אומנם לא ברצלונה, אבל הגול שתראו הוא עבודה קבוצתית פשוט נפלאה. השער הנפלא מגיע אלינו מהליגה של ערב הסעודית, ממשחק ליגה מלפני כשבועיים.
למרות שהשער הוא לא טרי מהתנור, המהלך שהביא לשער הוא פשוט נפלא, וסביר להניח שלא ראיתם אותו, כשקבוצת אל הילאל שמדורגת במקום השני בליגה הסעודית מכינה מהלך מבושל היטב.
התוצאה הייתה 1-1 כאשר המהלך שהביא לשער החל. בסיום המשחק אל הילאל ניצחה 1-4.
צפו במהלך הנפלא:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
במהלך שידור משחק הכדורגל בין נוריץ' לסנדרלנד בערוץ פוקס האמריקאי, מצלמות הטלוויזיה קלטו אוהד סנדרלנד שמן במיוחד שממש תפס את תשומת הלב של הפרשנים האמריקאים.
הפרשנים החלו להריץ דאחקות על חשבון האוהד כבד המשקל, בדיחות מהסוג שמריצים בין החבר'ה, ולא בשידור ישיר בטלוויזיה – "איך הוא מצליח לכתוב עם האצבעות האלו", "תכין לי נקניקיה…".
מה שמוזר זה שפרשנים אמריקאים הם אלה שמתבדחים על חשבון איש שמן. הרי בארצות הברית כל אדם שני סובל מיתר משקל, וסביר להניח שבדרכם לעבודה הפרשנים הללו ראו אנשים שמנים הרבה יותר.
צפו באוהד השמן והקשיבו לפרשנות חסרת הטעם:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
סמכותיות, מקצוענות, טקטיקנות, הכל טוב ויפה, אבל בכדורגל מה שיותר חשוב ומשפיע זה יחסי האנוש.
החיבוק החם והחברי שקיבלו השחקנים מאריק בנאדו, הקים מחדש את מכבי חיפה על הרגליים. ככה הדברים עובדים גם מעבר לים – פפ הצעיר הפגין חברות, הוריד לחץ, ליכד את השורות והפך את ברצלונה למפלצת אימתנית, די מטאו בצ'לסי החזיר לשחקנים את החשק והם גמלו לו בגביע האלופות, קלינסמן השיב לגרמנים את החיוך ואלו הפכו למכונה משומנת במונדיאל. המסקנה: ידע זה מרכיב חשוב, אבל ברגע שמאבדים את ההנאה, הכול נשכח.
כדורגל זה לא מדע בידיוני. בסוף, אחרי כל הניתוחים הבומבסטיים והסיבוכים המילוליים מסביב, אנחנו מדברים על משחק שמטרתו אחת – הנאה. ואם מישהו שוכח את זה בדרך, התוצאות לא יאחרו להגיע. כי אין הצלחות בלי הנאה מהמשחק – ראו ערך הטוטאל פוטבול של הולנד בשנות ה-70', הישגיה של מילאן המדהימה בשנות ה-90', ביצועיה של ברצלונה הענקית בשנים האחרונות, ולהבדיל אלפי הבדלות, חיבורה של מכבי חיפה בתקופת שרף, שליטתה הבלעדית של הפועל פ"ת בתחילת ה-60' ועלייתה לגדולות של מכבי נתניה בשנות ה-70' – כל סיפורי ההצלחה הגדולים, שאינן הבלחות נקודתיות, מקורן בתשוקה עזה, והנאה צרופה מהמשחק, תלכיד חברתי מרשים וחיבור בין אנשים, לפני היותם שחקנים.
אינני מזלזל לשנייה במורכבות של משחק הכדורגל, בטח ובטח בעידן המודרני, אינני מזלזל במערכים, אינני מזלזל בתכנון, אינני מזלזל ברוטציות, אינני מזלזל באף מרכיב של המשחק. אבל אם מישהו חושב שכל אלו יחליפו את התשוקה למשחק ואת היצר שמסביב לו, הרי שהוא טועה בגדול. תסתכלו מה קורה עכשיו במכבי חיפה. הראש של כל השחקנים היה מתחת לאדמה. אף אחד לא מערער על העובדה שראובן עטר הוא איש כדורגל בחסד עליון ומאמן מצוין, אבל עובדתית, הוא איבד את חדר ההלבשה, ויצר הסוליסטיות שלו באימונים הורידו לרבים משחקני הקבוצה את החשק. כל זה מתווסף לדחיקתו של הקפטן קטן, והאווירה הקודרת שנוצרה אחרי הכניעה לנמושות הליגה. בסיטואציה שנרקמה, עטר לא יכל להוציא את העגלה מהבוץ ושחר נאלץ לגזור את גורלו אחרי לבטים קשים באמת ובתמים. חשוב להבהיר: אין דבר שרצה עטר יותר מאשר להצליח בקבוצת נעוריו, זה פשוט לא הלך – דבר שקרה לגדולים ממנו לפניו ויקרה לגדולים ממנו, יש להניח, אחריו.
ולפתע בא אריק בנאדו, עד לפני שנה שחקן מן המניין בחיפה, ועשה מה שכל שחקן בחיפה שיווע לו חודשים: חיבק, עודד, זרק מילה טובה, שיקם את אווירת הנכאים בחדר ההלבשה. צודק אייל ברקוביץ' שטוען מפורשות – שמחת החיים של שחקני חיפה חזרה, וברגע שיש שמחה, דברים מתחילים להתחבר. כמובן שאפקט הזעזוע רק מוסיף לירוקים, אבל מאחורי השינוי עומדת עובדה בולטת – החיוך חזר לפניהם של גולסה, עזרא, עמאשה ואזולאי, ושום 4-4-2, 4-3-3 או 4-5-1 לא ישכנע אותי אחרת.
בשנה שעברה צ'לסי של וילאש בואש לא המריאה בשום אספקט של המשחק. השחקנים נראו כבויים, הפורטוגלי החביב לא התחבר אליהם מנטלית ונראה היה שהוא התעסק יותר במחברת מאשר באחדות הקבוצה – המאמן ניסה למצוא פתרונות טקטיים, דחק לספסל את למפארד וטרי וקיבל בתמורה תבוסה מרה לארסנל ותיקו מביך מול גנק. חילופי הגברי, והגעתו של רוברטו די מטאו, שינו את התמונה ב-180 מעלות – די מתאו האיטלקי, כוכב צ'לסי עד לפני עשור, איחד את השחקנים, גרם להם שוב לתיאבון אחרי דאבלים פסים מלוטשים באימונים וסגירות אלכסוניות מוצלחות, ובלי יותר מדי שינויים מקצועיים, עם אותו חומר שחקנים, קטף את גביע אירופה לאלופות. אז איך סיטואציות לא מובנות כמו זו קורות? התשובה פשוטה: בכדורגל הרבה טמון בתשוקה למשחק – ברגע שהיא נאבדת, מאלף ואחת סיבות (לא כולן תלויות או קשורות במאמן המכהן), הקבוצה חייבת לחזור כמה צעדים אחורה ולבדוק איפה הדברים התערערו.
חברים, לא יצר ההרס, המלחמה ואובדן העשתונות הוא זה ששובר שיאים בענף הכדורגל. הנכון הוא שדווקא החזרה לנקודות הבסיס, ההנאה תוך כדי המחויבות, הכיף תוך כדי היצירתיות, הם אלו שכובשים את הפסגות, למרבה הפלא, ולטעמי, גם למרבה האושר.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
המשחק בין נוריץ' לבין סנדרלנד בסוף השבוע היה אחד המשחקים הפחות מעניינים השנה בפרמייר ליג האנגלית. אבל הוא יזכר בזכות דבר אחד.
מת'יו קילגלון, מגן סנדרלנד סיפק את אחת ההחמצות הגדולות של השנה בכדורגל האנגלי.
זה קרה בדקה ה – 60, כאשר סנדרלנד מנסה להשוות את התוצאה, לאחר שירדה להפסקה בפיגור 2:1.
בעיטה חופשית ממרחק גדול פגעה בקורה, והריבאונד הגיע לרגליו של המגן בן ה – 28, מת'יו קילגולן, שהצליח איכשהו לבעוט את הכדור גבוה גבוה מעל השער ממרחק של 5 מטר בלבד.
צפו באחד המועמדים להחמצת העונה בפרמייר ליג:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
בכל שבוע אנחנו מקבלים תפיסות ומהלכים נהדרים מליגת ה – NFL, אבל יש שחקן אחד שכנראה בולט מעל כולם.
קאלווין ג'ונסון aka מגטרון, הרסיבר של דטרויט ליונס מספק בכל שבוע משחקים נהדרים, טאצ'דאונים, ותפיסות מטורפות. לא סתם אומרים שהוא כנראה הרסיבר הטוב במשחק.
במשחק ההפסד ביום ראשון נגד אינדיאנפוליס קולטס, מגטרון סיפק תפיסה פשוט פסיכית, כאשר התגבר על הקורנברק בק של הקולטס, קסיוס וון ותפס את הכדור עם יד אחת.
פשוט מדהים ומטורף, יכולות אדירות של שחקן ענק.
צפו בתפיסה הנפלאה:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
מכירים את הקליפים הללו שמראים בפסקי זמן של משחקי NBA, של אנשים בקהל רוקדים בצורה מוזרה ומשעשעת. אז זה קרה שוב, אלא שהפעם זה לא ב – NBA, זה במסגרת הגביע הסקוטי בכדורגל. כן כן.
במשחק בין גלאזגו ריינג'רס המתפוררת/משקמת לבין אלגין במסגרת הגביע הסקוטי, אוהדת אלגין נקלטה בעדשת המצלמה כשהיא רוקדת ריקוד סקוטי מסורתי. או שקר כלשהו.
ריינג'רס ניצחו בקלות 0:3 את המשחק, וכנראה שהאוהדת החליטה להעביר את הזמן בריקוד משעשע. מה שהופך את כל העניין להרבה יותר מצחיק זה השדר, שכל כך מתלהב מהריקוד שלה, כאילו lord of the dance רוקדים מולו. אין ספק שזה אחד הקטעים המצחיקים של השנה.
צפו בריקוד המשונה:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
לאחר מספר חודשים ב – NBA, דמיאן ליליארד, הרוקי של פורטלנד טרייל בלייזרס בהחלט נראה משתלב מצוין בליגה. ההגנה שלו אומנם טעונה שיפור, אבל לילארד הוכיח את עצמו ככוח התקפי נפלא עבור פורטלד, והוא המועמד הבולט כרגע לתואר רוקי השנה. אין ספק שהוא יהיה מעמודי התווך של פורטלנד לעוד הרבה שנים.
אבל למרות היכולות הנפלאות על המגרש, לילארד עדיין צריך להתבגר. כמו למשל לא לפחד מ-"פסלים היסטוריים". הנה שני ציוצים שלילארד צייץ בחשבון הטוויטר שלו:
אני אוהב את DC (וושינגטון). אני רוצה לבוא לבקר את האתרים ההיסטוריים למרות שאני מפחד מהפסלים.
אני מפחד רק מהפסלים ההיסטוריים – אברהם לינקולן וכו'. הייתה לי חוויה רעה במוזיאון השעווה. lmao
הוא לא הצליח להצביע בדיוק מתי הוא החל לפחד מהספלים והאתרים ההיסטוריים, אבל הוא אמר שהוא הרגיש את הפחד בביקור במוזיאון שעווה לפני שנתיים, לפני עונתו האחרונה בוובר סטייט.
"בחדר האחרון היה את ברק אובמה, אופרה ווינפרי, מרטין לות'ר קינג, מלקום אקס, ג'ורג' וושינגטון, ואברהן לינקולן", אמר לילארד. "כל האנשים הללו, בעלי משמעות היסטורית ענקית, והפסלים נראו בדיוק כמוהם. הייתה מוסיקה ברקע בשביל האווירה, וזה פשוט הימם אותי".
"מאז אותו רגע אני סיימתי עם פסלים. כשאני עובר ליד לייק אוסווגו (ליד פורטלנד), אני נוהג ליד בית הקברות, ויש שם פסל של ישו כשהידיים שלו מורמות למעלה. גם אז אני מפחד. אני לא מתעסק יותר עם פסלים".
"הרעיון שהם מגיעים מתקופה כל כך רחוקה, וכל כך גדולים בהיסטוריה שלנו. רק לראות משהו שנראה בדיוק כמוהם, זה מוזר. זה מבהיל אותי מאוד".
כשהוא נסע בוושינגון וכל הפסלים ההיסטוריים מוארים – "זה היה מטורף. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על אברהם לינקולן נהרג", אמר לילארד.
אין ספק שזו פוביה מוזרה ביותר. אבל לא חסרים שחקנים עם הפרעות כאלו ואחרות. לברון ג'יימס למשל אוכל את הציפורניים שלו באופן כפייתי, וכולנו יודעים איזה שחקן יצא ממנו. כך שלילארד לא צריך לדאוג שהמוזרות הזו שלו תפריע לו במשחק. להיפך, היא יכולה לעזור לו להתבגר, להתחשל, ואפילו להיות שחקן טוב יותר.
מזל שאדוארדו נהארה כבר לא משחק בליגה. הוא תמיד הזכיר לי סוג של פסל היסטורי.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם