תגית: ברסה באיירן

כבר שנתיים ברציפות שביום ההולדת שלי אני מוצאת סיבה להיות עצובה. כמדי שנה, בסוף חודש אפריל, אני אורזת מזוודה ונוסעת למקום בו השפה שונה, התרבות שונה, האוכל שונה ובעיקר, הפלאפון כבוי ולא יכול לקבל שיחות "מזל-טוב" מאולצות שאף פעם אין לי מושג איך מסיימים אותן.

שנה שעברה משחק חצי הגמר נפל בדיוק על תאריך היומולדת שלי, שמחתי וציפיתי ליום הולדת בלתי נשכח, ולא רק בגלל המקום אליו אני נוסעת.

שנה שעברה היה זה תורה של אמסטרדם לחגוג לי, וכשהגיע תאריך יום ההולדת פגשתי שם כמה אוהדי ברצלונה מבוליביה, שאחרי שאיחלו יום הולדת שמח והלוואי שאקבל מתנה יפה ממסי, סיפרו שיש בר נהדר בשם 'ברסה' (כן, גם שם) ושאפשר לראות שם את המשחק היום בערב.

אז אכן לשם הגעתי, לבושה בחולצת ה'דויד וייה' שלי וצעיף, מלאת ציפייה ואמונה שלמה שהשנה, שוב, אנחנו בגמר.

צ'לסי ניפצה לי את כל החלומות. במשחק מגעיל, מתבנקר ומפוחד, היא השיגה על חשבוננו ניצחון שכ"כ לא הגיע לה, ובטח שלא התואר שקטפה.

ברגעים אחדים את החיוך החליף עצב גדול, את השמחה החליף כאב שהגיע בעקבות המראות של צ'אבי יושב על הדשא, מסי עם הראש בתוך החולצה ואינייסטה בוהה עמוק באדמה ואת זר יום-ההולדת החליף צעיף ספוג דמעות שהסתיר את הפנים וגרם לעשרות הולנדים לגשת, לחבק ולהבטיח ש"לא נורא, יש את שנה הבאה".

אז שנה הבאה הגיעה, שוב יום הולדת, שוב חו"ל ושוב חצי הגמר נוחת ביום בו הגחתי לעולם. אבל השנה הייתי מעדיפה שלא.

בכל המשחקים האמנתי, בעיקר בשלבים האחרונים. אחרי משחק הבית של מילאן בסן-סירו, קיבלתי עשרות טלפונים והודעות שזהו, תם עידן ברסה, הם עפים בשמינית. לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות והאמונה השלמה והאמיתית ששכנה בתוכי, כשהוצאתי את המילים האלו מפי: "תהיה רמונטדה, ברסה עולה, מוכנה להתערב על כל איבר בגוף." והיא אכן לא אכזבה, מילאן פגשה בקאמפ-נואו בברסה אחרת, ברסה שאנחנו מכירים, ברסה האמיתית. וגם כשפריז הגיעה לבקר, ההרגשה הייתה אותה הרגשה, למרות שהגומלין נגמר בתיקו והמשחק היה רווי התקפי לב וניידת שח"ל הייתה בהיכון להגיע כל רגע למטה האוהדים, ידעתי שבסוף עוד נשיר כל הדרך אל חצי הגמר.

אבל אז הגיעה ההגרלה. אני מטבעי בן-אדם שלא מאבד את האמון, בטח שלא באנשים שאני הכי אוהבת, אבל כשראיתי 'באיירן' בפתק, פתאום הריח של הסוף היה חזק מאי פעם והכנתי את עצמי גם לאופציה אחרת, אופציה בה לא ניקח חלק בגמר, אופציה שלא באה בחשבון בשום שלב בצ'מפיונס.

הפעם ארזתי לאיטליה, היה יום הולדת נפלא, אבל שוב ברצלונה תכננה לי חגיגה קצת אחרת. עם כל ההכנות והניסיונות להבין שבאיירן מינכן היא כרגע הקבוצה החזקה ביותר באירופה, וזה בכלל לא נורא להפסיד לה בחצי גמר (בטח שלא נורא כמו להפסיד לבונקרצ'לסי), לא הייתי מוכנה לאוהדים האיטלקים שארבו לי בכל פינה ושאגו בכל גול של הגרמנים, ולא הייתי מוכנה לכזו תבוסה. לתוצאה המביכה, שאני רגילה לראות רק מהצד השני של המטבע, הפעם הייתה משמעות שונה לחלוטין.

בלית ברירה חיכיתי לגומלין, ושם לא חיכתה לי בשורה משמחת יותר. ברצלונה בהרכב שני, מלאת פצועי מלחמה, יוצאת לדשא ושוב מקבלת בראש.

הפעם תגובתי הייתה שונה, למזלי הכנתי את עצמי לכוויה, אמנם לא בדרגה כזו גבוהה, אבל ידעתי שיהיה שורף. בשעה כזו נמדדים האוהדים, ואני לא יודעת מה היה לי יותר קשה – לקרוא את תגובת האוהדים שהשמיצו את טיטו ושחקניו, או לשמוע את קריאות השמחה לאיד של כל שונאי ברסה שיצאו מהחורים, שכרגיל חזרו להספיד אותה.

זה כואב, זה עוד יכאב, אבל בסוף, בחגיגות האליפות זה ישתחרר. האכזבה קיימת, אבל האהבה התחזקה. ברגעים האלה אני אוהבת את ברסה יותר, קבוצה אנושית שיודעת גם להפסיד בכבוד ולהחמיא לעומדת מולה, ויש על מה.

מגיע לבאיירן מינכן להגיע לגמר אם לא גם לקטוף את התואר, מגיע לנו לקחת לפחות אליפות ולהתחיל לעשות חושבים לקראת שנה הבאה, מגיע לי יום הולדת אחד שקט ומגיע לפפ קבוצה כזו ענקית בהמשך הקריירה שלו.

ברסה, את תמיד בלב – בכל מצב, כל תוצאה וכל רגע. ועכשיו יותר מתמיד, הלב כחול אדום.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ברצלונה קיבלה בראש מבאיירן מינכן בסיכום שני המשחקים לאחר הפסד 0-4 במשחק הראשון באליאנץ ארינה, והפסד משפיל אפילו יותר 0-3 בבית במשחק השני.

לאחר שני ההפסדים הקשים אמני הפוטושופ של הרשת החלו להפגיז בתמונות משעשעות המסכמות את שני המשחקים בין ברצלונה לבאיירן מינכן.

הנה התמונות הטובות ביותר:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם