי הם הכירו אחד את השני, ושיחקו ביחד, אם זה משלב הנוער ועד לבוגרים, אי אפשר לנסות כל פעם להרכיב נבחרת ששחקניה בנויה משלושה ותיקים כמה ליגיונרים באמצע הקריירה וארבע ילדים בני 16…זה פשוט לא עובד ככה, החיבור והתיאום שדורשים מהם בכל כך מעט זמן הוא פשוט לא אפשרי, כל הנבחרות הכי גדולות בהיסטוריה היו נבחרות שהתחילו מהנוער, שחקנים ששיחקו ביחד, אם זאת הולנד של דוידס ודניס ברגקאמפ או איטליה של העשור האחרון. אפשר לעשות בית נבחרות לגילאים צעירים, מקום שבו טובי הנערים בארץ ישחקו ביחד תחת חינוך לסמל של נבחרת והדגל.

עוד דבר מאוד בעייתי הוא "האצטדיון הלאומי"(רמת גן) או יותר נכון "הבזיון הלאומי", באמת, הגיע הזמן להגיד די! אצטדיון רמת גן הוא לא מתקן ספורטיבי בכלל, אין בו חווית צפייה, אין בו שירותים נורמאליים אפילו ובואו בבקשה לא נדבר על חניה, הגיע הזמן או לשפץ או להרוס, ועד אז לארח את המשחקים או בבלומפילד, או בטדי, כן טדי, שני אלה הם אצטדיונים אירופיים לכל דבר. בסופו של יום צריך לשכוח מכמות הכסף שהנבחרת תכניס אלא כמה הקהל יצליח לדחוף את הנבחרת להישגים גבוהים.

אני מסתכל על הולנד למשל, ורואה את הכדורגל ההולנדי ומתחיל להבין איך בונים כדורגל. רק לידיעתכם בהולנד יש בערך בין 16-17 מיליון תושבים, בערך כפול מאיתנו, לא כזה רחוק (סתם להשוואה בספרד יש בערך 45 מיליון תושבים!). הולנד לא מדינה כזאת גדולה, אבל היא יצואנית השחקנים מספר אחת באירופה, משחקנים כמו קרויף, חוליט וואן באסטן, ממשיכים באוברמארס וקלאייברט עד לואן דר ווארט וסניידר של היום. שכחו מהכסף ושכחו מהכל, יש שם חינוך של כדורגל! בונים דורות של שחקנים, אפילו שהולנד לא זכתה מעולם במונדיאל. תראו את חוף השנהב או קמרון, מדינות עניות לחלוטין, עולם שלישי, שמגיעות לתחרויות הגדולות ויש להם שחקנים גדולים בכל קבוצה באירופה, דרוגבה, אטו, ג'ין מקון וכו'…

אנחנו חייבים להפסיק להסתכל על כדורגל בזלזול, אם זה הספורט שאנחנו הכי אוהבים, בואו נתחיל לבנות כאן נבחרת של הישגים, ונפסיק עם כל המשחקים המטופשים של הפוליטיקה מסביב, כי בסופו של דבר, כנראה ולא נקבל בית נוח כמו שקיבלנו בשנים האחרונות, באמת, יוון, קרואטיה, גיאורגיה, נבחרות שפשוט היינו צריכים לנצח!

חלום היורו של נבחרת ישראל נגמר, ככה זה כשלא עושים שיעורי בית. גרמניה מדגימה לנו כדורגל מושלם, יוסיין בולט חוזר להתל בצלמים ואת סרינה וויליאמס לא כדאי לפגוש בלילה. מסקנות סופ"ש הגדוש ברוטב קצת אחר

סופ"ש עמוס עבר על כוחותינו. מפחי נפש, התפעמות, שמחה ועוצמה. כדורגל, אתלטיקה וגם קצת טניס, כולם נכנסו למחשבות כחומר גלם ויוצאים על הדף כתובנה.

העם דורש צדק נבחרתי

כבר בתחילת הקמפיין חששתי. מכל אותם שמות של מאמנים נחת כאן הצרפתי עם הסוכרייה בפה. ההתחלה הייתה מגומגמת להפליא, קרואטיה ויוון שוב דרכו עלינו בצורה כואבת, וככה לא בונים שינוי אמרתי. הנהירה ההמונית של הכדורגלן הישראלי למחוזות אירופה, הובילה לתקווה מסויימת, שמא אולי הם יספגו קצת יותר איכות, אז חשבתי.
גם הניצחון על לטביה, 0-1, מגול של בירם כיאל, לא הצליח לשכנע אותי שמשהו אמיתי עומד לקרות סוף סוף, אבל נכנעתי.

ליום שישי בצהריים הגעתי מלא תקוות, כמו מרבית הציבור, אך כשראיתי את ההרכב הסופי, כבר אז ידעתי, אין סיכוי. לואיס פרננדז, קצת שיעורי בית, מה ביקשתי? זה בסדר, העדפת את בירם כיאל, אבל למה יחד עם אלמוג כהן? אפילו אוהדי מכבי נתניה יודעים שמדובר בכדורגלן אנרגטי מדרגה ראשונה, אבל כזה שמיועד רק להרוס התקפות, ותו לאו. הויתור על ביברס נאתכו כאופציה לפתוח את הבונקר היווני הדוחה, היה לנו לרועץ. לא היה מי שיתן פס פורץ, מסירה חכמה או יוסיף מעט תחכום. כן וגם ההתרפסות בפני יוסי בניון, לא מובנת. אפשר לחשוב מה כבר ראינו ממנו בשנתיים האחרונות? עם מאגר כזה שמעולם לא היה כאן, הצלחנו להפסיד לנבחרת חלשה, שבושה לאופ"א שהיא מדורגת גבוה בהגרלות, נבחרת שחיה על הצלחה לפני שבע שנים, שגם היא הייתה מתסכלת לחלוטין.

בית כזה לא נקבל עוד. אם קרואטיה היא הבכירה שבבית, ועם כל הכבוד, לא מדובר באותה קרואטיה אימתנית, ועדיין לא הצלחנו לעשות משהו, מצבנו בכי רע. העם דורש צדק נבחרתי, אלי גוטמן ראוי לצ'אנס שלו, בתקווה שהפנים כי הכדורגל שהפגינה הפועל ת"א חייב לחזור על עצמו, ואם לא ילך? לוזון יש מאמן שנקרא סרקו קאטנץ', שהיה מועמד לפני פרננדז, לך אליו והוא יביא לך צדק.

ריקוד המכונה

ממפח הנפש אפשר היה להתאושש רק באמצעות כדורגל המתקרב לשלמות. נבחרת גרמניה רמסה את שכנתה אוסטריה, 2-6. ועם זאת, לא התוצאה היא העיקר, אלא האיכות שמציגים החניכים של יוגי לאב. מאגר בלתי נגמר של כשרון בראשות מסוט אוזיל, הכוכב התורן. איזה שטף, איזה שילובים, איזה הברקות, גרמניה השלימה עם השינויים שחלים בכדורגל העולמי, הליגה שם כל כך כיפית לצפייה, והנבחרת? תאווה לעיניים, ממש ריקוד המכונה.

בולט מעל כולם

אוקיי, אז הוא פסל בגמר המאה, וגם זה בחסות חוק הפסילות הלא חכם, הרי מדובר כאן באצנים שרצים במהירות של מטוס סילון, וכל מאית השנייה על אדני הזינוק, יכולה להיות קריטית, חייבת להינתן הזדמנות שווה לכולם. אבל בולט לא נשבר, הפגין את קור הרוח שלו, שלעיתים מתפרש כשחצנות, אך לא כך הדבר, פשוט מדובר באתלט בעל יכולות אחרות, שבטוח בעצמו, ובצדק. בניגוד לשאר הפעמים שראיתי אותו, אתמול הוא אכן התאמץ עד קו הסיום, וסיים עם תוצאה מדהימה של 19.40 שניות, הרביעית בטיבה בכל הזמנים, כאשר שלוש מאותן התוצאות חתומות על שמו. הברק של בולט זהר גם בקוריאה, ובתקווה לשנת הכנה אולטימטיבית, יש למה לצפות על המסלול בלונדון.

קאסטר סאמנייה לא לבד

בהשפעת האתלטיקה נתקלתי בליל אמש במשחק הטניס של סרינה וויליאמס שפגשה את המדורגת רביעית באליפות ארה"ב, ויקטוריה אזרנקה הנהדרת. העוצמות של וויליאמס פשוט התישו את הביילרוסית הצנומה, וחרצו את גורל המשחק כבר מהתחלתו. היא אולי לא המבריקה מכולם, גם לא המסודרת ביותר, אך כשהיא מפגינה את הכוח שלה, בדומה לאצנית הצעירה מדרא"פ, זה נראה לעיתים כאילו גבר חובט אל מול אישה. מוטת הידיים שלה, הפיזיות, זה ברמות אחרות לגמרי ממה שיכולות האחרות להתמודד איתו.

סופ"ש גדוש ומלא ספורט, והפעם במגוון של תחומים עבר עלינו. התחושות של התסכול שיצר ההפסד ליוון המביכה, עדיין לא הוסרו לגמרי, אך ברוח של צדק מכיוון העם כולו, נכונו לנו ימים טובים יותר.

די לניסויים ולשינויי העמדות! מר לואיס פרננדז מתבקש להפסיק להתעלל בגוויה הנקראת נבחרת ישראל. המשחק מול חוף השנהב הציב המון סימני שאלה חדשים ותהיות בנוגע לנבחרת ומאמנה. המסקנה המתבקשת ממזמן, אבל עוד יותר מתמיד, לאחר הגרלת המונדיאל, וההפסד לנבחרת הפילים היא, תפטרו את לואיס!

לואיס פרננדז היה מינוי רע מאוד עוד לפני המשחק הרשמי הראשון. אני לא ארחיב יותר מדי  בנושא מפני שדובר עליו כה רבות אבל בכל זאת אתן הקדמה קטנה, נושא שבעקבותיו רשמתי את הטור.

מבחינה מקצועית אף פעם לא הייתי חובב גדול של הבן אדם וההתנהלות שלו, מה עוד שכבר כמה שנים טובות הוא לא זכה לשום הצלחה מקצועית מהותית. אבל היו מספר בעיות הגדולות יותר שצצו מיד אחרי המינוי ועוד לפני משחק רשמי אחד.

* עד שסוף סוף החליטו למנות מאמן זר, שזה רעיון לא רע בכלל, הביאו מאמן לא מספיק טוב ודומה יותר מדי למנטאליות הישראלית. כדי שבאמת יצליח לשנות משהו, או לעזור, אבל, עדיין הוא מאמן זר וכאן טמונה הבעיה. הבעיה בזה שהוא זר היא שלצערי אחרי פיטוריו (המתבקשים) של פרננדז ייקח המון זמן עד ששוב פעם ינחת פה מאמן זר מהסיבה הפשוטה שכולם ילינו על כישלונו של פרננדז המאמן הזר. אז הבעיה שפרננדז לא מייצג מאמנים זרים וחבל לי שבגללו הרעיון הנבון הזה ייזנח לעוד כמה שנים.

* עם הגרלה כזאת קלה פעמיים ברצף יהיה חבל לבזבז צ'אנס אדיר לעלייה בגלל מאמן שבטוח לא נעלה איתו כי מי יודע מתי נזכה להגרלה כזאת שוב.

* החשש שהקמפיין יהיה כזה גרוע שיישקלו ברצינות להביא לאייל ברקוביץ' את אימון הנבחרת.

טוב, אז הקמפיין הפרננדזי יצא לדרך וכבר בתחילתו ראיתי שהתחזיות שלי מתגשמות: הביקורות (הצודקות) עליו, התוצאות וההתנהלות שלו גרמו לכך שהסיכוי שמאמן זר יינחת פה בעתיד הקרוב הוא בערך כמו הסיכוי שפרגוסון יפוטר על ידי מנצ'סטר יונייטד. בנוסף, התוצאות הפכו מזעזעות מרגע לרגע. נשבר לי מלואיס סופית, במחזור השני כשחילצנו במזל רב 0-0 מגאורגיה בבונקר כזה שהתביישתי שזו הנבחרת שלנו ובסוף לא רק שלא הייתה אף טיפה ביקרות עצמית או משהו כזה, הנבחרת, ופרננדז בראשה הציגו את הנקודה כאילו היא ההישג הכי גדול אי פעם של הנבחרת. אחר כך הגיעו גם ההפסדים, ויכולת רעה וצריך להגיד תודה שבזכות הבית החלש אנחנו עדיין בתמונת ההעפלה ליורו.

דווקא במשחק הידידות יש לציין, נגד חוף השנהב, קרו דברים נוספים שלא חשבתי שייקרו לפני הקמפיין, ובצירוף לשאר הדברים שהזכרתי, הם דורשים את פיטוריו של לואיס פרננדז באופן מיידי ומינוי מאמן חדש כבר עכשיו, כדי שיהיה לו זמן יחד עם הנבחרת עוד לפני הקמפיין הבא.
הניסויים בהרכב הם לא דבר חדש אצל לואיס פרננדז שהרבה לזמן המון שחקנים ולשנות להם את העמדות בקצב מסחרר. אבל דווקא אתמול קרוב מאוד למשחק מול יוון פרננדז החליט שאלמוג כהן, שחקן בונדסליגה לגיטימי, צריך לשחק בעמדת המגן הימני. כל זאת הגיע דווקא אחרי הצטיינותו של יובל שפונגין בעמדה הזו במשחקים האחרונים של הנבחרת. מי שמחפש עקביות או שיטה -לא אצל לואיס.

זה היה שינוי עמדה אחת יותר מדי מכיוון שאלמוג כהן מצטיין כקשר אחורי ברמות הגבוהות של אירופה אז  למה בנבחרת האדירה שלנו אין לו מקום בעמדתו הטבעית? כמו כן, המשחק הוכיח סופית שלפרננדז אין שום טקטיקה או יד מכוונת – עצם זה שאין מערך, שיטה או שחקנים קבועים בהרכב, זמן קצר כל כך לפני הסיכוי האחרון להתברג ביורו זה רע מאוד. נקודה קטנה נוספת שהציקה לי הייתה זימונו של מאור בוזגלו שעם חוסר הבהירות סביבו בתקופה הנוכחית לא היה ראוי לזימון לסגל. יש שיגידו שלואיס פרננדז גילה נאמנות לשחקן וכאלה שיגידו שבכל זאת בוזגלו הוא כישרון גדול אבל איזה מסר זה משדר לשחקנים האחרים ששחקן עם כל כך הרבה בעיות מסביבו בעיקר בתקופה הנוכחית, זוכה לזימון על חשבון שחקנים אחרים שמתאמצים באופן קבוע בקבוצות שלהם ולא עושים רעש?

דבר נוסף רע מאוד שקרה כבר בתחילת הקמפיין אבל שמתי לב אליו עוד יותר אתמול, היה שלמרות התצוגה החד צדדית (השערים שלנו הגיעו אחרי פיגור 3:0) השחקנים והמאמן לא נראו מאוכזבים יותר מדי וחלקם אמרו שיפה שחזרנו ל 4-3 וחלק נוסף אמר שמבחינתו שבמשחקי ידידות נהיה גרועים ובמשחקים הרשמיים ננצח.
אז מה הבעיה במשפט הזה? לכאורה, משפט נכון אבל כשמסתכלים לעומק צריך להבין, מאז תחילת קמפיין לואיס פרננדז לא רק שאנחנו לא משחקים טוב במשחקי ידידות, אלא שאנחנו גם לא מצליחים להגיע לתוצאות במשחקים הרשמיים. אני פוחד ששוויון הנפש הזה אחרי תצוגות גרועות, שמחה אחרי הפסד בשער אחד גם אם זה רק משחק ידידות או התקווה שאם אנחנו לא טובים בידידות אחר כך נצליח במשחקים הרשמיים, תחזיר את  הנבחרת אחורה בזמן אל עידן ההפסדים בכבוד. יחד עם התגובות אחרי משחקים רשמיים שנגמרים בהפסדים או בניצחון דחוק על נבחרות חלשות, עוד מעט יציגו לנו הפסד 1-0 ליוון כהישג גדול של הכדורגל הישראלי.

בעיה נוספת שהייתה כבר זמן מה על המפה אבל רק אחרי הגרלת המונדיאל תפסה יותר את תשומת ליבי היא שבעקבות התוצאות הגרועות חזרנו לדרג השלישי לצערי. נכון,זה כנראה המקום הטבעי שלנו אבל עם כמה תוצאות קצת יותר טובות יכולנו להישאר שם בדרג השני גם בהגרלת המונדיאל ולראייה, יוון עדיין בדרג הראשון למרות תקופה ארוכה לא מזהירה.

כל הצרות הללו צריכות להביא לסיום דרכו של פרננדז בתפקיד וכמה שיותר מוקדם. הוא אשם ברוב הבעיות גם אם לא בכולן. אבל מה שבטוח הוא לא התרופה לבעיות הללו. חבל שדווקא בתקופה שכל כך הרבה שחקנים שלנו משתלבים בקבוצות מחו"ל וקבוצות ישראליות מגיעות להישגים יפים באירופה דווקא הנבחרת חוזרת אחורה.

מה נאמר ומה נגיד? האמת שאני לא יודע כל כך איך לסכם את המשחק מול יוון. מצד אחד התקפה טובה עם שחקנים יצירתיים בדמות איתי שכטר, וליאור רפאלוב, מצד שני הגנה חלשה ביותר, בדמות דקל קינן ורמי גרשון.

אני אפילו לא יודע אם לבקר את לואיס פרננדז על המערך שהוא הציב, כי מה אני אוכל לחדש? יתכן ורמי גרשון לא היה צריך לשחק, ובמקומו היה צריך לשחק מישהו עם יותר ניסיון בינלאומי. אולי אבי סטרול. אבל גם אם אבי סטרול היה משחק, היינו מנצחים? אולי לא נועדנו לנצח? אולי אנחנו אמורים להיות נבחרת שאומרים עליה שהיא נבחרת טובה, אבל בסוף מנצחים אותה. אולי הבינוניות מקועקעת לנו כל כך עמוק מתחת לעור ששום דבר כבר לא יעזור, וגם אם אנחנו לא אוהבים את זה, פשוט נצטרך לחיות עם זה.

אייל ברקוביץ', במשך כל המשחק, חזר וטען שאנחנו פראיירים. יוון וקרואטיה נבחרות בינוניות ברקו אמר, אבל ישראל? האם אנחנו לא בינוניים? כל קמפיין אותו הסיפור, אומרים שהפעם יש סיכוי, יוון וקרואטיה נבחרות שאפשר לעבור. אבל שוב, לא עברנו. ושוב, אנחנו מאוכזבים. אם זה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז, זו כנראה נבחרת ישראל. זה מי שאנחנו, לטוב, לרע ולבינוניות. אנחנו נבחרת בינונית, בואו נגיד זאת בגאווה ! אנחנו נבחרת בינונית ! אנחנו לא יותר טובים מיוון, בטח לא יותר טובים מקרואטיה, וגם לא בטוח שאנחנו יותר טובים מגאורגיה.

אני מבין את רצון העם, השחקנים, המאמן, כמובן את רצון יושב ראש התאחדות הכדורגל שנעלה כבר ריבונו של עולם לטורניר גדול. אבל חברים, כנראה שאין לנו את זה, אז למה שנשלה את עצמנו? אפשר וגם רצוי לנסות, זו החובה של השחקנים והצוות המקצועי. אבל תפנימו, אנחנו לא מספיק טובים. לא עכשיו, לא עוד שנתיים, אולי עוד 10 שנים. אם כמובן, יבוא השינוי.

השחקן שהכי איכזב אותי הוא דקל קינן. דקל קינן שנלחם, דקל קינן שלא מוותר, דקל קינן המקצוען. עושה רושם שמאז שעבר לשחק בפרמייר ליג באנגליה, במדי קבוצת בלאקפול, דקל קינן עשה התקדמות כלפי מטה. קינן נראה כבד, איטי, השתמש בידיים, עשה עבירות טיפשיות והיה האשם הבלעדי בשער הראשון שספגה הנבחרת. קשה לבקר את רמי גרשון, שחקן צעיר שעורך את הופעת הבכורה שלו במשחק חוץ גורלי ביוון. שחקן שלא שיחק מעולם עם המגנים איתם הוא שיתף פעולה היום, קשה להאשים אותו בחוסר תיאום. זו הייתה טעות של לואיס פרננדז.

איתי שכטר וליאור רפאלוב היו מצוינים. כאשר הם קיבלו את הכדור עם הפנים מול השער היווני הם הצליחו לאיים על השאר לא מעט פעמים, אך ההרגשה היא שהם היו היחידים שאיימו על השאר. רוברטו קולאוטי אומנם בישל את השער לאיתי שכטר, אך מעבר לבישול ועוד 8 דקות טובות הוא לא ראוי לציון. אייל גולסה לא היה קיים, פעם ב – 20 דקות נזכרתי שהוא על המגרש, ואני חושב שהיה נכון לפתוח עם גילי ורמוט בהרכב. אלמוג כהן וביבראס נאתכו היו על המגרש? אם כן אני לא זוכר, בלי קישור ובלי הגנה אי אפשר לנצח.

מה שחשוב עכשיו הוא לא להוריד את הראש, לבוא למשחק הבא ולנצח. לנצח את גאורגיה, לנצח את יוון בבית, ולבוא לנצח את קרואטיה בחוץ. קשה, אולי בלתי אפשרי, אך עובדה זו לא צריכה לשנות את קו המחשבה של השחקנים. הבינוניות היא עובדה, מנטליות היא דמיון.

לטור משחק ההזדמנות האחרונה של נבחרת ישראל
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

בעוד מספר שעות יערך המשחק של נבחרת ישראל בכדורגל מול נבחרתה של יוון, וכמובן שהתקשורת הישראלית מתרכזת בהכפשתו של לואיס פרננדז, במסיבות העיתונאים שמתקיימות, ובמלחמות הילדותיות מולו.

לואיס פרננדז טעה, אך לא הרג

לואיס פרננדז עשה טעויות בהרכבים השונים ובזימונים המשונים, אך ההשתלחות חסרת הרסן בו היא מעבר לביקורת הגונה. עיתונות רכילותית אפשר לקרוא במדור גליצ'ים של אתר הספורט ONE, אבל אין סיבה לפתוח מדור ספורט של עיתון ארצי גדול ולקרוא על מה פרננדז כתב בבלוג שלו, או איפה הוא יהיה שבוע הבא. זה לא מעניין, זה קטנוני, זה קנטרני.

ההוכחה שמצב הספורט שלנו כל כך ירוד היא מצבה של עיתונות הספורט בישראל, שהיא בעצם מראה לספורט הישראלי. עיתונאי הספורט בישראל זורמים כמו נחיל צרעות מפרשה לפרשה. מתי סיקרו הצלחות? מתי סיקרו אירועי ספורט?
על מה כתבו בעיתונים לפני שהתחילו לקרוע את לואיס פרננדז לגזרים? כתבו על מוני הראל, אלי טביב והמריבות שלהם. שבוע שלם, כותרות ענק, הראל מול טביב, מי יהיה מנכ"ל, מי יחליט ככה ומי יחליט ככה. אני אוהב ספורט, אני לא אוהב רכילות. אני אוהב תחרותיות, אני לא אוהב פוליטיקה.

מוני הראל ואלי טביב שלא כמו לואיס פרננדז מכירים את העיתונאים הישראלים, הם יודעים שהם ציידי נבלות, אוכלי טרפות, וצמאי דם. יאמר לזכותם שהם לא ניפחו את הסיפור, ולא יצאו נגד העיתונאים שרק כתבו על המאבקים שלהם יום יום. לעומתם, לואיס פרננדז, שכבר עבר שנה בביצת הכדורגל הישראלי לא התמודד נכון עם הסיטואציה והחזיר מלחמה. אך המלחמה הזו הייתה אבודה. אתה לא יכול להלחם מול גדוד עיתונאים שרק רוצים ברעתך, ולזכות ברייטינג רכילותי על חשבונך.

ההזדמנות של השחקנים להראות לתקשורת מאיפה משתין הדיו

לאחר ההפסד הביתי מול קרואטיה השחקנים היו מדוכדכים, מאוכזבים, ואני משער שהם גם ידעו מה יצפה להם בכותרות העיתונים של ראשון בבוקר. היום יש להם הזדמנות להחזיר לעיתונאים. היום יש לשחקני נבחרת ישראל בכדורגל הזדמנות לשנות את הכותרות שכבר מוכנות מראש אצל העיתונאים טורפי הנבלות.

שחקני נבחרת ישראל בכדורגל צריכים לעלות למגרש בפיראוס בראש צלול, מחשבה נקייה, והתמקדות במטרה אחת, לנצח את יוון, ולהשאיר סיכוי לעלות מהבית ה"קל" הזה.
הצד המנטאלי הוא אולי נקודת התורפה אצל הכדורגלן הישראלי, אך היום צריכה להיות התעלות מנטאלית, התעלות כזו שתשתיק את עיתונאי הנקמה הישראלים, ניצחון שיגרום לידיים של עיתונאי הסקילה לרעוד כאשר הם יכתבו את הטור מחר ויצטרכו לכתוב מילים טובות על דקל קינן, יואב זיו ודני בונדר.

זו ההזדמנות האחרונה של שחקני נבחרת ישראל בכדורגל להחזיר לעצמם ולמאמן שלהם את הכבוד, כי אם הם יפסידו היום, והקמפיין יהיה כמעט סופי וגמור, אני ממליץ להם לא לקרוא עיתונים בחודש הקרוב. כי העיתונאים כבר משחיזים את העטים, את כפתורי הלפטופ, ואת טופס הוורד שלהם.

לטור לואיס פרננדז, היורו ורשימת המכולת
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

נבחרת ישראל בכדורגל תשחק מול נבחרת קרואטיה ביום שבת במסגרת מוקדמות יורו 2012 וכולם מדברים על לואיס פרננדז מאמן הנבחרת הצרפתי. מדברים ובצדק.

לואיס פרננדז עושה רושם, לא סופר את הציבור הישראלי, אבל בהחלט סופר את הכסף. כ – 480 אלף יורו נטו לעונה ליתר דיוק.

פרננדז לא היה בישראל כאשר מחזור הליגה האחרון שוחק, ולא ראה את השחקנים שאותם הוא זימן להתמודדות מול קרואטיה. לואיס פרננדז העדיף לטוס לספרד לצפות במשחקו של דודו אוואט ביחד עם קבוצתו מאיורקה אשר שיחקה נגד ברצלונה בקאמפ נואו. האם פרננדז היה צריך ליסוע לספרד לראות את אוואט משחק על מנת להזמין אותו לסגל מול קרואטיה? הוא לא יודע שאוואט הוא השוער הטוב ביותר שיש לישראל? פרננדז נסע לראות את מסי וברצלונה, ולמזלו דודו אוואט משחק במדי מאיורקה, כך שזה היווה תירוץ מושלם עבורו.

עד כה שוחקו 5 מחזורי ליגה בישראל, פרננדז היה בארץ רק בשני מחזורים. האם על זה משלמים לו שכר של כמעט חצי מליון יורו לעונה? לפרננדז יש סקאוטים שנמצאים בארץ, ורואים את משחקי הליגה ולפי חוות הדעת שלהם נקבע הסגל. אז למה אנחנו צריכים את לואיס פרננדז? אם לשלם חצי מליון יורו לעונה למאמן צרפתי שלא נמצא בארץ, אז כבר עדיף לשלם לארסן ונגר, או אולי לדידייה דשאמפ, אבל בטח לא לליצן הצרפתי עם הסוכריה בפה.

פרננדז כבר אימן בארץ (בבית"ר ירושלים) והוא מבין את הפוליטיקה המלוכלכת של הכדורגל הישראלי. הוא יודע למי להיות נחמד (אבי לוזון) על איזה עיתונאים לצעוק, ועם מי לפתוח מלחמת הכפשות. לואיז פרננדז יודע מה עליו לעשות על מנת לסיים את החוזה שלו בישראל ולגרוף את כל הקופה לחשבון הבנק שלו. אני לא מאמין שהוא חושב שהוא יכול לעלות ולכן הוא יעשה כל שביכולתו על מנת לצאת בכבוד מהקמפיין ולא להיזרק הביתה לפני סופו.

אז פרנדדז נמצא בצרפת רוב החודש, והסקאוטרים מדווחים לו את מי להזמין לסגל לקראת כל התמודדות. אבל עושה רושם שרשימות השחקנים שמעבירים הסקאוטרים הנאמנים של הבאגט הצרפתי מנוהלות כמו רשימת מכולת, ולא על פי הגיון ספורטיבי בריא. אני בעד להזמין שחקנים צעירים לסגל, ולתת להם את ההזדמנות להוכיח את עצמם ברמה הבינלאומית. אבל צריך לדעת איך, כמה, למה ומתי. אי אפשר להזמין סתם שחקנים על מנת שהשם שלהם ירשם סתם ברשימת הסגל למשחק.

רמי גרשון למשל, שחקן צעיר, מוכשר, משחק בליגה הבלגית במדי קורטריק, אבל האם לואיס פרנדדז באמת ראה אותו משחק? אלרואי כהן שחקנה של קרית שמונה, שחקן צעיר ומוכשר, אין עוררין, אך האם הוא באמת ישחק מול קרואטיה?

אחד הדברים החשובים ביותר אצל ספורטאים הוא הביטחון העצמי, ובמיוחד אצל ספורטאים צעירים. אי אפשר לזמן שחקנים צעירים, בטח למשחק גורלי וחשוב כמו המשחק ביום שבת מול קרואטיה ולצפות מהם שיהיו טובים. שחקן צעיר צריך להכניס לאט לאט למערכת. גיבוש אצל נבחרות לאומיות הוא קריטי, ונבחרת מגובשת היא נבחרת שתצליח. כאשר מאמן לאומי מזמן שחקנים, שאני משער שיוסי בניון, דודו אוואט וטל בן חיים אפילו לא מכירים, זה עלול לפגוע בשחקן הצעיר, שבמדי קבוצתו הוא כוכב, אבל כאשר הוא מגיע להתאמן עם כוכבים כמו בניון ואוואט הוא מאבד את הביטחון. במיוחד אצל השחקנים הישראלים, שהמנטליות שלהם היא כגובה מפלס הכנרת. שחקן צעיר מטפחים, מזמנים אותו לסגל למשחק ידידות מול נבחרת לא חזקה, נותנים לשחקנים הותיקים להכיר אותו כאשר אין לחץ, וכך בונים לשחקן ביטחון על מנת שיצליח גם בזירה הבינלאומית.

נחזור לפרננדז ולמשכורת העתק שהוא מקבל בשביל כלום עבודה ואפס מחויבות. בשביל חצי מליון יורו בעונה אני רוצה שאדון באגט צרפתי ילך למגרשי הפח שיש לקבוצות ליגת העל להציע, יראה את השחקנים, יקנה טרופית, ירשום במחברת, ויעשה את עבודתו. אני רוצה שאדון קרואסון ילך למשחקים בליגה הלאומית, יעקוב אחר שחקנים צעירים, יקנה גרעינים, ירשום רשמים, ויסמן לעצמו שחקנם פוטנציאלים.  לואיס פרננדז לא הולך למשחקים, ולכן גם לא שותה טרופיות. לואיס פרננדז צוחק על כולם, מראה אפס מחויבות, וכך גם יראה קמפיין הנבחרת.

לא אתפלא אם נסיים במקום הרביעי אחרי גאורגיה. כי לואיס פרננדז כמו שחקן כדורגל ישראלי, יודע שבשביל הרבה כסף לא צריך לעבוד.

לטור כדורגל ישראלי – הבזיון של המדינה
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט