ביילי קופר היה ילד רגיל ושמח, עד שיום אחד חייו וחיי משפחתו השתנו לחלוטין.
בקיץ 2016 הוא החל להרגיש לא טוב. בתחילה הרופאים חשבו שמדובר בזיהום ויראלי רגיל, ובהמשך הוא אף קיבל אנטיביוטיקה בגלל חשד לזיהום בחזה.
אבל מצבו של ביילי לא השתפר.
הכאבים הלכו והחמירו, ובסופו של דבר בדיקות נוספות חשפו את הדבר שאף הורה אינו רוצה לשמוע: ביילי, שהיה אז בן שמונה בלבד, סבל מלימפומה שאינה הודג'קין, סוג של סרטן הפוגע במערכת הלימפה.
המחלה כבר הייתה בשלב 3.
מרגע אחד הכול השתנה
החיים הרגילים של ביילי נעלמו כמעט בן לילה.
במקום בית ספר, משחקים וזמן עם המשפחה, הימים שלו התמלאו בביקורים בבתי חולים, בדיקות וטיפולים.
הוא החל לקבל כימותרפיה וטיפול בסטרואידים, והמשפחה התכוננה למאבק ארוך.
למרות כל מה שעבר עליו, הוריו, לי ורייצ'ל קופר, סיפרו שביילי המשיך להיות ילד חיובי ושמח.
הוא חייך.
צחק.
וניסה לשמור על רוח טובה גם כשהטיפולים היו קשים מאוד.
בפברואר 2017 הגיע סוף סוף הרגע שהמשפחה חיכתה לו.
הבדיקות לא הראו סימנים למחלה.
ביילי נכנס להפוגה והצליח אפילו לחזור לבית הספר. הוא עדיין נדרש להגיע לבדיקות ולבדיקות MRI תקופתיות, אבל בפעם הראשונה מזה חודשים נראה היה שהחיים מתחילים לחזור למסלולם.
ואז, סביב חג הפסחא, הגיע הטלפון ששבר את לבם
השקט נמשך זמן קצר בלבד.
באביב 2017 קיבלו הוריו של ביילי שיחת טלפון מבית החולים.
הסרטן חזר.
ביילי נאלץ להתחיל סבב נוסף של כימותרפיה. בשלב הזה נאמר למשפחה שסיכויי ההחלמה שלו עומדים על כ־70 אחוזים.
הרופאים השתמשו בכל האפשרויות שעמדו לרשותם, כולל השתלת תאי גזע, בתקווה להביס את המחלה פעם נוספת.
וזה שוב נראה כאילו הצליח.
בקיץ ביילי הרגיש טוב מספיק כדי לחזור הביתה, ומשפחתו קיוותה שהפעם הסיוט באמת מאחוריהם.
אבל בסוף אוגוסט הגיעו חדשות קשות עוד יותר.
"הפעם זה היה שלב 4"
הסרטן חזר בפעם השלישית.
והפעם הוא היה אגרסיבי הרבה יותר.
אביו לי סיפר כי רייצ'ל לקחה את ביילי לבית החולים, וכעבור זמן קצר נאמר לה לקרוא לו להגיע מיד.
לי כבר חשש ממה שהם עומדים לשמוע.
הרופאים הזהירו אותם בעבר שאם המחלה תחזור פעם נוספת, ייתכן שכבר לא יהיו אפשרויות טיפול יעילות.
החשש התגשם.
הסרטן הגיע לשלב 4 והתפשט לחלקים רבים בגופו של ביילי, כולל החזה, הריאות, הכבד והבטן.
הרופאים אמרו למשפחה שנותרו לו אולי שבועות.
ייתכן שאפילו ימים בלבד.
אבל לביילי הייתה מטרה אחת
הבשורה ריסקה את הילד בן התשע.
הוא הבין שהמחלה עומדת לקחת את חייו.
אבל באותו זמן אמו רייצ'ל הייתה בהיריון, והתינוקת הייתה אמורה להיוולד בסוף נובמבר.
ביילי שאל אם יצליח להישאר בחיים מספיק זמן כדי לפגוש את אחותו הקטנה.
הרופאים לא היו בטוחים שיגיע לרגע הזה.
אבל עבור ביילי זו הפכה למטרה.
הוא רצה לראות אותה.
להחזיק אותה.
ולהיות אח גדול, אפילו אם רק לזמן קצר.
והוא הצליח
נגד הסיכויים, ביילי החזיק מעמד.
בסוף נובמבר 2017 נולדה אחותו הקטנה.
הוריו אפילו אפשרו לו לבחור לה שם.
הוא בחר בשם מילי.
מהרגע שבו פגש אותה הוא התאהב בה.
אמו סיפרה שביילי עשה כל מה שאח גדול היה רוצה לעשות.
הוא החזיק אותה.
האכיל אותה.
עזר להחליף לה.
רחץ אותה.
ושר לה.
אביו סיפר שבזמן הקצר שהיה לשניים יחד, ביילי ניסה לעשות איתה כל מה שחלם לעשות כאח גדול.
אבל אחרי שמילי נולדה, כוחותיו התחילו להיעלם במהירות
המשפחה הבחינה בשינוי כמעט מיד.
נראה היה כאילו ביילי החזיק מעמד בכל כוחו עד שהצליח להשיג את הדבר שהיה חשוב לו יותר מכול.
לאחר שפגש את מילי, גופו החל להיחלש במהירות.
הסרטן התקדם.
הכאב נעשה קשה יותר.
והילד שהיה כל כך נחוש להישאר בחיים כדי לראות את אחותו התחיל להבין שהזמן שנותר לו קצר.
המשפחה קיוותה רק לדבר אחד נוסף: לבלות יחד את חג המולד
כשהתקרב חג המולד, לי ורייצ'ל ביקשו מביילי להכין רשימת מתנות.
הם רצו לקנות לו כל דבר שיבקש.
אבל גם כאן הוא הפתיע אותם.
רוב הדברים שביקש בכלל לא התאימו לו.
הם היו צעצועים שמתאימים יותר לאחיו הצעיר, ריילי.
אביו הבין במהרה מה ביילי עשה.
הוא בחר מתנות עבור אחיו מפני שידע שהוא עצמו כנראה לא יספיק לשחק בהן.
אפילו ברגעים האחרונים הוא חשב על אחרים
חברים וקרובי משפחה הגיעו להיפרד מביילי.
כאשר סבתו הגיעה לראות אותו, היא בכתה ואמרה לו שהיא רוצה שהיא הייתה יכולה לקחת את מקומו.
התשובה שלו הייתה אופיינית לילד שהמשפחה הכירה.
הוא אמר לה שהיא לא יכולה לעשות זאת, משום שיש לה נכדים אחרים שהיא צריכה לדאוג להם.
גם כשהוא ידע שהוא גוסס, ביילי המשיך לחשוב על האנשים שיישארו אחריו.
"אני רוצה להישאר, אבל הגיע הזמן שלי ללכת"
בהמשך הסרטן התפשט גם למוחו.
ביילי עבר חמישה ימים של טיפולי הקרנות, אבל מצבו המשיך להידרדר.
הוא כבר הבין מה עומד לקרות.
בשלב מסוים אמר למשפחתו:
"אני רוצה להישאר, אבל הגיע הזמן שלי ללכת ולהיות המלאך השומר שלה."
הוא דיבר על מילי.
האחות הקטנה שכל כך רצה לפגוש לפני מותו.
ואז הוא נתן למשפחה הוראה אחרונה
באחת השיחות המשפחתיות האחרונות שלו, ביילי אמר להוריו מה הוא רוצה שיקרה לאחר מותו.
הוא לא רצה שהמשפחה תישבר.
הוא אמר להם:
"מותר לכם לבכות רק 20 דקות. אתם צריכים לטפל בריילי ובמילי."
זו הייתה בקשה כמעט בלתי נתפסת מילד בן תשע.
אבל מבחינת ביילי, אחיו ואחותו הקטנים היו צריכים את הוריהם.
והוא רצה לוודא שגם לאחר שילך, המשפחה שלו תמשיך לחיות.
בערב חג המולד המשפחה הבינה שהגיע הרגע
ב־24 בדצמבר 2017, מצבו של ביילי הידרדר מאוד.
הנשימות שלו נעשו חלשות ולא סדירות.
הוריו ישבו לצד מיטתו במשך שעות.
הם הקריאו לו סיפורים והשמיעו לו את המוזיקה שאהב.
בסופו של דבר לי ורייצ'ל הבינו שהוא מחזיק מעמד למרות שגופו כבר כמעט אינו מסוגל להמשיך.
הם התקרבו אליו ואמרו לו שהכול בסדר.
שהם אוהבים אותו.
ושהוא יכול להפסיק להילחם.
"הגיע הזמן ללכת, ביילי."
ברגע שבו אמרו לו לשחרר, ביילי נשם את נשימתו האחרונה.
אביו ואמו סיפרו שדמעה אחת ירדה מעינו.
הוא היה בן תשע.
15 חודשים של מאבק הסתיימו
ביילי נלחם במחלה במשך כ־15 חודשים.
במהלך התקופה הזאת הוא עבר כימותרפיה, הקרנות, השתלת תאי גזע, תקופות של הפוגה ושתי חזרות קשות של המחלה.
הוא הצליח לחזור לבית הספר.
איבד שוב את הבריאות.
חזר לטיפולים.
ושוב קיבל תקווה.
אבל הדבר שהמשפחה זוכרת יותר מכול אינו רק המאבק הרפואי שלו.
זו הדרך שבה התנהג בזמן המאבק.
הם זוכרים ילד שהמשיך לצחוק.
שדאג לאחיו.
שבחר מתנות שהוא עצמו לא יזכה להשתמש בהן.
ושכאשר נותרו לו רק שבועות לחיות, הדבר שהיה חשוב לו יותר מכול היה להספיק לפגוש את אחותו הקטנה.
מילי תגדל ותדע מי היה האח הגדול שלה
מילי הייתה בת כמה שבועות בלבד כאשר ביילי מת.
היא לא תוכל לזכור בעצמה כיצד החזיק אותה, שר לה, האכיל אותה ועזר לטפל בה.
אבל משפחת קופר הבטיחה שהסיפור הזה לא ילך לאיבוד.
הם מתכוונים לספר לה מי היה אחיה הגדול וכמה היה נחוש לפגוש אותה.
התמונות שלהם יחד יישארו.
וכך גם הזיכרונות של ההורים ושל ריילי.
המשפחה נותרה שבורה – אבל גם אסירת תודה על הזמן שקיבלה
לאחר מותו של ביילי אמר אביו שהמשפחה מרגישה קהה לחלוטין מכאב.
ובכל זאת, בתוך האבל הייתה גם נחמה קטנה:
ביילי כבר לא סובל.
הכאב הסתיים.
והוא הצליח לעשות את הדבר שהרופאים כלל לא היו בטוחים שיספיק לעשות – להחזיק את מילי בידיו.
הילד שקיבל ימים או שבועות בלבד הצליח להחזיק מעמד עד שאחותו נולדה.
הוא בחר לה את שמה.
הוא טיפל בה.
הוא שר לה.
וכאשר הרגיש שהגיע זמנו, אמר שהוא רוצה להפוך ל"מלאך השומר שלה".
ביילי קופר מת בערב חג המולד של 2017, בגיל תשע בלבד.
אבל עבור הוריו, אחיו ריילי ואחותו מילי, הוא נשאר הילד שבמשך כל התקופה הקשה ביותר בחייו המשיך לחשוב על האנשים שאהב.
והדבר האחרון שביקש מהמשפחה שלו לא היה שימשיכו להתאבל עליו, אלא שימשיכו לדאוג זה לזה.
כאשר חושבים על סימנים אפשריים לסרטן הלבלב, רוב האנשים מדמיינים כאבי בטן, ירידה בלתי מוסברת במשקל או צהבת.
כמעט אף אחד לא חושב דווקא על הרגל.
אבל אחד הסימנים הפחות מוכרים של המחלה יכול להופיע רחוק מאוד מהלבלב: כאב, נפיחות, אדמומיות או תחושת חום ברגל אחת.
הסיבה אינה שהסרטן עצמו הגיע בהכרח לרגל. במקרים מסוימים, סרטן הלבלב עלול להגביר את הנטייה של הדם להיקרש ולגרום לקריש דם בווריד עמוק – מצב המכונה DVT, או פקקת ורידים עמוקים.
ולפעמים, באופן מפתיע, קריש כזה יכול להיות אחד הרמזים הראשונים לכך שמשהו אחר מתרחש בגוף.
עם זאת, חשוב להדגיש כבר בהתחלה: רוב קרישי הדם אינם נגרמים מסרטן הלבלב, ורגל כואבת או נפוחה יכולה להיגרם מאינספור סיבות אחרות. אבל קריש דם עצמו עלול להיות מסוכן ואף קטלני, ולכן הסימנים האלה אינם משהו שכדאי להתעלם ממנו.
shutterstock
סרטן הלבלב הוא אחד מסוגי הסרטן הקשים ביותר לגילוי מוקדם
הלבלב הוא איבר קטן יחסית שנמצא עמוק בתוך חלל הבטן, מאחורי הקיבה ולפני עמוד השדרה.
יש לו שני תפקידים חשובים מאוד: הוא מייצר אנזימים שעוזרים לנו לעכל מזון, והוא מייצר הורמונים, בהם אינסולין, שעוזרים לווסת את רמת הסוכר בדם.
הבעיה היא שמיקומו העמוק מקשה מאוד להרגיש גידול קטן בבדיקה רגילה.
בנוסף, סרטן הלבלב מסוגל להתפתח במשך זמן בלי לגרום לתסמינים ברורים. כאשר הסימנים כבר מופיעים, לעיתים הגידול כבר גדל משמעותית או התפשט מעבר ללבלב.
זו אחת הסיבות שהמחלה נחשבת מסוכנת במיוחד.
בארצות הברית צפויים בשנת 2026 כ־67,530 מקרים חדשים של סרטן הלבלב וכ־52,740 מקרי מוות מהמחלה. למרות שהוא מהווה רק כ־3% מכלל מקרי הסרטן, הוא אחראי לכ־8% ממקרי המוות מסרטן.
וסימני האזהרה יכולים להיות קלים מאוד לפספוס
בתחילת הדרך, הסימנים של סרטן הלבלב יכולים להיראות כמו בעיות בריאות רגילות לחלוטין.
אדם יכול להתחיל לאבד תיאבון.
להרגיש עייף.
לרדת במשקל בלי שהתכוון לכך.
לסבול מכאב באזור הבטן העליונה או הגב.
להרגיש בחילות.
או לגלות שרמות הסוכר שלו השתנו.
אחד הסימנים המזוהים ביותר הוא צהבת – מצב שבו העור ולובן העיניים מקבלים גוון צהוב. הדבר יכול להתרחש כאשר גידול באזור ראש הלבלב לוחץ על צינור המרה וגורם להצטברות של בילירובין בגוף. במקרים כאלה יכולים להופיע גם שתן כהה, צואה בהירה וגירוד בעור.
אבל יש סימן נוסף שרבים אינם מקשרים בכלל ללבלב.
קריש דם ברגל.
הרגל יכולה להיות המקום שבו מופיעה האזהרה הראשונה
קריש בווריד עמוק נקרא Deep Vein Thrombosis – DVT.
הוא נוצר בדרך כלל בוורידים העמוקים של השוק, הירך או האגן.
התסמינים הנפוצים כוללים:
כאב או רגישות ברגל.
נפיחות, בדרך כלל בצד אחד.
עור שמרגיש חם יותר באזור מסוים.
אדמומיות או שינוי בצבע העור.
לא כל אדם עם DVT יחווה את כל הסימנים האלה. למעשה, בערך מחצית מהאנשים עם DVT יכולים להיות ללא תסמינים ברורים בכלל.
אבל במקרה של סרטן הלבלב, קריש דם כזה יכול לעיתים להופיע עוד לפני שהאדם יודע שיש לו סרטן.
האגודה האמריקאית לסרטן מציינת במפורש שלפעמים הרמז הראשון לסרטן הלבלב הוא קריש בווריד גדול, לעיתים קרובות ברגל.
למה בכלל סרטן בלבלב יכול ליצור קריש ברגל?
סרטן אינו רק גוש שיושב באיבר מסוים.
גידולים יכולים להשפיע על מערכות שונות בגוף, כולל מערכת הקרישה.
סוגי סרטן מסוימים גורמים לגוף להיות במצב שבו הדם נוטה יותר ליצור קרישים. בנוסף, אנשים עם סרטן יכולים להיות פחות פעילים, לעבור ניתוחים, אשפוזים או טיפולים שמגבירים עוד יותר את הסיכון לקרישי דם.
הקשר בין סרטן לבין קרישי דם מוכר היטב ברפואה.
באופן כללי, כ-1 מכל 10 אנשים עם סרטן יפתח קריש דם בשלב כלשהו, וקרישי דם הם אחד הסיבוכים החמורים אצל מטופלי סרטן.
אבל שוב – הופעת DVT אינה אומרת אוטומטית שיש לאדם סרטן.
יש סיבות רבות ונפוצות הרבה יותר לקרישי דם.
shutterstock
טיסה ארוכה, ניתוח ואפילו ישיבה ממושכת יכולים לגרום לקריש
אדם יכול לפתח DVT לאחר ניתוח גדול.
אחרי תקופה ממושכת במיטה.
במהלך או אחרי טיסה ארוכה מאוד.
לאחר פציעה.
בהיריון.
בעקבות שימוש בהורמונים מסוימים.
כתוצאה מגיל מבוגר יותר, השמנה, היסטוריה משפחתית או מצבים רפואיים שונים.
ולכן אם אדם מגיע לרופא עם רגל נפוחה, הדבר הראשון שהרופא אינו עושה הוא להכריז שיש לו סרטן הלבלב.
המטרה הראשונית היא לברר האם באמת קיים קריש דם – ואם כן, להבין מדוע הוא נוצר.
לפעמים הסיבה ברורה.
ולפעמים, כאשר מופיע קריש ללא גורם ברור, הרופאים עשויים לבדוק האם קיימת בעיה רפואית נוספת ברקע.
הסכנה הגדולה היא כשהקריש עוזב את הרגל
DVT בפני עצמו דורש טיפול.
אבל הסכנה החמורה ביותר מתרחשת כאשר חלק מהקריש מתנתק.
הוא יכול לעבור דרך זרם הדם, להגיע אל הריאות ולחסום שם כלי דם.
המצב הזה נקרא תסחיף ריאתי – Pulmonary Embolism או PE.
והוא עלול להיות קטלני.
התסמינים האפשריים כוללים קוצר נשימה שמופיע באופן פתאומי, כאב או לחץ בחזה – במיוחד כאב שמחמיר בנשימה עמוקה או בשיעול – דופק מהיר או לא סדיר, סחרחורת, עילפון ושיעול שלעיתים יכול להיות מלווה בדם.
במקרה כזה לא מחכים לראות אם זה יעבור.
קוצר נשימה פתאומי, כאב בחזה או שיעול דמי יכולים להיות מצב חירום ודורשים טיפול רפואי מיידי.
פטריק סווייזי תיאר סימנים אחרים לחלוטין
אחד האנשים המפורסמים ביותר שמתו מסרטן הלבלב היה השחקן פטריק סווייזי.
הכוכב של Dirty Dancing ו־Ghost אובחן בשנת 2008, ובהמשך דיבר בגלוי על הדרך שבה הבין שמשהו אינו כשורה.
אחד הדברים הראשונים שהטרידו אותו היה קושי במערכת העיכול.
הוא תיאר צרבת ובעיות עיכול שהפכו קבועות וחזקות יותר, ואז הבחין בירידה דרמטית במשקל.
הוא איבד כ-20 פאונד – בערך תשעה קילוגרמים – במהירות רבה.
אלה תסמינים מוכרים יותר של סרטן הלבלב.
אבל הם מדגישים את הבעיה המרכזית של המחלה: אצל אנשים שונים היא יכולה להתחיל בצורה שונה לחלוטין.
לפעמים מופיעה דווקא סוכרת חדשה
עוד סימן אפשרי ופחות מוכר הוא שינוי ברמות הסוכר בדם.
הלבלב מייצר אינסולין, ולכן גידול שפוגע בתאים שמייצרים אותו יכול לגרום להופעה של סוכרת או לשינויים בלתי צפויים ברמות הסוכר.
אצל חלק מהאנשים זה יכול להתבטא בצמא מוגבר, רעב ותכיפות במתן שתן, אבל פעמים רבות השינוי קטן ומתגלה רק בבדיקת דם.
חשוב שוב לשמור על פרופורציות: סוכרת מסוג 2 נפוצה מאוד וסרטן הלבלב נדיר בהרבה.
אבחון של סוכרת אינו אומר שלאדם יש סרטן.
אבל הופעה חדשה ולא מוסברת של סוכרת, במיוחד בשילוב עם ירידה משמעותית במשקל או תסמינים אחרים, יכולה להצדיק בירור רפואי.
גם כאב גב יכול להטעות
כמעט לכולם כואב הגב בשלב כלשהו בחיים.
עבודה מול מחשב, הרמת משאות, בעיות בעמוד השדרה או שרירים תפוסים שכיחים הרבה יותר מסרטן הלבלב.
אבל גידולים בלבלב יכולים לגרום לכאב בבטן העליונה שמקרין אל הגב.
כאשר גידול גדל, הוא יכול ללחוץ על איברים או עצבים בסביבת הלבלב וליצור כאב ממושך.
הדבר שחשוב לשים לב אליו אינו כאב גב מקרי לאחר יום עבודה.
אלא כאב מתמשך, בלתי מוסבר, במיוחד כשהוא מגיע יחד עם ירידה במשקל, אובדן תיאבון, צהבת או תסמינים נוספים.
ולמה סרטן הלבלב נחשב כל כך קטלני?
חלק גדול מהבעיה הוא גילוי מאוחר.
אין כיום בדיקת סקר שגרתית שמומלצת לאנשים בריאים בסיכון ממוצע, בניגוד לממוגרפיה לסרטן השד או קולונוסקופיה לסרטן המעי הגס.
כתוצאה מכך, במקרים רבים המחלה מתגלה רק לאחר שהופיעו סימפטומים.
הנתונים ממחישים עד כמה שלב האבחון משמעותי.
בקרב אנשים שהסרטן שלהם עדיין מקומי ולא התפשט מעבר ללבלב, שיעור ההישרדות היחסי לחמש שנים עומד כיום על כ־44%.
כאשר הוא התפשט לאזורים סמוכים, הנתון יורד לכ-17%.
כאשר כבר קיימות גרורות לאיברים מרוחקים, הוא כ־3%.
בכל השלבים יחד, שיעור ההישרדות היחסי לחמש שנים הוא כ־13%.
אלה נתונים סטטיסטיים של אוכלוסיות גדולות, לא תחזית למה שיקרה לאדם מסוים, והטיפולים ממשיכים להשתפר.
אבל הם מסבירים מדוע הרופאים מנסים לזהות את המחלה מוקדם ככל האפשר.
גם הטענה שהיא נפוצה יותר אצל נשים אינה נכונה כיום
לעיתים מופיעה ברשת הטענה שסרטן הלבלב שכיח יותר אצל נשים.
הנתונים האמריקאיים המעודכנים ל־2026 דווקא מראים נטייה קטנה לכיוון ההפוך.
מתוך כ-67,530 מקרים חדשים הצפויים השנה בארצות הברית, כ־35,190 צפויים להיות אצל גברים וכ־32,340 אצל נשים. גם הסיכון לאורך החיים מעט גבוה יותר אצל גברים – בערך 1 מכל 56 לעומת 1 מכל 60 אצל נשים.
הפער אינו עצום, אבל הוא מדגים למה כדאי להיזהר מנתונים ישנים שממשיכים להסתובב ברשת.
מי נמצא בסיכון גבוה יותר?
אין גורם יחיד שמסביר את כל מקרי סרטן הלבלב.
רוב האנשים שמפתחים את המחלה הם מעל גיל 45, וכשני שלישים מהחולים הם בני 65 ומעלה. הגיל הממוצע בזמן האבחון הוא סביב 70.
עישון הוא אחד מגורמי הסיכון המשמעותיים שניתן לשנות. הסיכון אצל מעשנים הוא בערך כפול מזה של אנשים שמעולם לא עישנו, וכרבע ממקרי סרטן הלבלב מיוחסים לעישון סיגריות.
גם השמנה, סוכרת מסוג 2 ודלקת כרונית של הלבלב קשורות לעלייה בסיכון.
יש גם מרכיב תורשתי אצל חלק מהמשפחות, אם כי רוב האנשים שמפתחים את המחלה אינם מגיעים ממשפחה שבה ידוע על סרטן הלבלב.
אבל הרגל הנפוחה היא לא "בדיקת סרטן"
זה אולי המסר החשוב ביותר.
אם התעוררתם עם רגל נפוחה, אל תיכנסו מיד לגוגל ותניחו שיש לכם סרטן הלבלב.
סרטן הלבלב אינו הסיבה הנפוצה ביותר ל-DVT, ורוב קרישי הדם נגרמים מסיבות אחרות.
אבל גם לא נכון להתעלם.
כאשר רגל אחת נעשית פתאום נפוחה, כואבת, אדומה או חמה – במיוחד בלי פציעה ברורה – כדאי לפנות לבדיקה רפואית בהקדם כדי לשלול קריש דם.
ומה שבאמת דורש תגובה מיידית הוא השילוב של תסמיני קריש עם סימנים מהריאות:
קוצר נשימה פתאומי.
כאב בחזה.
דופק מהיר.
עילפון.
או שיעול עם דם.
אלה יכולים להיות סימנים לכך שקריש הגיע לריאות, וזהו מצב חירום רפואי.
לפעמים הגוף שולח את האזהרה במקום שבו הכי פחות מצפים לה
סרטן הלבלב נותר מחלה שקשה מאוד לזהות בשלב מוקדם.
לפעמים האזהרה היא צהבת.
לפעמים ירידה בלתי מוסברת במשקל.
לפעמים כאב שמתחיל בבטן ומגיע לגב.
אצל אנשים מסוימים מדובר בשינוי חדש ברמות הסוכר.
ובמקרים נדירים יותר, הסימן הראשון יכול להופיע בכלל ברגל – בצורה של קריש דם עמוק.
זה לא אומר שכל רגל נפוחה מסתירה סרטן.
רחוק מכך.
אבל קריש דם בפני עצמו הוא סיבה מספיק טובה לא להתעלם מהסימנים.
אם רגל אחת מתנפחת ללא סיבה ברורה, נעשית כואבת, אדומה או חמה, כדאי להיבדק. ואם מופיעים יחד עם זה קוצר נשימה פתאומי, כאב בחזה או שיעול עם דם – לא מחכים. פונים מיד לטיפול רפואי.
כי לפעמים מה שנראה כמו בעיה מקומית ברגל אינו באמת מתחיל ברגל – והיכולת לזהות את הסימן בזמן יכולה להיות חשובה הרבה יותר ממה שנדמה.
לפעמים אלה היו ילדים בבית הספר. לפעמים זרים. ובאופן מפתיע, חלק מההערות הפוגעות הגיעו דווקא ממבוגרים.
ששת בניה של פיבי קניסטו מניו יורק הסתובבו במשך חודשים עם שיער ארוך שהמשיך להתארך עוד ועוד. אנשים טעו וחשבו שהם בנות, אחרים לעגו למראה שלהם, והיו מי שפשוט הרגישו צורך לומר להם שילדים "לא אמורים" להיראות כך.
אבל אף אחד מאותם אנשים לא ידע את הסיבה האמיתית שבגללה הבנים סירבו להסתפר.
מאחורי השיער הארוך הסתתר סיפור על ילד שמת מסרטן, משפחה שרצתה להנציח אותו ומעשה חסד שהסתיים בתרומה מדהימה של יותר מ 5 מטרים של שיער לילדים שאיבדו את שיערם בגלל מחלות.
שישה אחים – ושלושה זוגות גילאים יוצאי דופן
פיבי קניסטו ובעלה אריק מתגוררים בצ'יקטוואגה שבמדינת ניו יורק והקימו משפחה גדולה במיוחד.
בזמן שהסיפור הפך לוויראלי ב 2017, בנם הבכור אנדרה היה בן 10. אחריו הגיעו התאומים הזהים סיילס ואמרסון, בני 8, ואחריהם שלישיית הבנים הרבי, ריד ודקסטר, בני 5.
למשפחה הייתה גם בת צעירה, מארה טיילור, שהייתה אז בת שנתיים בלבד.
ששת הבנים היו מוכרים בסביבה בזכות דבר שקשה היה לפספס: לכולם היה שיער ארוך.
מאוד ארוך.
השיער לא היה תוצאה של עצלנות, טרנד או החלטה של ההורים לכפות עליהם סגנון מסוים. הבנים גידלו אותו במכוון, במשך חודשים ובחלק מהמקרים אף שנים.
והם ידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות איתו בסוף.
אבל בדרך הם נאלצו להתמודד עם לא מעט לעג
ככל שהשיער התארך, כך הגיעו יותר תגובות.
לעיתים קרובות אנשים חשבו שהבנים הם בנות. פיבי סיפרה שזה קרה לעיתים כה קרובות עד שהפך כמעט לבדיחה משפחתית.
אבל לא כל התגובות היו משעשעות.
ששת האחים חוו הצקות בגלל המראה שלהם, ולא רק מצד ילדים אחרים. גם מבוגרים העירו הערות לא נעימות ושפטו אותם משום שלדעתם בנים לא צריכים לגדל שיער כל כך ארוך.
הילדים יכלו להסתפר בכל רגע ולהפסיק את ההערות.
אבל הם לא עשו זאת.
הם ידעו שיש לשיער הזה מטרה.
הכול התחיל בילד שהמשפחה איבדה לסרטן
כמה שנים קודם לכן איבדה חברה קרובה של פיבי את בנה למחלת הסרטן.
הילד היה תאום והיה קרוב בגילו לתאומים של משפחת קניסטו – סיילס ואמרסון.
המוות שלו השפיע עמוקות על המשפחה.
פיבי חיפשה דרך לעשות משהו בעל משמעות לזכרו, וביום השנה הראשון למותו החליטו שלושת בניה הגדולים לגדל את שיערם ולתרום אותו.
זה הפך למסורת.
בפעם הבאה, האחים הצעירים כבר רצו להיות חלק ממנה.
וכך נולד הרעיון שששת הבנים יגדלו את שיערם יחד – ובסופו של דבר יתרמו אותו לילדים שאיבדו את שיערם מסיבות רפואיות.
גם הילדים הקטנים הבינו למה הם עושים את זה
השלישייה הייתה רק בת חמש, ולכן כמובן שלא כל הילדים הבינו את הפרטים המורכבים של מחלת הסרטן ושל טיפולים רפואיים.
אבל פיבי אמרה שהם הבינו את הדבר החשוב ביותר.
יש ילדים חולים שאין להם שיער ושאינם יכולים לגדל שיער בעצמם כרגע.
והשיער שלהם יכול לעזור להם.
זה היה מספיק.
גם כאשר מישהו לעג להם, גם כשמבוגרים שאלו למה הם נראים כך וגם כשהשיער הארוך דרש לא מעט טיפול – הם המשיכו לגדל אותו.
ואז הגיע היום הגדול
באפריל 2017 הגיעו פיבי וששת הבנים למספרה מקומית בשם Hizair Hair Salon.
כולם ידעו מה עומד לקרות.
אחרי חודשים ארוכים של המתנה, כל השיער שגידלו למטרה הזאת עומד להיחתך.
הבנים ישבו בזה אחר זה בכיסאות המספרה, השיער הארוך נאסף ונקשר, ואז הגיעו המספריים.
בבת אחת השתנה המראה שכל כך הרבה אנשים כבר התרגלו לראות.
פיבי הסתפרה יחד איתם והפכה גם היא לחלק מהתרומה המשפחתית.
וכשהם סיימו למדוד את כל השיער שנאסף, אפילו המשפחה הופתעה מהכמות.
יותר מ 5 מטר של שיער
פיבי וששת בניה תרמו יחד יותר מ 5 מטרים במצטבר.
כל השיער נשלח לארגון Children With Hair Loss, ארגון ללא מטרות רווח שמספק פתרונות שיער העשויים משיער אנושי לילדים ולצעירים המתמודדים עם נשירת שיער מסיבות רפואיות.
נכון להיום, הארגון מקבל תרומות שיער באורך של לפחות 8 אינץ' – כ 20 סנטימטרים – ומציין ששיער ארוך יותר מבוקש במיוחד. את השיער יש לשלוח נקי, יבש וקשור בצמה או בקוקו.
ליצירת פאה משיער טבעי עשויות להידרש תרומות של אנשים רבים, ולכן אפילו קוקו אחד יכול להפוך לחלק ממשהו גדול הרבה יותר.
אבל במקרה של משפחת קניסטו לא היה מדובר בקוקו אחד.
מדובר היה במשפחה שלמה.
ברגע שהשיער ירד – החיוכים הופיעו
אחרי התספורת, פיבי הבחינה מיד בשינוי אצל הבנים.
לא משום שהם סוף סוף שמחו להיפטר מהשיער הארוך.
אלא משום שהם היו גאים במה שעשו.
היא סיפרה שכעבור ארבעה ימים הם עדיין הסתובבו עם חיוכים ענקיים על הפנים.
"אחרי התספורות כולם קרנו מגאווה," סיפרה אז.
עבור ששת הילדים, השיער שהיה במשך חודשים מקור להערות וללעג הפך עכשיו לדבר אחר לחלוטין.
הוא הפך למתנה.
ואחותם הקטנה דווקא התאכזבה
בזמן שאמא וששת האחים עברו את התספורת הגדולה, מארה בת השנתיים צפתה מהצד.
והיא ממש לא הייתה מרוצה מכך שהשאירו אותה מחוץ למבצע.
פיבי סיפרה שהילדה הקטנה רצתה נואשות לתרום את שערה יחד עם האחים שלה.
אבל היא עדיין הייתה צעירה מדי ושיערה לא היה ארוך מספיק.
אז ששת האחים הבטיחו לה משהו.
בפעם הבאה הם יעשו את זה שוב – ויחכו לה כדי שתוכל להצטרף אליהם.
במקום לראות בתספורת פעולה חד פעמית, הילדים כבר דיברו על התרומה הבאה.
סרטן היה נושא קרוב במיוחד למשפחה
עבור משפחת קניסטו, הנושא לא היה רק סיפור על אדם שהם הכירו.
אריק, אב המשפחה, עבד כחוקר בתחום הסרטן. כך שהמחלה והשפעתה על משפחות היו חלק מהעולם שסביבם גם מבחינה מקצועית.
פיבי עצמה נהגה לתרום את שערה עוד מאז שהייתה נערה, ולכן הרעיון של גידול שיער כדי לתת אותו לאחרים לא היה חדש עבורה.
אבל ברגע שהילדים הצטרפו, הפעולה קיבלה משמעות חדשה לגמרי.
היא הפכה למסורת משפחתית.
"כולם מכירים מישהו שנפגע מסרטן"
כשפיבי נשאלה מדוע כל כך חשוב לה ללמד את ילדיה לעשות את זה, היא נתנה תשובה פשוטה.
"סרטן נוגע קרוב לבית אצל כולם. כולם מכירים מישהו שהושפע מסרטן."
ועבור ילד שאיבד את שיערו בגלל טיפול רפואי, פאה יכולה להיות הרבה יותר מפריט קוסמטי.
נשירת שיער יכולה לשנות באופן דרמטי את הדרך שבה ילד מרגיש לגבי המראה שלו ואת הדרך שבה אחרים מתייחסים אליו. ארגונים שמספקים פתרונות שיער לילדים מנסים להחזיר להם לפחות חלק מתחושת הביטחון והנורמליות בתקופה שבה כמעט הכול בחיים משתנה.
והחומר שממנו מתחיל כל התהליך הזה הוא משהו שרבים מאיתנו פשוט משאירים על רצפת המספרה.
האנשים שלעגו להם ראו רק את השיער
זה אולי החלק החזק ביותר בסיפור.
אנשים הסתכלו על ששת הבנים וראו רק את מה שהיה מול העיניים שלהם.
שישה בנים עם שיער ארוך.
חלקם החליטו שזה מוזר.
חלקם החליטו שזו סיבה לצחוק.
אפילו מבוגרים הרשו לעצמם להעיר להם בלי לדעת דבר על הסיבה שבגללה הם בחרו להיראות כך.
אבל מאחורי אותו שיער היה ילד שמת מסרטן.
הייתה משפחה שרצתה לכבד את זכרו.
והיו שישה ילדים קטנים שהסכימו לסבול חודשים של מבטים והערות כדי שיוכלו בסופו של דבר לתת משהו לילדים שמעולם לא פגשו.
לפעמים כדאי לשאול לפני ששופטים
קל מאוד להסתכל על אדם זר ולגבש עליו דעה בתוך שניות.
על הבגדים שלו.
על השיער.
על הקעקועים.
על המשקל.
על הדרך שבה הוא מדבר.
או על כל דבר אחר שאינו נראה בדיוק כפי שאנחנו מצפים.
אבל לעיתים אנחנו פשוט לא יודעים את הסיפור.
ששת האחים ממשפחת קניסטו היו יכולים להיכנע להצקות ולהסתפר חודשים קודם לכן.
במקום זאת הם המשיכו.
וכאשר המספריים סוף סוף חתכו את השיער הארוך שגרם לכל כך הרבה אנשים להגיב אליהם, התברר שכל אותם חודשים הם בכלל לא גידלו אותו בשביל עצמם.
הם גידלו יותר מחמישה מטרים של שיער בשביל ילדים חולים שלא יכלו לגדל שיער משלהם.
ואולי זו הסיבה שהתמונה שלהם לפני ואחרי התספורת המשיכה לרגש אנשים גם שנים אחרי שפורסמה לראשונה.
כי היא מזכירה דבר פשוט שקל מאוד לשכוח:
לפני שאנחנו צוחקים על מישהו משום שהוא נראה אחרת, אולי כדאי לעצור לרגע. ייתכן שהדבר שאנחנו שופטים מבחוץ מסתיר מאחוריו מעשה חסד שלא ידענו עליו בכלל.
פאולה האדג'ל הקדישה שנים מחייה למאבק למען ילדים שעברו התעללות. היא הפכה לדמות מוכרת ברחבי בריטניה לאחר שהיא ובעלה מארק אימצו את טוני האדג'ל, ילד שעבר התעללות קשה כל כך כתינוק עד ששתי רגליו נאלצו להיכרת. היא נאבקה למענו, גייסה כספים, קידמה שינוי בחוק וזכתה להוקרה על הפעילות שלה. אבל בזמן שפאולה הקדישה את כל כוחה למשפחה ולאחרים, הגוף שלה התחיל לשלוח סימנים שמשהו אינו כשורה.
שוב ושוב היא פנתה לרופאים בגלל שינויים במערכת העיכול. במשך תקופות של כמה שבועות היא סבלה משלשולים, ואז מעצירות. לפעמים התסמינים נרגעו, מה שגרם גם לה להתחיל להאמין להסבר שקיבלה מהרופאים: ככל הנראה מדובר בתסמונת המעי הרגיז, IBS.
אבל עמוק בפנים, פאולה הרגישה אחרת.
"ידעתי שמשהו לא בסדר," היא סיפרה.
היא לא ידעה אז שהתחושה הזאת תוביל בסופו של דבר לאבחנה של סרטן המעי – מחלה שבהמשך תחזור ותתפשט, ותהפוך לסרטן בשלב 4.
במשך שנים אמרו לה שזה כנראה IBS
פאולה הייתה כבת 50 כאשר פנתה לראשונה לרופא המשפחה בעקבות התקפים חוזרים של שלשולים ועצירות. היא נבדקה, אבל קיבלה אבחנה של IBS ונשלחה הביתה.
הבעיה הייתה שהתסמינים לא באמת נעלמו.
הם היו מופיעים למשך שלושה או ארבעה שבועות, נרגעים ואז חוזרים. בכל פעם שפאולה חזרה לרופא, העובדה שהתסמינים לא היו קבועים גרמה לה בסופו של דבר לתהות אם הרופאים אכן צודקים.
"המשכתי לחזור, אבל התסמינים היו נמשכים שלושה או ארבעה שבועות ואז נרגעים," סיפרה. "אז חשבתי שאולי הרופאים באמת צודקים."
וכך חלפו חודשים.
ואז שנים.
בסך הכול, פאולה סיפרה שהיא פנתה לקבלת עזרה רפואית 14 פעמים לפני שהגיעה לבירור שהוביל לאבחנה האמיתית.
שלשולים ועצירות הפכו לחלק מהחיים שלה
אחד הדברים המסוכנים בתסמין שנמשך זמן רב הוא שלפעמים האדם פשוט מתרגל אליו.
זה בדיוק מה שקרה לפאולה.
השינויים ביציאות הפכו למעין שגרה. היו תקופות טובות יותר ותקופות גרועות יותר, אבל היא המשיכה לתפקד, לטפל במשפחה ולהקדיש את עצמה לילדים.
שינוי מתמשך בהרגלי היציאות – כולל שלשול או עצירות שאינם רגילים עבור האדם – הוא אחד התסמינים האפשריים של סרטן המעי. סימנים נוספים יכולים לכלול דם בצואה, צורך ללכת לשירותים בתדירות שונה מהרגיל, כאבי בטן, נפיחות, ירידה לא מוסברת במשקל ועייפות. אותם תסמינים יכולים כמובן להיגרם גם ממצבים רבים אחרים, ולכן הופעתם אינה אומרת בהכרח שמדובר בסרטן.
אצל פאולה, דווקא העובדה שהתסמינים באו והלכו הייתה חלק מהסיבה שהמצב נמשך זמן רב כל כך.
"התרגלתי לתסמינים שלי," היא סיפרה.
ואז, אחרי ארבע שנים, משהו בה השתנה
יום אחד, אחרי ארבע שנים של תסמינים חוזרים, פאולה ישבה בשירותים והרגישה שהיא פשוט לא יכולה להמשיך להתעלם מהתחושה שמשהו אינו תקין.
היא תיארה רגע כמעט מצמרר: כאילו אמה המנוחה דיברה אליה ואמרה לה שהיא חייבת לפעול.
הפעם היא התקשרה לרופא בגישה אחרת לגמרי.
"אני צריכה תור היום," אמרה.
היא סיפרה שהפעם הגיעה עם אותה נחישות שהייתה מגייסת אילו אחד מילדיה היה חולה.
באותה תקופה פאולה התחילה לראות בטלוויזיה קמפיינים להעלאת המודעות לסרטן המעי. ככל שראתה אותם יותר, כך התחזקה אצלה התחושה שהתסמינים שלה צריכים להיבדק בצורה יסודית יותר.
היא דרשה שיבצעו בדיקה של דגימת צואה.
בדיקות מסוג FIT משמשות כיום במערכת הבריאות הבריטית כדי לזהות כמויות זעירות של דם בצואה שאינן תמיד נראות לעין. נוכחות דם אינה מוכיחה שיש סרטן, אבל היא יכולה לסמן שיש צורך בבדיקות נוספות.
פאולה הודתה שהיא הרגישה כבר זמן רב שמשהו עמוק יותר מתרחש בגוף שלה.
אבל החיים נכנסו באמצע.
"ידעתי עמוק בפנים שמשהו לא בסדר, אבל הייתי כל כך עסוקה בלהיות אמא ששמתי את הבעיות שלי בצד."
זו הייתה החלטה שהיא עתידה להסתכל עליה אחרת לחלוטין לאחר קבלת התוצאות.
התוצאה חזרה – והמספרים היו גבוהים בצורה מדאיגה
כאשר הגיעו תוצאות הבדיקה בשנת 2022, המדדים שעוררו חשד לסרטן תוארו על ידה כגבוהים מאוד.
בתוך שבועות היא עברה בדיקות נוספות וקיבלה את הבשורה שממנה חששה:
סרטן המעי.
עבור פאולה ומשפחתה זו הייתה מכה עצומה.
האישה שבמשך שנים דאגה לילדים, נאבקה מול מערכת המשפט והפכה לקול ציבורי נגד התעללות בילדים נאלצה לפתע להפוך בעצמה למטופלת.
והחלק הקשה ביותר מבחינתה לא היה רק לשמוע את המילה "סרטן".
זה היה לספר לילדים.
המשפחה שלה כבר עברה יותר מדי
פאולה ובעלה מארק הכירו את טוני כשהיה תינוק קטן. הוא היה רק בן כמה שבועות כאשר נפגע בצורה קשה ביותר בידי הוריו הביולוגיים. הוא סבל מפציעות חמורות, שברים, כשל באיברים, אלח דם והלם, ובשל הנזק שנגרם לו נאלצו בהמשך הרופאים לקטוע את שתי רגליו.
פאולה ומארק הפכו למשפחת האומנה שלו ובהמשך אימצו אותו רשמית בשנת 2016.
טוני המשיך לעבור טיפולים וניתוחים, אבל במקביל הפך לילד מוכר ואהוב בבריטניה בזכות פעילות גיוס הכספים שלו והמאבק של משפחתו למען ילדים שנפגעו מהתעללות. פאולה קיבלה OBE על פעילותה למניעת התעללות בילדים, וטוני עצמו זכה בהמשך במדליית האימפריה הבריטית על פעילותו.
לאחר שקיבלה את אבחנת הסרטן, פאולה סיפרה שהחלק הקשה ביותר היה הפחד שלא תהיה שם בעתיד בשביל הילדים שלה.
"זה הפחד שלא להיות שם עבור הילדים שלך," אמרה בעבר כאשר דיברה על ההתמודדות עם המחלה.
לאחר הטיפול הראשוני נראה היה בשלב מסוים שהמחלה נסוגה. אבל בהמשך הסרטן חזר והתפשט.
פאולה גילתה שהמחלה נמצאת כעת בשלב 4 וכי היא מוגדרת כמחלה סופנית. בזמן הפרסום היא עברה כימותרפיה וניסתה לבחון אפשרויות טיפול נוספות שיכולות להעניק לה עוד זמן עם משפחתה.
סרטן מעי גרורתי הוא מצב שבו הסרטן שהתחיל במעי הגס או ברקטום התפשט לחלקים אחרים בגוף. התסמינים והטיפול משתנים בהתאם למקומות שאליהם התפשטה המחלה ולמצבו של המטופל.
אבל מבחינת פאולה, כל השפה הרפואית הזאת הצטמצמה לדבר אחד פשוט מאוד:
עוד זמן.
עוד יום עם טוני.
עוד יום עם המשפחה.
היא שקלה ניתוח עצום כדי להרוויח עוד זמן
פאולה סיפרה כי הרופאים דנו איתה באפשרות של ניתוח גדול במיוחד. היא תיארה הליך שבו יפתחו את בטנה, יסירו כמה שיותר מהרקמה הנגועה ולאחר מכן ישתמשו בכימותרפיה ישירות בתוך חלל הבטן.
היא ידעה שמדובר בניתוח קשה ושאם תעבור אותו צפויה לה החלמה ארוכה.
אבל מבחינתה ההחלטה הייתה פשוטה.
"אם זה ייתן לי קצת יותר זמן, אעשה את זה."
והסיבה הייתה טוני.
"כל יום נוסף שאני יכולה להיות כאן בשבילו שווה כל כמות של כאב."
זה אולי המשפט שמסביר יותר מכל מי היא פאולה האדג'ל – אישה שבמשך שנים נלחמה עבור ילד שנזקק למישהו שלא יוותר עליו, וכעת מסרבת לוותר גם במאבק שלה עצמה.
האבחנה השפיעה על כל המשפחה
סרטן אינו מחלה שמשפיעה רק על האדם שמקבל את האבחנה.
פאולה סיפרה שהפרוגנוזה שלה השפיעה עמוקות על הבריאות הנפשית של כל בני המשפחה. קשה להם לעכל את האפשרות של חיים בלעדיה, והיא מנסה להכין אותם למה שעלול להגיע.
עבור טוני, המצב כואב במיוחד. הילד שכבר עבר התחלה טראומטית כל כך לחיים מצא אצל פאולה ומארק את הבית והמשפחה שהיו חסרים לו.
פאולה הייתה זו שנלחמה בשבילו.
עכשיו היא נלחמת כדי להישאר לצדו.
שינוי ביציאות הוא לא תמיד "רק המעי הרגיז"
שלשול ועצירות הם תסמינים נפוצים מאוד ויכולים להיגרם מאינספור סיבות שאינן סרטן. IBS עצמו הוא מצב שכיח, ולכן אין סיבה שכל מי שסובל משינוי זמני ביציאות יחשוש מיד מהתרחיש הגרוע ביותר.
אבל שינוי חדש או מתמשך בהרגלי היציאות כן מצדיק בירור, במיוחד כאשר הוא נמשך כמה שבועות או חוזר שוב ושוב. ה־NHS ממליץ לפנות לרופא כאשר תסמינים אפשריים של סרטן המעי נמשכים שלושה שבועות או יותר.
מלבד שלשול ועצירות, סימנים אפשריים כוללים דם בצואה או דימום מפי הטבעת, צורך ללכת לשירותים יותר או פחות מהרגיל, תחושה שלא התרוקנתם לחלוטין, כאבי בטן, נפיחות, גוש בבטן, ירידה לא מכוונת במשקל ועייפות משמעותית.
ברוב האנשים עם התסמינים האלה לא יתברר שיש סרטן. אבל הדרך לדעת מה גורם להם היא לא להתעלם מהם.
"חשבתי שאולי הרופאים צודקים"
אולי החלק המטלטל ביותר בסיפור של פאולה הוא עד כמה קל להבין כיצד הגיעה למצב הזה.
הרופא אמר IBS.
התסמינים נרגעו.
החיים היו עמוסים.
הילדים היו צריכים אותה.
ואז הבעיה חזרה.
ושוב נעלמה.
עד שבשלב מסוים היא פשוט למדה לחיות איתה.
"חשבתי שאולי הרופאים צודקים," היא אמרה.
רק לאחר ארבע שנים היא החליטה שהפעם היא לא יוצאת מהתור בלי שיבדקו לעומק את מה שקורה.
אותה החלטה הובילה לבדיקת הצואה.
הבדיקה הובילה לבירור נוסף.
והבירור הוביל לאבחנה.
היום היא רוצה שאנשים יקשיבו לגוף שלהם
אף תסמין בודד אינו מאפשר לאבחן סרטן דרך האינטרנט, וגם שינוי ביציאות אינו אומר בהכרח שיש מחלה ממארת.
אבל פאולה רוצה שהחוויה שלה תגרום לאנשים לעשות דבר אחד שהיא עצמה התקשתה לעשות במשך שנים: לא לשים את הבריאות שלהם בתחתית רשימת המטלות.
היא הייתה עסוקה בלהיות אמא.
עסוקה בטוני.
עסוקה במאבקים ציבוריים.
עסוקה בחיים.
והתסמינים שלה נדחקו הצדה.
עד שהם כבר לא יכלו להידחק יותר.
במשך ארבע שנים היא חוותה שוב ושוב שלשולים ועצירות. במשך אותן שנים היא פנתה לעזרה רפואית פעם אחר פעם, ובסופו של דבר סיפרה כי הרגישה שהתלונות שלה נדחו 14 פעמים.
היום, כשהיא מתמודדת עם סרטן מעי מתקדם, המסר שלה פשוט במיוחד:
אם משהו בגוף שלכם השתנה ואינו חוזר להיות כפי שהיה, ואם התחושה שמשהו לא בסדר אינה נעלמת – המשיכו לבקש תשובות.
פאולה בילתה חלק גדול מחייה בלחימה עבור הילד שלה. עכשיו היא נלחמת על כל יום נוסף שבו תוכל להיות לצדו – ומקווה שהסיפור שלה יגרום לאחרים לא לחכות ארבע שנים לפני שהם מקשיבים למה שהגוף שלהם מנסה לומר להם.
במשך שנים רבות סרטן נתפס כמחלה שמגיעה בעיקר בגיל מבוגר. לא רק משום שזה מה שאנשים חשבו, אלא משום שסטטיסטית זה היה נכון ברוב המקרים. ככל שהגוף מתבגר, כך מצטברות יותר מוטציות, יותר חשיפות סביבתיות, יותר שנים של דלקת, עישון, תזונה, הורמונים, שמש, זיהומים וגורמים נוספים שיכולים להשפיע על הסיכון. לכן במשך עשורים, כאשר אדם צעיר התלונן על כאבים, עייפות, דימום, בעיות עיכול או ירידה במשקל, סרטן לא תמיד היה הדבר הראשון שעלה בראש.
אבל בשנים האחרונות מתברר שמשהו משתנה. יותר ויותר מחקרים מצביעים על עלייה בסוגי סרטן מסוימים בקרב אנשים צעירים יותר, כולל בני 20, 30 ו־40. זו עדיין לא אומרת שסרטן הפך למחלה “נפוצה” אצל צעירים כמו אצל מבוגרים, אבל המגמה מטרידה מספיק כדי שמדענים, רופאים וגופי בריאות ינסו להבין מה קורה כאן.
הנתונים החדשים מעלים שאלה קשה: האם הדורות הצעירים נחשפים למשהו שהדורות הקודמים נחשפו אליו פחות? האם מדובר בתזונה, השמנה, חוסר תנועה, זיהום סביבתי, שימוש באנטיביוטיקה, שינויים במיקרוביום, אורח חיים מערבי, שינה גרועה, לחץ כרוני – או שילוב של כל אלה יחד?
התשובה עדיין אינה ברורה. אבל האזהרה כן ברורה: אי אפשר להתייחס יותר לסרטן כאל משהו שמדאיג רק בגיל מבוגר.
shutterstock
המחקר הגדול שהדליק נורה אדומה
מחקר גדול שפורסם בשנת 2024 בדק נתוני סרטן בארצות הברית במשך כ־20 שנה. החוקרים עברו על כמעט 24 מיליון מקרי סרטן ועל יותר מ־7 מיליון מקרי מוות מסרטן בין השנים 2000 ל־2019, ובדקו 34 סוגי סרטן שונים לפי שנת הלידה של הנבדקים.
המטרה הייתה להבין לא רק כמה אנשים חולים, אלא האם יש הבדל בין דורות. כלומר, האם אדם שנולד בשנת 1990 נמצא בסיכון שונה מאדם שנולד בשנת 1955, כאשר משווים אותם בגיל דומה.
הממצאים היו מטרידים: ב־17 מתוך 34 סוגי הסרטן שנבדקו נמצאו שיעורי אבחון גבוהים יותר בדורות צעירים יותר, בעיקר בקרב בני דור ה־X והמילניאלס. במילים פשוטות, אנשים שנולדו בעשורים מאוחרים יותר נראים כבעלי סיכון גבוה יותר לסוגי סרטן מסוימים לעומת אנשים שנולדו עשרות שנים לפניהם.
העלייה הבולטת ביותר נראתה בסרטן הלבלב, הכליה, אגן הכליה, בלוטת התריס והמעי הדק. עבור חלק מסוגי הסרטן, ילידי 1990 הראו שיעורי אבחון גבוהים פי 2 עד 3 לעומת ילידי 1955.
זה לא פרט קטן. זו מגמה שמרמזת שמשהו עמוק יותר השתנה בסביבה שבה דורות חדשים גדלו.
לא רק מאבחנים יותר – בחלק מהמקרים גם מתים יותר
כאשר מדברים על עלייה באבחוני סרטן, תמיד צריך לשאול שאלה חשובה: האם באמת יש יותר מחלה, או שפשוט מגלים אותה טוב יותר? הרי ככל שהרפואה מתקדמת, בדיקות הופכות זמינות יותר, מודעות עולה, מכשירי הדמיה מדויקים יותר, ולעיתים מגלים גידולים שבעבר היו נשארים לא מאובחנים.
זה נכון, ובחלק מסוגי הסרטן ייתכן שאבחון יתר או גילוי מוקדם יותר מסבירים חלק מהעלייה. למשל, בסרטן בלוטת התריס ידוע שבדיקות הדמיה יכולות לגלות גידולים קטנים מאוד שלא תמיד היו מתגלים בעבר.
אבל החוקרים מדגישים שזה לא מסביר את כל התמונה. הסיבה לכך היא שבחלק מסוגי הסרטן לא רק שיעור האבחון עלה, אלא גם שיעור התמותה. אצל דורות צעירים יותר נראתה עלייה בתמותה מסוגי סרטן מסוימים, כולל סרטן הכבד, סרטן רירית הרחם, סרטן כיס המרה, סרטן האשכים וסרטן המעי הגס והחלחולת.
כאשר גם האבחונים וגם מקרי המוות עולים, קשה יותר לטעון שמדובר רק בכך שאנחנו “מגלים יותר”. זה כבר נראה כמו עלייה אמיתית בסיכון או בעומס המחלה.
למה דווקא הדורות הצעירים?
אחת השאלות המרכזיות היא למה העלייה מופיעה בצורה דורית. כלומר, למה מי שנולד בשנים מאוחרות יותר נראה כמי שנושא סיכון גבוה יותר לחלק מהמחלות האלה. מדענים קוראים לזה “אפקט שנת לידה” או “אפקט דור”. המשמעות היא שאנשים שנולדו באותה תקופה חולקים סביבת חיים מסוימת: סוגי מזון, הרגלי פעילות, זיהום אוויר, שימוש בתרופות, חשיפה למסכים, דפוסי שינה, מבנה משפחתי, הרגלי ילדות, משקל גוף, חיסונים, אנטיביוטיקה, מתח ועוד.
אם דורות צעירים יותר חולים יותר בסוגי סרטן מסוימים, ייתכן שהחשיפה שמעלה את הסיכון התחילה לא בגיל 40, אלא הרבה קודם – ברחם, בינקות, בילדות או בגיל ההתבגרות.
וזו מחשבה מטרידה. כי אם הסיכון מתחיל להיבנות מוקדם, אי אפשר להסתכל רק על ההרגלים של אדם מבוגר. צריך לשאול איך נראו החיים שלו מגיל צעיר מאוד.
החשודה המרכזית: השמנה
אחת ההשערות המרכזיות שמדענים בוחנים היא העלייה בהשמנה. שיעורי ההשמנה בעולם עלו משמעותית בעשורים האחרונים, לא רק אצל מבוגרים אלא גם אצל ילדים ובני נוער. זה חשוב משום שהשמנה אינה רק עניין אסתטי או מספר על המשקל. היא קשורה לדלקת כרונית, שינויים הורמונליים, תנגודת לאינסולין, שינויים במערכת החיסון וסביבה ביולוגית שיכולה להשפיע על התפתחות סרטן.
מבין 17 סוגי הסרטן שעלו בדורות הצעירים, חלק גדול קשור להשמנה או מושפע ממנה. בין סוגי הסרטן שנקשרו להשמנה אפשר למצוא סרטן המעי הגס והחלחולת, כליה, כיס מרה, רחם, לבלב, כבד, שד מסוגים מסוימים ועוד.
אבל גם כאן צריך להיזהר. לומר שהשמנה עשויה להיות גורם משמעותי אינו אומר שכל אדם עם עודף משקל יחלה, ואינו אומר שכל אדם רזה מוגן. סרטן הוא מחלה מורכבת מאוד, ולא נכון לצמצם אותה לסיבה אחת. יש אנשים רזים שחולים, יש אנשים עם עודף משקל שלא יחלו לעולם, ויש גנטיקה, מזל, חשיפות סביבתיות וגורמים רבים נוספים.
ובכל זאת, העלייה בהשמנה, במיוחד מגיל צעיר, היא אחד הרמזים החשובים ביותר שיש לחוקרים כרגע.
תזונה מערבית: הרבה קלוריות, מעט סיבים
גורם נוסף שנמצא במרכז הדיון הוא התזונה המערבית. בעשורים האחרונים המזון של רבים מאיתנו השתנה. יותר מזון אולטרה־מעובד, יותר סוכר מוסף, יותר משקאות ממותקים, יותר קמח לבן, יותר חטיפים, יותר מזון מהיר, יותר שומנים רוויים, ולעיתים פחות ירקות, פחות קטניות, פחות דגנים מלאים ופחות סיבים.
התזונה הזו לא משפיעה רק על המשקל. היא משפיעה גם על רמות סוכר ואינסולין, על דלקת, על מערכת העיכול, על חיידקי המעיים ועל חומרים שהגוף מייצר בתגובה למזון.
סרטן המעי הגס והחלחולת הוא אחד מסוגי הסרטן שמדאיגים במיוחד בהקשר הזה. בעבר הוא נחשב בעיקר למחלה של גיל מבוגר, אבל בעשורים האחרונים רואים יותר מקרים אצל אנשים מתחת לגיל 50. כאשר יותר צעירים מתלוננים על דם בצואה, שינוי בהרגלי יציאה, כאבי בטן או ירידה במשקל – הרופאים כבר לא יכולים להניח אוטומטית שמדובר רק בטחורים, סטרס או תסמונת מעי רגיז.
המיקרוביום: העולם הנסתר שבתוך המעיים
אחד התחומים המרתקים ביותר במחקר כיום הוא המיקרוביום – קהילת החיידקים, הווירוסים, הפטריות והמיקרואורגניזמים שחיים בגוף שלנו, במיוחד במערכת העיכול. בעבר חשבו על חיידקים בעיקר כעל משהו שצריך לחסל. היום ברור שהחיידקים הטובים במעיים משפיעים על עיכול, מערכת חיסון, דלקת, מטבוליזם ואולי גם על הסיכון למחלות שונות, כולל סרטן.
תזונה דלה בסיבים ועשירה במזון מעובד יכולה לשנות את המיקרוביום. שימוש באנטיביוטיקה, במיוחד בגיל צעיר, יכול גם הוא לשנות את האיזון של חיידקי המעיים. גם סטרס, שינה לקויה, זיהומים ותרופות שונות יכולים להשפיע.
חוקרים עדיין לא יודעים לומר בדיוק איך שינויים במיקרוביום קשורים לעלייה בסרטן אצל צעירים, אבל הכיוון הזה נבדק ברצינות. אם סביבת המעיים משתנה לאורך שנים וגורמת לדלקת כרונית או לשינויים בתגובה החיסונית, ייתכן שיש לה חלק בסיכון העתידי.
חוסר תנועה: הגוף יושב יותר מאי פעם
הדורות הצעירים גדלו בעולם שבו יותר ויותר פעולות נעשות בישיבה. לימודים, עבודה, מחשב, טלפון, טלוויזיה, נהיגה, משלוחים, משחקים, קניות אונליין – הרבה פחות תנועה טבעית ביומיום.
חוסר פעילות גופנית קשור לסיכון גבוה יותר למחלות רבות, כולל מחלות לב, סוכרת וסוגי סרטן מסוימים. פעילות גופנית, לעומת זאת, יכולה לעזור לשמור על משקל בריא, לשפר רגישות לאינסולין, להפחית דלקת, להשפיע לטובה על מערכת החיסון ולשפר את בריאות מערכת העיכול.
הבעיה היא שלא תמיד אנשים מבינים עד כמה אורח החיים שלהם יושבני. גם אדם שמתאמן פעמיים בשבוע יכול לבלות את רוב היום בישיבה. הגוף שלנו נבנה לתנועה, וכאשר אנחנו יושבים שעות ארוכות מדי יום, יש לכך מחיר.
זה לא אומר שצריך להפוך לספורטאי מקצועי. לפעמים שינוי משמעותי מתחיל מהדברים הפשוטים: הליכה יומית, מדרגות במקום מעלית, הפסקות תנועה בזמן עבודה, פחות שעות מסך בערב, יותר פעילות עם הילדים, יותר תנועה כחלק מהחיים.
שינה, לחץ ודלקת כרונית
אורח החיים המודרני פוגע לא רק במה שאנחנו אוכלים ובכמה אנחנו זזים, אלא גם באיך שאנחנו ישנים וחווים לחץ. שינה קצרה או לא איכותית, עבודה בשעות לא קבועות, חשיפה למסכים בלילה, סטרס כרוני, חרדה וחיים בקצב גבוה – כל אלה משפיעים על הגוף.
האם הם מסבירים ישירות את העלייה בסרטן אצל צעירים? עדיין לא ברור. אבל הם בהחלט יכולים להשפיע על הורמונים, מערכת חיסון, דלקת, משקל והתנהגות בריאותית. אדם שישן מעט ולחוץ כל הזמן נוטה לאכול פחות טוב, לזוז פחות, לשתות יותר אלכוהול, לעשן יותר או לדחות בדיקות.
סרטן אינו נגרם בדרך כלל מגורם אחד בודד. לעיתים מדובר בשילוב ארוך שנים של חשיפות קטנות: תזונה, משקל, חוסר תנועה, זיהום, דלקת, הורמונים, גנטיקה, לחץ, שינה וגורמים שאנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף.
חשיפות סביבתיות: מה השתנה סביבנו?
כאשר רואים עלייה דורית בסרטן, טבעי לשאול מה השתנה בסביבה. זיהום אוויר, כימיקלים תעשייתיים, פלסטיק, חומרי הדברה, מזהמים במזון ובמים, חשיפות בעבודה, חומרים במוצרי צריכה — כל אלה נמצאים בדיון המדעי.
חשוב לומר: לא לכל גורם סביבתי יש הוכחה ברורה שהוא אחראי לעלייה הזו. הרבה מאוד כותרות קופצות מהר מדי למסקנות כמו “זה בגלל פלסטיק” או “זה בגלל מיקרופלסטיק”. ייתכן שחלק מהחשיפות האלה קשורות, אבל המדע עדיין בוחן את הנושא.
מה שכן ברור הוא שהעולם שבו ילדים נולדים היום אינו זהה לעולם שבו נולדו אנשים לפני 70 שנה. המזון שונה, האוויר שונה, שעות המסך שונות, שימוש באנטיביוטיקה שונה, מבנה היום שונה, פעילות גופנית שונה, וזמינות מזון מעובד גבוהה בהרבה. כאשר כל כך הרבה דברים משתנים יחד, קשה מאוד להצביע על גורם אחד.
למה סרטן אצל צעירים מאובחן לפעמים מאוחר?
אחת הבעיות הגדולות היא שצעירים רבים לא נחשבים “טיפוסיים” לסרטן. כאשר אישה בת 35 מתלוננת על עייפות, קל לחשוב על סטרס, ילדים, עבודה, חוסר שינה או אנמיה. כאשר גבר בן 32 מתלונן על כאבי בטן, קל לחשוב על תזונה, רגישות למזון או מעי רגיז. כאשר אדם בן 40 רואה דם בצואה, רבים מניחים שמדובר בטחורים.
ברוב המקרים, אכן מדובר בדברים נפוצים ולא בסרטן. אבל הבעיה מתחילה כאשר תסמינים נמשכים, מחמירים או חוזרים – ועדיין לא נבדקים לעומק רק בגלל הגיל.
צעירים עלולים גם לדחות בדיקות כי הם עסוקים, מפחדים, אין להם ביטוח מתאים, לא רוצים להיראות “היסטריים”, או מאמינים שהם צעירים מדי בשביל משהו רציני. גם רופאים, מתוך ניסיון עם מחלות נפוצות יותר, עלולים לחשוב קודם על הסברים פשוטים יותר.
המגמה החדשה לא אומרת שכל כאב בטן הוא סרטן. אבל היא כן אומרת שאסור להתעלם מסימנים עקשניים.
תסמינים שלא כדאי להתעלם מהם
אין רשימה אחת שמתאימה לכל סוגי הסרטן, אבל יש סימנים שכדאי לקחת ברצינות אם הם נמשכים, מחמירים או אינם מוסברים. ירידה בלתי מוסברת במשקל, עייפות חריגה שלא משתפרת, דם בצואה או בשתן, שינוי ממושך בהרגלי יציאה, כאבי בטן מתמשכים, גוש חדש, שיעול שלא חולף, קושי בבליעה, כאבים לא מוסברים, הזעות לילה, חום חוזר, דימום חריג, שינוי בשומה או פצע שלא מחלים — כל אלה מצדיקים בדיקה.
זה לא אומר שיש סיבה להיבהל מכל סימן. רוב התסמינים האלה יכולים להיגרם מדברים שאינם סרטן. אבל אם הגוף שולח אות חוזר, לא כדאי להשתיק אותו עם “אני צעיר מדי בשביל זה”.
במיוחד בסרטן המעי הגס והחלחולת, סימנים כמו דימום רקטלי, דם בצואה, שינוי בהרגלי יציאה, כאב בטן, ירידה במשקל או אנמיה צריכים להיבדק. אצל צעירים, האבחון עלול להתעכב בדיוק משום שאף אחד לא מצפה למצוא שם סרטן.
בדיקות סקר: מתי מתחילים?
המלצות הסקר משתנות ממדינה למדינה ומגורם רפואי אחד לאחר, אבל בארצות הברית, למשל, ההמלצה הכללית לסקר לסרטן המעי הגס והחלחולת אצל אנשים בסיכון ממוצע מתחילה כיום בגיל 45. אנשים עם סיכון מוגבר – למשל היסטוריה משפחתית, מחלות מעי דלקתיות, תסמונות גנטיות או תסמינים חשודים – צריכים לדבר עם רופא על התחלה מוקדמת יותר.
זה חשוב במיוחד כי בדיקות סקר אינן רק מגלות סרטן מוקדם. במקרה של סרטן המעי הגס, הן יכולות לפעמים למנוע אותו ממש, משום שניתן למצוא ולהסיר פוליפים לפני שהם הופכים לסרטניים.
אבל לא לכל סוג סרטן קיימת בדיקת סקר פשוטה, זולה ומומלצת לכלל האוכלוסייה. לכן מודעות לתסמינים, היכרות עם היסטוריה משפחתית ופנייה לרופא בזמן הופכות חשובות במיוחד.
מה אפשר לעשות כדי להפחית סיכון?
אין דרך להבטיח שלא נחלה בסרטן. גם אנשים שחיים “נכון” יכולים לחלות. אבל יש צעדים שיכולים להפחית סיכון ולהשפיע לטובה על הבריאות הכללית.
הימנעות מעישון היא אחד הצעדים החשובים ביותר. עישון קשור לסוגי סרטן רבים, לא רק לסרטן ריאות. הגבלת אלכוהול חשובה גם היא, משום שאלכוהול קשור לסיכון מוגבר לכמה סוגי סרטן. שמירה על משקל בריא, פעילות גופנית קבועה, תזונה עשירה בירקות, פירות, קטניות, דגנים מלאים וסיבים, והפחתת מזון אולטרה־מעובד ובשר מעובד – כל אלה יכולים לעזור.
גם חיסונים חשובים: חיסון נגד HPV יכול להפחית סיכון לסרטן צוואר הרחם ולסוגי סרטן נוספים הקשורים לנגיף. חיסון נגד הפטיטיס B מפחית סיכון לסרטן כבד. בנוסף, הגנה מהשמש יכולה להפחית סיכון לסרטן עור.
אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא לא לדחות בדיקות. אם משהו לא מרגיש תקין, אם סימפטום נמשך יותר מכמה שבועות, או אם יש היסטוריה משפחתית משמעותית – עדיף לבדוק מוקדם מאשר להצטער מאוחר.
למה לא כדאי להפוך את זה לפאניקה?
הנתונים מדאיגים, אבל פחד אינו תוכנית פעולה. אם אנשים צעירים יקראו על העלייה בסרטן וייכנסו לחרדה מכל כאב קטן, זה לא יעזור. מצד שני, אם הם יגידו “זה בטח לא קשור אליי” ויתעלמו מסימנים, גם זה מסוכן.
האיזון הנכון נמצא באמצע: להיות מודעים בלי להיות משותקים מפחד. להבין שסיכונים משתנים, שהמחקר עדיין מתקדם, ושגיל צעיר אינו הגנה מוחלטת. אבל גם לזכור שרוב הצעירים עם כאב בטן, עייפות או שינוי זמני ביציאות לא חולים בסרטן.
המסר אינו “תחשדו בסרטן בכל דבר”. המסר הוא “אל תתעלמו ממשהו חריג שנמשך”.
למה הסיפור הזה חשוב דווקא עכשיו?
העלייה בסרטן אצל צעירים משנה את הדרך שבה אנחנו צריכים לחשוב על בריאות. במשך שנים, הרבה אנשים חיכו לגיל מבוגר כדי להתחיל “להתייחס ברצינות” לגוף. בדיקות, תזונה, פעילות, שינה, היסטוריה משפחתית – כל אלה נדחו לשלב מאוחר יותר.
אבל אם החשיפות שמעלות סיכון מתחילות בילדות או בגיל ההתבגרות, אי אפשר לחכות לגיל 60 כדי להתחיל לטפל בגוף. הבריאות העתידית נבנית הרבה קודם.
זה נכון גם ברמה הציבורית. אם תזונה מעובדת, השמנה, חוסר תנועה וזיהום סביבתי משחקים תפקיד, האחריות אינה רק על האדם הפרטי. צריך גם מדיניות, חינוך, נגישות למזון בריא, מרחבים בטוחים לפעילות גופנית, רפואה זמינה, מודעות בקרב רופאים ובדיקות סקר שמתאימות למציאות המשתנה.
גם צעירים צריכים שיקחו אותם ברצינות
אחד המסרים החשובים ביותר הוא שצעירים צריכים להרגיש שמותר להם להתעקש כאשר משהו לא תקין. אם אתם יודעים שהגוף שלכם השתנה, אם תסמין חוזר שוב ושוב, אם טיפול רגיל לא עוזר, אם אתם מרגישים שמשהו עמוק לא בסדר – מותר לבקש בירור נוסף.
זה לא אומר להיכנס לעימות עם כל רופא, אבל כן להיות מעורבים. להביא רשימת תסמינים, לציין כמה זמן זה נמשך, לספר על היסטוריה משפחתית, לשאול אילו בדיקות יכולות לשלול דברים מדאיגים, ולבקש הפניה למומחה אם יש צורך.
לפעמים אבחון מוקדם תלוי בדיוק בזה: אדם שלא מתבייש לומר “אני יודע שזה אולי נדיר בגיל שלי, אבל אני רוצה לבדוק”.
המדע עדיין מחפש תשובות
החלק המתסכל הוא שאין עדיין תשובה אחת ברורה. אם העלייה בסרטן אצל צעירים הייתה נגרמת מגורם יחיד, כמו עישון בסרטן ריאות באמצע המאה ה־20, היה קל יותר לפעול. אבל כאן התמונה מורכבת בהרבה. ייתכן שמדובר בשילוב של גורמים: השמנה, תזונה, חוסר פעילות, אנטיביוטיקה, מיקרוביום, זיהום סביבתי, חשיפות בילדות, שינה, הורמונים, דלקת ומרכיבים שעדיין לא זוהו.
המורכבות הזו אינה סיבה להרים ידיים. להפך. היא סיבה להשקיע יותר במחקר, באיסוף נתונים, בזיהוי קבוצות סיכון ובפיתוח דרכים לאבחון מוקדם. ככל שהמגמה תובן טוב יותר, כך ניתן יהיה למנוע יותר מקרים או לגלות אותם בזמן.
עד אז, המידע הקיים מספיק כדי לחזק את המסר הבסיסי: לחיות בריא יותר, להקשיב לגוף, לא לדחות בדיקות, ולזכור שגם אנשים צעירים יכולים להזדקק לבירור רפואי רציני.
שיעורי סרטן מסוימים עולים בקרב דורות צעירים יותר, והנתונים מדאיגים מספיק כדי שמדענים ברחבי העולם ינסו להבין מה עומד מאחורי המגמה. מחקר רחב בארצות הברית מצא עלייה בדורות צעירים ב־17 מתוך 34 סוגי סרטן שנבדקו, כולל עלייה בולטת בסרטן הלבלב, הכליה, המעי הדק, בלוטת התריס וסוגים נוספים.
הסיבות עדיין לא ידועות בוודאות, אבל החוקרים בוחנים גורמים כמו השמנה, תזונה מערבית, חוסר פעילות, שינויים במיקרוביום, שימוש באנטיביוטיקה, חשיפות סביבתיות, שינה לקויה ודלקת כרונית. כנראה שלא מדובר בסיבה אחת, אלא בשילוב של כמה שינויים שהתרחשו בעולם שבו דורות צעירים גדלו.
המסר אינו להיבהל, אלא להתעורר. לא להתעלם מתסמינים מתמשכים. לא לדחות בדיקות בגלל גיל צעיר. לא להניח שכל דם בצואה הוא “רק טחורים” או שכל כאב בטן הוא “רק סטרס”. ברוב המקרים אכן מדובר במשהו פשוט יותר, אבל כאשר סימן לא עובר – צריך לבדוק.
סרטן בגיל צעיר עדיין אינו הנורמה, אבל הוא כבר לא נדיר כמו שחשבנו בעבר. וככל שנבין את זה מוקדם יותר, כך נוכל לזהות סימנים בזמן, להפחית סיכונים, ולדאוג שהדור הבא יגדל בסביבה בריאה יותר.
שתפו את המידע הזה עם חברים ובני משפחה. לא כדי להפחיד, אלא כדי להזכיר לכולנו דבר חשוב: הגוף יודע לדבר, וכדאי להקשיב לו לפני שהוא צריך לצעוק.
סוזן הייתה אישה פעילה, אמא לשניים ופיזיותרפיסטית שחיה חיים מלאים.
היא עבדה, טיפלה במשפחה, נסעה, התעמלה והכירה היטב את הגוף שלה. לכן, כשהחלה להרגיש עייפות חריגה ובהמשך סבלה מעצירות בפעם הראשונה בחייה, היא לא חשבה שמדובר במשהו מסוכן.
כמו רבים מאיתנו, היא מצאה הסברים הגיוניים.
אולי זו תחילת גיל המעבר.
אולי זו התזונה העשירה במהלך טיול בצרפת.
אולי זה לחץ.
אולי זה משהו זמני שיחלוף לבד.
אבל הסימנים הקטנים האלה הובילו בסופו של דבר לאבחנה ששינתה את חייה: סרטן המעי/הרקטום בשלב 4.
כעת היא מבקשת מאנשים אחרים לא לעשות את אותה טעות – ולא להתעלם משינויים בהרגלי היציאה, גם אם הנושא מביך, מוזר או נראה לא חשוב.
“אנשים לא מדברים על היציאות שלהם – וזו חלק מהבעיה”
סוזן, אמא לשניים מאוסטרליה, אובחנה בשנת 2023 עם סרטן מעי מתקדם.
לדבריה, אחד הדברים שהופכים את המחלה למסוכנת כל כך הוא העובדה שאנשים רבים מתביישים לדבר על מה שקורה בשירותים.
מי באמת רוצה לשבת מול רופא ולתאר עצירות, שלשול, צורת צואה, דם, כאב או תחושה שהמעי לא מתרוקן?
רובנו מעדיפים לא לדבר על זה בכלל.
אבל לפי סוזן, השתיקה הזאת יכולה להיות מסוכנת.
היא אומרת שאם משהו משתנה בגוף – במיוחד בהרגלי היציאה – צריך לדבר על זה, גם אם זה לא נעים.
התסמין הראשון היה עייפות שלא הרגישה רגילה
כמה חודשים לפני האבחנה, סוזן החלה להרגיש עייפות עמוקה.
לא מדובר היה בעייפות רגילה אחרי יום ארוך.
היא סיפרה שהייתה מסיעה את בתה לאימון חתירה במרחק של כ־15 דקות, ואז בדרך חזרה הייתה חייבת לעצור ולישון ברכב במשך 40 דקות.
עבור אישה פעילה ובריאה, זה היה חריג מאוד.
אבל באותו זמן היא לא חשבה על סרטן.
היא הניחה שזה קשור להורמונים, לגיל המעבר או לעומס החיים.
וזו בדיוק הסיבה שהסיפור שלה חשוב: לפעמים הגוף שולח סימן, אבל אנחנו מוצאים לו הסבר נוח מדי.
אחר כך הופיעה עצירות – בפעם הראשונה בחייה
במהלך טיול לצרפת לחתונה של חברים, סוזן החלה לסבול מעצירות.
היא סיפרה שזה לא היה דבר רגיל עבורה.
במקום לראות בזה סימן אזהרה, היא האשימה את האוכל.
יותר מדי גבינות.
יותר מדי יין.
יותר מדי פינוקים של חופשה.
זה נשמע הגיוני. הרי עצירות בזמן נסיעה היא דבר נפוץ מאוד. שינוי בתזונה, פחות מים, טיסות, שינוי בשגרה ושימוש בשירותים לא מוכרים יכולים להשפיע על מערכת העיכול.
אבל אצל סוזן, העצירות לא הייתה רק אי־נוחות חולפת. היא הייתה חלק מתמונה גדולה יותר שהלכה והחמירה.
כשחזרה הביתה, הכאב הפך בלתי נסבל
לאחר שחזרה לבריסביין, התסמינים החריפו בצורה דרמטית.
סוזן מצאה את עצמה על רצפת חדר האמבטיה, סובלת מכאבים עזים, הקאות ושלשולים.
היא תיארה את הכאב כמשהו שהיה חמור יותר מלידה.
לדבריה, הכאב הגיע ל־9 מתוך 10 בסולם הכאב. היא זחלה למקלחת וניסתה להשתמש בחום של המים כדי להקל על הסבל.
בתחילה היא חשבה שאולי נדבקה בסלמונלה מהסוס שלה, שחלה באותה תקופה.
בוצעו לה בדיקות דם ובדיקות צואה, אך לדבריה התוצאות לא הראו משהו חריג.
זהו פרט חשוב במיוחד.
אנשים רבים מרגישים שאם בדיקת דם יצאה תקינה, אפשר להפסיק לדאוג. אבל במקרים מסוימים, במיוחד כאשר התסמינים נמשכים או מחמירים, בדיקה תקינה אינה סוף הסיפור.
סרטן המעי או הרקטום לא תמיד מתגלה בבדיקות ראשוניות.
לפעמים נדרש המשך בירור – כולל קולונוסקופיה – כדי לראות מה באמת קורה בתוך המעי.
כאשר סוזן חוותה התקף נוסף של תסמינים דמויי “קלקול קיבה”, הרופא הפנה אותה לקולונוסקופיה.
ושם התבררה האמת.
הרגע שבו הכול השתנה
כאשר סוזן התעוררה מהקולונוסקופיה, היא הרגישה שמשהו אינו רגיל.
בדרך כלל לאחר בדיקה כזו מציעים למטופל משהו לאכול או לשתות, אך הפעם אמרו לה שהגסטרואנטרולוג יגיע לדבר איתה.
זמן קצר לאחר מכן היא קיבלה את הבשורה: נמצא גידול.
בתחילה היא עוד חשבה שאולי ניתוח יפתור את הבעיה והיא תוכל להמשיך הלאה.
אבל בדיקות CT ו־MRI חשפו תמונה קשה בהרבה.
הסרטן, שהחל באזור הרקטום, כבר התפשט לאיברים נוספים: לרחם, לבלוטות לימפה באגן ולריאה הימנית.
המשמעות הייתה סרטן בשלב 4.
“האבחנה חשוכת מרפא”
סוזן סיפרה שהאבחנה שלה אינה ניתנת לריפוי, והמטרה כעת היא להישאר בריאה וחזקה ככל האפשר לאורך זמן.
היא עברה טיפולים קשים, כולל כימותרפיה, וממשיכה לשתף את המסע שלה כדי להעלות מודעות.
היא אינה עושה זאת כדי להפחיד אנשים.
היא עושה זאת כדי שאנשים יפסיקו להתייחס לסרטן המעי כמחלה שקורית רק לאנשים מבוגרים, או כמחלה שתמיד מגיעה עם סימן ברור כמו דם בצואה.
המסר שלה חד: אם משהו מרגיש לא תקין, תתעקשו לקבל תשובות.
סרטן המעי אינו תמיד “מחלה של מבוגרים”
במשך שנים רבות אנשים קישרו סרטן מעי בעיקר לגיל מבוגר.
ואכן, הסיכון עולה עם הגיל.
אבל בשנים האחרונות גוברת המודעות לכך שיותר ויותר אנשים מתחת לגיל 50 מאובחנים בסרטן המעי והרקטום.
זו אחת הסיבות לכך שבמדינות שונות הורידו את גיל תחילת בדיקות הסקר לאנשים בסיכון רגיל, ובמקומות רבים מדברים כיום על התחלת סקר סביב גיל 45.
אבל גם גיל 45 אינו פותר את כל הבעיה.
יש אנשים צעירים יותר שמפתחים את המחלה, ולכן חשוב להכיר את הסימנים ולא להניח שאדם “צעיר מדי” בשביל סרטן.
כאשר מופיעים תסמינים, הם יכולים להיות עדינים, מביכים או דומים מאוד למצבים נפוצים יותר.
סימנים אפשריים כוללים:
שינוי מתמשך בהרגלי היציאה
עצירות חדשה או שלשול שאינם חולפים
תחושה שהמעי לא התרוקן לגמרי
דם בצואה או דימום מהרקטום
שינוי בצורה או בקוטר הצואה
צואה צרה מהרגיל
ריר בצואה
כאבי בטן, התכווצויות או נפיחות
כאב באזור פי הטבעת או הרקטום
ירידה לא מוסברת במשקל
עייפות וחולשה
אנמיה או מחסור בברזל ללא הסבר ברור
כל אחד מהסימנים האלה יכול להיגרם גם ממצבים שאינם סרטן.
אבל כאשר הם חדשים, נמשכים, חוזרים או מחמירים – צריך לבדוק.
לא תמיד יש דם בצואה
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שאם אין דם, אין סרטן מעי.
סוזן לא הבחינה בדם בצואה.
ובכל זאת היה לה סרטן מתקדם.
דם בצואה הוא סימן חשוב מאוד שאסור להתעלם ממנו, אבל היעדר דם אינו שולל בעיה.
לפעמים הגידול אינו מדמם באופן גלוי.
לפעמים הדם סמוי ולא נראה לעין.
ולפעמים התסמינים הראשונים הם דווקא שינוי ביציאות, עייפות, כאבי בטן או תחושה שהגוף “לא רגיל”.
לכן חשוב להכיר את התמונה הרחבה ולא להיתלות בסימן אחד בלבד.
עצירות חדשה יכולה להיות סימן שדורש בירור
עצירות היא תופעה נפוצה מאוד.
היא יכולה להיגרם מתזונה דלה בסיבים, מחסור בשתייה, חוסר פעילות גופנית, תרופות, נסיעות, מתח, היריון, גיל, שינויים הורמונליים ועוד.
ברוב המקרים היא אינה סרטן.
אבל עצירות חדשה, מתמשכת או כזו שמגיעה עם כאב, נפיחות, ירידה במשקל, דם, אנמיה או שינוי בצורת הצואה – אינה משהו שכדאי להמשיך להסביר רק באמצעות “אכלתי לא טוב”.
אם מערכת העיכול שלכם השתנתה בצורה ברורה ולא חוזרת לעצמה, כדאי לדבר עם רופא.
כאב בטן חזק אינו דבר שצריך “לסבול”
גם כאבי בטן הם תסמין נפוץ, ורובם אינם קשורים לסרטן.
אבל כאב חזק מאוד, חוזר או בלתי מוסבר – במיוחד אם הוא מלווה בהקאות, שלשולים, עצירות, ירידה במשקל או תחושת חולשה – מצריך בדיקה.
סוזן תיארה התקפי כאב עזים כל כך שהיא הייתה על רצפת חדר האמבטיה.
כאב כזה אינו משהו שצריך פשוט לחכות שיעבור.
גם אם הסיבה אינה סרטן, ייתכן שמדובר בזיהום, חסימה, דלקת, בעיה בכיס המרה, מחלת מעי דלקתית או מצב אחר שמצריך טיפול.
הגוף אינו אמור לגרום לכם לזחול מכאב בלי הסבר.
עייפות יכולה להיות סימן לאנמיה
בסרטן המעי, עייפות עשויה להופיע בגלל גורמים שונים.
אחד מהם הוא אנמיה – מצב שבו יש ירידה בכמות תאי הדם האדומים או בהמוגלובין, לעיתים בגלל דימום איטי וסמוי ממערכת העיכול.
האדם לא תמיד רואה דם בצואה, אבל הגוף מאבד דם בכמות קטנה לאורך זמן.
התוצאה יכולה להיות חולשה, עייפות, קוצר נשימה במאמץ, דופק מהיר, סחרחורת וחיוורון.
כמובן, אנמיה יכולה להיגרם מסיבות רבות אחרות, אבל אצל מבוגרים – ובמיוחד כאשר אין הסבר ברור – חשוב לבדוק גם את מערכת העיכול.
“בדיקות תקינות” לא תמיד אומרות שהכול בסדר
הסיפור של סוזן מדגיש נקודה חשובה: לפעמים הבדיקות הראשונות אינן מגלות את הבעיה.
בדיקות דם יכולות להיות תקינות.
בדיקת צואה יכולה לא להראות ממצא חריג.
רופא יכול לחשוב בתחילה שמדובר במתח, תזונה, הורמונים או זיהום.
זה לא אומר שהרופא התרשל בהכרח. הרבה תסמינים של סרטן המעי דומים למצבים שכיחים יותר.
אבל אם אתם מרגישים שמשהו אינו מסתדר, אם התסמינים נמשכים או אם הם חוזרים שוב ושוב – מותר לחזור לרופא ולבקש המשך בירור.
אתם לא “מגזימים” כשאתם מתעקשים להבין מה קורה בגוף שלכם.
למה אנשים מתעכבים בפנייה לרופא?
יש לכך כמה סיבות.
חלק מתביישים לדבר על יציאות.
חלק מפחדים מהתשובה.
חלק חושבים שהם צעירים מדי.
אחרים משוכנעים שזה רק אוכל, לחץ או הורמונים.
ויש גם מי שפשוט לא רוצים להטריד את הרופא בגלל משהו שנראה קטן.
אבל דווקא תסמינים “קטנים” שנמשכים לאורך זמן יכולים להיות חשובים.
סרטן המעי אינו תמיד מתחיל בכאב דרמטי או בדימום ברור. לפעמים הוא מתחיל בשינוי עדין בהרגלי השירותים, בתחושת עייפות או בכאב שבא והולך.
הבעיה היא לא עצם הופעת תסמין בודד – אלא ההתעלמות ממנו כאשר הוא לא נעלם.
לא כל שינוי ביציאות הוא סרטן
חשוב מאוד לא להיכנס לפאניקה.
מערכת העיכול רגישה מאוד ומשתנה בעקבות אוכל, נסיעות, סטרס, שינה, הורמונים, תרופות, פעילות גופנית ומחלות ויראליות.
יום או יומיים של עצירות או שלשול אינם אומרים שיש סרטן.
גם כאב בטן חד־פעמי אינו בהכרח סימן למשהו חמור.
אבל אם השינוי נמשך יותר מכמה שבועות, חוזר שוב ושוב, מחמיר או מלווה בתסמינים נוספים – זה הזמן להיבדק.
המסר אינו לפחד מכל ביקור בשירותים.
המסר הוא להכיר את הגוף שלכם ולשים לב כאשר משהו השתנה בצורה ברורה.
מתי כדאי לקבוע תור לרופא?
פנו לרופא אם אתם מבחינים באחד מהמצבים הבאים:
שינוי בהרגלי היציאה שנמשך ואינו חולף
עצירות או שלשול חדשים וחוזרים
דם בצואה או על נייר הטואלט
צואה שחורה או כהה מאוד ללא הסבר
כאבי בטן חוזרים או מתמשכים
תחושת התרוקנות לא מלאה
צואה צרה מהרגיל לאורך זמן
ירידה במשקל בלי שניסיתם
עייפות קיצונית או חולשה ללא הסבר
אנמיה או מחסור בברזל
כאב באזור פי הטבעת או הרקטום
היסטוריה משפחתית של סרטן מעי או פוליפים
אל תתביישו להשתמש במילים ברורות.
רופאים מדברים על הדברים האלה כל הזמן. עבורם זו לא מבוכה – זו מידע רפואי חשוב.
מתי צריך לפנות לעזרה דחופה?
יש מצבים שבהם לא כדאי לחכות לתור רגיל.
פנו לטיפול דחוף אם מופיעים:
כאב בטן חזק מאוד או מחמיר
הקאות בלתי פוסקות
בטן נפוחה וקשה
חוסר יכולת להעביר גזים או יציאה
דימום משמעותי מהרקטום
חולשה קיצונית או התעלפות
חום גבוה עם כאבי בטן
ירידה מהירה במצב הכללי
הסימנים האלה יכולים להצביע על מצב חירום שאינו בהכרח סרטן, אך בהחלט מצריך בדיקה מהירה.
מהי קולונוסקופיה ולמה היא כל כך חשובה?
קולונוסקופיה היא בדיקה שבה רופא מסתכל על פנים המעי הגס והרקטום באמצעות צינור דק וגמיש עם מצלמה.
הבדיקה יכולה לזהות פוליפים, דלקת, דימום, גידולים ושינויים אחרים.
במהלך הבדיקה אפשר לעיתים להסיר פוליפים לפני שהם הופכים לסרטן, או לקחת דגימה לבדיקה במעבדה.
אנשים רבים חוששים מהבדיקה בעיקר בגלל ההכנה, אך עבור רבים היא יכולה להיות מצילת חיים.
כאשר יש תסמינים חשודים, קולונוסקופיה עשויה לספק תשובה שבדיקות אחרות לא מצליחות לתת.
בדיקות סקר יכולות להציל חיים
סרטן המעי מתפתח לעיתים מפוליפים קטנים לאורך שנים.
המשמעות היא שבדיקות סקר יכולות לאתר בעיה מוקדם – לעיתים לפני שיש תסמינים בכלל.
ההמלצות המדויקות משתנות בין מדינות ובהתאם לסיכון האישי, אבל באופן כללי אנשים בסיכון רגיל מתבקשים להתחיל בדיקות סקר סביב גיל 45 או 50, בהתאם למדינה ולהנחיות המקומיות.
מי שיש לו היסטוריה משפחתית של סרטן מעי, פוליפים, מחלות מעי דלקתיות או תסמונות גנטיות מסוימות עשוי להזדקק לבדיקות מוקדמות ותכופות יותר.
חשוב לדבר עם רופא המשפחה ולברר מה מתאים לכם אישית.
הסיפור שלה הפך לשליחות
מאז האבחנה, סוזן לא שומרת את הסיפור לעצמה.
היא משתפת את המסע שלה ברשתות החברתיות, מדברת על הטיפולים ועל ההתמודדות, ומנסה לעזור לחולים אחרים ולמשפחותיהם.
היא גם הקימה יוזמה שמטרתה לתמוך באנשים שמתמודדים עם סרטן ובבני המשפחה שלהם במחלקות אונקולוגיות באוסטרליה.
היא יודעת שהאבחנה שלה קשה.
היא יודעת שהמחלה שלה בשלב מתקדם.
אבל היא גם יודעת שאם הסיפור שלה יגרום אפילו לאדם אחד ללכת לרופא מוקדם יותר – הוא יכול להציל חיים.
אל תתנו למבוכה לנצח את הבריאות
יש נושאים שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהם.
יציאות.
עצירות.
שלשולים.
דם.
גזים.
צורת צואה.
תחושת התרוקנות.
אבל הגוף לא מתחשב במבוכה שלנו.
אם משהו משתנה, הוא צריך לקבל תשומת לב.
שיחה אחת לא נעימה עם רופא עדיפה בהרבה על חודשים של התעלמות.
ואם אתם מרגישים שהחשש שלכם לא נלקח ברצינות, מותר לבקש הסבר, מעקב, בדיקה נוספת או חוות דעת.
המסר של סוזן פשוט: תקשיבו לגוף
סוזן לא אומרת שכל עצירות היא סרטן.
היא לא אומרת שכל עייפות היא סימן למחלה קשה.
היא אומרת משהו הרבה יותר חשוב:
כאשר אתם מכירים את הגוף שלכם ויודעים שמשהו השתנה – אל תבטלו את זה.
אל תגידו לעצמכם שזה בטח רק גיל.
אל תניחו שזה רק הורמונים.
אל תאשימו את הגבינה שאכלתם בחופשה אם התסמינים ממשיכים.
ואל תתנו לבדיקות ראשוניות תקינות להשתיק אתכם אם אתם עדיין מרגישים שמשהו לא בסדר.
הגוף לפעמים לוחש לפני שהוא צועק.
ובמקרה של סרטן המעי, ההקשבה ללחישה הזאת יכולה להיות קריטית.
גם אנשים בריאים ופעילים יכולים לחלות
אחד הדברים שמקשים על אנשים לקבל אבחנה כזאת הוא התחושה שזה “לא מתאים להם”.
הם לא מעשנים.
הם פעילים.
הם צעירים.
הם אוכלים יחסית בריא.
הם עובדים בתחום הבריאות.
אבל סרטן אינו תמיד מתאים לתמונה שאנחנו מדמיינים.
גם אנשים בריאים ופעילים יכולים לחלות.
לכן חשוב לא להשתמש באורח חיים טוב כסיבה להתעלם מתסמינים.
אורח חיים בריא יכול להפחית סיכונים, אבל הוא אינו מעניק חסינות מוחלטת.
מה אפשר לעשות כבר עכשיו?
הכירו את הרגלי היציאה הרגילים שלכם.
שימו לב לשינויים שנמשכים.
אל תתעלמו מדם בצואה, גם אם אתם חושבים שזה מטחורים.
בדקו עייפות חריגה או אנמיה.
דברו עם המשפחה על היסטוריה של סרטן מעי או פוליפים.
בררו עם הרופא מתי עליכם להתחיל בדיקות סקר.
ואל תתביישו לתאר תסמינים במדויק.
ככל שהמידע שתיתנו לרופא יהיה ברור יותר, כך יהיה קל יותר להחליט מה צריך לבדוק.
לפעמים סימן קטן מסתיר סיפור גדול
סוזן חשבה שהעייפות קשורה לגיל המעבר.
היא חשבה שהעצירות קשורה לאוכל בצרפת.
היא חשבה שהכאב והשלשולים אולי קשורים לזיהום.
כל הסבר נשמע הגיוני בפני עצמו.
אבל יחד, הסימנים סיפרו סיפור אחר.
וזה אולי הלקח החשוב ביותר: לא תמיד צריך לחפש סימן אחד דרמטי. לפעמים צריך לשים לב לדפוס.
שינוי חדש.
תסמין שחוזר.
כאב שלא מתאים למה שאתם מכירים.
עייפות שלא מרגישה רגילה.
תחושת בטן שמשהו לא בסדר.
אל תתעלמו מהדברים האלה.
ברוב המקרים יתברר שמדובר במשהו פשוט יותר מסרטן – וזה מצוין.
אבל אם יש בעיה רצינית, גילוי מוקדם יכול לשנות הכול.
האם ידעתם שסרטן המעי לא תמיד מגיע עם דימום גלוי? שתפו את המידע עם בני משפחה וחברים – במיוחד עם מי שתמיד דוחה בדיקות ואומר “זה בטח יעבור”.
צעירה שפנתה לרופא שלה כשהיא מתלוננת על כאבים בירך ונפיחות בבטן, גילתה מאוחר יותר שהיא סובלת מסרטן בשלב 4.
תמרה מולי פנתה לראשונה לעזרה רפואית בפברואר 2023. באותו זמן, היא מספרת כי הרופאים העריכו שמדובר ב"משהו כמו אנדומטריוזיס", והיא הופנתה למחלקה הגינקולוגית. עם זאת, התור לבית החולים היה כרוך בהמתנה ארוכה של עשרה חודשים. ככל שחלפו החודשים, מצבה הבריאותי של תמרה הלך והחמיר בדרכים חדשות – היא פיתחה "שיעול ממש חמור" והחלה להתמודד גם עם עייפות קיצונית וירידה במשקל.
בינואר 2024 – כחודש לאחר שהתסמינים הנוספים הללו התגברו – נאמר לתמרה שהיא סובלת מכולנגיוקרצינומה (Cholangiocarcinoma) בשלב 4, המוכרת גם כ"סרטן דרכי המרה". מומחים מציינים כי המחלה ניתנת לריפוי בדרך כלל רק כאשר היא מתגלה בשלב מוקדם מאוד.
תמרה שיתפה כי חשה "חסרת אונים" לאחר שנאמר לה בעת האבחנה שנותרו לה "שנתיים לחיות". למרות התחזית הקודרת הזו, היא הצליחה עד כה לחיות מעבר ללוח הזמנים שניתן לה. כעת, תמרה מעוניינת לדבר בפומבי על מה שקרה לה, בתקווה שהניסיון שלה יוכל לעזור לאחרים לזהות את סימני האזהרה בזמן.
היא הסבירה כי תחושת הנפיחות בבטן החלה כבר כשהייתה בת 16, והיא העלתה את הנושא בפני רופאים שוב ושוב לאורך השנים. לאחר מכן, בינואר 2023, היא החלה לחוות כאבים בירך ועייפות. היא התגוררה בלונדון שבאנגליה, ובתחילה האמינה שמדובר בסך הכל ב"מתיחה" או פציעה קלה שנגרמה במהלך אימון בחדר הכושר.
עד חודש פברואר, הכאב בירך לא השתפר, ולכן היא קבעה תור לרופא משפחה. היא מספרת שזה הוביל לטיפולי פיזיותרפיה ולהפניה לגינקולוגיה, אם כי איש לא הזהיר אותה כמה זמן עשויה להימשך ההמתנה למומחה. בחודשים שלאחר מכן, תמרה – כיום בת 29, עקבה אחרי התור לגינקולוגיה "מספר פעמים" כיוון שהכאב המשיך להחמיר. באוקטובר היא כבר נזקקה לביקור חירום אצל רופא כדי לקבל משככי כאבים.
עד דצמבר 2023, התסמינים שלה כבר השפיעו על חיי היומיום, במיוחד לאחר שהשיעול שלה הפך לחמור במיוחד. "רק בדצמבר 2023 חליתי בשיעול ממש חמור והתסמינים ממנו פשוט מוטטו אותי, יותר מכל השפעה שהייתה לשיעול עליי אי פעם בעבר. בדרך כלל, אפשר להמשיך בחיים, אבל הרגשתי עייפה בצורה קיצונית", סיפרה ל-PA Real Life.
"לא יכולתי לעמוד זמן ממושך בעבודה, ואם הייתי צריכה לגשת לשולחן של מישהו אחר, הייתי חייבת להתיישב מיד. פשוט חשבתי לעצמי – 'זה לא נורמלי'". כאשר מאוחר יותר אמרה לרופא שלה שהיא חשה קוצר נשימה, הוא המליץ לה לגשת לחדר המיון. שם, צילום רנטגן זיהה "צל קטן", והיא התבקשה לחזור לבדיקת CT.
לאחר בדיקת ה-CT, תמרה קיבלה שיחת טלפון כעבור מספר ימים שבה התבקשה להגיע למרכז הסרטן בבית החולים Guy's בלונדון לבדיקת PET. התוצאות אישרו בסופו של דבר שהיא חולה בסרטן. הבדיקות הראו שהסרטן כבר התפשט לירך שלה, לעמוד השדרה, לעצם הבריח, עם גידולים מרובים בריאות וגידול גדול למדי בכבד, בין מקומות אחרים. "כשראיתי את הסריקות, זה היה מואר כמו עץ חג המולד. זה היה פשוט בכל מקום", הוסיפה.
מערכת הבריאות הבריטית (NHS) מונה את התסמינים העיקריים של כולנגיוקרצינומה כצהבת, עור מגרד, שתן כהה וצואה בהירה מהרגיל, אובדן תיאבון, ירידה בלתי מוסברת במשקל, עייפות וטמפרטורת גוף גבוהה. תמרה ציינה שהיא חוותה רק שניים מהתסמינים הללו – ירידה במשקל ועייפות.
מאז היא עברה 15 סבבים של כימותרפיה, אם כי הטיפול הפסיק בסופו של דבר להיות יעיל. כעת, היא משתתפת בניסוי קליני הנקרא First-308, טיפול ממוקד שלדבריה "למעשה התחיל לכווץ" חלק מהגידולים שלה. היא מסכמת את דבריה בקריאה לכל מי שמרגיש שמשהו אינו כשורה בגופו – אל תוותרו, והתעקשו על בדיקות מעמיקות גם אם האבחנה הראשונית נראית פשוטה.
לאחר שחווה כמה תסמינים של סחרחורת, גבר בן 25 מאיווה אובחן עם גידול נדיר ואגרסיבי שהתמזג עמוק בתוך גזע המוח שלו – כזה שרופאים קבעו כי לא ניתן להסיר בניתוח.
מייקל ג'ונס, מכונאי דיזל המתגורר בסיואקס סיטי, איווה, חי את מה שרוב האנשים היו מחשיבים כחיים בריאים ויציבים, כאשר הסימנים הראשונים לבעיה הופיעו במהלך טיול למיניאפוליס בתחילת שנת 2025.
"אז התחלתי להתעורר בבקרים ולהרגיש באופן אקראי בחילה חזקה מאוד מסיבה כלשהי," אמר ג'ונס, כיום בן 26, לאתר The Patient Stories.
במחשבה שאולי אכל משהו שלא הסכים איתו, הוא ניסה להמשיך בשגרת יומו, אך התסמינים נמשכו והתגברו ברגע שחזר לביתו. בסופו של דבר, המצב הפך את השכיבה על הגב לכמעט בלתי אפשרית מבלי לעורר התקפי סחרחורת עוצמתיים.
"כאילו אתה עולה על רכבת הרים ופשוט לא יכול לרדת ממנה," אמר ג'ונס לתחנת הטלוויזיה KTIV בסיואקס סיטי.
אוזניים ועיניים
ג'ונס הסביר כי לקח חופשה מהעבודה בתקווה להתאושש, אך התחושות רק החמירו. המצב היה קשה במיוחד לאור הדרישות הפיזיות של עבודתו, שחייבה אותו לבלות שעות ארוכות בשכיבה מתחת למשאיות כבדות.
לאחר שביקר אצל הרופא שלו, עלה החשד שהוא סובל מ"קריסטלים באוזניים" – הסבר נפוץ לוורטיגו הקשור לאוזן הפנימית – ומניסטגמוס (ריצוד) בעיניים: "אם הייתי מסתכל לגמרי לאחד הצדדים, העיניים שלי היו קופצות קדימה ואחורה," הסביר ג'ונס.
פנים שמוטות
רק כאשר הצד הימני של פניו החל להישמט, הדאגה עלתה מדרגה.
"אז שלחתי הודעת טקסט לרופא שלי," אמר ג'ונס. "הראיתי לו תמונה של הפנים שלי."
הרופא דחק בו להגיע לבית החולים "מיד" לצורך בדיקת MRI שחשפה גוש בגזע המוח שלו – רגע שהעביר גל של פחד גם בו וגם באמו, סונורה סוורדס.
"זו הייתה הפעם הראשונה באמת שהלב שלי צנח לחלוטין," אמרה סוורדס ל-KTIV.
גידול שהתמזג עם גזע המוח
מכיוון שהמשאבים הנוירוכירורגיים בסיואקס סיטי היו מוגבלים, ג'ונס הועבר לבית החולים 'מרסי', שם בוצע MRI נוסף ואפשרות לניתוח נדונה בתחילה. עם זאת, חוסר הוודאות לגבי מיקום הגידול ומיקומו הרגיש ליד גזע המוח הובילו את הרופאים להפנות אותו למתקן באומהה לצורך בדיקות הדמיה מתקדמות יותר.
"ואז זה היה הרגע שבו הם אמרו לי שיש גידול של 2 סנטימטרים בתוך גזע המוח שלי," אמר ג'ונס. "הוא התמזג עם קירות גזע המוח שלי."
'פשוט התפרקתי'
החדשות היו כמעט בלתי אפשריות לעיכול. הוא נזכר שהרגיש "קהות חושים חזקה" כאשר הרופאים הסבירו לראשונה מה זה אומר. ברגע רגשי שזעזע אפילו את צוות בית החולים, הוא הסיר בשקט את המוניטורים הרפואיים ויצא מהחדר יחד עם אשתו בקה וחברו הטוב ביותר. הם מצאו מקלט בקפלה סמוכה, שם כובד האבחנה הכה בו לבסוף.
"שם הכל הכה בי, ופשוט התפרקתי," הוא אמר.
'נסים במאיו'
הימים הבאים הביאו שברון לב נוסף. נוירולוג מסר את פסק הדין המר – הגידול אינו ניתן לניתוח. סונורה, שלא הייתה מוכנה לקבל תבוסה, הסיעה את בנה ישירות למאיו קליניק (Mayo Clinic) ברוצ'סטר, מינסוטה.
"נסענו הביתה, והיו לי אנשים בחיים שאמרו, את יודעת, 'תגיעי למאיו… הם יכולים לחולל נסים במאיו'," אמרה סוורדס. "בלי תור, בלי כלום."
כשנכנסה לחדר המיון, היא התחננה בפני רופא שיעזור לבנה, והרופא השיב לה: "אנחנו נעזור לכם."
אבחנה של סרטן מוח נדיר
תוך ימים ספורים, הצוות במאיו הציע הזדמנות שאחרים לא נתנו – ביופסיה, למרות המיקום הרגיש של הגידול.
ד"ר איאן פארני, נוירוכירורג במאיו קליניק, הסביר את הסיכונים: "אני יכול לבצע את הביופסיה. יש סיכוי של כ-85% שתצא מזה נורמלי לחלוטין, כאילו כלום לא קרה. יש גם סיכוי של 15% לנזק כלשהו, וסיכוי של פחות מ-1% למוות."
ג'ונס הסכים, וההליך בוצע בהצלחה, אם כי הוא הותיר אותו עם שיתוק פנים חלקי ושיתוק על שם בל (Bell's palsy) בצד אחד, יחד עם חולשת שרירים מתמשכת ועין ימין שכבר לא יכלה להיסגר לחלוטין.
למרות האתגרים, הביופסיה אישרה שג'ונס סובל מגליומה דיפוזית של קו האמצע (DMG), סרטן מוח נדיר ואגרסיבי הידוע בעמידותו לטיפולים, כזה שלא ניתן להפריד אותו מהרקמה הסובבת.
תקווה
עם זאת, בתוך חוסר הוודאות, היה שביב של תקווה. המומחים במאיו קליניק שילבו אותו בניסוי קליני הכולל קורס מרוכז של טיפולי הקרנות, שעד יולי הביא לייצוב הגידול, על פי KTIV.
באוגוסט 2025, במהלך סריקת מעקב במאיו, הרופאים דיווחו כי הגידול למעשה התכווץ, מה שהעניק את הסימן הממשי הראשון לכך שהטיפול עשוי לעבוד.
במחשבה לאחור על כל מה שעבר, ג'ונס שיתף מסר עוצמתי על האופן שבו ההבנה שלו למושג "תקווה" השתנתה. "בהתחלה, לפני האבחנה שלי, 'תקווה' הייתה רק מילה," הוא אמר ל-The Patient Story. "אבל עכשיו, לתקווה יש משמעות אחרת עבורי. זה מה שמביא לי קצת שמחה בחיים שלי. זה מה שנותן לי את הביטחון להמשיך. זו הסיבה שאני מתעורר בבוקר."
הוא הוסיף: "אף אחד לא מצפה לחלות בסרטן. אני בהחלט לא ציפיתי. הייתי בריא, לא היה איתי שום דבר לא בסדר, ובדיקות הדם שלי היו תקינות לגמרי. וכל זה התחיל פשוט מזה שהרגשתי סחרחורת, כי לא יכולתי לשכב שטוח על הגב."
אנא ספרו לנו מה דעתכם על המסע של מייקל ג'ונס, ולאחר מכן שתפו את הסיפור הזה כדי שנוכל לשמוע מה יש לאחרים לומר!
מחקר פורץ דרך חשף עלייה מדאיגה באבחוני סרטן בקרב דור ה-X ובני דור המילניום, וחוקרים מעריכים כי "חשיפות משמעותיות" עשויות להיות הגורם לעלייה זו.
מחקר חדש ומשמעותי שניתח נתוני סרטן בארה"ב לאורך 20 שנה חשף דפוס מטריד: אנשים שנולדו בשנת 1965 ואילך – כולל דור ה-X ודור ה-Y (מילניאלס) – עומדים בפני סיכון גבוה פי שניים עד שלושה לחלות בסרטן בהשוואה לאלו שנולדו סביב שנת 1955.
הממצאים, שפורסמו בשנת 2024, מצביעים על כך שהדורות הצעירים לא רק נוטים יותר להיות מאובחנים בסרטן בגילאים מוקדמים יותר, אלא הם גם נושאים את הסיכון המוגבר הזה אל תוך שלבי חייהם המאוחרים, מה שעלול להוביל לעלייה מתמשכת בנטל הסרטן הלאומי.
Shutterstock
"הפעם האחרונה שראינו תופעה מסוג זה בקנה מידה עולמי ועם שינויים כאלה הייתה סרטן הריאות באמצע המאה ה-20, כשהוא התחיל לעלות מסרטן נדיר כמעט לסוג הסרטן הנפוץ ביותר", אמר טימותי רבק, פרופסור למניעת סרטן בהרווארד, בראיון ל-Harvard Gazette. "אבל את זה הבנו די מהר; זה היה עישון סיגריות. במקרה הזה, אנחנו מדברים כנראה על חשיפות משמעותיות או משהו בסגנון."
שיעורי שכיחות גבוהים יותר
המחקר, שפורסם בכתב העת The Lancet Public Health, סקר כמעט 24 מיליון מקרי סרטן ויותר מ-7 מיליון מקרי מוות הקשורים לסרטן שתועדו בין השנים 2000 ל-2019. החוקרים עקבו אחר השכיחות והתמותה של 34 סוגי סרטן שונים לאורך קבוצות לידה כדי להבין טוב יותר כיצד הסיכונים משתנים לאורך זמן – ואילו סוגי סרטן עולים בקצב המהיר ביותר.
מתוך 34 סוגי הסרטן שנותחו, 17 הראו שיעורי שכיחות גבוהים משמעותית בקרב דור ה-X והמילניאלס. העליות הבולטות ביותר נצפו בסרטן הלבלב, הכליות, אגן הכליה, בלוטת התריס והמעי הדק.
החוקרים הדגישו כי בעוד ששיפור בזיהוי ובאבחון עשוי להסביר חלקית את העלייה, הוא אינו מסביר את התמונה המלאה. מספר מקרי הסרטן החדשים עולה בקצב שעוקף את ההתקדמות בבדיקות הסקר, מה שמעיד על עלייה אמיתית במחלה – ולא רק על כך שיותר מקרים נתפסים מוקדם.
תמותה בעלייה
לצד האבחון, המחקר הדגיש גם עלייה מדאיגה בתמותה מסרטן. בקרב הדורות הצעירים, שיעורי המוות טיפסו בחמישה סוגי סרטן: כבד, רירית הרחם, כיס המרה, אשכים וסרטן המעי הגס. מגמות תמותה עולות אלו מרמזות שצעירים לא רק מאובחנים בתדירות גבוהה יותר, אלא גם מתים מסוגי סרטן מסוימים בשיעורים גבוהים יותר.
השמנת יתר
למרות שהמחקר לא תוכנן לזהות סיבות מדויקות, החוקרים ציינו מספר גורמים תורמים שכבר נקשרו לסרטן בגיל צעיר. השמנת יתר הייתה אחד המשמעותיים ביותר. היא נקשרה ל-10 מתוך 17 סוגי הסרטן שהראו עלייה, ושיעורי השמנת היתר עלו בהתמדה מאז שנות ה-70 – במיוחד בקרב ילדים ומתבגרים.
"אני מסכים ש[השמנת יתר] הוצגה כהיפותזה המובילה לסיבה שסרטן בגיל צעיר נמצא בעלייה גלובלית", אמרה קימי נג, פרופסורית חברה בבית הספר לרפואה של הרווארד. "אם מסתכלים על סוגי הסרטן שעלו בקרב צעירים, כולם ידועים כקשורים להשמנת יתר."
גורמים פוטנציאליים נוספים
תפקידה של התזונה הוא תחום מיקוד קריטי נוסף. תזונה מערבית – המאופיינת לעיתים קרובות בכמות גבוהה של סוכרים מוספים, דגנים מזוקקים, מזון מעובד ושומנים רווים – נקשרה לשיעורים עולים של סרטן המעי הגס וסרטן השד.
עם זאת, חוקרים ציינו גם כי כמה סוגי סרטן במערכת העיכול שאינם קשורים להשמנת יתר עשויים להיות מושפעים משיבוש במיקרוביום של המעי, שיכול להיות מושפע מהתזונה. שיבוש זה הוא חוסר איזון בחיידקים הטבעיים של המעי שעלול להוביל לדלקת ארוכת טווח, להעלות את הסיכון לפתח סרטן, להחמיר את התקדמות המחלה ולהפחית את יעילות הטיפולים כמו אימונותרפיה. מדענים מעריכים כי הדבר עשוי להיות קשור לתזונה לקויה ולשימוש נרחב באנטיביוטיקה בשלבי החיים המוקדמים.
גורמים אפשריים נוספים כוללים חשיפה למזהמים סביבתיים, אורח חיים יושבני, דפוסי שינה משובשים ודלקת כרונית – כל אלו יכולים להעלות את הסיכון לסרטן, במיוחד כאשר החשיפה מתחילה בילדות או בגיל ההתבגרות.
"מחקרים מצביעים על כך שזה קשור לשכיחות הגוברת של השמנת יתר, צריכת תזונה מערבית וניהול אורח חיים יושבני", מסבירה קבוצת ביטוח המשנה RGA במסמך שכותרתו: "אורח חיים מערבי, בעיה עולמית: שיעורים עולים של סרטן בקרב צעירים". "אם בני הנוער והמבוגרים הצעירים של היום לא ישנו את אורח חייהם, ההשפעה על עליית שיעורי הסרטן תהיה גדולה מאי פעם."
עם מיליוני צעירים שעלולים לעמוד בפני סיכון גבוה יותר לאורך החיים, הדחיפות למצוא תשובות – ופתרונות – רק הולכת וגוברת.
אנא ספרו לנו מה דעתכם על הכתבה הזו, ולאחר מכן ודאו שאתם משתפים אותה עם חבריכם כדי שגם הם יהיו מודעים לדאגה הבריאותית הגוברת הזו!
אמא בת 34 מסתכלת היום אחורה ומספרת כיצד חוותה סרטן בשלב מתקדם, אך בתחילה התייחסה לסימפטום משמעותי כאל תוצאה של ישיבה ממושכת בעבודה.
קורטני ליניווסקי, תושבת מילווקי, ויסקונסין, הרגישה כאב באזור הגב במשך חודשים, אך בהתחלה פסחה עליו וזקפה אותו לטרחה של ישיבה ממושכת ליד השולחן במהלך יום העבודה. היא חשבה שאין משמעות אמיתית לכאב, אך בחלוף הזמן גילתה כי העניין רחוק מלהיות טריוויאלי.
בסוף שנת 2021 החלה קורטני להרגיש שמשהו אינו כשורה. במשך חודשים חוותה כאבים בגב שאפיינו אופי חד וחזק. היא סיפרה כי הכאב היה מתחת לכתפיים, באזור האמצעי של הגב, וכי חשבה שאולי היא “לא זזה מספיק” ועובדת יותר מדי שעות בישיבה משרדית. היא בלבד הסבירה לעצמה שזה רק עייפות או חוסר פעילות גופנית מספקת.
הסימפטומים התפתחותיים שהתרחשו בשלב מאוחר יותר
בחודש ינואר האחרון, כאבי הגב החמירו, אך היא לא קישרה את כלל הסימפטומים זה לזה. קורתני החלה לאבד שמיעה באוזן השמאלית, והאף שלה “רקד” ללא הפסקה. בה בעת, החלו להופיע תסמינים מוזרים נוספים שאי אפשר היה להסביר רק על ידי ישיבה ממושכת.
באחת הבקרים, בשנת 2022, היא התעוררה מרעש חזק בראש, אך הצליחה לחזור לישון. בבוקר, כשהגיעה לעבודתה כיועצת במשבר בבית חולי פסיכיאטרי, הבחינה כי צד אחד מפניה “נפל” והתעוות. קולגה שלה לקח אותה ליחידת החירום בשל חשד לשבץ מוחי, אך בדיקות הדמיה של המוח לא גילו ממצאים חריגים. לאור היסטוריה של מיגרנות וחרדה, הרופאים שוב שיגרו אותה לבית.
אך מצב הדברים השתנה חודש לאחר מכן: קורתני החלה לסבול מכאבים חזקים בחזה, והאוויר כמעט נשאב מחזהה כבר כשהייתה חייבת לעלות קומה אחת במדרגות.
חופשה שהצילה את חייה
בחודש פברואר, כחודש לאחר הביקור בחדר מיון, חופשה למקסיקו הצילה למעשה את חייה, לפי עדותה. בבוקר הראשון של הנסיעה התעוררה עם גוש גדול בצווארה.
המערכת החיסונית שלה, כך היא הסבירה בדיעבד, הגיבה אולי לנסיעה או למתח, אך במבט לאחור היה ברור שזהו סימן חשוב. הגוש בצוואר, בקוטר של כ-4.1 סנטימטרים, הוא זה שהוביל בסופו של דבר לאבחנה הנכונה. ללא אותו גוש, היא לא הייתה עומדת בקריטריונים האופייניים לסוג הסרטן שגילתה.
בהמשך נמצא כי קורתני לקתה בסוג נדיר של לימפומה זקיקית בדרגה 3B, סוג של לוקמיה שאינה מסוג ה-Hodgkin, אשר מהווה כ-20% מהמקרים בארצות הברית. בדרך כלל מדובר במחלה שצומחת לאט ופוגעת בעיקר במבוגרים בני 60 בממוצע, אך במקרה שלה המחלה התנהגה בצורה אגרסיבית הרבה יותר מהמקובל.
מאבק, תקווה והמלצות
ללא טיפול הולם, לפי הרופאים, אדם במצבה היה עלול למות בתוך חודשים ספורים. קורתני החלה טיפול כימותרפי בתוך 12 ימים בלבד מאז האבחנה, והטיפול הכולל שישה סבבים של R-CHOP הציל את חייה. כיום, כשלוש שנים מאז האבחנה, היא חפה מסרטן, אך עדיין עוקבים אחר מצבה בקפידה באמצעות בדיקות תקופתיות, שכן למחלה זו שיעור חזרה גבוה.
היא עדיין פוקדת את האונקולוג באופן קבוע, מתוך חשש שהמחלה תחזור, וכשנשאלת על כך, היא מדגישה את החשיבות של גילוי מוקדם ותשומת לב לסימנים לא שגרתיים. קורתני קוראת לאחרים לא להרים ידיים לפני קבלת תשובות סופיות, להילחם על קבלת אבחנה נכונה, ואף לשקול קבלת חוות דעת נוספת אם משהו מרגיש “לא בסדר”.
היא מציינת כי לעיתים פחד או סטיגמה עלולים לדכא אנשים, במיוחד נשים הסובלות מחרדה, מלהתעקש על בירור סימפטומים מטרידים. לדבריה, מערכת הבריאות עדיין אינה תופסת את הגיל המוקדם שבו ממאנים יכולים להתפתח אצל אנשים שאינם משתייכים לפרופיל הסיכון המסורתי.
קורטני שיתפה את סיפורה במטרה לעזור לאחרים להכיר סימנים מוקדמים ולהגביר מודעות לסימפטומים שנוטים להישמט מהשיח הרפואי. היא קוראת לקוראים להשתמש בקול שלהם, לא לפחד לדרוש תשובות — כי ייתכן שהם יצילו את חייהם או חיי אחרים.
ברכות על כך שאת נקייה מסרטן, קורטני , ותודה לך על העזרה לאחרים. אנא שתפו את הכתבה הזו בפייסבוק והפיצו את הסיפור של קורטני ליניווסקי.
