אלונה לא אשמה

 

על פי כתב האישום שהגישה מדינת ישראל – בבית משפט השלום בבאר שבע נגד נפתלי יצחק –  עולה כי ביום 15.10.2011 הגיע הנאשם לאיצטדיון העירוני בבאר שבע לצפות במשחק קבוצתו נגד מכבי חיפה, כשבחלציו מוסלק רימון גז מדמיע. כידוע, בדקה העשירית הושלך רימון הגז, שהוביל להפסקה בת חמש דקות במשחק הכדורגל. במקביל להגשת כתב אישום נגד נפתלי יצחק, ראתה לנכון ההתאחדות לכדורגל בישראל להאשים את הפועל באר שבע בעבירה של "התפרעות אוהדים", בהתאם לסעיפים 20(טו)1 ו 20(טו)2(ד) לתקנון המשמעת.

ביום 18.10.2011, הורשעה הפועל באר שבע בעבירה של "התפרעות אוהדים" והושתו לחובתה משחק ביתי ללא קהל, וקנס כספי בסך 10,000 ש"ח. אב בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל בישראל, עורך הדין חיים אלחדיף, סמך את נימוקיו המשפטיים על העובדה כי זריקת רימון הגז בוצעה על ידי "אדם המוכר לקבוצה והיא לא הופתעה לזהות את העבריין". יתרה מכך, הוסיף וקבע עו"ד אלחדיף כי "מצד שני מדובר בביצוע של עבריין מוכר שהצליח להכניס אמל"ח מסוכן מאוד, לא נתפס, פעל כבר מתחילת המשחק (הדלקת אבוקה) וגרם לנזק חמור שבחמורים. אינני בטוח שיציע זה זכה לכיסוי מתאים למניעת העבירה". במקביל, על מנת לשכנע בדבר העונש המוטל, קבע עו"ד אלחדיף כי "אם נקל ראש בעבירה חמורה זו… הרי שאנו מתעלמים מתפקידה של ההתאחדות לכדורגל להפעיל את תקנוניה להגנת הקהל".

ביום 25.10.2011, נדחה ערעורה של הפועל באר שבע. בית הדין העליון ציין "ככל שדעתנו איננה נוחה מהטלת עונש של משחק ללא קהל, עדיין לא נמצאה צורת ענישה אחרת שתבטא את האחריות השילוחית של הקבוצה להתנהגות קהל הצופים…".

בפתח הדברים אציין כי על פי תקנון המשמעת של ההתאחדות לכדורגל בישראל הרשעת הפועל באר שבע הינה כדין. על כך אין מחלוקת. יחד עם זאת, ראוי לבחון את נכונות התקנון לגופו, בהסתמך על העובדה כי העונשים המוטלים על הקבוצות אינם בהכרח מרתיעים את "האוהדים" מביצוע מעשים הנוגדים את תקנון המשמעת.

סעיף 15ב לתקנון המשמעת הוא, לטעמי, שורש הבעיה. זאת, נוכח הקביעה בדבר "אחריות שילוחית" אותה חבה הקבוצה כלפי התנהגות הקהל "… בין אוהד קבוע ובין אוהד לשעה, בין שנעשתה מטעמה או מיוזמתה ובין שנעשתה מיוזמת האוהד ושלא מטעמה, בין שנעשתה בידיעת הקבוצה ובין שנעשתה שלא בידיעתה, בין שפעל מתוך כוונה לשרת את מה שנראה לו עניינה של קבוצה מסוימת ובין אם לאו".

לטעמי התקנון הרחיב יתר על המידה את המושג אחריות שילוחית אל מול הגדרתה המקורית בחוק השליחות, התשכ"ה – 1965, ובכך טעה. זאת מדוע? ראשית, האיצטדיון בו נערך המשחק אינו בבעלות הקבוצה, אלא העירייה, שבעבור דמי שימוש מעניקה לקבוצה את האפשרות להשתמש באיצטדיון. שנית, המגרש מאובטח על ידי המשטרה, או למצער, קיים כח משטרתי. שלישית, כמות הסדרנים, נקבעת על ידי קצין המשטרה, המפקח על מנהל אירוע הספורט. וחשוב מכל, האוהדים, הבאים מכל מגוון הקשת הסוציואקונומית, השכלה, ועבר (או שאגיד עתיד) פלילי, אינם כפופים לרצון הקבוצות, אלא פועלים על פי דחף, או מכח השתייכות לקבוצת אוהדים כזו או אחרת.

אף אם אלונה היתה מזהה את האוהד הסורר, הרי היא אינה יכולה למנוע את כניסתו לתחומי המגרש, זאת בהתאם לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. כמו כן, היא אינה רשאית לבצע חיפוש בגופו או בכליו של האוהד, בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, על כל רבדיו. אם כך, מדוע נענשה אלונה? ברצינות תהומית הדגיש בית הדין העליון כי "עדיין לא נמצא צורת ענישה אחרת" ועל כן יש להעניש את הפועל באר שבע בגין התנהגות אוהדיה.

מקובעות זו, המטילה חובה על הקבוצה לפקח על התנהגות אוהדיה, אך מנגד, מונעת כלים לעשות כן, פסולה, ואין בה כדי למגר את נגע האלימות במגרשים. לא זו אף זו, לטעמי, עצם הטלת האחריות השילוחית על הקבוצה יש בה כדי "לעודד" את ההתאחדות לכדורגל, כמו גם את כוחות השיטור, להימנע מהטיפול בבעיה לגופה, זאת מכיוון שתמיד יימצא האשם התורן.

הפתרון המוצע בפטירת הקבוצה מהתנהגות אוהדיה, אף הוא אינו הפתרון האידיאלי. אך כך, לפחות תמנע ענישה לא צודקת, שאין בכוחה להפחית את נגע האלימות. לטעמי, הקבוצות צריכות לעשות מעשה ולפעול למען ביטול האחריות השילוחית של הקבוצה על קהל אוהדיה.

* הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני ספורט