אישה בת 23 התעוורה בגלל טעות קטלנית שמיליוני אנשים עושים בכל יום

עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, עדשות מגע הן חלק בלתי נפרד משגרת הבוקר. הן מעניקות חופש ממשקפיים, נוחות וביטחון עצמי. אך עבור קייטי, אחות מוסמכת ואם לארבעה, העדשות הפכו מסמל של נוחות לסיוט רפואי ששינה את חייה. הטעות שלה הייתה כזו שרבים מאיתנו עושים מבלי לחשוב פעמיים: היא השאירה את העדשות בעיניה למשך זמן רב מדי, ולעיתים אף התקלחה איתן.

הרגע שבו הכל השתנה

הסיפור מתחיל בבוקר רגיל, כאשר קייטי התעוררה עם תחושה מוזרה בעינה הימנית. מה שהתחיל כגירוי קל, המזכיר גרגיר חול שנתקע בעין, הפך בתוך שעות ספורות לכאב "בלתי נסבל", אותו תיארה ככאב "קשה יותר מלידה". "הרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי בתוך גלגל העין," סיפרה בראיון שהפך לוויראלי.

בתוך זמן קצר, הראייה בעין ימין נעלמה לחלוטין. קייטי הובהלה לבית החולים "מורפילדס" בלונדון, שם הרופאים נאלצו לבצע הליך טראומטי של גירוד פני השטח של קרנית העין כדי לנסות ולאבחן את סוג הזיהום שתקף אותה.

Shutterstock

הטעות הגורלית: נוחות על חשבון הבריאות

קייטי הודתה כי לאורך שנים היא פיתחה הרגלים מסוכנים. היא החלה להרכיב עדשות מגע יומיות כבר בגיל 17, אך במקום להוציא אותן בכל ערב כפי שמורה היצרן, היא החלה להשאיר אותן בעיניים למשך ימים, ולעיתים אף שבועיים ברציפות.

"עשיתי את זה מתוך נוחות," הסבירה. "הראייה שלי הייתה גרועה מאוד ושנאתי את העובדה שאני מתעוררת בבוקר ולא יכולה לראות כלום עד שאני מוצאת את המשקפיים או שמה עדשות. חשבתי שלי זה לא יקרה, כי עשיתי את זה כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתבש."

האויב הבלתי נראה: חיידקים וטפילים

הרופאים אבחנו כי קייטי סובלת מזיהום חיידקי חמור שנגרם כתוצאה מכך שהעדשה שימשה כ"חממה" לחיידקים. כאשר משאירים עדשה בעין למשך הלילה או מתקלחים איתה, לחות נלכדת בין העדשה לקרנית. מים מהברז, למשל, אינם סטריליים. הם עלולים להכיל חיידקים או טפיל מסוכן בשם "אקנתאמבה" (Acanthamoeba).

הטפיל הזה ניזון מהקרנית ועלול לגרום לנזק בלתי הפיך תוך זמן קצר מאוד. במקרה של קייטי, החיידקים נלכדו מאחורי העדשה, התרבו וגרמו לדלקת חמורה שחסמה את הראייה שלה לחלוטין.

ההשלכות הנפשיות והיומיומיות

האובדן הפתאומי של הראייה השליך על כל היבט בחייה של קייטי. היא נאלצה להפסיק לעבוד כאחות, חשה שאיבדה את עצמאותה ולא יכלה אפילו לנהוג. "הייתי בדיכאון עמוק," היא משחזרת. "חשבתי שלא אזכה לראות את הילדים שלי גדלים. אפילו מטלות פשוטות כמו הכנת בקבוק לתינוק הפכו למשימה בלתי אפשרית; הייתי שופכת את החלב לכל עבר כי לא הייתה לי תפיסת עומק."

במשך שבועות היא נאלצה להזליף טיפות עיניים אנטיביוטיות מדי שעה – גם במהלך הלילה – כדי להילחם בזיהום. היא חבשה רטייה על עינה והמתינה בחרדה לדעת האם הראייה תחזור אי פעם.

סוף טוב עם מסר חשוב

למרבה המזל, לאחר חמישה שבועות של טיפול אינטנסיבי וייסורים, ראייתה של קייטי חזרה למצבה התקין. עם זאת, החוויה הותירה בה צלקות רגשיות עמוקות והחלטה נחרצת: היא לעולם לא תרכיב עדשות מגע שוב.

"אני מודה לאלוהים שאני יכולה לראות שוב, אבל המחיר היה כמעט כבד מדי," היא אומרת. היום היא מקדישה את זמנה להפצת המודעות לסכנות הטמונות בשימוש לא נכון בעדשות מגע.

כללי ברזל לשמירה על העיניים (על פי מומחים בכתבה):

  1. לעולם אל תישנו עם עדשות מגע: אלא אם כן מדובר בעדשות ספציפיות שאושרו לכך על ידי רופא. השינה עם עדשות מפחיתה את כמות החמצן המגיעה לקרנית ומגדילה את הסיכון לזיהום פי 6 עד 8.

  2. מים ועדשות לא מתערבבים: הסיר את העדשות לפני מקלחת, שחייה בבריכה, בים או כניסה לג'קוזי. מים אינם סטריליים.

  3. היגיינה היא המפתח: שטפו ידיים היטב עם סבון וייבשו אותן לפני כל מגע עם העדשות.

  4. אל תזלזלו בכאב: אם העין אדומה, כואבת או מפרישה דמעות באופן חריג – הוציאו את העדשות מיד ופנו לרופא.

הסיפור של קייטי הוא תזכורת חדה לכך שפעולה שנראית לנו חסרת משמעות, כמו דחיית הוצאת העדשות בכמה שעות או מקלחת מהירה איתן, עלולה להסתיים באסון. אל תקחו את הראייה שלכם כמובנת מאליה.

אם הציפורניים שלכם נראות ככה – ייתכן ואתם סובלים ממחלות שונות. זה מה שצריך לדעת

מניקור עשוי לכסות על חריצים, גבשושיות או פגמים בציפורניים, אך לק מבריק לא יכול להסתיר את המחלות שעלולות להסתתר בתוך גופכם. הציפורניים שלכם הן הרבה יותר מאשר רק משטח לקישוט; הן משקפות את הבריאות הכללית שלכם וכל חריגה בהן עשויה להצביע על בעיה פוטנציאלית בכבד, בריאות או בלב.

בריאות הציפורן היא לעיתים קרובות מראה למה שקורה בתוך הגוף שלנו. כאשר מתרחשים שינויים, הם עשויים לסמן מצבים בריאותיים שונים או פשוט לשקף תהליכי הזדקנות נורמליים. פסים על הציפורניים יכולים להיות בלתי מזיקים, אך לפי הספרייה הלאומית לרפואה (NCBI), חריצים בציפורניים עשויים לספק גם תובנה לגבי "ביטויים מערכתיים מרושעים יותר", המעידים על בעיות בריאותיות בסיסיות. בכתבה זו, נחקור את הסוגים השונים של פסים וחריצים בציפורניים, מה הם עשויים להביע ומתי כדאי לשקול פנייה לייעוץ רפואי.

Shutterstock

1. פסים אנכיים (לאורך הציפורן)

פסים אנכיים, או חריצי אורך, הם נפוצים מאוד ובדרך כלל רצים מהבסיס (הקוטיקולה) ועד לקצה הציפורן. ברוב המקרים, אלו הם סימנים להזדקנות טבעית. ככל שאנו מתבגרים, קצב התחלופה של תאי הציפורן מואט, והחריצים הופכים בולטים יותר – בדומה לקמטים המופיעים על העור.

עם זאת, במקרים מסוימים, הם עשויים לשקף חסרים תזונתיים, כגון מחסור במינרלים או ויטמינים מסוימים כמו ויטמין B12, מגנזיום או ברזל. אם החריצים האנכיים מופיעים פתאום או הופכים מודגשים מאוד, מומלץ לבדוק מצבים כמו אנמיה או בעיות בבלוטת התריס (היפותירואידיזם), שעלולות לגרום לציפורניים להיות גם שבירות ומתפוררות.

2. פסים אופקיים (לרוחב הציפורן) – קווי בו (Beau's Lines)

חריצים אופקיים או שקעים עשויים להצביע על דאגות בריאותיות ספציפיות וחמורות יותר. אלו מכונים "קווי בו". שקעים אופקיים אלו יכולים להופיע לאחר טראומה פיזית לציפורן, אך גם כתוצאה ממחלות קשות.

הופעת החריצים הללו קשורה לעיתים קרובות להפרעות זמניות בצמיחת הציפורן הנגרמות על ידי תקופות של מתח עז או מחלה קשה, שכן הגוף עשוי להאט או לעצור זמנית את צמיחת הציפורניים כדי להפנות אנרגיה להחלמה. ה-NCBI מציין כי אם הופעת החריצים היא "פתאומית, הדבר מעיד על התקפה חריפה של מחלה". כאשר קווים אלו מופיעים על כל 20 הציפורניים (בידיים וברגליים), זהו בדרך כלל תוצאה של מחלה מערכתית כגון חזרת, דלקת ריאות, סוכרת לא מאוזנת, מחלות כלי דם היקפיים או אפילו תופעות לוואי של כימותרפיה.

3. פסים לבנים (קווי מירקה – Muehrcke's Lines)

קווים לבנים, מקבילים ואופקיים שאינם משקעים את שטח פני הציפורן עשויים להעיד על בעיות בכבד או בכליות. קווים אלו נוטים להיעלם זמנית כאשר לוחצים על הציפורן ולרוב מופיעים על מספר ציפורניים בו זמנית. ירידה ברמות החלבון בדם, במיוחד אלבומין, יכולה לגרום לפסים לבנים אלו, והם נראים לעיתים קרובות אצל אנשים הסובלים מתת-תזונה או ממחלת כבד כרונית.

4. ציפורניים מחורצות כסימן לפסוריאזיס

אם שטח פני הציפורן נראה מחורץ או מחורר (pitting), זה עשוי להיות סימן מוקדם לפסוריאזיס או לדלקת מפרקים דלקתית. במקרים כאלו, הציפורן עשויה גם לשנות את צבעה, והעור מתחת לציפורן עשוי להיראות חום-אדמדם.

"תזונה לקויה" והפתרונות

עבור רוב האוכלוסייה, חריצים קלים הם נורמליים וניתן לטפל בהם באמצעות שיוף עדין או שינוי באורח החיים. תזונה מאוזנת העשירה בחלבונים, ויטמינים ומינרלים – כגון ביוטין (ויטמין B7), ויטמין E, ברזל ואבץ – יכולה לשפר את מראה הציפורניים לאורך זמן.

ד"ר שרה נוריס, רופאה נטורופתית, מציינת כי "בריאות הציפורניים היא לעיתים קרובות אינדיקטור לצריכה תזונתית לקויה או לעיכול לקוי". לדבריה, ציפורניים שבירות, חלשות ומתקלפות הן התלונות הנפוצות ביותר, ולרוב הן תוצאה של תזונה לא מספקת ולא של מחלה מערכתית קשה.

מתי לפנות לרופא?

הציפורניים שלכם מציעות לכם תובנות יקרות ערך, החל מסימני הזדקנות תמימים ועד לאינדיקטורים של מצבים בריאותיים חבויים. רוב הסיבות קלות לטיפול, אך הן מהוות אינדיקטור טוב לבריאותכם ולכן חשוב לשים לב למה שהן מספרות לכם.

יש לפנות לרופא אם אתם מבחינים ב:

  • שינוי פתאומי במראה הציפורן שלא נגרם מחבלה.

  • חריצים אופקיים עמוקים (קווי בו).

  • שינויי צבע (ציפורניים צהובות, כחולות או פסים כהים מאוד).

  • נפיחות או אדמומיות סביב הציפורן.

לסיכום, הציפורניים הן רק חלק מהפאזל. למרות ששינויים בציפורניים מלווים מצבים רבים, הם לעיתים נדירות הסימן הראשון והיחיד. אם אתם מודאגים מהמראה של הציפורניים שלכם, מומלץ להתייעץ עם רופא עור כדי לשלול בעיות רפואיות ולהבטיח שהגוף שלכם מקבל את מה שהוא צריך כדי "להישאר בחיים" ובריא.

נשארה בחיים! הבעל הציל את אישתו בזכות שיר דיסקו פופולרי משנות ה 70

לפעמים למוזיקה יש כוח לא רק לרפא את הנפש, אלא להציל חיים באופן מוחשי ופיזי. זה בדיוק מה שגילתה גנשה קולינס, אישה מטקסס, שמצאה את עצמה בסיטואציה שכל בן זוג חושש מפניה: קרב על חייו של אהובה ברגע של אימה פתאומית. בזכות תושייה, הכשרה רפואית קודמת, ושיר דיסקו איקוני אחד משנת 1977, הסוף של הסיפור הזה היה מאושר.

 

הרגע שבו הכל השתנה

היום התחיל כיום רגיל לחלוטין עבור גנשה ובעלה, קוואן. השניים סיימו ריצה של שני מייל (כ-3.2 קילומטרים), פעילות גופנית שגרתית עבורם. קוואן ישב על ספסל כדי לנוח בזמן שגנשה עמדה מאחוריו והתמתחה. "הוא פשוט נפל קדימה עם הפנים לתוך האדמה," סיפרה גנשה בראיונות לכלי התקשורת. "הראש שלו פגע בעפר."

גנשה לא איבדה זמן. היא התקשרה מיד למוקד החירום 911. המוקדן בצד השני של הקו הבין במהירות שמדובר באירוע לבבי והנחה אותה להתחיל בפעולות החייאה. קוואן סבל בעבר מבעיות לב קלות ואף עבר הליך של השתלת סטנט (תומכן), אך דבר לא הכין אותם להתמוטטות מלאה כזו באמצע הרחוב.

הקצב שמציל חיים: Stayin' Alive

בעוד המוקדן עוזר לה לספור את הקצב, גנשה נזכרה פתאום בהכשרה שעברה דרך איגוד הלב האמריקאי (American Heart Association). היא נזכרה בטכניקה המפורסמת שמלמדים בקורסי עזרה ראשונה: ביצוע עיסויי חזה לפי הקצב של הלהיט "Stayin' Alive" של להקת הבי ג'יז.

גנשה לא רק חשבה על השיר – היא החלה לשיר אותו בקול רם בזמן שלחצה על חזהו של בעלה. הקצב המדויק של השיר, כ-103 פעימות לדקה, הוא כמעט מושלם עבור החייאה, שכן ההמלצה הרפואית היא לבצע בין 100 ל-120 לחיצות בדקה. השיר מספק את המקצב העקבי והנכון ששומר על זרימת דם למוח ולאיברים החיוניים עד להגעת העזרה המקצועית.

המדע שמאחורי המוזיקה

זה אולי נשמע כמו סיפור מוזר, אבל יש מאחוריו מדע מוצק. מחקר שנערך באוניברסיטת אילינוי מצא כי אנשים שמתאמנים על החייאה תוך האזנה ל-"Stayin' Alive" מצליחים לשמור על הקצב הנכון הרבה יותר טוב מאלו שלא. המילים של השיר – "להישאר בחיים" – הן לא רק מטאפורה במקרה הזה, אלא פקודה ישירה ומעודדת עבור מי שמבצע את העיסויים תחת לחץ עצום.

לאחר דקות מורטות עצבים של עיסויי חזה בלתי פוסקים מצד גנשה, הגיע למקום שוטר שהמשיך את פעולות ההחייאה עד להגעת האמבולנס. קוואן הובהל לבית החולים המקומי כשהוא בתרדמת. בבית החולים גילו הרופאים קריש דם בסטנט הישן שלו, מה שגרם להתקף הלב. הוא עבר ניתוח מעקפים כפול דחוף.

המסר של גנשה

היום קוואן נמצא בתהליך החלמה ומצבו משתפר משמעותית. גנשה החליטה לשתף את סיפורה כדי לעודד אנשים נוספים ללכת וללמוד החייאה. "העובדה שבעלי יכול לחיות יום נוסף היא מתנה," היא אומרת. "זה נותן לנו כל כך הרבה פרופורציות לחיים."

הסיפור הזה משמש תזכורת לכך שכל אחד יכול להציל חיים. אתם לא חייבים להיות רופאים; אתם רק צריכים להכיר את הטכניקה הבסיסית ולזכור את השיר הנכון. איגוד הלב האמריקאי אף יצר בעבר סרטון בכיכובו של הקומיקאי והרופא לשעבר קן ג'ונג, שמדגים בדיוק איך להשתמש בלהיט הדיסקו הזה כדי להציל מישהו מהתקף לב.

בפעם הבאה שאתם שומעים את הבי ג'יז ברדיו, זכרו שלא מדובר רק בקלאסיקת דיסקו נוסטלגית, אלא בכלי רפואי רב עוצמה שיכול להיות ההבדל בין חיים למוות. כפי שגנשה הוכיחה, קצת קצב והרבה תושייה יכולים לחולל ניסים.

שתפו את המידע מציל החיים הזה עם החברים והמשפחה שלכם!

איזו בננה הייתם בוחרים? התשובה שלכם יכולה לחשוף פרטים לא צפויים על הבריאות שלכם

בננות הן מהפירות הכי נפוצים בעולם: קל לקלף, נוח לקחת לדרך, מתוק בדיוק במידה, ומתאים כמעט לכל שעה ביום. חלק אוכלים בננה כי הם אוהבים את הטעם, אחרים כי זה “נשנוש בריא”, ויש כאלה שפשוט קיבלו אחת במשרד או מהילדים. אבל יש דבר שרבים לא שמים לב אליו: הבננה שאתם בוחרים – ירוקה, צהובה, מנוקדת או חומה, לא בדיוק אותה בננה מבחינת מה שקורה בגוף. ככל שהבננה מבשילה, העמילנים שבה משתנים לסוכרים, המרקם מתרכך, וגם הפרופיל התזונתי והעיכול משתנים.

להלן מדריך פשוט ומסודר לפי שלבי ההבשלה – כדי שתדעו מה מתאים לכם יותר, ומתי.

1) ירוקה ולא בשלה

בננה ירוקה היא בדרך כלל קשה יותר, פחות מתוקה, ולעיתים גם “כבדה” יותר לעיכול. אצל אנשים מסוימים היא עלולה לגרום לתחושת נפיחות או אי־נוחות אם אוכלים אותה כמו שהיא. מצד שני, דווקא בשלב הזה יש לבננה יתרון ברור: היא מכילה יותר עמילן עמיד (סוג של פחמימה שמתנהגת קצת כמו סיב תזונתי). המשמעות היא שתחושת השובע יכולה להיות חזקה יותר, ולעיתים יש פחות “קפיצה” מהירה של סוכר בדם ביחס לבננה בשלה מאוד.

עוד דבר שמייחסים לבננות ירוקות הוא תמיכה במערכת העיכול בזכות רכיבים שעשויים להזין חיידקים “טובים” במעי. יש אנשים שמעדיפים לבשל את הבננה הירוקה (כמו במטבחים מסוימים בקריביים ובדרום אמריקה), כי אז היא נעשית רכה יותר, קלה יותר לעיכול, והטעם מזכיר לפעמים תפוח אדמה עדין.

החיסרון העיקרי: בשלב הירוק יש בדרך כלל פחות מתיקות, ולעיתים פחות רכיבים שנוגדי חמצון בהשוואה לבננות בשלות יותר.

2) צהובה, יציבה, בלי הרבה כתמים

זה השלב שרוב האנשים אוהבים: בננה צהובה, עדיין יציבה, מתוקה אבל לא “דבשית” מדי. בשלב הזה רוב העמילן כבר התפרק חלקית לסוכרים טבעיים, ולכן הטעם מתוק יותר והמרקם נעים. זו גם נקודת אמצע טובה בין שובע לבין עיכול קל יחסית.

בשלב הצהוב הבננה נתפסת אצל רבים כבחירה “מאוזנת”: נוח לאכול אותה כמו שהיא, היא מתאימה לפני אימון או כנשנוש בעבודה, והיא משתלבת מצוין עם יוגורט, שיבולת שועל או חמאת בוטנים.

3) מנוקדת – צהובה עם כתמים חומים

כשהבננה מתחילה לקבל נקודות חומות, היא נכנסת לשלב שרבים מכנים “השיא”: מתוקה יותר, רכה יותר, ורוב האנשים מרגישים שהיא גם קלה יותר לעיכול. בשלב הזה הסוכרים הטבעיים כבר גבוהים יותר, ולכן מי שרגיש לשינויים בסוכר בדם לעיתים יעדיף בננה פחות בשלה.

יש גם מי שמדברים על כך שבננות מנוקדות עשויות להכיל יותר רכיבים נוגדי חמצון ככל שההבשלה מתקדמת. לפעמים תראו טענות שנוגעות גם לרכיבים הקשורים למערכת החיסון – חשוב לקחת את זה בפרופורציה: בננה היא לא תרופה, אבל היא בהחלט יכולה להיות חלק מתזונה טובה.

4) חומה ורכה מאוד

כאן אנחנו כבר בשלב שהרבה אנשים מרימים גבה מול הפרי במטבח ומרגישים שהוא “עבר את זמנו”. בפועל, כל עוד הבננה לא רקובה ואין ריח חריג או עובש – בננה חומה היא פשוט בננה בשלה מאוד: מתוקה מאוד, רכה מאוד, ומושלמת למתכונים.

זה השלב האידיאלי לשייקים, עוגות בננה, פנקייק בננה, או ערבוב לתוך דייסה. היא גם נחשבת קלה במיוחד לעיכול עבור אנשים מסוימים – אבל שוב, בגלל רמת המתיקות הגבוהה, לא כולם ירגישו שזה מתאים להם.

מה כל הבננות נותנות לכם – בכל שלב

למרות ההבדלים בין השלבים, יש לבננות כמה יתרונות כלליים:

  • הן מכילות אשלגן, שמוכר כתומך בתפקוד תקין של שרירים ולב.

  • יש בהן גם ויטמין B6 ורכיבים תזונתיים נוספים שתומכים בתהליכים שונים בגוף.

  • בננות מספקות פחמימות יחד עם סיבים, ולכן הן יכולות לתת אנרגיה יחסית מהירה אבל לא “ריקה”.

  • הן כוללות גם טריפטופן, חומר שהגוף משתמש בו כחומר גלם ליצירת סרוטונין – מה שמתחבר לתחושת רוגע ומצב רוח (זה לא קסם, אבל יכול להשתלב בתמונה הכללית).

איך לבחור נכון לפי המטרה שלכם?

  • רוצים פחות מתוק ושובע גבוה יותר? לכו על ירוקה–צהבהבה.

  • רוצים איזון וטעם קלאסי? צהובה יציבה.

  • רוצים מתוק יותר וקל לעיכול? מנוקדת.

  • רוצים לאפות/לשייק? חומה ורכה.

ולסיום טיפ קטן: אם קניתם בננות והן מבשילות מהר מדי, אפשר לשים אותן במקרר כדי להאט את ההבשלה. הקליפה אולי תכהה, אבל החלק הפנימי יישמר טוב יותר לעוד זמן.

'ילד הרפאים' היה כלוא בתרדמת במשך 12 שנים – מה שהוא שמע בתקופה הזו רודף אותו עד היום

יש סיפורים שנשמעים כמו תסריט הוליוודי, אבל מאחוריהם עומדת מציאות כואבת מאוד. כזה הוא סיפורו של מרטין פיסטוריוס – ילד מדרום אפריקה, שנכנס למצב שנחשב במשך שנים ל“צמח” או “חסר הכרה”, בעוד שבפועל הוא הלך והתעורר מבפנים… בלי יכולת לדבר, לזוז, או להודיע לאף אחד שהוא שם.

ההתחלה: כאב גרון שהפך לסיוט מתמשך

הכול התחיל בינואר 1988. מרטין, אז בן 12, חזר מבית הספר והתלונן על כאב גרון. בהתחלה זה נשמע כמו מחלה רגילה של ילדים – משהו שיעבור עם מנוחה. אבל במקום להשתפר, מצבו הלך והחמיר. בחודשים שאחרי כן הוא נחלש משמעותית, איבד בהדרגה יכולות בסיסיות, והגוף שלו התחיל “לכבות” תפקודים אחד אחרי השני.

עם הזמן, כך תואר, השרירים שלו הידלדלו, כפות הידיים והרגליים התעוותו, עד שלבסוף הוא החליק למצב של תרדמת ומאוחר יותר שיתוק כמעט מוחלט. הרופאים איבחנו זיהום מוחי הקשור לדלקת קרום המוח מסוג קריפטוקוקית ולשחפת במוח, אבל גם הם לא הצליחו להסביר בוודאות איך בדיוק הגיע למצב הקיצוני הזה.

“אין לנו מה לעשות יותר”: האבחנה ששברה את המשפחה

בשנה הראשונה שבה מרטין נמצא במצב שנחשב “וגטטיבי”, הוריו, רודני וג’וא, קיבלו מסר שמעט הורים יכולים לשמוע בלי לקרוס. נאמר להם שאין עוד מה לעשות, ושמבחינה מוחית בנם מתפקד כמו תינוק בן כמה חודשים. במילים אחרות: שייקחו אותו הביתה, יטפלו בו, ויחכו לסוף.

אבל הם לא ויתרו. הם חיו בתוך שגרה כמעט בלתי אפשרית, שבה כל יום היה מרתון של טיפול, דאגה ועייפות. רודני, אביו של מרטין, היה קם לפנות בוקר, מלביש אותו, מסיע אותו למוסד טיפולי, ובערב חוזר לשגרת רחצה, האכלה והשכבה. גם בלילה הוא לא באמת ישן, הוא שם לעצמו שעון כל שעתיים כדי להפוך את בנו במיטה ולמנוע פצעי לחץ.

ההתעוררות השקטה: הוא רואה ושומע – אבל כלוא

ואז, אחרי כמה שנים בתוך אותו מצב קפוא, קרה הדבר המצמרר: מרטין התחיל להתעורר בהדרגה. הוא יכול היה לראות ולשמוע את מה שקורה סביבו – אבל הגוף לא שיתף פעולה. הוא לא הצליח להרים יד, להזיז אצבע, או להוציא מילה. הוא תיאר תחושה כאילו הוא “מכוסה בבטון”: המוח ער, אבל הגוף רחוק, זר, לא נשלט.

הבעיה הייתה שאף אחד כמעט לא הבחין בכך. המטפלים סביבו התנהלו כאילו אין שם אדם שמבין. עבור מרטין זו הייתה תקופה טראומטית במיוחד: להיות מודע, להרגיש הכול, לפחד, להתבייש, לכאוב, בלי יכולת להגיד “אני כאן”. באחת החוויות שהותירו בו צלקת, הוא שמע משפט קשה במיוחד מאמו, שנאמר מתוך ייאוש ושבירה מוחלטת. גם היא הסבירה בהמשך שלא מדובר בחוסר אהבה, אלא באדם שנשבר תחת עומס של שנים.

הרגע ששינה הכול: המטפלת שהבחינה במה שאחרים פספסו

נקודת המפנה הגיעה כשמטפלת בארומתרפיה בשם וירנה ואן דר וולט שמה לב לדברים זעירים: הבעות קלות, מבטים, חיוך כמעט בלתי מורגש, הנהון דק. מבחינתה, זו לא הייתה “תנועה אקראית” – אלא שפה.

בעקבות ההתעקשות שלה, המשפחה פנתה למרכז לתקשורת תומכת וחלופית באוניברסיטת פרטוריה. שם נערכו למרטין הערכות שהראו שהוא אכן מודע ויכול להגיב. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אישר בצורה מסודרת: הוא לא “נעלם”. הוא היה שם.

מחשב אחד, קול סינתטי – וחזרה לחיים

הוריו קנו לו מחשב עם תוכנת תקשורת. דרך עבודה קשה, טיפול ממושך והרבה התמדה, מרטין למד לבחור מילים, לכתוב מסרים, ולהפעיל קול סינתטי ש”מדבר” עבורו. לאט לאט, אחרי שנים של שתיקה, הוא התחיל לתקשר, ולהחזיר לעצמו זהות בעולם.

בשנים הבאות הוא בנה את עצמו מחדש: למד לקרוא ולכתוב טוב יותר, התפתח בתחום המחשבים, ובהמשך גם השתלב בעבודה. בשלב מסוים קיבל תפקיד במרכז בריאות, ובהדרגה פתח לעצמו דלתות לעולם שחשב שלא יחזור אליו לעולם.

אהבה, נישואים, ועתיד שלא האמין שיגיע

בהמשך חייו הוא למד בניית אתרים, סיים לימודים אקדמיים, ובשנת 2008 הכיר את ג’ואנה, אישה שראתה מעבר למגבלה ולמצב הרפואי. היא הדגישה שהיא לא “מטפלת” שלו אלא בת זוגו. זמן קצר לאחר מכן הוא הציע לה נישואים, והשניים התחתנו ב-2009. בהמשך הם קבעו את חייהם באנגליה, שם מרטין עבד כמעצב/בונה אתרים.

Facebook/Martin Pistorius

הסיפור של מרטין פיסטוריוס מטלטל כי הוא מזכיר אמת לא נוחה: לפעמים אנשים שאינם יכולים לדבר או לזוז עדיין חווים, מבינים וזוכרים. זהו גם סיפור על טעות באבחון, על כוח של משפחה שלא נשברת, ועל מטפלת אחת שהסכימה להקשיב ל“שקט”, ולגלות בתוכו אדם חי. מרטין עצמו הפך את מה שנראה כמו סוף מוחלט להתחלה חדשה: איטית, כואבת, אבל אפשרית – עד כדי חיים מלאים יותר ממה שמישהו סביבו העז לדמיין.

רופאים חקרו את ה-DNA של אישה בת 117 – ומצאו מזון אחד שמאריך חיים

רבים חולמים לחיות יותר שנים, ולא רק יותר שנים, אלא שנים טובות ובריאות. המדע מתקדם במהירות, אבל לפעמים הרמזים הכי מעניינים מגיעים דווקא מסיפור חיים יוצא דופן של אדם אחד. כך קרה עם מריה ברניאס מוררה, אישה אמריקאית־ספרדייה שחיה עד גיל 117 ונחשבה בשנותיה האחרונות לאדם המבוגר ביותר בעולם שחי באופן מאומת. לפני מותה היא ביקשה בקשה חריגה: שהרופאים והחוקרים יבדקו את הגוף שלה ואת ה-DNA שלה, כדי להבין איך ייתכן שהיא הגיעה לגיל כזה – ועוד כשהיא מתפקדת יחסית טוב.

Wikipedia Commons / Family of Branyas Morera

בקשה יוצאת דופן לפני מותה

מריה נולדה בארצות הברית ב־4 במרץ 1907, שנים ספורות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במהלך חייה היא ראתה שני מלחמות עולם, החלפת עשרות מנהיגים, ומהפכות טכנולוגיות ששינו לחלוטין את העולם: מהימים שבהם אנשים כמעט לא טסו, ועד עידן האינטרנט והרשתות החברתיות.

למרות שנולדה בסן פרנסיסקו, משפחתה עברה לספרד בשנת 1915 והתיישבה בקטלוניה. המסע לא היה קל: אביה חלה ומת מסוף שחפת ריאתית לקראת סוף הדרך. אך מריה עצמה המשיכה לבנות את חייה בספרד, ובסופו של דבר חיה שם את מרבית שנותיה.

בשלבים האחרונים של חייה היא ביקשה שהמדענים יבחנו את ה-DNA שלה ואת הפרופיל הביולוגי שלה – מתוך תקווה שהממצאים יעזרו לאחרים להבין איך אפשר להגיע לאריכות ימים, ואולי גם לפתח דרכים לשפר את הבריאות בגיל מבוגר.

מה מצאו בבדיקות?

הבדיקה הובילה צוות חוקרים בספרד, שכלל מומחים מאוניברסיטת ברצלונה וממכוני מחקר רפואיים, לאסוף דגימות ולנתח תאים ומאפיינים גנטיים. המטרה הייתה להבין למה אצל רוב האנשים הזדקנות מגיעה עם יותר מחלות – ואילו אצל מריה התמונה הייתה שונה.

החוקרים תיארו ממצאים מפתיעים במיוחד: לפי הסמנים הביולוגיים שלה, הגוף של מריה “נראה” צעיר יותר מכפי שמראים השנים בלוח השנה – בהערכה של כ־10 עד 15 שנים צעיר מגילה בפועל. במילים אחרות, בגיל 117 היא נחשבה מבחינת חלק מהמדדים למעין “בת מאה אנרגטית”.

בנוסף, נמצאו אצלה רמות נמוכות במיוחד של “כולסטרול רע” ושל טריגליצרידים, לצד רמות גבוהות של “כולסטרול טוב”. אלה מדדים שמתקשרים לעיתים לסיכון נמוך יותר לבעיות לב וכלי דם, והם בלטו לטובה גם ביחס לגילה הקיצוני.

Maria Branyas Morera in 1925 / Wikipedia Commons

החוקרים לא ייחסו הכול לגנטיקה בלבד. הם הדגישו שמריה חיה גם באורח חיים שנחשב “נקי”: היא התעמלה באופן קבוע, נמנעה מעישון ומאלכוהול, ושמרה על קשרים חברתיים פעילים – שילוב שמוכר כמגן בריאותי בגיל מבוגר.

ואז הגיע הפרט שהפך לכותרת מסקרנת במיוחד: למריה הייתה חיבה יוצאת דופן ליוגורט. לפי הדיווחים, היא נהגה לאכול יוגורט באופן קבוע, אהבה במיוחד מותג ספרדי מסוים, והעדיפה יוגורט עם רכיבים פרוביוטיים – כלומר כזה שמכיל חיידקים “טובים” שעשויים לתמוך במערכת העיכול ולהפחית תהליכי דלקת. הבוקר שלה, כך תואר, התחיל לעיתים קרובות עם שייק שכלל שמונה סוגי דגנים שונים.

גם הטלומרים נכנסו לתמונה

מעבר לשומנים בדם ולאורח החיים, החוקרים הסתכלו גם על הטלומרים – “כיפות” קטנות בקצות הכרומוזומים, שמתקצרות עם השנים. בדרך כלל טלומרים קצרים נקשרים לסיכון תחלואה ותמותה גבוה יותר, אבל אצל אנשים בגיל קיצוני מאוד התמונה פחות ברורה.

במקרה של מריה, צוין שהטלומרים שלה היו קצרים, אך החוקרים העלו אפשרות שבאופן מעניין דווקא מצב כזה עשוי לפעמים להגביל התרבות של תאים בעייתיים – ובתרחישים מסוימים אפילו להפחית סיכון להתפתחות תהליכים סרטניים. זו לא הוכחה חד־משמעית, אבל זו אחת ההשערות שמדענים מעלים כשהם מנסים להבין “פרדוקס” של אנשים שחיים הרבה מאוד שנים יחסית בבריאות לא רעה.

בשורה התחתונה של המחקר, החוקרים הדגישו רעיון חשוב: גיל מתקדם מאוד ובריאות ירודה לא חייבים להיות אותו דבר. ייתכן שאפשר להפריד בין “להיות זקן” לבין “להיות חולה” – ולפענח מהם המרכיבים שמאפשרים לאנשים מסוימים להזדקן אחרת.

Super Àvia Catalana / X

העצה האישית שלה לחיים ארוכים

מריה הפכה לאדם המבוגר ביותר בעולם אחרי מותה של נזירה צרפתייה מוכרת בתחילת 2023. היא החזיקה בתואר הזה עד מותה באוגוסט 2024, בגיל 117 שנים ו־168 ימים. בין היתר היא שרדה גם את מגפת הקורונה – ואף החלימה מנגיף הקורונה בגיל שבו כמעט אף אחד לא ציפה לכך.

מעבר לנתונים הרפואיים, מריה עצמה אהבה לשתף תובנות על חיים. היא הדגישה חשיבות של סדר ושקט נפשי, קשר טוב עם משפחה וחברים, מגע עם הטבע, יציבות רגשית, פחות דאגות וחרטות, הרבה גישה חיובית – וגם החלטה מודעת להתרחק מאנשים “רעילים”. היא חיה בקטלוניה, גידלה משפחה גדולה, ועם השנים הפכה לדמות שמעוררת השראה דווקא בזכות הפשטות של המסרים שלה.

הסיפור של מריה ברניאס מוררה הוא תזכורת לכך שאריכות ימים כנראה לא תלויה ב”סוד אחד” בלבד. לפי החוקרים, מדובר בשילוב בין מה שקיבלנו בירושה מההורים לבין ההרגלים שאנחנו בונים לאורך החיים — ולעיתים זה שילוב כמעט שווה בין שני הצדדים. אבל אם יש מסקנה אחת שמרגישה מוחשית במיוחד, היא זו: גנים טובים עוזרים, הרגלים טובים עוזרים, ואולי גם משהו קטן ביום־יום – כמו יוגורט, יכול להיות עוד חלק בפאזל של חיים ארוכים ובריאים יותר.

אם חד־הורית בת 48 אובחנה עם אלצהיימר, ועכשיו היא חושפת את הסימן הראשון המפחיד שזיהתה

עבור רבים, אלצהיימר מתקשר כמעט באופן אוטומטי לגיל מבוגר מאוד. אבל יש מקרים שבהם המחלה מופיעה הרבה קודם – באמצע החיים, כשעדיין עובדים במשרה מלאה, מגדלים ילדים ומנהלים שגרה עמוסה. כך קרה לרבקה לונה, אם חד־הורית בת 48, שקיבלה אבחנה של אלצהיימר מוקדם והחליטה לדבר על זה בפומבי, כדי שאנשים יבינו איך זה יכול להתחיל ואיך זה מרגיש מבפנים.

היא מספרת שהחיים שלה היו מלאים: עבודה, הורות, אחריות, קצב מהיר. דווקא בגלל זה, כשהתסמינים הראשונים הופיעו, היא לא מיד חשבה על משהו רציני. בתחילת הדרך קל מאוד לייחס שכחה ללחץ, עומס או חוסר שינה – אבל אצלה זה התחיל להרגיש אחרת.

כשהסימנים הראשונים הופיעו

הרגע הראשון שהדליק אצלה נורה אדומה קרה במקום הכי שגרתי: מול המחשב בעבודה. רבקה התיישבה לבוקר עבודה רגיל, פתחה את המחשב, ופתאום חוותה תחושה של “כלום”. היא הסתכלה על המסך ולא ידעה מה לעשות, מאיפה להתחיל, מה אמור להגיע קודם. פעולות שהיו אמורות להיות אוטומטיות הפכו לריקות מתוכן. היא תיארה תחושה של בלבול עמוק, כאילו מישהו מחק את “מפת הדרך” שהמוח משתמש בה כדי לבצע משימות מוכרות.

בהתחלה היא ניסתה להסביר לעצמה שזה לחץ תקופתי. היא אמרה לעצמה שזה יכול לקרות לכל אחד. אבל התחושה הזו לא נעלמה, והיא חזרה בצורות שונות, עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנה.

“רק לחץ”? כשהשכחה כבר לא נראתה תמימה

ככל שהזמן עבר, רגעי השכחה והבלבול התחילו להופיע גם מחוץ למסגרת העבודה. רבקה הבינה שהיא לא רק מתעייפת או “מפוזרת”, אלא חווה שינוי שמפריע לתפקוד. היא ניסתה להמשיך כרגיל, אבל הפער בין מי שהיא הייתה לבין מה שהיא מצליחה לעשות בפועל הלך וגדל.

במבט לאחור היא מתארת את זה כתקופה שבה הכול התחיל להרגיש לא יציב: לפעמים היא ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות, ולפעמים הכול נעלם בשנייה, כאילו המוח מחפש קובץ ולא מוצא אותו.

הרגע שבו זה הפך למסוכן בבית

אחד האירועים שהכי הפחידו אותה התרחש בזמן בישול. היא הכינה ביצה על הכיריים, ואז יצאה מהבית, ושכחה לגמרי שהאש דולקת ושיש סיר על הגז. היא הלכה לעיר, ורק אחרי זמן מה פתאום נזכרה במה שעשתה. היא מיהרה לחזור ומצאה עשן בבית. מבחינתה, זו הייתה נקודת מפנה: השכחה כבר לא הייתה “מטרד”, אלא משהו שעלול להסתיים באסון.

כאם שמנהלת בית, היא הבינה שהסיכון הוא לא רק לה, אלא לכל מי שסביבה. והיא גם הבינה שהגיע הזמן לבדוק ברצינות מה קורה.

האבחנה ששינתה הכול

לאחר תהליך של בדיקות והערכה רפואית, רבקה קיבלה אבחנה של אלצהיימר מוקדם, מצב נדיר יחסית שמופיע לפני גיל 65 ולעיתים כבר בשנות ה־40 או ה־50. האבחנה הזו הגיעה בשלב שבו רוב האנשים לא מצפים לשמוע את המילה “דמנציה”, והיא מתארת את הרגע הזה כטלטלה: מצד אחד, יש שם לתופעה. מצד שני, יש גם פחד גדול מהעתיד ומההתקדמות הצפויה של המחלה.

למה היא בחרה לדבר על זה בקול

רבקה החליטה לשתף את הסיפור שלה בפומבי דרך סרטונים ופוסטים אישיים. היא אומרת שהיא רוצה שאנשים יבינו שהמחלה לא תמיד מתחילה כמו בסרטים, ושלעיתים הסימן הראשון הוא בלבול חריג במטלות מוכרות, תחושת “ניתוק” מהשגרה וקושי לבצע פעולות שהיו קלות בעבר.

היא גם מדברת בכנות על הצד הכלכלי והמשפחתי: כאם חד־הורית, היא מבינה שעם הזמן ייתכן שלא תוכל לעבוד או לנהל חיים עצמאיים, והיא מנסה להיערך מראש, כדי לדאוג לילדיה בתקופה הלא פשוטה שמחכה בהמשך.

המסר שלה למשפחה ולחברים

אחד המסרים החזקים שלה מופנה לאנשים שמלווים חולה: היא מבקשת שלא “יבחנו” אותה כל הזמן. לא להפוך שיחה למשחק זיכרון, לא לשאול שוב ושוב שאלות שמלחיצות ומביכות, אלא להיות סבלניים. להזכיר בעדינות, לתמוך, להישאר נוכחים. מבחינתה, אהבה פשוטה ותחושת ביטחון חשובות לא פחות מכל דבר אחר.

מילה חשובה לסיום

שכחה וירידה בריכוז יכולות להיגרם גם מלחץ, בעיות שינה, חרדה, דיכאון, עומס או גורמים רפואיים שונים. אבל אם יש שינוי עקבי בתפקוד, במיוחד אם הוא מוביל למצבים מסוכנים בבית או פוגע בעבודה – חשוב לפנות לבדיקה ולא להישאר עם זה לבד.

המשמעות הנסתרת של טבעות על האגודל – זה מה שהן מסמלות

עבור רוב האנשים טבעת היא תוספת אופנתית קטנה – “הדובדבן” שמרים לוק שלם. אבל כשמדובר בטבעת על האגודל, יש מי שטוענים שזה כבר לא רק עניין של סטייל. טבעת אגודל נתפסת אצל רבים כסמל של עצמאות, כוח אישי ואופי לא-מתנצל – ובעיקר כבחירה שאומרת: “אני לא מפחד/ת לבלוט”.

ביטחון עצמי, חופש וזהות

בקרב נשים, טבעות אגודל מקושרות לא פעם לביטחון עצמי ולנוכחות חזקה. הן נחשבות לסוג של אמירה אופנתית שמתריסה בעדינות נגד “מה שמקובל”, ומתחברת לרעיון של נשיות נועזת וחופש אישי.

יש גם טענה שבשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, במיוחד בחלק מקהילות ה-LGBTQ+, טבעת אגודל ביד ימין שימשה לעיתים כסימן זיהוי שקט – לא “קוד רשמי”, אלא רמז חברתי שיכול היה לסייע לאנשים לזהות “מי משלנו” בלי להצהיר על כך בקול. היום זה כבר פחות נפוץ כסימן מוסכם, אבל ההילה של ביטוי עצמי וגאווה עדיין נשארה סביב הבחירה הזו אצל חלק מהאנשים.

shutterstock

“רמזים” לזוגיות? לא כולם מסכימים – אבל זה קיים בשיח

בחלק מהשיח האופנתי מופיע גם רעיון שלפיו טבעת אגודל יכולה לרמוז על מצב זוגי: למשל, יש מי שאומרים שטבעת ביד שמאל עשויה לסמן “מאוהב/ת” או פתיחות לזוגיות, בעוד טבעת ביד ימין עשויה לרמז על רווקות. חשוב להבהיר: זה לא כלל תרבותי רשמי, אלא פרשנות שאנשים אוהבים לאמץ כי היא כיפית, פלרטטנית ויוצרת שיחה.

בפועל, רוב האנשים פשוט עונדים טבעת אגודל כי הם אוהבים את המראה או את התחושה שלה – אבל אין ספק שהמיקום הבולט גורם לאחרים לשים לב ולנסות “לפענח” מסר.

היסטוריה של כוח ומעמד: לפני שזה היה אופנה

עוד לפני שטבעת אגודל הפכה לטרנד מודרני, היו לה שימושים היסטוריים. אחד השימושים הידועים ביותר הוא בעולם הקשתות: טבעת אגודל שימשה כציוד שמגן על האגודל בזמן מתיחה ושחרור של מיתר הקשת. הטבעת סייעה להגן על העור ולשפר את השליטה בשחרור.

מעבר לפן המעשי, בחלק מהתרבויות טבעות אגודל הפכו גם לסמל מעמד וכוח. באזורים מסוימים, טבעות כאלה היו קשורות לדרגה או סטטוס, ולעיתים נחשבו יוקרתיות במיוחד – לא סתם תכשיט, אלא משהו שמסמל כוח, מיומנות או שייכות.

גברים, מרד וקריאייטיב: “אני לא כמו כולם”

בעולם האופנה המודרני, טבעת אגודל אצל גברים מתפרשת לעיתים כסימן לעצמאות מחשבתית, יצירתיות, או פשוט רצון לשבור תבניות. בגלל שהאגודל הוא אצבע פחות “קלאסית” לטבעות, הבחירה הזו משדרת פעמים רבות משהו נועז יותר – סטייל עם טוויסט.

יש גם מי שמייחסים לטבעת אגודל מסרים של כריזמה וביטחון עצמי, אבל לא חייבים להיכנס למשמעויות כבדות: לפעמים זה באמת עניין פשוט – טבעת שנראית טוב, מרגישה נוחה, ומוסיפה ייחוד.

אז מה טבעת האגודל שלכם באמת אומרת?

בסופו של דבר, המסר הכי אמיתי הוא זה שהעונד או העונדת נותנים לתכשיט. עבור אחד זו אמירה של חופש וזהות, עבור אחרת זו תזכורת לכוח אישי, ולמישהו אחר זה בכלל עניין של אסתטיקה נטו.

כך או כך – אם אתם עונדים טבעת על האגודל, יש סיכוי לא רע שהיא משדרת משהו נוסף מעבר לעיצוב: נוכחות, בחירה מודעת, ואופי שלא מפחד להיות קצת שונה.

עכשיו תורכן – מה אתן חושבות על טבעות על האגודל?

זה מה שקורה לגוף שלכם כשאתם אוכלים אורגנו בכל יום

רובנו מכירים אורגנו בתור התוספת הריחנית לפיצה, לפסטה או לרוטב עגבניות טוב. אבל מאחורי העלים הקטנים האלה מסתתר צמח עם לא מעט רכיבים פעילים, שחוקרים ותזונאים מתעניינים בהם כבר שנים. אורגנו לא “מרפא קסמים”, אבל הוא כן יכול להשפיע על הגוף בכמה דרכים מעניינות – בעיקר בגלל תרכובות צמחיות טבעיות, נוגדי חמצון ושמנים ארומטיים.

חשוב להגיד מראש: כשמדברים על “יתרונות בריאותיים” של אורגנו, ההשפעה תלויה בכמות, בסוג (טרי, מיובש, שמן אורגנו, תוסף), ובמצב הבריאותי של האדם. אורגנו כתבלין יומיומי הוא בדרך כלל בטוח, אבל תוספים ושמנים מרוכזים הם כבר סיפור אחר.

Shutterstock

1) “פצצת” נוגדי חמצון קטנה

אחד הדברים הבולטים באורגנו הוא תכולה גבוהה של נוגדי חמצון – תרכובות שמסייעות לגוף להתמודד עם “רדיקלים חופשיים”, מולקולות שעלולות לפגוע בתאים ולתרום להזדקנות מואצת, דלקתיות, ולעומס על הגוף לאורך זמן.

באורגנו יש תרכובות כמו קרבקרול (Carvacrol) ותימול (Thymol), שנחקרו בהקשר של פעילות נוגדת חמצון. כשמוסיפים אורגנו לאוכל, מקבלים “בוסט” קטן וקבוע של תרכובות צמחיות שעשויות לתרום להגנה תאית.

2) תמיכה מול חיידקים מזיקים

לאורגנו יש מוניטין ישן ברפואה המסורתית כצמח “מחטא”, והיום יודעים ששמנים טבעיים שבתוכו יכולים להפגין פעילות נגד חיידקים בתנאי מעבדה. זה לא אומר שאורגנו הוא אנטיביוטיקה, ולא מחליף טיפול רפואי – אבל כן מסביר למה הוא נחשב תבלין “חזק” מבחינת הרכב כימי.

במילים פשוטות: אורגנו לא רק מוסיף טעם, אלא גם מכניס למנה חומרים צמחיים שיש להם פעילות נגד מיקרואורגניזמים בתנאים מסוימים.

Shutterstock

3) קשר אפשרי לפוריות גברית (בעיקר במחקרי מעבדה/תוספים)

נקודה שמפתיעה הרבה אנשים: חלק מהמחקרים עסקו גם בקשר אפשרי בין שמן אורגנו לבין תפקוד תאי זרע – במיוחד תנועתיות והגנה על DNA, כאשר ההסבר קשור לפעילות נוגדת חמצון שמפחיתה “סטרס חמצוני”.

כאן חשוב להדגיש: זה לא אומר שתבלין אורגנו על פיצה “ישנה פוריות”, וזו גם לא המלצה טיפולית. מדובר בעיקר בתוצאות שמגיעות ממינונים מרוכזים יותר ובתנאי מחקר. אבל זה כן מסביר למה הנושא צף לא פעם בכתבות מדע-פופולריות.

4) מערכת העיכול: קליל יותר אחרי האוכל?

הרבה אנשים מרגישים שתבלינים “מעוררים” עיכול – ובמקרה של אורגנו, קיימת טענה שהוא עשוי לעודד פעילות של אנזימי עיכול ולעזור לתחושה פחות כבדה אחרי ארוחה. יש גם מי שמשתמשים באורגנו כחלק מתפריט שמכוון לתמיכה במעי ובאיזון חיידקים “ידידותיים”.

עם זאת, אם מגזימים — במיוחד עם אורגנו מרוכז, תה אורגנו חזק או שמן אורגנו — זה עלול דווקא לגרות את מערכת העיכול ולגרום לאי־נוחות.

5) דלקתיות והתאוששות: “תבלין קטן עם השפעה גדולה”

אורגנו כולל רכיבים שנחקרו בהקשר של פעילות אנטי-דלקתית ונוגדת חמצון. לכן, יש מי שמסתכלים עליו כעל תבלין שתורם “ברקע” לתפריט תומך-בריאות: לא משהו שמרגישים מיד, אלא משהו שיכול להשתלב באורח חיים שמכוון להפחתת דלקתיות כללית.

בחלק מהמחקרים על תוספי אורגנו (לא רק כתבלין במטבח) נבדקו גם מדדים של התאוששות אחרי מאמץ, נזק שרירי וסמנים חמצוניים בדם – שוב, בעיקר בהקשר של תוספים ולא בהכרח כמות קטנה של תבלין.

Shutterstock

6) לא רק טעם: גם ויטמינים ומינרלים

אורגנו מכיל רכיבים תזונתיים כמו ויטמין K ומינרלים שונים (למשל מנגן וברזל), ובכמויות קטנות גם סידן וויטמין E. ברור שכף אורגנו לא מחליפה תזונה מאוזנת, אבל היא בהחלט יכולה להיות “שדרוג קטן” שמוסיף עוד ערך מעבר לארומה.

איך לשלב אורגנו ביום-יום

היתרון הגדול: לא צריך להגזים. אפשר לשלב אורגנו בכיף ובקלות:

  • אורגנו מיובש על פיצה, פסטה, תפוחי אדמה בתנור וירקות קלויים

  • אורגנו טרי בסלטים, טחינה, גבינות, מרינדות

  • ברטבים על בסיס עגבניות, קטניות, או תבשילי ירקות ים-תיכוניים

אזהרה קצרה על שמן/תוספים

כתבלין במטבח אורגנו לרוב בטוח. אבל שמן אורגנו ותוספים הם מרוכזים מאוד ועלולים:

  • לגרות את הקיבה אצל חלק מהאנשים

  • לגרום לתגובה בעור אם מורחים (פריחה/גירוי)

  • לא להתאים למי שנוטל תרופות מדללות דם או שיש לו מצבים רפואיים מסוימים

אם מישהו שוקל לקחת שמן אורגנו או תוסף במינון גבוה – עדיף להתייעץ עם רופא/רוקח, במיוחד אם יש תרופות קבועות.

בשורה התחתונה: אורגנו הוא הרבה יותר מקישוט על הפיצה. הוא תבלין עשיר בתרכובות צמחיות, נוגדי חמצון ורכיבים פעילים, שיכול להשתלב בצורה נהדרת בתפריט יומיומי – בטעם חזק, וברווח קטן ובריא על הדרך.

האם אתם אוהבים אורגנו ואוכלים אותו לעיתים קרובות? 🌿
שתפו את הכתבה הזו כדי שעוד אנשים יוכלו לגלות את היתרונות הבריאותיים המדהימים של התבלין הזה!

רופאים מצהירים באנשים להפסיק לקחת ויטמין D אם הם סובלים מאחד משבעת התסמינים הללו

במשך שנים לימדו אותנו שוויטמין D הוא “ויטמין השמש” החיוני לבריאות העצמות ולתפקוד תקין של הגוף, במיוחד בחודשי החורף כשפחות נחשפים לשמש. ולכן אנשים רבים נוטלים תוספי ויטמין D בתקופות שבהן הם מרגישים שהם לא מקבלים מספיק שמש, מתוך רצון לשמור על רמות תקינות.

אבל רופאים מזכירים לציבור נקודה חשובה: גם תוסף שנחשב נפוץ ובטוח עלול להפוך לבעיה אם לוקחים יותר מדי ממנו לאורך זמן. ויטמין D הוא ויטמין מסיס בשומן, כלומר הוא יכול להצטבר בגוף יותר בקלות מאשר ויטמינים מסיסי מים. לכן, כשנוטלים מינונים גבוהים כתוסף – במיוחד לאורך שבועות וחודשים – יש מצב שנוצר עודף שעלול לגרום למה שנקרא “רעילות ויטמין D”.

Shutterstock

למה רעילות ויטמין D עלולה להיות מסוכנת?

הבעיה המרכזית ברעילות היא שוויטמין D במינון גבוה עלול לגרום לעלייה של סידן בדם – מצב שיכול להשפיע על הגוף בכמה דרכים. עודף סידן עלול לגרום לתחושות לא נעימות, ובמקרים חמורים יותר הוא גם יכול ליצור עומס על הכליות ולהעלות סיכון לאבנים בכליות. במילים פשוטות: יותר מדי ויטמין D עלול “להכניס את הסידן להילוך גבוה מדי” – ואז הגוף מתחיל להגיב בהתאם.

הסימנים שיכולים להופיע (ושלא כדאי להתעלם מהם)

רופאים ממליצים לשים לב לתסמינים הבאים, במיוחד אם הם מופיעים בזמן נטילת ויטמין D, ואם העליתם לאחרונה מינון או הוספתם תוסף נוסף:

  1. השתנה תכופה

  2. בחילה ולעיתים גם הקאות

  3. התייבשות (ולפעמים גם צמא מוגבר)

  4. עצירות

  5. כאבי עצמות

  6. אבנים בכליות (או כאבים שיכולים להתאים לכך)

  7. תחושת חולשה כללית או אי־נוחות מתמשכת

חשוב להבין: לא כל תסמין כזה אומר מיד שיש רעילות, אבל אם כמה מהם מופיעים ביחד, ובמיוחד אם הם התחילו סביב שינוי במינון – זו כבר סיבה טובה לבדוק.

Shutterstock

איך אנשים מגיעים לזה “בטעות”?

אחת הבעיות היא שאנשים לעיתים לא שמים לב שהם מקבלים ויטמין D מכמה מקורות במקביל. למשל: תוסף נפרד + מולטי־ויטמין שמכיל גם הוא ויטמין D, או תוסף בטיפות יחד עם גומי לעיסה. לפעמים גם לוקחים “מינון גבוה כדי שזה יעבוד מהר יותר”, אבל עם ויטמין מסיס בשומן זה יכול דווקא לגרום להצטברות.

בנוסף, יש אנשים שממשיכים לקחת את אותו המינון הגבוה גם אחרי שהחורף נגמר או אחרי שהמצב השתפר, בלי לבצע בדיקה ולוודא שבאמת צריך להמשיך באותה רמה.

אז כמה זה “בסדר”?

הכמות הנכונה משתנה לפי גיל, מצב רפואי, חשיפה לשמש, תזונה ועוד. לכן אין מספר אחד שמתאים לכולם. מה שכן ברור: לקחת מינונים גבוהים לאורך זמן בלי מעקב ובדיקות דם – זה לא רעיון טוב. אם אתם לוקחים תוסף באופן קבוע, במיוחד במינון גבוה, כדאי לעשות מדי פעם בדיקה ולוודא שאתם לא “עוברים את הגבול” בלי לדעת.

מה לעשות אם זה נשמע לכם מוכר?

אם אתם חושדים שהתחלתם להרגיש תסמינים כאלה בזמן נטילת ויטמין D:

  • הפסיקו את התוסף באופן זמני אם אתם חושבים שלקחתם יותר מדי או מינון כפול.

  • ספרו להורה או למבוגר אחראי ופנו לרופא/ה.

  • בקשו לשקול בדיקות דם לרמות ויטמין D ולרמת סידן, כדי להבין מה באמת קורה.

בשורה התחתונה: ויטמין D יכול להיות חשוב ומועיל, אבל כמו בהרבה דברים – המינון משנה. אם אתם נוטלים תוספים, עדיף לעשות זאת בצורה מסודרת, במינון שמתאים לכם, ועם בדיקות כשצריך – כדי להרוויח את היתרונות בלי להסתכן בעודף.

*מידע זה אינו מהווה תחליף לבדיקה רפואית – ותמיד כדאי להתייעץ עם רופא בנושאים אלו.