מוות הוא אחד הנושאים שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליהם יותר מדי. אבל עבור אחיות, מטפלים ואנשי צוות בהוספיס, המוות הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה היומיומית.
הם נמצאים לצד אנשים ברגעים האחרונים של חייהם, מחזיקים ידיים, מרגיעים משפחות ומנסים להפוך את השעות האחרונות לשקטות ומכובדות ככל האפשר.
ובמהלך השנים, חלק מאנשי הצוות האלה הבחינו בתופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
אנשים מבוגרים מאוד, אפילו בני 80 ו-90, מתחילים לפתע לדבר על אדם שאולי כבר אינו בחיים במשך עשרות שנים.
לעיתים הם קוראים לו בקול.
לעיתים הם מושיטים אליו יד, כאילו הוא עומד ממש לידם.
ולעיתים הם פשוט אומרים מילה אחת.
"אמא".
לדברי מומחים בתחום ההוספיס, המילה הפשוטה הזאת נשמעת שוב ושוב בשעות האחרונות לחייהם של אנשים.
והסיבה האפשרית לכך מרגשת לא פחות מהתופעה עצמה.
"יש מילה אחת שאנחנו שומעים שוב ושוב"
ניל ק. שאה, מייסד ומנכ"ל CareYaya Health, עובד במשך שנים בתחום הטיפול באנשים מבוגרים ובחולים שנמצאים בשלבים האחרונים של חייהם.
הוא משתף ברשתות החברתיות מידע על הוספיס, טיפול פליאטיבי ועל הדברים שמשפחות רבות כלל אינן יודעות לצפות להם כאשר אדם אהוב מתקרב לסוף חייו.
באחד הסרטונים שלו הוא דיבר על תופעה שאנשי הוספיס מכירים היטב.
לדבריו, קיימת מילה אחת שאחיות ומטפלים שומעים שוב ושוב במהלך 24 השעות האחרונות לחייהם של מטופלים.
המילה היא "אמא".
לא מדובר דווקא באנשים צעירים.
גם בני 80 ו-90, שאמם הלכה לעולמה אולי לפני 40, 50 או אפילו 60 שנה, עשויים להתחיל לפתע לקרוא לה.
עבור בני המשפחה שנמצאים בחדר, הרגע הזה עלול להיות מבלבל ולעיתים גם מפחיד.
אבל לדברי שאה, ייתכן שמדובר בחלק טבעי ומורכב מתהליך סוף החיים.
גם אנשים שאמם מתה לפני עשרות שנים קוראים לה
אולי החלק המפתיע ביותר הוא הזמן שעובר מאז מותה של האם.
אפשר היה לחשוב שאדם בן 90, שחי חיים שלמים, הקים משפחה, גידל ילדים ואולי אפילו נכדים ונינים, יהיה רחוק מאוד מבחינה רגשית מהילד שהיה פעם.
אבל ברגעים האחרונים, משהו אחר עשוי לקרות.
אנשים מסוימים חוזרים לזיכרונות הראשוניים והעמוקים ביותר שלהם.
הם מדברים על אמא.
הם טוענים שהם רואים אותה.
חלקם מושיטים את היד לעבר מקום ריק בחדר.
אחרים מדברים כאילו הם משוחחים עם הורה שמת לפני שנים רבות.
התופעה אינה מתרחשת אצל כולם, ואין לראות בה סימן ודאי לכך שהמוות יגיע בתוך מספר שעות מסוים.
אבל היא מוכרת היטב לצוותים שעובדים עם אנשים בסוף חייהם.
מחקרים מצאו שחולים רבים חווים חלומות וחזיונות לפני המוות
הסיפורים האלה אינם מבוססים רק על עדויות של אחיות.
ד"ר כריסטופר קר, רופא וחוקר המתמחה בטיפול בהוספיס, הקדיש שנים למחקר של חלומות וחזיונות שמופיעים אצל אנשים לקראת סוף חייהם.
במחקריו רואיינו מטופלים בהוספיס שוב ושוב בתקופה שקדמה למותם.
רבים מהם דיווחו על חלומות או חזיונות עוצמתיים במיוחד.
בחלק מהמקרים הם התרחשו בזמן השינה, ובמקרים אחרים המטופלים תיארו אותם בזמן שהיו ערים.
עבור רבים מהם החוויה הרגישה אמיתית לחלוטין.
אחד הממצאים הבולטים היה שהתוכן של אותם חלומות וחזיונות כלל לעיתים קרובות בני משפחה וחברים שכבר הלכו לעולמם.
וככל שהמוות התקרב, הופעות של אנשים שנפטרו הפכו אצל חלק מהמטופלים לתכופות יותר.
יותר מ-80 אחוז דיווחו על חוויה כזו במחקר
באחד המחקרים המוכרים בתחום, רוב גדול מהמטופלים שנבדקו דיווחו על לפחות חלום או חזיון אחד בתקופה שלפני מותם.
רבים תיארו מפגש עם קרובי משפחה שנפטרו.
אחרים סיפרו שהם רואים אנשים אהובים מחכים להם.
היו גם מטופלים שתיארו תחושה שהם מתכוננים לצאת למסע או לעבור למקום אחר.
חלק מהחלומות עסקו בבני משפחה חיים, בזיכרונות מהעבר או באירועים משמעותיים בחייהם.
אבל החלומות שבהם הופיעו אנשים שמתו נטו להיות בין החוויות המנחמות ביותר.
חלק מהמטופלים סיפרו לאחר מכן שהם חשו פחות פחד מהמוות.
עבורם, האדם האהוב שהופיע בחלום לא היה מקור לחרדה.
בדיוק להפך.
הוא נתן להם תחושה שהם אינם לבד.
אז למה דווקא "אמא"?
לדברי שאה, ייתכן שיש לכך הסבר שקשור לאופן שבו הזיכרונות והקשרים הרגשיים שלנו נוצרים במוח.
אמא היא עבור אנשים רבים אחד הקשרים הראשונים והעמוקים ביותר בחיים.
עוד לפני שאנחנו יודעים לדבר, ללכת או אפילו להבין מה קורה סביבנו, אנחנו לומדים לזהות פנים, קול, ריח ומגע של האדם שמטפל בנו.
עבור אנשים רבים מדובר באם.
הקול שלה יכול להיות אחד הקולות הראשונים שלמדו להרגיע אותנו.
הפנים שלה הן מהפנים הראשונות שאנחנו מזהים.
המגע שלה נקשר לביטחון.
שאה מציע שכאשר הגוף מתחיל להיסגר והמוח משתנה לקראת סוף החיים, האדם עשוי לחזור באופן כלשהו אל אותם זיכרונות עמוקים מאוד.
אל המקום הראשון שבו הרגיש בטוח.
עבור רבים, המקום הזה הוא אמא.
אבל המדע עדיין לא יודע להסביר הכול
חשוב להבהיר שאין כיום הסבר מדעי חד משמעי שאומר מדוע אנשים מסוימים חווים חזיונות כאלה ומדוע הם כוללים לעיתים קרובות אנשים שכבר מתו.
קיימות מספר השערות.
יש חוקרים שבודקים כיצד שינויים במוח, בתרופות, ברמות החמצן ובמצב ההכרה משפיעים על חוויות לקראת המוות.
עם זאת, חוקרים שעוסקים בתופעת החלומות והחזיונות בסוף החיים מציינים שהם אינם תמיד דומים להזיות שנגרמות מבלבול או דליריום.
דליריום עלול לגרום לאדם להיות מבולבל, מפוחד ולא מאורגן במחשבותיו.
לעומת זאת, רבים מהמטופלים שתיארו חלומות וחזיונות לפני המוות סיפרו שהם היו דווקא רגועים מאוד לאחר מכן.
החוויה העניקה להם נחמה.
מבחינת חלקם, היא אפילו הפחיתה את הפחד מהמוות.
משפחות לפעמים מנסות לתקן את האדם
אחד הדברים ששאה מבקש ממשפחות לא לעשות הוא להתווכח.
דמיינו אדם מבוגר מאוד ששוכב במיטה ואומר לפתע:
"אמא פה".
התגובה הטבעית של בן משפחה יכולה להיות:
"אבל אמא שלך מתה לפני 30 שנה".
אלא שלדברי מומחים בתחום ההוספיס, אין בהכרח תועלת בלנסות להחזיר את האדם למציאות כפי שאנחנו תופסים אותה באותו רגע.
אם החוויה אינה מפחידה אותו והיא מעניקה לו נחמה, תיקון עלול דווקא ליצור בלבול או מצוקה.
במקום זאת, שאה מציע להגיב ברכות.
אפשר לומר משהו בסגנון:
"אני שמח שהיא איתך".
המטרה אינה לקבוע אם האדם באמת רואה מישהו או מה בדיוק מתרחש מבחינה נוירולוגית.
המטרה היא להיות איתו ברגע הזה.
"אל תפחדו מזה"
עבור משפחות רבות, הרגעים האחרונים בחייו של אדם אהוב הם מפחידים.
כל שינוי בנשימה, בדיבור או בהתנהגות עלול לגרום לחרדה.
כאשר אדם מתחיל לדבר עם מישהו שאיש אחר בחדר אינו רואה, התחושה יכולה להיות מוזרה במיוחד.
אבל אנשי הוספיס מסבירים שלעיתים מדובר בחוויה שקטה ומנחמת מאוד עבור האדם עצמו.
שאה מתאר זאת כמשהו שאין צורך לפחד ממנו.
מבחינתו, אם אדם קורא לאמו, מדבר עם קרוב משפחה שמת או מושיט את היד לעבר מישהו שאינו נראה, אין בהכרח צורך לעצור אותו.
אפשר פשוט להיות שם.
להקשיב.
להחזיק את היד.
ולתת לו לחוות את הרגע בדרכו.
יש הבדל בין חזיונות מנחמים לבין בלבול רפואי
עם זאת, חשוב שלא לפרש כל הזיה או שינוי בהתנהגות כתופעה טבעית של סוף החיים.
מטופלים מבוגרים וחולים מאוד עלולים לסבול גם מדליריום, זיהומים, תופעות לוואי של תרופות, התייבשות ובעיות רפואיות אחרות שיכולות לגרום לבלבול או להזיות.
דליריום יכול להתבטא בחוסר התמצאות, אי שקט, פחד, קושי להתרכז ושינויים פתאומיים בהתנהגות.
לכן כאשר אדם נמצא בטיפול רפואי ומופיע שינוי חדש במצב ההכרה שלו, כדאי לעדכן את הצוות המטפל.
אחיות ורופאים שמנוסים בטיפול פליאטיבי יכולים לעזור למשפחה להבין מה עשוי להיות חלק טבעי מהתהליך ומה דורש התייחסות רפואית.
לפעמים הם מדברים על "ללכת הביתה"
אחיות הוספיס ברחבי העולם מספרות גם על משפטים אחרים שחוזרים אצל מטופלים לקראת סוף החיים.
חלק מהאנשים אומרים שהם צריכים "ללכת הביתה", גם כשהם כבר נמצאים בבית שלהם.
אחרים מספרים שמישהו מחכה להם.
יש אנשים שמדברים על נסיעה, על אריזת מזוודה או על צורך לצאת למקום כלשהו.
עבור בני משפחה, המשפטים האלה יכולים להישמע מוזרים.
אבל במחקרים על חלומות וחזיונות בסוף החיים, נושא של מסע או הכנה ליציאה הופיע פעמים רבות.
לא ברור בדיוק מדוע.
ייתכן שהמוח משתמש בדימויים שאנחנו מכירים כדי לעבד את העובדה שמשהו משתנה.
וייתכן, כמובן, שהמשמעות שאדם מעניק לחוויה תלויה באמונה האישית שלו.
המדע מתעד את החוויה, אבל לא קובע מה משמעותה
אחד הדברים המעניינים בתחום הזה הוא שהמחקר אינו מנסה להכריע בשאלות רוחניות.
האם אדם באמת "רואה" קרוב משפחה שמת?
האם זו פעילות של המוח?
האם מדובר בזיכרון עמוק?
או אולי במשהו שאיננו יודעים להסביר?
המדע אינו יכול לתת תשובה סופית לשאלות האלה.
מה שהוא כן יכול לעשות הוא לתעד את מה שהמטופלים מספרים.
ומה שמתברר שוב ושוב הוא שעבור רבים מהם, החוויות האלה מרגישות אמיתיות מאוד.
ולעתים קרובות הן גם מנחמות.
מבחינת בני המשפחה, אולי זה הדבר החשוב ביותר באותו רגע.
ואם אתם יושבים ליד אדם אהוב ברגעיו האחרונים
שאה מסיים את המסר שלו בדבר שאנשי הוספיס יודעים היטב.
הנוכחות של אדם אהוב יכולה להיות חשובה בצורה שקשה למדוד.
לא תמיד צריך לדעת מה לומר.
לא תמיד צריך למצוא את המשפט המושלם.
לפעמים אין שום דבר שאפשר "לתקן".
אפשר פשוט לשבת ליד האדם.
להחזיק את היד שלו.
לדבר אליו בשקט.
להשמיע מוזיקה שהוא אוהב.
להזכיר לו שהוא אינו לבד.
ואם הוא פתאום אומר שהוא רואה את אמא שלו, אדם אהוב שמת לפני עשרות שנים או מישהו שמחכה לו, ייתכן שאין צורך להגיד לו שהוא טועה.
אפשר פשוט להקשיב.
עבורנו, החדר אולי נראה בדיוק כפי שהוא היה לפני רגע.
אבל עבור האדם שנמצא בסוף חייו, ייתכן שמתרחש משהו אחר לחלוטין.
והעובדה שאנשים בני 80 או 90 חוזרים ברגעים האלה למילה אחת כל כך בסיסית אומרת משהו עוצמתי על הקשרים שאנחנו נושאים איתנו לאורך כל החיים.
"אמא".
המילה הראשונה עבור רבים מאיתנו.
ולפי חלק מאנשי ההוספיס, לפעמים גם אחת האחרונות.
