המסע הישראלי לקפריסין של אוהדי ברצלונה (ליאור ליבוביץ')

בלי מזוודה, בלי יותר מדי בגדים בתיק ובלי הרבה סבלנות – העתקתי את עצמי לקפריסין לפחות מ-24 שעות.

הרבה שאלו אותי מה העניין, מה פשר הנסיעה הקצרה וממה כל ההתרגשות. מיותר לציין שכל מי ששאל זאת לא באמת מכיר אותי, כי מי שכן, יודע את התשובה. נסעתי לקוויקי זריז עם אהובתי האחת והיחידה – ברצלונה.

 ביום ההגרלה של שלב הבתים בליגת האלופות הייתי עסוקה מדי בתפילות ותחנונים לאלוקי הכדורגל, מבקשת בכל לשון של בקשה שלא נפגוש את גווארדיולה והגרמנים (למרות הגעגועים הרבים למאמן העבר), לפחות לא בשלב הזה. אז התפילות עבדו, קיבלנו את אייאקס ופריז כמובן, ועבדו כפליים כשחברי ברצלונה הוגרלו מול אפואל ניקוסיה, שהייתה הפתעה ששימחה משתי סיבות: הראשונה, מדובר בקבוצה שיחסית יהיה קל לעבור (כנראה שלא צפיתי מראש את 'בונקר החיים הקשים' שחיכה לנו במפגש הראשון בקאמפ נואו) והכי חשוב – קבוצה קל"ב.

מסי, סוארז, צ'אבי והחברים יעלו על מטוס ויעשו שוב את כל הדרך לכאן. טוב, לא ממש לכאן, אבל אחרי שטסתי בשבילם כמה שעות טובות, 40 דק' טיסה זה לא מה שיעצור אותי.

צילום: רפי גבאי
צילום: רפי גבאי

לי ולחבריי האוהדים מהגרעין הקשה בארץ זה היה ברור, אנחנו נסע ונייצג בכבוד את צבעי הבלאוגרנה מול הקהל הקפריסאי המטורף, ועשינו זאת. כשהבנתי שנהיה קבוצה לא מבוטלת של אנשים, החלטתי להרים את הכפפה ואת המצלמה הקטנה שבידי, ולתעד ולסקר את המסע המיוחד ואת כל החוויה האדירה הזו.

כשהגעתי לשדה גיליתי שהמקום מוצף צבעי כחול אדום ואורו עיניי מאושר. סוף-סוף אני לא המשוגעת היחידה בין שפויים, ומוקפת אנשים שחולקים את אותו הטירוף כמוני.

חוץ מאיתנו, הצטרפו אלינו גם החבר'ה מ'כנפיים של קרמבו' – תנועה של ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים – יוזמה מבורכת של צ'ק אין טורס בשיתוף עם בארסה מאניה-הבית של אוהדי ברצלונה בישראל – בראשותו של שי פל – ארגון בו אני כ"כ גאה לקחת חלק כבר כמה שנים. הילדים מ'כנפיים של קרמבו' הולבשו בחולצות שהכנו להם מבעוד מועד עם סמלי וצבעי הקבוצה ולא יכלו להסתיר את ההתרגשות. האמת, גם אנחנו לא.

צילום: רפי גבאי
צילום: רפי גבאי

אז כמובן שכבר התחלנו לתרגל את השירים ולחייך למצלמות ולפלאשים שזהרו מכל עבר –במטוס עצמו, באוטובוס שהוביל אותנו לשדה הקפריסאי, בצ'ק-אין, בצ'ק-אווט, בדרך לקניון הגדול של ניקוסיה וכמובן בקניון עצמו – שכוסה דגלים וצעיפים של הקבוצה המתארחת שגרמה לנו לעזוב ולקחת חופש מהכל באמצע השבוע, כאילו שחוץ מהשיא של מסי שעומד להישבר אין עוד צרות בעולם.

אז בסופו של דבר, אחרי הרבה דחיפות בכניסה לאצטדיון (מלוות בשירת האהדה שלנו שלא פסקה לרגע), נכנסנו בדיוק כשהחל האימון של השחקנים על המגרש ופילסנו את דרכנו למושבים. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותם, אבל זה לא יאומן איך זה מצליח תמיד לרגש אותי מחדש, לא הפסקתי לחייך כמו ילד שנכנס לחנות הצעצועים הכי גדולה בעירו, ניגש למדף ובוחר את המשחק האהוב עליו. אז אני בחרתי, לחצתי PLAY, ונהנתי מכל רגע.

היה קר, אבל השירה והקפיצות חיממו אותנו פיזית ומנטלית. האוהדים של קפריסין פיזרו אבוקות, אנחנו פיזרנו את השלט הענקי של הפנייה הישראלית של ברצלונה והתחיל הטירוף.

צילום: רפי גבאי
צילום: רפי גבאי

מאוד נחמד מצד לואיס סוארז לחכות בסבלנות ולהמתין עד שאגיע לצפות בו אישית, ורק אז לכבוש את שער הבכורה שלו במדי ברצלונה. שמחתי בשבילו ובשבילי, סימנתי וי על הסטוריה אחת, אבל אז מסי החליט שזה לא מספיק בשבילי. הוא כבש שלושער ושבר שיא נוסף (בשבוע) מול עיני המשתאות, והפך לשחקן עם הכי הרבה שערים בליגת האלופות. מה כבר לא נאמר עליו? כל מה שאוסיף על החייזר בן ה-27 יהיה מיותר, נותר לי רק להודות שאני כאן כדי לצפות בתופעה הזו, אם זה בבית בספה, בבר הומה אדם או במציאות באצטדיון קטן בקפריסין.

ברצלונה ניצחה 4-0 והחזירה אותנו עדיין שרים ושמחים כל הדרך הביתה. לחלוטין היה שווה כל רגע וכל שקל, הם הגיעו עד אלי, מילאו אותי באושר ב-90 דק' שמספיק בשביל שבוע שלם, ואני הגעתי הביתה לפנות בוקר שיכורה ולא מיין, מלאת אדרנלין ובודקת ביומנים מתי כבר תהיה הפעם הבאה שניפגש – אני, ליאו והחבר'ה. כמובן שכל רגע וכל דקה תועדו והוסרטו במצלמה שלי, ואפילו אני כבר מחכה לתוצאה שאולי תמחיש את הרגעים מלאי הקסם שבמילים קשה לתארם.

תודה לך קפריסין שעלית בהגרלה, תודה לכם חבריי האוהדים שהפכתם את הכל ליותר מרגש ומצחיק ותודה לקבוצת חיי, שאחראית לכל הסיפוקים ולכל הרגעים הכי משמחים שהיו לי.

יומן המסע-בקרוב.

רגע לפני שמינית גמר המונדיאל (ליאור ליבוביץ')

צפיתי בנבחרת הזו מסולקת ברבע, ראיתי שהדבר קרה לה גם בשמינית, אבל לראות איך ספרד נפרדת מאיתנו בשלב הבתים של המונדיאל? גם לא בחלומות הנוראיים ביותר.

זו לא השנה של אוהדי ברצלונה. ואלדס נפצע ו״זכה״ לסיום עונה בקבוצת ילדותו בדרך קצת אחרת מזו שתכנן, הפסדים בצרורות בכל המסגרות וסגירת עונה ללא שום תואר, המוות של טיטו – מאמנה לשעבר של הקבוצה ותליית הנעליים של פויול.

פויול, האיש שבזכותו אני עם הקבוצה הזו, ועם הנבחרת.

זה התחיל ב-2002, שנת המונדיאל בה קסיאס הפך למה שהוא היום והשנה בה הכרתי את פויול, מי שהראה לי שיש כדורגל אחר – הגון, אמיץ ומשחק מכל הלב ובעיקר הנשמה. שם סיפור האהבה עם הספרדים (ובעיקר עם הקטלונים שבינהם) רק התחיל ולשמחתי עד היום לא נגמר, אלא רק גבר. ספרד עפה בשלב רבע הגמר, ארבע שנים לאחר מכן בשלב השמינית.

ב-2008 זכתה ביורו, ב-2010 עשתה את כל הדרך אל הגמר ומשם אל הגביע, וב-2012 שוב, יורו. ברציפות.

בלתי ניתנת לעצירה.

ככה אני הכרתי אותם, את ה״פוריה רוחה״, הזעם האדום.

השנה, שגם ככה כאוהדת ברצלונה הייתה שנה לא קלה עבורי, תליתי את כל ציפיותיי בנבחרת, שתספק לי נחת ושלווה, כמו שעשתה בשנים האחרונות.

זו לא השנה של אוהדי ברצלונה, וכנראה גם לא של אוהדי הסלקסיון, הנבחרת האדומה. לראות את הנבחרת הכל-כך חזקה הזו מובסת ונדרסת ע״י הולנד, אותה הולנד (או שלא) שאותה הם ניצחו שניה אחת לפני שכמעט הצליחה לחטוף את גביע העולם מהידיים שבאמת היו ראויות לו, היה דבר נורא ומכה חזקה שלא תישכח כנראה לעוד שנים רבות. אך עוד היתה תקווה, נשארו שני משחקים לנצח אותם כדי לעלות, אמנם מהמקום השני עם סיכוי לפגוש את ברזיל, אבל לעלות. אך אלכסיס וחבריו מצ׳ילה ארגנו לנבחרת תכניות קצת אחרות, ושלחו אותה ב-2-0 חזרה למדינתו של המלך החדש פליפה השישי.

isnis

הניצחון על אוסטרליה המתיק את טעם הסוכריה המרה, הזכיר שאנדרס אנייסטה היה, עודנו וישאר לנצח גאון של פעם בדור, והוכיח את העובדה שאולי דייגו קוסטה עוד לא כל כך השתלב בסגנון המסירות הקצרות המאפיין את האדומים, והחלוצים המבוגרים, המנוסים והשבעים, פרננדו טורס, דויד וייה וחואן מאטה, עדיין מספקים את הסחורה – אבל מאוחר מדי.

ספרד נפרדת מהמקום השלישי בשלב הבתים, והאוהדים הצבועים באדום צהוב נחלו אכזבה נוספת וכואבת.

נשאלתי באיזו נבחרת אני תומכת, עכשיו כשספרד כבר מחוץ לטורניר. הרי לא באמת ניתן לענות על שאלה שכזו, דומה לשאלה באיזו קבוצה תמכתי לאחר שברצלונה נופתה מליגת האלופות, משמע – אף אחת. כאזרחית מדינת ישראל, אמשיך לתמוך בנבחרת ספרד עד ששחקני מגן הדוד יעלו על אצטדיוני המונדיאל, אם בכלל.

כאוהדת ברצלונה, כמובן שיותר מאשמח אם הפרעוש הארגנטינאי יניף את הגביע וישוב לקבוצה מלא כוחות ובעיקר נטול הקוף הכבד על הגב, כי באמת מגיע לו.

חבר קרוב אמר לי: ״להצליח תמיד זה משעמם״, אז אמנם להפסיד זה לא קל, במיוחד לאחר שכיסי התרוקן עקב התערבויות אין ספור, באמונה שלמה, שגם השנה זה שייך לאספנייה. אבל רגעים כאלה מוכיחים שלא משנה מה יקרה ומתי, אני אתמוך תמיד.

קשה לי להאמין ששלב השמינית הגיע וספרד לא שם, יחד עם רבות נוספות וטובות. אנדרס אנייסטה התנצל והבטיח שהוא עוד יחזיר את הנבחרת למקום הראוי לה, ואני מאמינה לו, כמו כולם. בנפילות תמיד מדברים על סוף עידן ועל כך שהטיקי-טאקה מת, אני כבר לא מתרגשת, כי כבר הוכח לנו שנפילה היא לשם התרוממות מחדש.

עכשיו רק נשאר להמשיך ליהנות מההפתעות ונפלאות הכדורגל שמונדיאל 2014 מספק לנו, ולחכות להזדמנות הבאה.

Viva España!

זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר: על סיום דרכה של ברצלונה בליגת האלופות (דעה)

כבר שנתיים ברציפות שביום ההולדת שלי אני מוצאת סיבה להיות עצובה. כמדי שנה, בסוף חודש אפריל, אני אורזת מזוודה ונוסעת למקום בו השפה שונה, התרבות שונה, האוכל שונה ובעיקר, הפלאפון כבוי ולא יכול לקבל שיחות "מזל-טוב" מאולצות שאף פעם אין לי מושג איך מסיימים אותן.

שנה שעברה משחק חצי הגמר נפל בדיוק על תאריך היומולדת שלי, שמחתי וציפיתי ליום הולדת בלתי נשכח, ולא רק בגלל המקום אליו אני נוסעת.

שנה שעברה היה זה תורה של אמסטרדם לחגוג לי, וכשהגיע תאריך יום ההולדת פגשתי שם כמה אוהדי ברצלונה מבוליביה, שאחרי שאיחלו יום הולדת שמח והלוואי שאקבל מתנה יפה ממסי, סיפרו שיש בר נהדר בשם 'ברסה' (כן, גם שם) ושאפשר לראות שם את המשחק היום בערב.

אז אכן לשם הגעתי, לבושה בחולצת ה'דויד וייה' שלי וצעיף, מלאת ציפייה ואמונה שלמה שהשנה, שוב, אנחנו בגמר.

צ'לסי ניפצה לי את כל החלומות. במשחק מגעיל, מתבנקר ומפוחד, היא השיגה על חשבוננו ניצחון שכ"כ לא הגיע לה, ובטח שלא התואר שקטפה.

ברגעים אחדים את החיוך החליף עצב גדול, את השמחה החליף כאב שהגיע בעקבות המראות של צ'אבי יושב על הדשא, מסי עם הראש בתוך החולצה ואינייסטה בוהה עמוק באדמה ואת זר יום-ההולדת החליף צעיף ספוג דמעות שהסתיר את הפנים וגרם לעשרות הולנדים לגשת, לחבק ולהבטיח ש"לא נורא, יש את שנה הבאה".

אז שנה הבאה הגיעה, שוב יום הולדת, שוב חו"ל ושוב חצי הגמר נוחת ביום בו הגחתי לעולם. אבל השנה הייתי מעדיפה שלא.

בכל המשחקים האמנתי, בעיקר בשלבים האחרונים. אחרי משחק הבית של מילאן בסן-סירו, קיבלתי עשרות טלפונים והודעות שזהו, תם עידן ברסה, הם עפים בשמינית. לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות והאמונה השלמה והאמיתית ששכנה בתוכי, כשהוצאתי את המילים האלו מפי: "תהיה רמונטדה, ברסה עולה, מוכנה להתערב על כל איבר בגוף." והיא אכן לא אכזבה, מילאן פגשה בקאמפ-נואו בברסה אחרת, ברסה שאנחנו מכירים, ברסה האמיתית. וגם כשפריז הגיעה לבקר, ההרגשה הייתה אותה הרגשה, למרות שהגומלין נגמר בתיקו והמשחק היה רווי התקפי לב וניידת שח"ל הייתה בהיכון להגיע כל רגע למטה האוהדים, ידעתי שבסוף עוד נשיר כל הדרך אל חצי הגמר.



אבל אז הגיעה ההגרלה. אני מטבעי בן-אדם שלא מאבד את האמון, בטח שלא באנשים שאני הכי אוהבת, אבל כשראיתי 'באיירן' בפתק, פתאום הריח של הסוף היה חזק מאי פעם והכנתי את עצמי גם לאופציה אחרת, אופציה בה לא ניקח חלק בגמר, אופציה שלא באה בחשבון בשום שלב בצ'מפיונס.

הפעם ארזתי לאיטליה, היה יום הולדת נפלא, אבל שוב ברצלונה תכננה לי חגיגה קצת אחרת. עם כל ההכנות והניסיונות להבין שבאיירן מינכן היא כרגע הקבוצה החזקה ביותר באירופה, וזה בכלל לא נורא להפסיד לה בחצי גמר (בטח שלא נורא כמו להפסיד לבונקרצ'לסי), לא הייתי מוכנה לאוהדים האיטלקים שארבו לי בכל פינה ושאגו בכל גול של הגרמנים, ולא הייתי מוכנה לכזו תבוסה. לתוצאה המביכה, שאני רגילה לראות רק מהצד השני של המטבע, הפעם הייתה משמעות שונה לחלוטין.

בלית ברירה חיכיתי לגומלין, ושם לא חיכתה לי בשורה משמחת יותר. ברצלונה בהרכב שני, מלאת פצועי מלחמה, יוצאת לדשא ושוב מקבלת בראש.

הפעם תגובתי הייתה שונה, למזלי הכנתי את עצמי לכוויה, אמנם לא בדרגה כזו גבוהה, אבל ידעתי שיהיה שורף. בשעה כזו נמדדים האוהדים, ואני לא יודעת מה היה לי יותר קשה – לקרוא את תגובת האוהדים שהשמיצו את טיטו ושחקניו, או לשמוע את קריאות השמחה לאיד של כל שונאי ברסה שיצאו מהחורים, שכרגיל חזרו להספיד אותה.

זה כואב, זה עוד יכאב, אבל בסוף, בחגיגות האליפות זה ישתחרר. האכזבה קיימת, אבל האהבה התחזקה. ברגעים האלה אני אוהבת את ברסה יותר, קבוצה אנושית שיודעת גם להפסיד בכבוד ולהחמיא לעומדת מולה, ויש על מה.

מגיע לבאיירן מינכן להגיע לגמר אם לא גם לקטוף את התואר, מגיע לנו לקחת לפחות אליפות ולהתחיל לעשות חושבים לקראת שנה הבאה, מגיע לי יום הולדת אחד שקט ומגיע לפפ קבוצה כזו ענקית בהמשך הקריירה שלו.

ברסה, את תמיד בלב – בכל מצב, כל תוצאה וכל רגע. ועכשיו יותר מתמיד, הלב כחול אדום.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם



נשיות זה לא פשוט: והפעם – כדורגל וברצלונה בפרט

 "אי אפשר היום, יש משחק", "דבר איתי במחצית", "למה הוא לא מוסר?", "השופט זבל", "איזה בישול יפה!", "היה פה נבדל", "איך זה שהוא בספסל ולא פותח?", "חייבים חילוף", "יד!", "עבירה!", "גוווווללללללל!!". אלה ועוד, הם לא רק ציטוטים נבחרים של גברים הסובבים אותי, אלא בעיקר משפטים שלי ביום שברצלונה משחקת.

כן, שלום, אני ליאור ליבוביץ' אני בחורה נורמטיבית ואני חולת כדורגל.
רואה כל משחק, שולטת בחוקים, מאובזרת בחולצה (של דויד וייה עונה 2011-12) וצעיף, מכירה כל שחקן-שמו-גילו-תפקידו-ועם מי הוא הולך לישון בלילה, בקיאה בליגה, שונאת את היריבה כמצופה מכל אוהד אמיתי, לוקחת ללב כל תוצאה תהיה אשר תהיה ובגדול – חיה ונושמת את פוטבול קלאב ברצלונה 24/7.

בהתאם לכך, העם הגברי מתחלק לשניים: המפרגנים והמאוימים.

המפרגנים מתלהבים מהעובדה שקיימת בחורה שלא תשאל בזמן משחק "רגע, מי זו קרן? לא ידעתי שגם יש כאן בחורות" או "עם מי אנחנו? הלבנים או האדומים?" או "רגע, אם הם מנצחים מה זה אומר?", "מה זה נבדל ומה זה אופסייד?", "מי זה הבחור בצד שמרים את הדגל כל שניה?", "איזה עוד צבעים יש בכרטיסים חוץ מצהוב ואדום?", "מה זה מגן? מה זה בלם? מה זה קשר? מה זה חלוץ?", והכי מעצבן "נו, מתי זה כבר נגמר?".


בחורה שלא תתעסק ב-"וואוו איזה שרירים יש לכריסטיאנו רונאלדו ברגליים! אנחנו אוהדי ריאל נכון?" (לא!) ושלא תיבהל כשיש עבירה ותגיד "יואו מסכן איך הוא הפיל אותו! בטח איך כואב לו….".

ובגדול המפרגנים תמיד שמחים שאני לוקחת חלק בתחומי העניין שלהם, ומרגישים שעכשיו רק חסר ללמד אותי להבדיל בין סוגי מכוניות, לאכול לאפה כל חמישי וראשון ולתקוע גרעפס בווליום הנכון.

מצד שני, המאוימים. מרגישים שחברים שצופים איתם בכדורגל ואוכלים איתם לאפה יש כבר מספיק, שאין באמת דבר כזה בחורה שמבינה בכדורגל ושאת המכנסיים אשאיר להם ללבוש (ואם אוכל גם לגהץ אותם לפני זה יהיה נהדר) ואסתפק בחצאיות ואם אפשר הכי מיני והכי צמוד.

לחלק הזה של הגברים יש לי כמה דברים להגיד:

1. אם תעמידו אותי למבחן ותשאלו שאלות טריוויה, רוב הסיכויים שאדע יותר מכם.

 2. אין לי שום כוונה להשתלט לכם על המכנסיים (ובטח שלא לגהץ אותם) אז הסירו דאגה מליבכם.

3. אם תציבו בפניי אולטימטום ותאיימו "זה או מסי או אני" אני מקווה שהתשובה ברורה ומובנת לכם .

עוד לא התייאשתי מחיפושי אחר הגבר האולטימטיבי שגם יפרגן ויבין, גם יחלוק איתי את אותו השיגעון והאהבה לבארסה וגם ידע לבשל או לפחות לחמם היטב את האדממה לפני שהמשחק מתחיל.

אם אתה, שבדיוק קורא שורות אלה, מרגיש שאתה עונה על כל הקריטריונים (כי יותר מזה אני באמת לא צריכה, כזו אני, מסתפקת במועט ובחשוב באמת), אין מה לבזבז זמן בדייטים מיותרים, אנחנו מתאימים. ואם אתה דומה לג'רארד פיקה או לפחות לתיאגו אלקנטרה, תכין את הכוס, התקשרתי לרב וארגנתי סידור פרחים.

בינתיים עד שהבחור יופיע, אני אמשיך לעקוב אחר הקבוצה כל עוד דם כחול אדום זורם בעורקיי. לפחות שם הבחורים גורמים לי נחת…

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם