אחד הדברים שספורטאים ומאמנים שונאים זה לענות לשאלות עיתונאים לאחר הפסדים, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהתפקיד.

לפעמים הספורטאים והמאמנים עונים בסבלנות ובאדיבות, אבל לפעמים שאלות העיתונאים מרגיזות אותם, ואז יוצאות התגובות האמיתיות ולפעמים גם מצחיקות.

קבלו את אוסף השאלות המפגרות של העיתונאים והתשובות המצחיקות של הספורטאים והמאמנים:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

איזה משחק מדהים היה אתמול בין ריאל סוסיאדד לבין ליון.

הבאסקים הראו עדיפות על הדשא משריקת הפתיחה ובדקה ה-17 אנטואן גריזמן, שגדל כאוהד ליון, הכניע את אנתוני לופס עם מספרת מדהימה א-לה ערן זהבי, שהותירה אותו חסר אונים.

מפגן השערים המדהימים של סוסיאדד המשיך בדקה ה-50, עם טיל מ-25 מטרים של האריס ספרוביץ', אותה לופס הצליח רק ללטף בדרך לרשת.

צפו בשני האדירים המופלאים של סוסיאדד:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

זה כנראה אחד הגיפים הכי טובים שתראו.

דני ג'ייקובס נלחם נגד ג'יאובני לורנזו וניצח אותו בנוקאווט בסיבוב השלישי. עד כאן הכל כרגיל. אבל הנוקאווט צולם במצלמת פאנטום, וזה אחד הדברים היותר מדהימים שתראו.

צפו בנוקאווט בסופר סלו מושן:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אז כדורגל הוא משחק פשוט? כזה ש"כל ערס יכול להצליח בו" ?   אם כן, איך זה שלקחו ארבע שנים כדי לעצור את ברצלונה של מסי? ואיך זה שפתאום באיירן החליפה אותה בתפקיד הדורסת האירופית? התשובה לא יכולה להיות פפ גאורדיאולה, כי גם עם יופ היינקס הבווארים היו קבוצה אימתנית לא פחות ממה שהם עכשיו.

שתי האפשרויות נראות הגיוניות ונכונות. האחרונה קצת יותר. הענף וההבנה שלו התפתחו עם השנים. בכדורגל המקצועני מאמנים טסים לחו"ל להשתלמויות, משתמשים בטכנולוגיות חדישות ונעזרים בידע שנצבר במשך למעלה ממאה שנות כדורגל. פעם זה היה משחק מאוד פשוט, בלי טקטיקות מסובכות. יש בונקר ויש משחק התקפי. הכדורגל לא היה טכני ולפעמים גם לא מקור הפרנסה היחידי של העוסקים בו. מין הסתם זה גם חלחל אחר כך למגרש עם תופעות לוואי של עייפות פיזית ומנטאלית.

תחום נוסף שאפשר לראות אצלו התקדמות אלו שידורי הטלוויזיה והרדיו, עם צירופם של הפרשנים לשידורים החיים. כבר אין רק שדר שמתאר איזה שחקן עם הכדור, אלא יש הסברים מפורטים שגורמים לנו להבין יותר לעומק את מה שאנחנו רואים. הפעם אני מבטיח לא לרדת על אותם אנשים, לשם שינוי.

יכול להיות שהתשובה לשאלה בה אנחנו עוסקים היא משהו באמצע. הכדורגל פשוט ועממי, רק ברמות הנמוכות. במשחק בשכונה, כששחקן יריב מבקיע ומבקיע, מצמידים לו שמירה אישית. אחד כזה שידבק אליו כל הזמן. אם המגן סביר אז גם סביר להניח שהתפוקה של התוקף תרד משמעותית. ואת זה מספר לכם מניסיון שחקן קט רגל רע ששיתק חלוץ מריח שערים. לעומת זאת, בשביל לעצור את מסי, או אפילו עומר דמארי, צריך יותר מזה. שמירה צמודה או כפולה (רק על הראשון, לא צריך להיסחף) תאפשר יתרון מספרי לקבוצה שלו ושטחים מתים שאפשר לנצל להבקעת שערים.

קשה לשחק כדורגל פשוט ולהצליח, כי אז הכול שקוף והיריב ידע מה הצעד הבא שלך ויעצור אותך. נדרש תחכום, גם אם זה לא בדיוק מתאים למשוואת הכדורגלן הטיפש שיוצא עם דוגמנית ובקושי סיים תיכון. אין לי ספק שמאמן בבונדסליגה מתכונן במשך ימים שלמים, כל יום כמה שעות, לקראת המשחק במחזור הקרוב. הוא רואה משחקים בוידיאו, מחפש שחקנים בולטים ונקודות תורפה אצל היריבה. הוא רואה במה הם חזקים. איך האווירה במשחקים הביתיים שלה. אחרי שהוא מסיים את הכל הוא מתאים את הקבוצה שלו כדי שתתמודד בצורה הטובה ביותר שהיא יכולה מול אותו יריב X, ואז הוא מעביר את כל החומר לשחקנים שלו באימונים. לא כזה פשוט אחרי הכול.

אפשר לחשוב על אינסוף עבודות קלות יותר מלהכין קבוצה למשחק. מפועל ייצור ועד טכנאי מחשבים. חקלאי ובנקאי. בחלק גדול מהזמן גם המאמן הממוצע היה מסכים להתחלף איתם, כשצולבים אותו אחרי תוצאות לא משכנעות, לפעמים בודדות בלבד.

אולי עם הזמן, כשאנשים יתייחסו יותר ברצינות לכדורגל, המעמד שלו יעלה. הוא יהפוך ליותר ממשחק פופולארי עם דעה קדומה שהוא דורש חצי תא במוח, ויסתכל מהבחינה הזאת בלבן של העיניים לענפים כמו טניס וכדורסל. במוזיקה מה שהכי אהוב הוא בדרך כלל רע וממוסחר מידי, בספורט זה שונה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

יוניון קומרסיו הפסידו 0-1 בליגה הראשונה בפרו ליוניברסיטריו והשער היחידי במשחק הגיע מרגלי רנסו רינוס, שחקנה של קומרסיו.

לאחר המשחק רינוס צייץ בטוויטר: "אני מרגיש רע מאוד. זו אשמתי שהפסדנו היום. אני רוצה להתנצל בפני חברי לקבוצה ופבני כל האוהדים".

צפו בשער העצמי הכי מגוחך שתראו העונה:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הפרארי האדומה של מריו בלוטלי, חלוצה של מילאן, עברה ונדליזם קל של אוהדים, לאחר שהחלוץ סירב לחתום לאוהד.

לאחר שסירב לחתום, בלוטלי היה קורבן של תעלול כאשר מכונית היוקרה שלו נעטפה בכמויות אדירות של נייר טואלט.

המקרה התרחש בלוגאנו ביום חמישי בערב, כאשר החלוץ ראה את מה שהאוהדים עשו לרכב הרבה אחרי שהם עזבו את המקום.

הנה תמונה של המכונית של בלוטלי עטופה בנייר טואלט:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

לאחר שני מחזורים בליגה השנייה בארגנטינה עושה רושם שאלדוביסי הולכת להיות בשר תותחים.

לאחר שהפסידו בחוץ 0-3 במחזור הראשון, אלדוביסי הפסידו 0-1 בבית במחזור השני בזכות שער מגוחך ביותר.

חואן פאבלו פריירה מקבוצת פרו קיבל כדור חוץ, ולאחר שהקפיץ את הכדור מספר פעמים, הכניס כדור קשתי אל תוך רחבת אלדוביסי.

הכדור של פריירה היה קצת חזק, וקיפץ לכיוון השוער באיטיות, וכשהיה נראה שהשוער פבלו קמפודוניסו עומד לתפוס את הכדור בניחותא, קרה מקרה מוזר ביותר.

קמפודוניסו הראה יכולות תפיסה כמו של הכלבה שלי, והכדור חמק מבין ידיו והתגלגל באיטיות אל תוך הרשת. עלובלאסו!

צפו בשער המגוחך:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

שמי עמוס, 25, אוהד ארסנל מושבע מעל לעשור (12 שנים ליתר דיוק). לאחר ששרדתי את תקופת המבחנים האחרונה מצאתי לנכון להתחיל לכתוב טור שבועי אשר יעסוק בקבוצה, שחקניה, משחקיה, ושאר ירקות. חשוב לי לציין שככותב אשר מביע דעה ככל הנראה אבחר שלא להיכנס לפרטים מדויקים מדי שכן ברצוני לגרום לכם הקוראים ליהנות ממידע "נגיש" ולא לבחוש במספרים/ ספקולציות יתר על המידה. במילים אחרות – אתן לכם האוהדים וכמובן גם לאלה מבינכם שעדיין חושבים שכל קבוצה היום חייבת להחזיק שייח' או אוליגרך כדי לזכות באליפות, טעימה רצינית מעולמו של חובב (ולא בהכרח מומחה) כדורגל בכלל ותותחן בנשמה בפרט.

עוד דבר שחשוב לי לציין הוא שלאורך השנים (אשר מסיבות ברורות הצליחו לתסכל את עבדכם הנאמן) פיתחתי שפה שנונה במקרה הטוב ועוקצנית להחריד במקרה הרע, כך שעמכם הסליחה. חשוב לי קודם כל לחלוק עם מי שמעוניין את דעותיי וכמובן לשמוע את שלכם. בתור התחלה ומכיוון שלא מתחשק לי להראות תלותי, אחלק את הטור לשני חלקים – האחד (אותו תקראו מיד) יתמקד במצב הקבוצה לאחר משחקי טרום העונה והשני שייראה אור לקראת סוף השבוע יכין אותנו לקראת משחק הפתיחה מול אסטון וילה בשבת.

אני בכוונה לא נוגע בתרבות הרכש של המועדון ורמת ההצלחה מהסיבה הפשוטה שלא מודדים הצלחה לפחות בעיניי בעזרת גביעים ותארים בלבד, כי עם כל הכבוד לאלופות האחרונות שהיו לאנגליה בשנים האחרונות (להוציא את היונייטד) זה פשוט מריח רע ומזויף. עוד דבר, אני לא מנסה להבין או להראות הבנה במצבנו הכלכלי שככל הנראה עדיין משפיע בצורות מסוימות גם אם זה רק עוזר למאמן שלנו, עליו אדבר בהמשך, להאמין יותר בקבוצה הקיימת ולאטום את הכיס.

אז זהו, בואו נתחיל! וואו, סופסוף מתחילה העונה ולמרות התחזיות הקשות של הפרשנים ובראשם הווארד ווב (כן, הלכתי לשם) אני מאמין. במה? ביכולת שלנו לתת הכול, לספק תצוגות מרשימות ועדיין להשאיר לעצמנו מקום להפסיד. כי מי בעצם מחפש לאהוד קבוצה שרק מנצחת? אותי זה משעמם, וגם בתקופה הבלתי מנוצחת שלנו ב-04' כבר לא ממש ידעתי מה לחשוב, למרות הריגוש.

לאחר שבעה משחקי הכנה (אם תצליחו להחשיב חבורת אסייתיים מיניאטוריים שמתרוצצת בין הרגליים ובעיקר משתדלת שלא להפריע) חזרנו ארצה למולדת הכדורגל רק כדי לשחרר את הבחורים למשחקי נבחרות אחרונים לקראת העונה הבאה עלינו לטובה. אותם משחקים הוכיחו מעל לכל ספק מספר פרטים אשר היו ידועים עוד קודם לכן אבל היו זקוקים לחידוד: ראשית, אוליביה ג'ירו הצליח להתאקלם בעמדת החלוץ המרכזי לאחר עונה ראשונה לא פשוטה בה נאלץ למלא את החלל שהותיר רובין "מחליפים לי את הברך, מיד אשוב" וואן פרסי בתום עונת כיבושים חלומית. ג'ירו הוכיח שמדובר בחלוץ רחבות אימתני, המסוגל להקשות על הגנות לאורך כל המשחק גם כשהכדור מחוץ להישג רגליו. לדעתי אין שום צורך בחלוץ נוסף, שכן גם לוקאס פודולסקי (להלן פולדי) וגם תיאו וולקוט (להלן תיאו) מסוגלים לאייש עמדה זו ומאזן הכיבושים שלהם אשתקד הוכיח זאת בהחלט. אם למישהו יש טענה שזה לא קוו קדמי של אלופה, שייבושם לו – אנחנו לא מדברים בשפת האליפות, אנחנו מדברים בשפת ה"תקנה כרטיס וגם אם נפסיד, לא תתחרט שבאת". השלושה משלימים זה את זה כשתיאו מספק את הברק והמהירות, פולדי את הסיומת והרוע וג'ירו את המוטיבציה והמסה. עד כאן מחדר החדשות של שחקני החוד.

שנית, חובה עלינו לרכוש קשר אחורי חזק, מהיר ומנוסה שיעזור לנו בקרבות האמצע מול טיפוסים מפוקפקים כמו מייקל קאריק מהיונייטד, ראמירז מצ'לסי ויאיא טורה מהסיטי. מיקל ארטטה, או בשמו השני "בסטיאן שוויינשטייגר לעניים", אמנם הצליח להסתדר בסך הכול ולייצב את הקבוצה ברוב המקרים, אבל בניגוד לעמדות החלוץ והקישור ההתקפי, בעמדת הקשר ההגנתי קשה יותר "למלא חורים" ולקוות לטוב, הרי תפקידו העיקרי של האחרון הוא לבטל את התקפות היריב מהיסוד ולהקשות עליו ככל הניתן. ארטטה איטי יחסית, נמוך ולא מסיבי במיוחד ועל כן מצאנו את עצמנו פעמים רבות מוציאים כדורים סתמיים מהרשת, רק כי שחקנים כמו אהרון ראמזי וג'ק ווילשר בחרו ללכת עם הראש בקיר ולמסור כדורים קשים מדי כך שלבסוף נוצרו כמעט יש מאיין התקפות מתפרצות שגרמו להגנה לעבוד שעות נוספות. מה הבעיה עם זה אתם שואלים? בדיוק, חלוץ חוד חדש שמרגיש את צילם של האוהדים בכל יריקה על הדשא לאחר החמצה.

למזלנו הטוב, ארסן וונגר (מאסטר ספלינטר למביני עניין) הועיל בטובו לבחון קשר אחורי קולומביאני בשם סבסטיאן פרז, 20, שכבר צבר מעל ל-10 הופעות במדי קולומביה 20-U  ומול מנ' סיטי הזכיר לכולנו איך נוכל להיראות כשבמרכז המגרש יחכה פיטבול עצבני לכל כדור תועה – מקווה מאוד שיישאר. כמו-כן רצות כבר כמה ימים שמועות על שחקנה של באיירן מינכן, לואיז גוסטאבו, כמועמד בכיר להצטרף בקרוב. אני פחות בונה עליו לאור נסיון העבר שלנו עם שחקנים מוכחים סטייל היגוואין ויובטיץ', אבל בהחלט אשמח לראותו אתנו מתפקד כגרסה הברזילאית של פאטריק וויירה האגדי.

שלישית, זו ה-עונה של שחקנים כמו לורן קוסשיילני, סנטי קזורלה ואלכס (חסכתי לעצמי את שמו האמצעי אבל בעצם כתבתי יותר מילים רק כדי להתייחס לכך) צ'מברליין.

הראשון מתחיל את עונתו הרביעית במועדון שהעלה אותו לגדולה ולהרכב הראשון של נבחרת צרפת, כאשר מאחוריו מספר הופעות הירואיות לצידו של פר מרטרסאקר בחוליית ההגנה. זו העונה שתגרום לו ליישם את כל שלמד לאחרונה ובאמת להראות סמכות בחלק האחורי – תוך שמירה על המגמה הנפלאה בה החל סביב אמצע העונה שעברה.

על קזורלה אין הרבה מה להגיד, מלבד שמדובר בכישרון עולמי שכנראה לעולם לא יקבל את הקרדיט לו ראוי בנבחרת האדומה רק בגלל ששם משפחתו של מתחרז עם חימייסטה, באבי או שמאברגס. לאחר שהתאקלם הן בעמדת הקשר ההתקפי שמאחורי החלוצים והן כקיצוני שמאלי, הצליח הספרדי הקטן לגרום לכל העולם להבין שיש כישרון מחוץ לברצלונה ומדריד.

צ'מברליין (להלן אוקס) הוא הכישרון הגדול ביותר שנקנה מסאות'המפטון מאז תיאו וולקוט אבל במקום להתעסק רק ב"כמה מהר אני מסוגל לרוץ", הילדון הזה ניפח את עצמו ופיתח בעיטה קטלנית מרחוק – אספקטים שתיאו כנראה לא יכיר מקרוב גם בגיל 40.

כל השלושה יובילו, ככל הנראה ואם ירצה ה' את הקבוצה בשנים הקרובות ויחזירו את האופי שכל כך היה חסר לנו מאז עזבו אליליי – ליונברג, הנרי, וויירה, פירס, קמפבל, להמן ושות'. COYG!

אם-כן, ניתן לסכם את ה"בלוג" הראשון במשפט הבא: עונה מעניינת לפנינו, שכבר התחילה בתצוגות ענק מול האסייתים, המשיכה בטורניר האמירויות שחזר לאחר שנת האולימפיאדה ונתן לבחורים את האופציה להראות אופי מול נאפולי ויום לאחר מכן גם להעלות את דידייה דרגובה  באוב ולקינוח גם כמה רגעים נוסטלגיים בהם הזכרנו לסיטי מהו מקומם הטבעי, לפני הניתוחים הפלסטיים.

נ.ב- לאחר כל משחק עליו אדבר, אוסיף שלושה אלמנטים שיחזרו על עצמם לאורך העונה:

1."הגול שלא היה" – מהלך נפלא שלא הוליד שער ותפקידי יהיה להצביע על הטעות ולתת נקודות לשיפור או במילים אחרות, מה אני כשחקן הייתי עושה אחרת.

2. "השחקן ה-15" – שחקן שלא עלה כמחליף אבל היה יכול לשנות את המשחק בצורה כלשהי, לטובתנו.

3. "סופר סייד-קיק" – למרות שיהיו כנראה גם משחקים בהם נפסיד, תמיד נמצא את נקודת האור (השחקן המצטיין) באותו מחזור. הכול טוב ויפה, רק שלא לזה התכוון המשורר! אני ארצה לדבר על השחקן השני בטיבו, הרי אצלנו זה ידוע שגם למספר 2 מגיע פרס.

 עד לפעם הבאה… בהצלחה לכולנו!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם