אחרי שאדם אהוב מת, אל תמהרו לזרוק את 4 הדברים האלה

כאשר אדם שאנחנו אוהבים הולך לעולמו, העולם יכול להרגיש כאילו נעצר.

בימים ובשבועות שאחרי האובדן, אנשים רבים מתארים תחושה של ערפל. יש סידורים שצריך לעשות, טלפונים לקבל, מסמכים לטפל בהם, ובמקביל הבית מלא בחפצים שמזכירים בכל רגע את האדם שכבר איננו.

החולצה עדיין תלויה בארון.

הכוס שלו עדיין נמצאת במטבח.

המשקפיים מונחים במקום שבו השאיר אותם.

פתק קטן בכתב היד שלו מחכה במגירה.

עבור חלק מהאנשים, המראה של הדברים האלה כואב כל כך עד שמתעורר רצון לעשות סדר במהירות. לרוקן ארונות, למסור בגדים, לזרוק ניירות ולהעלים מהבית כל דבר שמזכיר את האובדן.

אבל מומחים ואנשים שעברו תהליך של אבל מציעים דבר אחד חשוב: אל תמהרו.

מה שנראה היום כמו חפץ חסר משמעות יכול בעוד שנה, חמש שנים או עשרים שנה להפוך לאחד הדברים היקרים ביותר שיש לכם.

לא בגלל הערך הכספי שלו.

אלא בגלל האדם שהוא מזכיר.

יש ארבעה סוגים של דברים שכדאי במיוחד לחשוב פעמיים לפני שנפרדים מהם.

Shutterstock

1. כתב היד שלהם

בעידן שבו רוב התקשורת שלנו מתבצעת בטלפון, קל לשכוח עד כמה כתב יד הוא דבר אישי.

פתק קטן שהושאר על המקרר.

ברכת יום הולדת.

גלויה מחופשה.

רשימת קניות.

מכתב ישן.

מתכון שנכתב ביד.

אפילו חתימה בתחתית מסמך.

כאשר האדם עדיין בחיים, הדברים האלה יכולים להיראות חסרי משמעות לחלוטין. אנחנו קוראים אותם, מניחים בצד ולעיתים אפילו זורקים בלי לחשוב.

אחרי שהאדם איננו, הכול משתנה.

פתאום כתב היד הופך כמעט לקול שנשאר על הנייר.

אפשר לזהות בו את הדרך שבה האדם כתב את האותיות, את הנטייה של השורות, את התיקונים הקטנים, את הצורה שבה חתם את שמו.

אישה שאיבדה את אמה לסרטן סיפרה בבלוג תמיכה באבל שכמה מהחפצים היקרים לה ביותר הם המכתבים שאמה כתבה לה.

היא סיפרה שעצם המראה של כתב היד והמילים של אמה גורם לה להרגיש שוב קשר אליה, ושעם הזמן היא רק הצטערה שאין לה יותר דברים כאלה.

זו תחושה שאנשים רבים שחוו אובדן מכירים.

בהתחלה נדמה שיש בבית אינספור תזכורות לאדם.

אבל השנים עוברות.

חפצים נעלמים.

טלפונים מתקלקלים.

חשבונות נסגרים.

בתים עוברים בעלות.

ואז פתאום ברכת יום הולדת שנכתבה לפני 20 שנה יכולה להפוך לאוצר.

אם אתם מוצאים פתקים, מכתבים או כרטיסי ברכה של אדם אהוב שמת, אין צורך להחליט מיד מה לעשות איתם.

אפשר פשוט להכניס אותם לקופסה או לתיקייה ולשמור.

היום אולי אינכם מסוגלים אפילו לקרוא אותם.

בעתיד אתם עשויים להיות אסירי תודה שהם עדיין קיימים.

2. תמונות, סרטונים והקלטות קול

כולנו חושבים שנזכור.

אנחנו בטוחים שהקול של האדם שאהבנו יישאר איתנו לתמיד.

הצחוק שלו.

הדרך שבה אמר את השם שלנו.

המבט בעיניים.

התנועה של הידיים.

הדרך שבה הלך.

אבל הזיכרון האנושי משתנה עם הזמן.

וזה אולי אחד הדברים הכואבים ביותר באבל.

אנשים רבים מספרים שלאחר שנים הם מגלים שקשה להם יותר לשמוע בראש את הקול של האדם שאיבדו.

הם זוכרים אותו, כמובן, אבל הפרטים הקטנים מתחילים להיטשטש.

בדיוק בגלל זה תמונות, סרטונים והקלטות קול יכולים להפוך ליקרים כל כך.

תמונה שומרת רגע אחד.

סרטון שומר הרבה יותר.

פתאום אפשר לראות שוב את האדם הולך לתוך חדר, צוחק מבדיחה, מדבר עם הילדים או פשוט יושב בארוחת ערב משפחתית.

לפעמים דווקא הסרטונים הכי לא מרשימים הופכים לחשובים ביותר.

לא הסרטון מהחתונה.

לא יום ההולדת הגדול.

אלא הסרטון האקראי שבו הוא עושה משהו רגיל לחלוטין.

מכין קפה.

מדבר עם הכלב.

מתווכח על משהו מצחיק.

שר שיר במכונית.

אלה הרגעים שמזכירים לנו איך האדם באמת היה ביום יום.

גם הודעות קוליות יכולות לקבל משמעות עצומה.

אם נשארו לכם הודעות בתא הקולי, בוואטסאפ או באפליקציות אחרות, כדאי לשקול לגבות אותן.

אל תסמכו על כך שהן יישארו בטלפון לנצח.

טלפונים נשברים, חשבונות נמחקים ושירותים דיגיטליים משתנים.

אפשר לשמור עותקים במחשב, בכונן חיצוני או בענן.

אותו הדבר נכון לגבי תמונות.

אל תמהרו למחוק תמונות רק משום שכרגע קשה מדי להסתכל עליהן.

אפשר להעביר אותן לתיקייה ולחזור אליהן בעתיד.

יום אחד אותן תמונות עשויות להפוך לדרך שלכם להראות לילדים או לנכדים מי היה האדם שאהבתם.

3. הדברים שהם נגעו בהם מדי יום

שעון ישן.

שרשרת.

טבעת.

זוג משקפיים.

ארנק.

ספל קפה.

ספר שהיה תמיד ליד המיטה.

כובע שהיה לובש בכל יציאה מהבית.

עבור אדם זר, מדובר בחפצים רגילים לחלוטין.

עבורכם, הם יכולים להיות הרבה יותר מזה.

לחפצים יומיומיים יש דרך מוזרה לשמור בתוכם זיכרון.

לא באופן מיסטי, אלא דרך הקשרים שהמוח שלנו יוצר.

אתם מסתכלים על השעון ונזכרים שהוא בדק בו את השעה כל כמה דקות.

אתם מחזיקים את הספל ונזכרים איך תמיד שתה ממנו בבוקר.

אתם מרכיבים לרגע את המשקפיים שלו ונזכרים איך היה מניח אותם על קצה האף בזמן שקרא.

דווקא הדברים הפשוטים האלה יכולים לספק תחושת קרבה בלתי צפויה.

יש אנשים ששומרים פריט אחד קטן בכיס.

אחרים עונדים תכשיט שהיה שייך לאדם שמת.

יש משפחות שמעבירות שעון, טבעת או חפץ אחר מדור לדור.

הערך שלו אינו נובע מהחומר שממנו הוא עשוי.

הערך נמצא בסיפור.

ולעתים קרובות אנחנו לא יודעים מראש איזה חפץ יהפוך למשמעותי.

מה שנראה היום כמו זוג משקפיים ישן שאתם לא צריכים יכול בעוד עשור להיות הדבר שהכי מזכיר לכם את אבא.

לכן אין צורך לשמור הכול.

אבל גם אין צורך להחליט הכול עכשיו.

בחרו כמה דברים שמרגישים קשורים במיוחד לאדם.

שימו אותם במקום בטוח.

עם הזמן תדעו טוב יותר מה אתם באמת רוצים לשמור.

4. מסמכים אישיים ומשפחתיים

אחרי מותו של אדם, אחד הדברים הראשונים שמשפחה נאלצת להתמודד איתם הוא ניירת.

צוואה.

מסמכי ביטוח.

חשבונות בנק.

מסמכי בעלות על נכסים.

פנסיה.

תעודות.

חוזים.

בשלב מסוים יכולה להיווצר תחושה שכל הבית מלא בניירות ושצריך פשוט להיפטר מהם.

אבל כאן כדאי להיות זהירים במיוחד.

חלק מהמסמכים עשויים להיות דרושים במשך חודשים ואפילו שנים לצורך טיפול בירושה, סגירת חשבונות, העברת בעלות או עניינים משפטיים.

לכן מסמכים רשמיים לא כדאי לזרוק לפני שבטוחים לחלוטין שאין בהם צורך.

אבל יש עוד סוג של מסמכים שקל יותר להתעלם מהם.

תעודות בית ספר.

מכתבים ישנים.

יומנים.

מסמכים מתקופת השירות הצבאי.

תעודות מקצועיות.

פנקסים.

מחברות.

רשימות אישיות.

אלה אולי לא יעזרו לכם מול הבנק, אבל הם יכולים להפוך לחלק מההיסטוריה של המשפחה.

מסמך שנראה היום שולי יכול יום אחד לספר לנכד משהו שמעולם לא ידע על סבא שלו.

יומן יכול לחשוף מחשבות וסיפורים שמעולם לא סופרו.

תעודה ישנה יכולה להזכיר תקופה בחייו של האדם שכבר נשכחה.

ולפעמים דווקא בתוך ערימת הניירות מוצאים דברים שלא ידענו שקיימים בכלל.

מכתב אהבה מלפני 50 שנה.

תמונה שהוחבאה בתוך ספר.

פתק שילד כתב להורה.

סיפור משפחתי קטן שנשמר במקרה.

לכן לפני שזורקים קופסאות מלאות בניירות, כדאי לעצור ולבדוק.

לא חייבים לשמור כל חשבון חשמל משנת 1987.

אבל כדאי לתת לדברים זמן לפני שמחליטים שאין להם ערך.

אל תקבלו החלטות גדולות בתוך הערפל של האבל

אחד הדברים החשובים ביותר אחרי אובדן הוא להבין שאין לוח זמנים נכון.

יש מי שמרגישים צורך לסדר את הבית מיד.

אחרים אינם מסוגלים לגעת בארון של האדם שמת במשך חודשים או שנים.

שתי התגובות יכולות להיות טבעיות.

אין כלל שאומר שצריך לרוקן חדר אחרי שבוע.

אין חוק שקובע מתי מותר למסור בגדים.

ואין שום סיבה לקבל החלטות בלתי הפיכות רק משום שמישהו אחר חושב שהגיע הזמן.

אם אתם לא יודעים מה לעשות עם החפצים, אפשר לבחור בפתרון פשוט.

לא להחליט עדיין.

לשים דברים בקופסאות.

לכתוב עליהן מה יש בפנים.

לאחסן אותן במקום בטוח.

לחזור אליהן כאשר אתם מרגישים מוכנים יותר.

הזמן משנה את הדרך שבה אנחנו רואים דברים.

חפץ שמכאיב מדי היום יכול בעוד כמה שנים לעורר חיוך.

הדברים הקטנים לפעמים הופכים לחשובים ביותר

אחרי שמישהו מת, קל לחשוב שהדברים החשובים ביותר הם אלה בעלי הערך הכספי הגבוה ביותר.

התכשיטים.

הבית.

המכונית.

הכסף.

אבל אנשים רבים מגלים עם הזמן שהחפצים שהם הכי מפחדים לאבד הם אחרים לגמרי.

פתק קטן.

מתכון בכתב יד.

הודעה קולית של עשר שניות.

חולצה ישנה.

תמונה קצת מטושטשת.

שעון שכבר לא עובד.

דברים שאף אחד אחר בעולם אולי לא היה נותן עבורם שקל.

אבל עבור מי שאיבד אדם אהוב, הם יכולים להיות יקרים מפז.

כי הם לא באמת עוסקים בחפץ.

הם עוסקים בזיכרון שמחובר אליו.

אתם לא צריכים להסביר לאף אחד למה אתם שומרים משהו

אחד הדברים האישיים ביותר באבל הוא הבחירה במה לשמור.

מה שנראה חסר משמעות לאדם אחד יכול להיות הדבר החשוב ביותר בעולם עבור אדם אחר.

אולי יש לכם מגירה עם פתקים שאף אחד אחר לא מבין למה אתם שומרים.

אולי שמרתם חולצה ישנה שאינכם מתכוונים ללבוש לעולם.

אולי אתם עדיין מחזיקים את הספל הסדוק שממנו אדם אהוב שתה כל בוקר.

זה בסדר.

אין צורך להצדיק את זה.

חפצים יכולים להפוך לעוגנים של זיכרון.

לפעמים מספיק לגעת בהם כדי לחזור לשנייה אחת לרגע שהיה פעם חלק מהחיים הרגילים.

אל תמהרו

אחרי אובדן גדול יש לעיתים תחושה שחייבים לעשות משהו.

לנקות.

לארגן.

לפנות.

להמשיך הלאה.

אבל אבל אינו משהו שאפשר לסדר בתוך קופסה ולסיים איתו ביום אחד.

גם אין חובה להיפרד מכל הדברים כדי להמשיך בחיים.

אפשר להתקדם ועדיין לשמור.

אפשר לבנות חיים חדשים ועדיין להחזיק פתק קטן ממישהו שחסר לכם.

אפשר לצחוק שוב ועדיין לשמור הודעה קולית ששוברת לכם את הלב בכל פעם שאתם שומעים אותה.

ולכן, לפני שאתם מרוקנים מגירות וארונות אחרי מותו של אדם אהוב, תנו לעצמכם זמן.

שמרו את כתב היד שלו.

גבו תמונות, סרטונים והקלטות קול.

חשבו פעמיים לפני שאתם זורקים את החפצים שהיו חלק מחיי היום יום שלו.

ואל תיפרדו ממסמכים לפני שאתם בטוחים שאין להם ערך מעשי או משפחתי.

כי לפעמים הדברים שנראים הכי קטנים וחסרי משמעות ברגע של כאב הופכים עם השנים לדברים שאנחנו הכי שמחים שלא זרקנו.

לא בגלל מה שהם שווים.

אלא בגלל מי שהם מחזירים אלינו, אפילו אם זה רק לרגע.

אחיות הוספיס חושפות את המילה שחולים רבים אומרים ב-24 השעות האחרונות לחייהם

מוות הוא אחד הנושאים שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליהם יותר מדי. אבל עבור אחיות, מטפלים ואנשי צוות בהוספיס, המוות הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה היומיומית.

הם נמצאים לצד אנשים ברגעים האחרונים של חייהם, מחזיקים ידיים, מרגיעים משפחות ומנסים להפוך את השעות האחרונות לשקטות ומכובדות ככל האפשר.

ובמהלך השנים, חלק מאנשי הצוות האלה הבחינו בתופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.

אנשים מבוגרים מאוד, אפילו בני 80 ו-90, מתחילים לפתע לדבר על אדם שאולי כבר אינו בחיים במשך עשרות שנים.

לעיתים הם קוראים לו בקול.

לעיתים הם מושיטים אליו יד, כאילו הוא עומד ממש לידם.

ולעיתים הם פשוט אומרים מילה אחת.

"אמא".

לדברי מומחים בתחום ההוספיס, המילה הפשוטה הזאת נשמעת שוב ושוב בשעות האחרונות לחייהם של אנשים.

והסיבה האפשרית לכך מרגשת לא פחות מהתופעה עצמה.

Credit: Getty Images, Shutterstock.com

"יש מילה אחת שאנחנו שומעים שוב ושוב"

ניל ק. שאה, מייסד ומנכ"ל CareYaya Health, עובד במשך שנים בתחום הטיפול באנשים מבוגרים ובחולים שנמצאים בשלבים האחרונים של חייהם.

הוא משתף ברשתות החברתיות מידע על הוספיס, טיפול פליאטיבי ועל הדברים שמשפחות רבות כלל אינן יודעות לצפות להם כאשר אדם אהוב מתקרב לסוף חייו.

באחד הסרטונים שלו הוא דיבר על תופעה שאנשי הוספיס מכירים היטב.

לדבריו, קיימת מילה אחת שאחיות ומטפלים שומעים שוב ושוב במהלך 24 השעות האחרונות לחייהם של מטופלים.

המילה היא "אמא".

לא מדובר דווקא באנשים צעירים.

גם בני 80 ו-90, שאמם הלכה לעולמה אולי לפני 40, 50 או אפילו 60 שנה, עשויים להתחיל לפתע לקרוא לה.

עבור בני המשפחה שנמצאים בחדר, הרגע הזה עלול להיות מבלבל ולעיתים גם מפחיד.

אבל לדברי שאה, ייתכן שמדובר בחלק טבעי ומורכב מתהליך סוף החיים.

גם אנשים שאמם מתה לפני עשרות שנים קוראים לה

אולי החלק המפתיע ביותר הוא הזמן שעובר מאז מותה של האם.

אפשר היה לחשוב שאדם בן 90, שחי חיים שלמים, הקים משפחה, גידל ילדים ואולי אפילו נכדים ונינים, יהיה רחוק מאוד מבחינה רגשית מהילד שהיה פעם.

אבל ברגעים האחרונים, משהו אחר עשוי לקרות.

אנשים מסוימים חוזרים לזיכרונות הראשוניים והעמוקים ביותר שלהם.

הם מדברים על אמא.

הם טוענים שהם רואים אותה.

חלקם מושיטים את היד לעבר מקום ריק בחדר.

אחרים מדברים כאילו הם משוחחים עם הורה שמת לפני שנים רבות.

התופעה אינה מתרחשת אצל כולם, ואין לראות בה סימן ודאי לכך שהמוות יגיע בתוך מספר שעות מסוים.

אבל היא מוכרת היטב לצוותים שעובדים עם אנשים בסוף חייהם.

מחקרים מצאו שחולים רבים חווים חלומות וחזיונות לפני המוות

הסיפורים האלה אינם מבוססים רק על עדויות של אחיות.

ד"ר כריסטופר קר, רופא וחוקר המתמחה בטיפול בהוספיס, הקדיש שנים למחקר של חלומות וחזיונות שמופיעים אצל אנשים לקראת סוף חייהם.

במחקריו רואיינו מטופלים בהוספיס שוב ושוב בתקופה שקדמה למותם.

רבים מהם דיווחו על חלומות או חזיונות עוצמתיים במיוחד.

בחלק מהמקרים הם התרחשו בזמן השינה, ובמקרים אחרים המטופלים תיארו אותם בזמן שהיו ערים.

עבור רבים מהם החוויה הרגישה אמיתית לחלוטין.

אחד הממצאים הבולטים היה שהתוכן של אותם חלומות וחזיונות כלל לעיתים קרובות בני משפחה וחברים שכבר הלכו לעולמם.

וככל שהמוות התקרב, הופעות של אנשים שנפטרו הפכו אצל חלק מהמטופלים לתכופות יותר.

יותר מ-80 אחוז דיווחו על חוויה כזו במחקר

באחד המחקרים המוכרים בתחום, רוב גדול מהמטופלים שנבדקו דיווחו על לפחות חלום או חזיון אחד בתקופה שלפני מותם.

רבים תיארו מפגש עם קרובי משפחה שנפטרו.

אחרים סיפרו שהם רואים אנשים אהובים מחכים להם.

היו גם מטופלים שתיארו תחושה שהם מתכוננים לצאת למסע או לעבור למקום אחר.

חלק מהחלומות עסקו בבני משפחה חיים, בזיכרונות מהעבר או באירועים משמעותיים בחייהם.

אבל החלומות שבהם הופיעו אנשים שמתו נטו להיות בין החוויות המנחמות ביותר.

חלק מהמטופלים סיפרו לאחר מכן שהם חשו פחות פחד מהמוות.

עבורם, האדם האהוב שהופיע בחלום לא היה מקור לחרדה.

בדיוק להפך.

הוא נתן להם תחושה שהם אינם לבד.

אז למה דווקא "אמא"?

לדברי שאה, ייתכן שיש לכך הסבר שקשור לאופן שבו הזיכרונות והקשרים הרגשיים שלנו נוצרים במוח.

אמא היא עבור אנשים רבים אחד הקשרים הראשונים והעמוקים ביותר בחיים.

עוד לפני שאנחנו יודעים לדבר, ללכת או אפילו להבין מה קורה סביבנו, אנחנו לומדים לזהות פנים, קול, ריח ומגע של האדם שמטפל בנו.

עבור אנשים רבים מדובר באם.

הקול שלה יכול להיות אחד הקולות הראשונים שלמדו להרגיע אותנו.

הפנים שלה הן מהפנים הראשונות שאנחנו מזהים.

המגע שלה נקשר לביטחון.

שאה מציע שכאשר הגוף מתחיל להיסגר והמוח משתנה לקראת סוף החיים, האדם עשוי לחזור באופן כלשהו אל אותם זיכרונות עמוקים מאוד.

אל המקום הראשון שבו הרגיש בטוח.

עבור רבים, המקום הזה הוא אמא.

אבל המדע עדיין לא יודע להסביר הכול

חשוב להבהיר שאין כיום הסבר מדעי חד משמעי שאומר מדוע אנשים מסוימים חווים חזיונות כאלה ומדוע הם כוללים לעיתים קרובות אנשים שכבר מתו.

קיימות מספר השערות.

יש חוקרים שבודקים כיצד שינויים במוח, בתרופות, ברמות החמצן ובמצב ההכרה משפיעים על חוויות לקראת המוות.

עם זאת, חוקרים שעוסקים בתופעת החלומות והחזיונות בסוף החיים מציינים שהם אינם תמיד דומים להזיות שנגרמות מבלבול או דליריום.

דליריום עלול לגרום לאדם להיות מבולבל, מפוחד ולא מאורגן במחשבותיו.

לעומת זאת, רבים מהמטופלים שתיארו חלומות וחזיונות לפני המוות סיפרו שהם היו דווקא רגועים מאוד לאחר מכן.

החוויה העניקה להם נחמה.

מבחינת חלקם, היא אפילו הפחיתה את הפחד מהמוות.

משפחות לפעמים מנסות לתקן את האדם

אחד הדברים ששאה מבקש ממשפחות לא לעשות הוא להתווכח.

דמיינו אדם מבוגר מאוד ששוכב במיטה ואומר לפתע:

"אמא פה".

התגובה הטבעית של בן משפחה יכולה להיות:

"אבל אמא שלך מתה לפני 30 שנה".

אלא שלדברי מומחים בתחום ההוספיס, אין בהכרח תועלת בלנסות להחזיר את האדם למציאות כפי שאנחנו תופסים אותה באותו רגע.

אם החוויה אינה מפחידה אותו והיא מעניקה לו נחמה, תיקון עלול דווקא ליצור בלבול או מצוקה.

במקום זאת, שאה מציע להגיב ברכות.

אפשר לומר משהו בסגנון:

"אני שמח שהיא איתך".

המטרה אינה לקבוע אם האדם באמת רואה מישהו או מה בדיוק מתרחש מבחינה נוירולוגית.

המטרה היא להיות איתו ברגע הזה.

"אל תפחדו מזה"

עבור משפחות רבות, הרגעים האחרונים בחייו של אדם אהוב הם מפחידים.

כל שינוי בנשימה, בדיבור או בהתנהגות עלול לגרום לחרדה.

כאשר אדם מתחיל לדבר עם מישהו שאיש אחר בחדר אינו רואה, התחושה יכולה להיות מוזרה במיוחד.

אבל אנשי הוספיס מסבירים שלעיתים מדובר בחוויה שקטה ומנחמת מאוד עבור האדם עצמו.

שאה מתאר זאת כמשהו שאין צורך לפחד ממנו.

מבחינתו, אם אדם קורא לאמו, מדבר עם קרוב משפחה שמת או מושיט את היד לעבר מישהו שאינו נראה, אין בהכרח צורך לעצור אותו.

אפשר פשוט להיות שם.

להקשיב.

להחזיק את היד.

ולתת לו לחוות את הרגע בדרכו.

Shutterstock.com

יש הבדל בין חזיונות מנחמים לבין בלבול רפואי

עם זאת, חשוב שלא לפרש כל הזיה או שינוי בהתנהגות כתופעה טבעית של סוף החיים.

מטופלים מבוגרים וחולים מאוד עלולים לסבול גם מדליריום, זיהומים, תופעות לוואי של תרופות, התייבשות ובעיות רפואיות אחרות שיכולות לגרום לבלבול או להזיות.

דליריום יכול להתבטא בחוסר התמצאות, אי שקט, פחד, קושי להתרכז ושינויים פתאומיים בהתנהגות.

לכן כאשר אדם נמצא בטיפול רפואי ומופיע שינוי חדש במצב ההכרה שלו, כדאי לעדכן את הצוות המטפל.

אחיות ורופאים שמנוסים בטיפול פליאטיבי יכולים לעזור למשפחה להבין מה עשוי להיות חלק טבעי מהתהליך ומה דורש התייחסות רפואית.

לפעמים הם מדברים על "ללכת הביתה"

אחיות הוספיס ברחבי העולם מספרות גם על משפטים אחרים שחוזרים אצל מטופלים לקראת סוף החיים.

חלק מהאנשים אומרים שהם צריכים "ללכת הביתה", גם כשהם כבר נמצאים בבית שלהם.

אחרים מספרים שמישהו מחכה להם.

יש אנשים שמדברים על נסיעה, על אריזת מזוודה או על צורך לצאת למקום כלשהו.

עבור בני משפחה, המשפטים האלה יכולים להישמע מוזרים.

אבל במחקרים על חלומות וחזיונות בסוף החיים, נושא של מסע או הכנה ליציאה הופיע פעמים רבות.

לא ברור בדיוק מדוע.

ייתכן שהמוח משתמש בדימויים שאנחנו מכירים כדי לעבד את העובדה שמשהו משתנה.

וייתכן, כמובן, שהמשמעות שאדם מעניק לחוויה תלויה באמונה האישית שלו.

המדע מתעד את החוויה, אבל לא קובע מה משמעותה

אחד הדברים המעניינים בתחום הזה הוא שהמחקר אינו מנסה להכריע בשאלות רוחניות.

האם אדם באמת "רואה" קרוב משפחה שמת?

האם זו פעילות של המוח?

האם מדובר בזיכרון עמוק?

או אולי במשהו שאיננו יודעים להסביר?

המדע אינו יכול לתת תשובה סופית לשאלות האלה.

מה שהוא כן יכול לעשות הוא לתעד את מה שהמטופלים מספרים.

ומה שמתברר שוב ושוב הוא שעבור רבים מהם, החוויות האלה מרגישות אמיתיות מאוד.

ולעתים קרובות הן גם מנחמות.

מבחינת בני המשפחה, אולי זה הדבר החשוב ביותר באותו רגע.

ואם אתם יושבים ליד אדם אהוב ברגעיו האחרונים

שאה מסיים את המסר שלו בדבר שאנשי הוספיס יודעים היטב.

הנוכחות של אדם אהוב יכולה להיות חשובה בצורה שקשה למדוד.

לא תמיד צריך לדעת מה לומר.

לא תמיד צריך למצוא את המשפט המושלם.

לפעמים אין שום דבר שאפשר "לתקן".

אפשר פשוט לשבת ליד האדם.

להחזיק את היד שלו.

לדבר אליו בשקט.

להשמיע מוזיקה שהוא אוהב.

להזכיר לו שהוא אינו לבד.

ואם הוא פתאום אומר שהוא רואה את אמא שלו, אדם אהוב שמת לפני עשרות שנים או מישהו שמחכה לו, ייתכן שאין צורך להגיד לו שהוא טועה.

אפשר פשוט להקשיב.

עבורנו, החדר אולי נראה בדיוק כפי שהוא היה לפני רגע.

אבל עבור האדם שנמצא בסוף חייו, ייתכן שמתרחש משהו אחר לחלוטין.

והעובדה שאנשים בני 80 או 90 חוזרים ברגעים האלה למילה אחת כל כך בסיסית אומרת משהו עוצמתי על הקשרים שאנחנו נושאים איתנו לאורך כל החיים.

"אמא".

המילה הראשונה עבור רבים מאיתנו.

ולפי חלק מאנשי ההוספיס, לפעמים גם אחת האחרונות.

הסרטון הזה על חיים ועל מוות זכה באינספור פרסים, ואפשר להבין מדוע

הסרט 'החיים של המוות', הוא סרטון אילוסטרציה קצר שלא משתמש במילים. בסרטון המוות מוצג בתור אדם הלובש מסכת גולגולת ויש לו גלימה ארוכה.

הסרטון שנוצר על ידי Marsha Onderstijn, הוא מיצג אמנותי עצמתי ביותר. הוא מדגים את הצד הייחודי של המוות, ומראה איך כוונות תמימות מובילות לעצב ולסיום החיים. מה שהופך אותו למרשים ביותר זה שהכל צויר ביד.

הסרט הופיע בפסטיבלים בינלאומיים רבים, ועכשיו אתם יכולים ליהנות ממנו גם.

הסרטון הזה על נשמה אבודה שפוגשת את המוות זכה באינספור פרסים, ואפשר להבין מדוע

סרטון האנימציה הקצר והמרהיב הזה מביט בעדינות על נשמה אבודה והניסיון שלה לעשות עסקה עם המוות לפני שהיא נכנעת.

הסרטון שהופק על ידי And Maps And Plans, סטודיו קטן באירלנד, זכה בפרסים רבים ואפילו היה ברשימה הסופית של המועמדים לאוסקר.

(לכתוביות בעברית לחצו על CC ובחרו 'עברית' מהרשימה).

זה מה שקורה לכם כשאתם מתים

למרות שלא תמיד מושלמים, החיים הם די מדהימים.

החיים על פני כדור הארץ עברו הרבה מאוד מכשולים במהלך 3.5 מיליארד שנים, והאבולוציה ייצרה מעל 5 מיליארד מינים שונים בתקופה הזאת. כבני אדם, אנו נמצאים במעמד מיוחד. אנחנו לא רק חיים; אנחנו פורחים. אנו מסוגלים לחקור כל פינה של הכוכב ולפרש את את העולם דרך מתמטיקה, אמנות, מוזיקה, אוכל וריקודים.

כן, החיים די מדהימים.

הדבר המצער הוא שלא נזכה לחיות לנצח. יגיע זמן בו כל אחד מאיתנו וכל אחד שאי פעם פגשו ימות, שזאת סיבה טובה להיות נחמדים אחד לשני בתקופה המוגבלת שאנחנו כאן.

סדרת האירועים שמובילה למוות משתנה מאדם לאדם, והיא תלויה בנסיבות אישיות. אבל ברגע שהמוות מתרחש, האירועים שמתרחשים בשניות, שעות וימים אחרי הם עקביים למדי שכן ישנן פעולות תאים וכימיות שלא מפסיקים עד זמן המוות. שלא לציין, שהגוף שלנו מכיל חיידקים שלא מפסיקים להתקיים רק בגלל שאנחנו כן.

ערוץ היוטיוב AsapSCIENCE פרט את התהליך הביולוגי המדהים של מה שקורה לנו אחרי המוות.

אחרי צפייה בסרטון הקצר והעוצמתי הזה, לא תסתכלו על המוות באותה הצורה שוב

"אנחנו חיים בתרבות בה הטמיעו בנו בכל דרך אפשרית את הרעיון שמוות הוא דבר נוראי. וזאת מחלה נוראית ממנה סובלת התרבות שלנו" – אלן וואטס. 

בסרטון הקצר ומלא ההשראה למטה, תקשיבו לאלן וואטס מדבר על המשמעות האמיתית של המוות. וואטס מאמין שאם נסתכל עמוק עמוק לתוך הטבע של מוות וגסיסה, אנחנו נשנה את הדרך בה אנחנו מסתכלים על זה. נקבל את המוות כתהליך טבעי, נתגבר על הפחד ונתעלה מעל הקשרים שלנו.