אתם עוזרים למלצר לפנות כלים מהשולחן במסעדה? זה מה שזה אומר עליכם

אם אי פעם מצאתם את עצמכם אוספים בשקט כוסות ריקות או עורמים צלחות על שולחן המסעדה עוד לפני שהמלצר הגיע, ייתכן שלא הבנתם שהמחווה הפשוטה הזו חושפת עליכם הרבה יותר מאשר רק נימוסים טובים. בעוד שרוב האנשים יפרשו פעולות כאלה כנימוס גרידא, פסיכולוגים טוענים שהן מעידות רבות על החיווט האמפתי של המוח האנושי.

Shutterstock

יד עוזרת בלב ההמולה

במסעדות הוומות, בין צלילי הכוסות המשיקות, ההזמנות הנצעקות והצעדים הממהרים, לא פעם ניתן להבחין באורח שמתערב בעדינות כדי להקל על העומס של המלצר. הם לא מכריזים על כך, הם לא מחפשים הכרה, ולעיתים קרובות הם עושים זאת מבלי לחשוב בכלל. עם זאת, הפעולה הקטנה הזו מהדהדת עמוק בתוך הפסיכולוגיה של ההתנהגות האנושית והאלטרואיזם.

"כשאני רואה את המחווה הזו, זה אומר שהאדם באמת דואג לשיפור היום של האדם לו הוא עוזר," אומר ד"ר מרטין ל. הופמן, פסיכולוג קליני ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת ניו יורק. הופמן, שהקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו לחקר אמפתיה והתפתחות מוסרית, מתאר "מיקרו-מעשים" של טוב לב כהפגנות שקטות אך משמעותיות של דאגה חברתית.

ניסיון עבר ומודעות סביבתית

רבים מהאנשים שמושיטים יד לצלחות או מיישרים מפיות לפני הגעת המלצר הם עובדי מסעדות לשעבר. אלו אנשים שחוו על בשרם את הכאב של משמרות ארוכות ואת האמנות העדינה של ג'יגלינג בין אינספור בקשות תוך הסתרת תשישות מאחורי מקצועיות.

"כמלצר לשעבר, משפחתי ואני עושים זאת בכל פעם שאנחנו אוכלים בחוץ. זו מחווה קטנה אבל קצת טוב לב עובר דרך ארוכה. זה עוזר להם, במיוחד כשהם עמוסים," כתב גולש ברשתות החברתיות. "אנשים שאומרים שזה לא התפקיד שלהם או שזה מעיד על סטטוס חברתי נמוך, פשוט מראים מי הם ומה לא לימדו אותם בבית."

עבור אחרים, המחווה מגיעה ממקום אחר – מודעות טבעית ורגישות גבוהה לסביבה המאפשרת להם להבחין בסימנים לא מדוברים של לחץ. ללא חישוב או רעש, האנשים האלו מגיבים בפעולה פשוטה ומשמעותית – הם מציעים עזרה לא בשביל הכרה, אלא כי הם מבינים מה זה אומר להרגיש מוצף.

התנהגות פרו-חברתית והבריאות הנפשית

סיוע למלצר בפינוי צלחות עשוי להיראות כפעולה פעוטה, אך הוא משקף משהו שורשי הרבה יותר בפסיכולוגיה האנושית. רגעים אלו הם דוגמאות למה שפסיכולוגים מכנים "התנהגות פרו-חברתית" – פעולות המועילות לאדם אחר ללא ציפייה לתגמול.

אנשים שעוסקים במעשים הקטנים והבלתי-מתבקשים הללו נוטים לקלוט רמזים לא מילוליים של אחרים. מבלי שיתבקשו, הם נכנסים לקצב של החדר ותורמים בדרך שמסירה בעדינות את המשקל מכתפיו של מישהו אחר. במונחים פסיכולוגיים, פעולות אלו נחשבות לתרומות בעלות נמוכה אך בעלות השפעה גבוהה על ההרמוניה החברתית. הן אולי לא ישנו את מהלך ההיסטוריה, אך עבור האדם שבצד המקבל, זה יכול להיות ההבדל בין שחיקה לבין רגע של הכרת תודה.

יתרה מכך, מחקרים מראים כי אנשים העוסקים במעשי חסד חווים לעיתים קרובות בריאות נפשית טובה יותר ושביעות רצון גבוהה יותר מהחיים באופן כללי. הקשר הזה מדגיש כיצד עזרה לאחרים תורמת משמעותית לרווחה הרגשית ולתחושת ייעוד חזקה יותר.

תזכורת לכך שטוב לב קיים

למרות שנורמות תרבותיות משתנות – במדינות מסוימות התערבות בחובות המלצר נתפסת כחוסר נימוס – יש כאן חוט אוניברסלי. כשמישהו קופץ לעזור למלצר, הוא מגיב לצורך נתפס. זה לא קשור להרשמת הסובבים לשולחן או זירוז החשבון. זו בחירה ספונטנית המושרשת בקשב ובחמלה.

הבחירה הזו לא נעלמת מעיניו של העובד בשטח. עבור מישהו שמלהטט בין הזמנות שתייה לבקשות תשלום, זה יכול לשמש כתזכורת שקטה לכך שטוב לב עדיין קיים גם בפינות העמוסות ביותר של החיים. זה שובר את המונוטוניות ומטעין את הרוח במהלך משמרת ארוכה. בעידן שבו כל כך הרבה מהאינטראקציה החברתית שלנו מתרחשת מאחורי מסכים, מחוות כאלו בולטות במיוחד. הן משקפות לא רק מה אנחנו עושים, אלא מי אנחנו כשאף אחד לא מסתכל.

הזוג הזה קיבל שירות גרוע בארוחת הערב. מה שהם השאירו בשולחן השאיר את המלצר בהלם

כולנו חווינו שירות גרוע במסעדה בשלב כזה או אחר של חיינו. זה בהחלט מובן להתעצבן כשאתם רעבים ומחכים שמישהו יגש לשולחן שלכם ויקח את ההזמנה. מה שהופך את זה לגרוע יותר זה לחכות לאוכל שמגיע בסופו של דבר קר או לא לקבל את מה שהזמנתם. לאכול בחוץ אמורה להיות חוויה נעימה שאנחנו מוכנים לשלם אקסטרה עבורה, אז קשה לא להתעצבן כשהשירות גרוע ואיטי.

ב 27 לספטמבר, 2014, מקנזי וסטיבן שולץ זכו לחוויית אכילה שהם תיארו אותה כ'גרועה למדי'. באותו ערב, הזוג החליט לאכול במסעדת הסושי קזוקו באיווה. מהרגע שהם נכנסו, הדברים לא עברו חלק. הם חיכו 20 דקות עד שהגיע מלצר. ומשם הדברים לא השתפרו. את המנות הראשונות הם קיבלו אחרי 40 דקות, ואת המנה העיקרית הם קיבלו אחרי יותר משעה. עם שירות כזה, אי אפשר להאשים אותם אם הם היו עוזבים הכל ויוצאים מהדלת, נכון? אז כאשר הגיע החשבון, הגיע הזמן להשאיר טיפ, הזוג הדהים את המלצר שלהם כשהשאירו טיפ של 100 דולר על חשבון של 66.65 דולר.

מקנזי צילמה את הקבלה ושיתפה אותה בפייסבוק כשהיא כותבת, "היה ברור שהבעיה הייתה שלא היו מספיק מלצרים, הבעיה לא הייתה המלצר. הוא רץ כמו מטורף ולא איבד את קור הרוח או שלוותו עם אף שולחן. בנקודה מסוימת היו לו 12 שולחנות ואת הבר. יותר ממה שכל אחד יכול היה להתמודד איתו".

כפי שמסתבר, גם מקנזי וגם סטיבן היו מלצרים. השניים נפגשו לפני יותר מ 8 שנים כאשר מילצרו יחד באותה המסעדה. הם ידעו מניסיון איך זה למלצר כשאין מספיק עובדים, ושלפעמים שירות רע הוא לא באשמת המלצר. "כשישבתי שם וראיתי אותו רץ ממקום למקום ומתנצל על העיכוב, אמרתי לסטיבן…ואוו, אנחנו היינו כך בעבר. ממלצרים שולחנות. אני לא מתגעגעת לזה ומעולם לא אהבתי את העבודה", אמרה מקנזי.

nz1



מקנזי כתבה בפוסט בפייסבוק:

"אז הנה מה שקרה. השירות שקיבלנו הערב היה גרוע. 20 דקות לקבל מים, 40 דקות למנה הראשונה ויותר משעה למנה העיקרית. אנשים סביבנו החלו לצחוק על המסעדה ולדבר על כמה השירות היה גרוע. כן, הוא באמת היה גרוע. אבל היה ברור שהבעיה הייתה שלא היו מספיק מלצרים, ולא המלצר עצמו. הוא רץ כמו משוגע ולא איבד את קור הרוח ואת השלווה עם אף שולחן. בשלב מסוים ספרנו שהיו לו 12 שולחנות ואת הבר. יותר ממה שכל אחד יכול להתמודד איתו! כשישבתי שם וראיתי אותו רץ ממקום למקום ומתנצל על ההמתנה, אמרתי לסטיבן…ואוו, אנחנו היינו ככה. ממלצרים שולחנות. אני לא מתגעגעת לזה בכלל ומעולם לא אהבתי את העבודה. עשיתי אותה בשביל הטיפים. סטיבן ואני הסכמנו שזאת תהיה הרגשה טובה לעשות את הלילה של המלצר הזה כאשר הוא בטח יקבל טיפים מינימליים או שלא יקבל טיפים בכלל בגלל השירות האיטי. יצאנו מהדלת לפני שהוא ראה את זה, ואני מפרסמת את זה לא בשביל לקבל טפיחה על השכם. אני משתפת את זה כתזכורת ידידותית לחשוב על הסיטואציה בשלמותה, לפני ששופטים. ותמיד תמיד תמיד לזכור מאיפה באתם".