הגיע הזמן לסכם את הקמפיין הראשון (והאחרון?) של אלי גוטמן. על דבר אחד נדמה שיש קונצנזוס והוא שגוטמן של הנבחרת לא מזכיר במאומה את גוטמן של הפועל תל אביב.
סגל משתנה, תפקוד לקוי בקבלת החלטות, שמירת אמונים לשחקנים שלא בכושר היו מנת חלקו של המאמן הלאומי. חוסר בעמוד שדרה ואמירות עלק פטריוטיות אפיינו את ה"גרמני".
אז כמו השחקנים, העסקנים, והאוהדים גם גוטמן אומר להתראות לברזיל 2014 ולא בטוח בכלל שיגיד שלום לצרפת 2016.
לטעמי, מה שבטוח הוא שלראשונה מאז שנים רבות יש לנו סיכוי טוב, אפילו טוב מאוד, להעפיל ליורו הקרוב. ולמה? זה בגלל ידידנו, מישל פלאטיני, שהחליט להגדיל את מספר הנבחרות המשתתפות באליפות מ-16 ל-24 ולכן נותן צ'אנס לנבחרות בדרג ה-3 וה-4 לעלות באופן נדיר לטורניר גדול (מישהו אמר ישראל?).
מקום 1 ו-2 מעפילים אוטומטית לטורניר ומקום 3 שהוא מנת חלקנו ב20 שנה האחרונות יתמודד בפלייאוף על העלייה ביחד עם הנבחרות שסיימו באותו המקום בבתים המקבילים.
אי לכך ובהתאם לזאת, צריך ל-ה-ע-ז בקמפיין הבא. השחקנים יהיו אותם שחקנים (עם שינויים פה ושם) כך שהמחצית השנייה מול פורטוגל צריכה להיות התחלה של שינוי קו המחשבה.
אז נשאלת השאלה, האם אלי גוטמן הוא המועמד האופטימלי ביותר לקחת את הצ'אנס הזה? לפי האמור לעיל, לא ממש. אין שוני ברמת המחויבות והרצון של הנבחרת בעידן גוטמן, פרננדס או קשטן. אותן תוצאות מביכות, אותה שמחה על תיקו שגנבנו מנבחרת גדולה כשהמשחק לא חשוב לנו.
נדמה שאם ניקח את האמירות של השחקנים בנבחרת בתקופת שלושת המאמנים האחרים נגלה שאין שינוי מהותי. יש אווירה טובה בנבחרת והמאמן חייב לקבל עוד קמפיין למרות שנכשל.
אז לא. גוטמן לא צריך להמשיך. כיוון, שבנוסף לכל האמור לעיל, גוטמן לא יעז במשחקים החשובים בקמפיין הבא. זה לא בDNA שלו.
וחבל. עבור כולנו. כי זה הצ'אנס הכי טוב שנקבל.