ג'ון אלווי: פייטון מאנינג יהיה הגדול בהיסטוריה אם יזכה בעוד 2 אליפויות
עכשיו הקוורטרבק המצוין פייטון מאנינג נמצא בדנבר ברונקוס, אין ספק שהקבוצה חושבת על דבר אחד – אליפות. בגיל 36, כשהוא חוזר מעונה קשה מאוד מבחינה בריאותית קשה לקבוע איזו עונה נראה ממאנינג, וכמה השפעה תהיה לו על הקבוצה.
פייטון מאנינג יכול לפרוש היום, והוא יזכר כאחד הקוורטרבק'ס הטובים ששיחקו את המשחק, יש לו טבעת אליפות, והסטטיסטיקה שלו ב – 13 העונות ששיחק הן מהטובות אי פעם. אבל איך הוא יכול להיזכר כ – QB הגדול ביותר ששיחק את המשחק? לג'ון אלווי, הקוורטבק האגדי של דנבר ברונקוס התשובות.
"זכיה באליפויות, זו בדרך היחידה" אמר ג'ון אלווי לאלברט בריר מרשת ה – NFL "אם מאנינג יזכה בעוד 2 אליפויות הוא יהיה ללא ספק הקוורטרבק הגדול ביותר אי פעם. יש לו את המספרים, יש לו את הסטטיסטיקה, הנתונים הללו לא ישתנו, הם רק ישתפרו".
"אבל בשביל שאנחנו נוכל להגיד שפייטון מאנינג הוא הגדול ביותר אי פעם, מה שיפריד אותו מהאחרים, זו זכייה בעוד 2 אליפויות. כרגע הוא נמצא בשיחה של הגדולים ביותר, אבל רק זכיה תיתן לו נוקאווט על כולם".
מממ…נו טוב, זה טיעון די ברור, לא? הרבה אליפויות ותארים שווים את תואר הגדול ביותר, לא? הרי מייקל ג'ורדן לא נחשב לשחקן הכדורסל הטוב ביותר אי פעם בגלל הדאנקים שלו, מייקל פלפס לא נחשב לספורטאי האולימפי הגדול ביותר בגלל שיאי העולם, אלא בגלל כמות המדליות שלו. ואם אני אזכה במליון דולר היום, אז מחר אני אהיה מליונר, די פשוט, לא?
ובכל זאת, אם יש מישהו שמבין באליפויות בגיל מבוגר זה ג'ון אלווי. הקוורטרבק האגדי זכה ב – 2 האליפויות שלו בגיל 37 ו – 38. הטיעון שלו הוא הגיוני, אבל זה פשוט הטיעון היחידי שיש.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
מיסטי מיי טרינור פוצחת בריקוד מוזר לאחר זכיה במדלית הזהב בכדורעף חופים (וידאו)
משהו בזכיית מדליות זהב גורמת לנשים לרקוד בצורה מוזרה משהו. סרינה וויליאמס רקדה לאחר הזכייה של טורניר הטניס האולימפי, ועכשיו שחקנית כדורעף החופשים האמריקאית – מיסטי מיי טרינור שפצחה בריקוד מוזר ביותר לאחר הזכייה שלה בטורניר כדורעף החופשים האולימפי.
לא ברור איזה סוג ריקוד עושה כאן זוכת 3 מדליות הזהב, אבל זה נראה כמו סגנון מוזר של ריקוד הראנינג מאן המפורסם.
רואים שמיסטי מיי טרינור באקסטזה מהניצחון, יחד עם זוגתה – קרי וולש, ועם הניצחון בגמר הן הגדילו את רצף הניצחונות שלהן ל – 21 במשחקים האולימפיים.
טוב, כשאת בת 35 וזוכה במדליית זהב נוספת באולימפיאדה, מותר לך לרקוד איך שבא לך. ושימותו המבקרים.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
מריחואנה רפואית על שם אוסיין בולט נמכרת בקליפורניה (תמונות)
אוסיין בולט, זוכה מדליית הזהב בריצת ה – 100 מטר באולימפיאדת לונדון 2012 הוא אחד האנשים הכי מהירים שאי פעם שהיו, אם לא המהיר שבהם, ואצנים שמתחרים נגדו יודעים שהסיכוי שלהם לנצח הוא בין כלום לשום דבר. אז אולי לא תוכלו לשרוף את בולט בריצה, אבל החדשות הטובות הן שתוכלו לשרוף אותו בבאנג. או בג'וינט. תלוי איך אתם מעדיפים.
לפי אתר הרכילות האמריקאי TMZ, חנויות המריחואנה הרפואית בקליפורניה מוכרות מריחואנה על שם האלוף האולימפי לריצת 100 מטר – אוסיין בולט. למריחואנה הם קוראים "Usain Bolt OG". הם התחילו למכור את הגאנג'ה מתחילת האולימפיאדה.
זו לא הפעם הראשונה שמוכרי המריחואנה הרפואית בקליפורניה משווקים גאנג'ה רפואית על שם של ספורטאי. ג'רמי לין, התגלית הנפלאה ששיחק בעונה שעברה בניו יורק ניקס יצר הייפ ענק בכל רחבי ארה"ב ובעולם כולו, וחנויות המריחואנה רכבו על הגל כמו כולן, ומכרו מריחואנה בשם "Lin Sanity OG". בסופו של דבר הם נאלצו להוריד את שמו של לין המוכשר מהמוצר השנוי במחלוקת, אבל אין ספק גאנג'ת לין נמכרה מצוין.
מוכר בחנות מריחואנה שמוכרת את ה – Usain Bolt OG אמר שהמריחואנה נקראית על שם הפנומן הג'מייקני בגלל שהיא עולה כל כך מהר לראש. חכם, לא?
אנחנו בטוחים שאוסיין בולט לא היה מתנגד להאזין לאיזה אלבום של בוב מארלי או פיטר טוש ולקחת איזו שאכטה מהגאנג'ה. אחרי הכל, הוא מג'מייקה מאן.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
ניקולה באטום נותן לחואן קרלוס נבארו אגרוף לאשכים, ומתנצל לאחר מכן (וידאו)
בכל אירוע של משחקים אולימפיים יש את רגעי השיא שלו. באולימפיאדת בייג'ינג מייקל פלפס לקח 8 מדליות זהב, באולימפיאדת לוס אנג'לס קארל לואיס שלט באתלטיקה עם 4 מדליות זהב, באולימפיאדת ברלין 1936 ג'סי אוונס זכה בריצת ה – 100 מטר הבלתי נשכחת.
אבל מה נזכור מאוליפיאדת לונדון 2012?
זה אולי לא יהיה רגע השיא, אבל האגרוף המלוכלך שנתן שחקן נבחרת צרפת בכדורסל, ניקולה באטום, לאשכיו של חואן קרלוס נבארו הספרדי בהחלט יהיה רגע שנראה שוב ושוב על מסכי הטלוויזיה, יו טיוב, ובכל מקום אפשרי.
נבחרות צרפת וספרד נפגשו אתמול למשחק רבע הגמר הטורניר האולימפי, ולאחר שצרפת הוליכה רוב המשחק, היא איבדה את היתרון ברבע הרביעי, ובאטום, מתוך תסכול החליט להראות לנבארו מאיפה משתין הצרפתי, ונתן לו את האגרוף המלוכלך הזה:
אבל כנראה שניקולה באטום הבין את הטעות שלו, ולאחר מכן מיהר לצייץ בטוויטר התנצלות:
למרות הציוץ שעושה רושם שהוא כנה, באטום אמר לכתב יאהו! אדריאן ווג'נרוסקי לאחר המשחק שהוא נתן את לנבארו את המכה "כדי לתת לו סיבה טובה לעשות פלופ".
כולנו מאבדים את העשתונות מדי פעם, אבל לתת אגרוף לאשכים של יריב? זה כבר ממש נמוך. תרתי משמע.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
צפו באתלטית האמריקאית לולו ג'ונס מתפרקת בראיון לטלוויזיה האמריקאית (וידאו)
בשבוע שעבר פרסמו הניו יורק טיימס כתבה שרבים חשבו שהייתה לא הוגנת לאתלטית האולימפית לולו ג'ונס. כותרת הכתבה הייתה: "בשביל לולו ג'ונס, זה הכל הצגה". הם השוו את האתלטית האמריקאית לטניסאית אנה קורניקובה, כאשר הם טוענים שהחיים הפרטיים שלה והמראה היפה שלה הם מה שעשו אותה פופולרית, ולא הישגיה על מסלול הריצה. כמצופה, הכתבה הזו הכעיסה וגם העציבה מאוד את לולו ג'ונס.
"אני חושב שזה פשוט מטורף שהכתבה התפרסמה רק יומיים לפני שהתחרתי, והעובדה שהיא נכתבה על ידי התקשורת האמריקאית פשוט הכעיסה אותי" אמרה ג'ונס בראיון לתכנית The Today Show, כאשר היא כמעט ופורצת בבכי בשידור חי. "הם (התקשורת האמריקאית) צריכים לתמוך בספורטאים האולימפיים מארצות הברית, ובמקום זאת, הם פשוט קרעו אותי לחתיכות. אני חושבת שזה פשוט מטורף, מכיוון שאני עובדת קשה מאוד 6 ימים בשבוע, במשך 4 שנים למירוץ של 12 שניות, והעובדה שהם פשוט קרעו אותי לגזרים שברה לי את הלב".
"הם קראו לי אנה קורניקובה של האתלטיקה, והם אפילו לא עשו טיפת מחקר. אני מחזיקה בשיא האמריקאי לריצת 110 משוכות, אני מחזיקה בשיא בתוך אולם, יש לי 2 אליפויות עולם בריצת 110 משוכות באולם. רק בגלל שאני לא משווויצה בקשר לזה, זה לא נותן להם את הזכות לכתוב עלי כאלו דברים. נתתי את הנשמה, נלחמתי עבור המדינה שלי, וזו פשוט בושה שאני צריכה להתמודד עם ביקורת כזו, כאשר גם כך הלב שלי שבור (מאי זכיה במדליה אולימפית)".
אבל למרות הראיון הקשה, והדברים הקשים שלולו ג'ונס ספגה מהתקשורת האמריקאית היא עדיין מראה שיש לה חוש הומור מפותח, ולב פתוח כאשר היא דיברה על כך שהיא עדיין בתולה, ושיותר קשה להמנע מסקס מאשר להתאמן לאולימפיאדה. היא אפילו דיברה על כך שאנשים קישרו אותי לקווטרבק טים טיבו, שהוא נוצרי אדוק, וגם הוא מדבר על כך שהוא עדיין בתול, ושומר את עצמו לאחרי החתונה.
ביום שלישי צייצה לולו ג'ונס שהיא שבורת לב מכך שהיא הפסידה מדליה אולימפית רק בעשירית השניה. המירוץ עצמו היה מרוץ ה – 100 משוכות המהיר בהיסטוריה. לולו ג'ונס סיימה במקום השמיני בגמר האולימפי באוליפיאדת בייג'ינג בשנת 2008, רק בגלל שהיא נתקלה במשוכה האחרונה לאחר שהובילה במרוץ כולו.
אין ספק שהמאמר בניו יורק טיימס החמיר מאוד עם ג'ונס שהראתה ועדיין מראה שהיא אתלטית מצוינת, מהמובילות בעולם, ורק בגלל שהיא בחורה יפה שמדברת בלב פתוח על הקשיים שלה, ועל החיים האישיים שלה, לא אומר שהיא לא משקיעה ונותנת מעצמה עבור מדינתה.
מי יודע, יתכן וכותב הטור הוא איש קטן וקנאי, שאולי רצה את לולו ג'ונס אבל לא הצליח להשיג אותה?
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
תחילתה של דמוקרטיזציה באיגוד הכדורסל? על הבחירות לראשות איגוד הכדורסל (דעה)
בחודש האחרון אנו עדים לדרמת בחירות באיגוד הכדורסל. פעם שומעים כי צביקה שרף יתמודד, ומיד שומעים כי האיגוד מסרב לאשר את מועמדתו. פעם שומעים על עתירה לבית המשפט. לאחר מכן, שומעים על החלטת בית הדין של איגוד הכדורסל לדחות את מועמדותו של שרף. כעת, בית המשפט קבע שפרק ההדחה לא יבוצע בפורמט הבחירות לאיגוד הכדורסל.
ביום 7.8.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי צביקה שרף רשאי להתמודד על ראשות האיגוד. למען הסדר הטוב, נראה כי מקורה של הדרמה המתמשכת מצויה בעובדה כי מעולם לא התמודדה יותר מרשימה אחת על הזכות לעמוד בראש איגוד הכדורסל. כלומר, בחירות קודמות נעשו מתוך רשימה אחת. פועל יוצא, הצבת המועמד, ולמעשה המנצח, הוסדרה בשיטה שאינה מתיישבת עם המושג בחירות.
כעת, לראשונה, החליטו צביקה שרף, שאול אייזנברג, צבי ליבר, אורנה אוסטפלד, גבי גולן ומעוזיה סגל לקרוא תיגר על השיטה הנהוגה ובחרו להקים את סיעת "עוז" אשר בכוונתה להתחרות על ראשות איגוד הכדורסל. המכשול המרכזי שעמד בפניהם היה הצורך להשיג תמיכה בשיעור מינימאלי של 10% מקולות בעלי זכות ההצבעה באסיפה הכללית הרגילה. סיעת עוז הצליחה להשיג תמיכה מ 48 בעלי זכות הצבעה. בכך, לשיטתה, עברה את אחוז החסימה המופיעה בתקנון איגוד הכדורסל. בית הדין של איגוד הכדורסל החליט לפסול 18 מהקולות נוכח תמיכה כפולה. כלומר תמיכה בסיעת עוז ובסיעת "חמשת המרכזים" אותה מוביל אבנר קופל. פסילת הקולות יצרה מצב בו סיעת עוז לא הצליחה לעמוד באחוז החסימה, ועל כן איגוד הכדורסל סירב לאפשר לסיעת עוז להתמודד בבחירות.
בעתירה לבית המשפט, טענה סיעת עוז כי תקנון האיגוד אינו אוסר על תמיכה כפולה. חשוב להסביר כי אין מדובר בהצבעה כפולה, אלא, במתן תמיכה לצורך הצבת מועמדות לבחירות.
כידוע, עתירה של סיעת עוז התקבלה, והוענקה לה האפשרות להתמודד בבחירות על ראשות האיגוד. הבסיס לקבלת העתירה הוא קביעת בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקיים הליך של "בחירות" כאשר קיים מועמד אחד. בית המשפט ראה לנגד עיניו את הרצון לקיים, כאמור לראשונה, הליך בחירה דמוקרטי באיגוד הכדורסל. עוד קבע בית המשפט כי תמיכה בסיעה, בשלב הרישום לבחירות, הינה בבחינת תמיכה רעיונית בלבד. משכך, יש לאפשר תמיכה במספר סיעות, לצורך הצבת רשימת מועמדים. בית המשפט קבע כי הזכות להיבחר, וכן הזכות לבחור, הינן זכויות יסודיות במשפט ועל כן יש ליתן לסיעת עוז להתמודד על ראשות האיגוד. לשיטתו של בית המשפט, הצבת מועמד יחיד, מסכלת את כל מהות הבחירות.
למרות שקביעת בית המשפט, המחייבת את איגוד הכדורסל לקיים לראשונה בחירות דמוקרטיות, נראית עבורנו כדבר הטבעי ביותר יש בה כדי לייצר שינוי באיגודי הספורט בישראל. כעת נותר רק לקוות שהליך בחירות אף יועתק לאיגודי הספורט השונים, בין היתר, ההתאחדות לכדורגל בישראל. כך, אולי נזכה לראות מתמודדים הבאים מתחום הספורט ואשר שואפים, מלבד משכורת נאה, אף לקדם את התחום אותו הם מובילים. מנגד, חבל לפתח ציפיות כה גבוהות. הרי מה באמת סיכויה של סיעת עוז לנצח את סיעת "חמשת המרכזים", ומה באמת סיכויו של מתמודד לזכות בקולות העסקנים? הלוואי ונתבדה.
הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני ספורט
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
מדוע טוני אדמס צריך להיות היורש של ארסן ונגר בארסנל (דעה)
"כאשר הגעתי לארסנל לראשונה הבנתי שארבעת שחקני ההגנה הם בוגרי אוניברסיטה באומנות ההגנה. בנוגע לטוני אדמס אני מחשיב אותו לדוקטור בהגנה, הוא פשוט מדהים." ארסן ונגר(1997).
טוני אדמס אגדת הייבורי לשעבר שיחק את כל הקריירה שלו בארסנל. הוא הצטרף למועדון בגיל 14 והפך להיות הקפטן של הקבוצה כבר בגיל 21. מספר 6 האגדי היה המאמן של הקבוצה בתוך המגרש. הוא שיחק 669 משחקים במדי התותחנים ונחשב לאחד השחקנים הגדולים ששיחקו במועדון. הבלם האנגלי הנהיג את ההגנה של התותחנים וזכה ב-3 גביעים, 4 אליפויות ובגביע אירופה למחזיקות גביע כשניצחה 0:1 את פארמה.
בתחילת דרכו הבלם היה ידוע כשתיין לא קטן – הוא הרבה לבלות ולשתות ומדי פעם אהב ללכת מכות, שיחק שיכור ולאימונים היה מגיע אחרי בילויים. בשנת 1993 נהג בשיכרות ועשה תאונה שכמעט גרמה למותו, ולמרות שישב בכלא חודשיים המשיך לשתות ולעשות צרות. ביחד עם חברו לקבוצה ריי פארלור הפעיל מטף כיבוי במסעדה אחרי שאוהדים הקניטו אותם ושוב נעצר. המצב לא היה טוב עבורו.
ואז הגיע ארסן ונגר לקבוצה ושינה את כל עולמו של הענק האנגלי. המאמן הצרפתי תמך בבלם לאורך כל הדרך והחזיר את האנגלי למוטב. אדמס הצהיר שהוא אלכוהליסט והלך למרכז גמילה – כתב ספר אוטוביוגרפי על עצמו, למד צרפתית והתחיל לנגן על פסנתר. בהדרגה הפך להיות שחקן טוב יותר.
בשנת 2002 אדמס החליט לפרוש והתחיל את קריירת האימון שלו. במקביל הוא הקים קליניקה לשחקנים שמכורים לאלכוהול ,סמים והימורים. קבוצתו הראשונה הייתה וויקומב וונדרס מהליגה השנייה, ואחרי שלא הצליח להשאיר אותה בליגה עזב להולנד לאמן את מחלקת הנוער של פיינורד.
ב-2006 לקח אותו הארי רדנאפ לצוות האימון של פורטסמות' ואדמס הפך לעוזרו של המאמן המנוסה. אחרי שרדנאפ עזב ללונדון לאמן את טוטנהאם אדמס הפך להיות המאמן הראשי של פומפי. הוא פוטר אחרי 3 שנים בקבוצה ונסע לאמן באזרבייג'ן.
בחודש מאי האחרון החליטה הנהלת הקבוצה לוותר על אדמס כעוזר מאמן והחליטה לקדם את סטיב בולד – מאמן הנוער של הקבוצה. החלטה ששברה לענק הגדול את הלב.
אז נכון, לאדמס עבר לא נקי במיוחד, אבל הוא השתנה והפך להיות אדם טוב יותר. הוא נגמל והתבגר, התחיל ללמוד והפך להיות מקור הערצה באנגליה. "הוא שינה את חייו כי הוא חכם ויש לו אישיות חיובית", אמר עליו ארסן ונגר. פר מרטסקר בלמה של ארסנל אמר עליו: "טוני אדמס הוא ההשראה שלי. להערכה שלי כלפיו אין גבולות".
אדמס למד כדורגל מהטובים ביותר – כשחקן מונגר ועוזר מאמן מהארי רדנאפ, ולכן ארסנל עשתה טעות כשויתרה על אישיות כזאת בקבוצה. הוא מודל לחיקוי, מנהיג מלידה ואחת מאגדות המועדון שתרם רבות לקבוצה. אין ראוי ממנו להיות עוזרו של ונגר ואולי להחליפו בעתיד. חבל שהנהלת ארסנל לא חשבה כך. מי יודע אולי בעתיד אדמס ימצא את עצמו חוזר לקבוצת נעוריו.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
אוסיין בולט זוכה בריצת ה – 100 מטר באולימפיאדת לונדון, הפעם בלגו (וידאו)
אוסיין בולט ביסס את מעמדו כאיש הכי מהיר בעולם כאשר ניצח את ריצת ה – 100 מטר באולימפיאדת לונדון בתוצאה המצוינת של 9.63 שניות, חברו הטוב יוהאן בלייק סיים שני, וג'סטין גטלין האמריקאי לקח את הארד.
אז סביר להניח שראיתם את הריצה הזו שוב ושוב, שידור חוזר ועוד שידור חוזר, אבל את הגירסא הזו של ריצת ה – 100 מטר בטוח לא ראיתם.
צפו בשחזור מדהים ומדויק של גמר 100 המטר, אבל מלגו:
של מי התחרות בכלל? כל מה שקשור לספורטאים, התקשורת, והישראליות בלונדון 2012 (דעה)
שתי דעות עיקריות רווחות בימים אלו בקרב חובבי הספורט בישראל:
האחת טוענת שמגיע כל הכבוד שבעולם לספורטאים האולימפיים שייצגו את ישראל בכבוד, על אף שאיש מהם לא הביא לנו הביתה מדליה.
הדעה השניה ביקורתית הרבה יותר: עבור ספורטאי צמרת בענפים השונים בהם הם משתתפים, כל הישג פחות ממדליה אולימפית משמעו כישלון טוטאלי.
כשאני אומר "דעות רווחות", אני מתבסס על טורי דעה המופצים באמצעי התקשורת השונים, וגם על אלפי טוקבקיסטים שמביעים את דעתם באינטרנט.
כשאני אומר "חובבי ספורט", אני מתכוון גם לחובבי הצלחות, כבוד ומדליות, או לחלופין לחובבי ביקורת ושיפוטיות מוגזמת וחסרת שחר.
פרופורציות
ניגע קודם כל בדעה השניה שציינתי, ולשם כך ניגש לרגע לספורט הפופולארי ביותר בארץ ובעולם.
פסגת השאיפות של נבחרת ישראל בכדורגל היא העפלה לטורניר גדול, גביע אירופה או גביע העולם.
העפלה לטורניר גדול משולה, לצורך העניין, להשגת הקריטריון האולימפי (המקנה את הזכות להשתתף בתחרויות) בענפים השונים. אף אחד בכלל לא מדבר על לזכות בגביע העולם, או לסיים במקום השני. תנו לנו להשתתף, ועשינו את שלנו.
הביקורת שמופנית כלפי לי קורזיץ, אלכס שטילוב או אריק זאבי, נובעת מהעובדה שהם מספיק טובים כדי להיות מועמדים למדליה. מספיק טובים כדי שנשאל למה הם לא מספיק טובים.
הרי אם קורזיץ לא הייתה זוכה בשתי אליפויות העולם האחרונות, אף אחד לא היה מצפה ממנה למדליה אולמיפית. באותה מידה, אם יעקב טומרקין היה זוכה במדליה באליפות אירופה בשחיה, המקום השביעי אותו השיג באולימפיאדה היה מוגדר בארץ ככישלון מוחלט.
כל הספורטאים הנ"ל, ועוד רבים אחרים, הגיעו למעמדם בזכות ולא בחסד. הסבסוד שהם מקבלים הוא מזערי, ובענפים רבים תנאי האימון שלהם נחותים בהרבה מאלו של יריביהם בעולם.
עצם הגעתם למעמד כה מכובד מהווה הישג עצום, בין אם סיימו במקום השלישי, השישי, או השניים-עשר, בתחרות זו או אחרת.
של מי התחרות בכלל?
ניתן להבין את היצר הרכושני של אוהד כדורגל ממוצע כלפי קבוצתו. אוהד שמשקיע מדי שנה מאות שקלים (אם לא יותר) מכיסו על-מנת לצפות בקבוצתו האהודה משחקת, יכול לדרוש מהשחקנים שעבורם הוא משלם, שיתנו לו את התמורה למחיר. בכלל, ניתן להבין למה אוהד שנאמן לאותה קבוצה במשך עשרות שנים יכול להרגיש שהקבוצה שייכת לו הרבה יותר מאשר לאיזה שכיר חרב שמקבל סכומי עתק כדי ללבוש את החולצה, אותה הוא לובש מאז שהוא זוכר את עצמו. על אף שרמת הקללות שנשמעות ביציעי הכדורגל בארץ היא חריגה ובוטה (הן בכמות והן באיכות), הרעיון מתקבל על הדעת, וכך גם בכל העולם. מותר לאוהדי כדורגל לחוש בעלות מסויימת על קבוצתם, ולהביע את מחאתם כשמשהו לא מתנהל כשורה.
מכאן אני מגיע לשאלה הבאה: על בסיס מה יש למישהו בארץ (עיתונאי/ספורטאי/מאמן וכו') זכות כלשהי להביע ביקורת על ביצועי הספורטאים הישראלים? האם הם שייכים לנו? האם מישהו מאיתנו תמך בהם כלכלית, נפשית או פיזית?
העובדה שהם נושאים את דגל ישראל על חולצתם (או מפרשם), מעניקה לנו כבוד ותו לא. כל אחד ואחת מהספורטאים הישראלים שיצאו ללונדון 2012, נשלחו כנציגי המשלחת הישראלית, אבל בפועל, במשך ארבע השנים שקדמו למשחקים האולימפיים, הם התאמנו והתחרו כנציגי עצמם בלבד.
כשיש מדליה, עם ישראל ניצח (תעיד על כך לימור לבנת)! כשאין מדליה, הספורטאי השפל נכשל.
המשחקים האולימפיים, לטוב ולרע, הם של הספורטאים כיחידים, ולא של המשלחת או של המדינה כולה. ב-2008 מדינת ישראל לא הצליחה יותר מאשר ב-2012. רק שחר צוברי הצליח יותר. המדליה שבה הוא זכה שייכת לו, ולא לנו, וכך גם הכישלון בלונדון, הוא שלו והוא עניינו בלבד.