חודש: יולי 2012

האם יש בהרשעתו של עמוס לוזון בדין פלילי כדי לסיים את מעורבותו בכדורגל הישראלי?

ביום 10.8.2006 הוגש כתב אישום נגד ראש עיריית פתח תקווה וכן נגד מהנדסת העיר. לשניהם יוחסו "עבירות מתחום טוהר המדידות הנוגעות להוצאת היתרי בניה על ידם למבנה ה"פאוור סנטר" בצומת ירקונים (להלן – המבנה), בניגוד להחלטת הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (להלן – הולקחש"פ), ולתוכניות בנוגע למקרקעין, באופן שמהווה לטענת המאשימה הפרת אמונים פלילית ועבירות נוספות".

ביום 20.12.2006 צורפו לכתב האישום עוד שבעה נאשמים, בין היתר, עמוס לוזון. האחרונים הואשמו בעבירות לפי חוקי תכנון ובניה. בסופו של יום, לפני מספר ימים, הורשע עמוס לוזון, על פי הודאתו. הרשעתו, כפי הנראה, נעשתה על בסיס כתב אישום מתוקן בעל אישומים מופחתים.

ומה ענייננו בהרשעתו?

סעיף 3יד(3) לתקנון היסוד – חוקת ההתאחדות קובע:

"נתברר לאגודה ו/או להתאחדות כי אחד או יותר מחברי הנהלת האגודה ו/או מי ממלאי התפקידים בה, הינו בעל עבר פלילי – תהא האגודה חייבת לדאוג לכך שהנ"ל יחדל לכהן בתפקיד כלשהו באגודה, אלא אם כן, חלפו 7 שנים מיום שהורשע בדינו ואם הוטל עליו עונש בפועל – לאחר חלוף 7 שנים מיום שסיים לרצות את עונשו".

נראה כי לאחר הרשעתו של עמוס לוזון (נשיא מכבי עירוני פתח תקווה), כל פרשנות מלבד עזיבתו לאלתר את קבוצתו תהפוך את הסעיף לאות מתה. שתיקת הסעיף לעניין עוצמת ההרשעה, והעדר דיון בנושא חובת הקלון, מלמד כי מתקין התקנון קבע את קיום ההרשעה כרף בל יעבור לעיסוק בספורט, במסגרת ההתאחדות לכדורגל.

תגובת ההתאחדות, למרות פנייה מפורשת, לא הועברה עד לפרסום הטור. במידה וההתאחדות תחליט ליתן תגובה מסודרת, תועלה התגובה לטור הדעה.

הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני ספורט

בישראל זה אומנם לא מאוד פופולרי, אבל בארצות הברית עסקי קלפי הבייסבול, כדורסל, פוטבול וכו' מגלגלים מיליוני דולרים מדי שנה. וישנם אספנים אשר מוכנים לשלם אלפי דולרים עבור קלף בודד, בתנאי שיהיה נדיר, ובמצב מצוין, וכאשר שומעים על סיפורים כמו זה שמיד תקראו עליו, זה עושה חשק להתחיל לאסוף קלפים גם. 

קארל קיסנר, תושב מדינת אוהיו שבארה"ב, שגם מנהל את הנכס של דודתו במנוחה החליט לנקות את עליית הגג שבביתה, ופתאום גילה את אוסף קלפי הסייסבול הנדיר והיקר ביותר אי פעם.

קיסנר פינה הרבה מאוד זבל מעליית הגג בביתה של דודתו, ג'ין הנש, וקופסה עם 700 קלפים נתגלתה אל מול עיניו, הקופסה הכילה סט שלם ונדיר מאוד שנקרא E98 set שיצא לאור בסביבות 1910. בסט הנדיר היו קלפים של סיי יאנג (Cy Young), טיי קוב (Ty Cobb), כריסטי מת'יוסן (Christy Mathewson), והקלף שנחשב לגביע הקדוש של קלפי הבייסבול – הנס וואגנר (Honus Wagner). מה שבכלל הדהים את קיסנר היה מצבם של הקלפים – כמעט מושלם. למעשה, הקלף של הנס וואגנר דורג כקלף מושלם (לקלפים יש דירוגים על פי מצבם, וכך גם קובעים את שווי הקלף) – Gem Mint 10. קלף שיוצא מחבילה טרייה לא יכול להיות במצב טוב יותר מזה, לכן זה פשוט מדהים שקלף שהודפס לפני יותר מ – 100 שנה נשמר בכזה מצב. 

כרגע, ההערכה היא שאוסף הקלפים שווה קרוב ל – 3 מליון דולר, אבל כנראה שההערכה הזו אף תעלה. הקלף של הנס וואגנר עומד למכירה פומבית, וישאר למכירה עד לאוגוסט, כרגע המחיר עליו עומד על 65,000 דולר. כך שאם אתם רוצים השקעה מצוינת לטווח הארוך – זה יהיה רעיון לא רע בכלל לקנות את הקלף.

 

דייג יכול להיות מרגיע ביותר. רק אתה וים, השקט והשלווה. עד שמגיע…..כריש !!!

זה בדיוק מה שקרה לחבר'ה הנחמדים האלה בארצות הברית, שהיו עסוקים במלאכת הדיג מתחת לביתם, ועד שהם תפסו דג הגיע כריש ופשוט לקח להם את השלל.

התגובה שלהם היא בהחלט מצחיקה ומשעשעת, אבל איך אפשר להאשים מישהו כאשר הוא נמצא במצב רוח רגוע ופתאום קופץ לכיוונו כריש ענק ומפחיד.

צפו בוידאו המדהים:

הנקודה הזו שבה אדם מרגיש שהוא חייב לעצמו הפוגה, פשוט לקום ולעזוב את הכל, ולו לתקופה מסויימת, היא הנקודה שבה מצאתי את עצמי לפני חודש.
המחשבה הראשונה שעוברת בראש במצב כזה היא לטוס לחו"ל. המחשבה הבאה והבלתי נמנעת: זה ממש לא זמן טוב להתנתק מהכל. היורו מתחיל.
מספר רב של שניות עבר עד שהגעתי למסקנה המתבקשת מעליה: לטוס ליורו.

באופטימיות זהירה ניגשתי לאתר האינטרנט של אופ"א, ולאחר הליך הרשמה קצר גיליתי לפני רשימת משחקים שעודם פתוחים להזמנה, ביניהם גם כמה מסקרנים ביותר. חיפוש זריז של טיסות זמינות הראה שבהחלט ניתן למצוא, עדיין, טיסות במחיר סביר למדינות המארחות.
המהלך הבא היה שיחת טלפון לפרטנר מספר אחת שלי לענייני כדורגל, שהוא במקרה גם הפרטנר מספר אחת לעניינים ספונטניים, ולשאלה המפתיעה שלי "אתה בא איתי ליורו?" הוא השיב בלי לחשוב פעמיים: "יאללה בוא".
נכנסנו לעובי הקורה. חיפושים, בדיקות, השוואת מחירים, השוואת אתרים, כרטיסי טיסה, כרטיסי משחקים, כרטיסי אשראי – תשלום – הבנה: בעוד ארבעה ימים אני טס לאוקראינה. שלושה ימים לפני פתיחת הטורניר, יום אחד בלבד אחרי שהרעיון בכלל עלה בראשי, יש לי כרטיסים לאירוע הכדורגל המרכזי של השנה.

 

צרפת – אנגליה, בית ד' (11 ביוני, דונבאס ארנה, דונייצק)

ביום ראשון ב-10:00 בבוקר מצאנו עצמנו בתחנת האוטובוס המרכזית מחוץ לעיר דונייצק. אחרי אחת-עשרה שעות נסיעה באוטובוס משדה התעופה בקייב, הגיעה העת לחפש לנו מקום לישון בו. מחירים גבוהים באופן חריג גרמו לנו לוותר על הרעיון להזמין מראש מקום לינה. העדפנו להגיע למרכז העיר ולקוות למצוא שם איזו מיטה פנויה.

קשה מאוד להסתדר בדונייצק אם אתה לא דובר רוסית או אוקראינית. השלטים, שמות הרחובות, רשימות האוטובוסים הרבים, משרדי הקבלה – נטולי אנגלית לחלוטין. גם נהגי התחבורה הציבורית לא מבינים מילה באנגלית (וזה, יש לציין, למרות שהתושבים עצמם חביבים מאוד ומשתדלים לסייע לכל מבקר שדרכו אבדה). אופ"א פיזרה בנקודות מרכזיות בערים המארחות נערים ונערות עם הכיתוב "Volunteer" על חולצתם, והם מהווים את המקור היחיד לאנגלית ברמה כלשהי בעיר. בעזרתם הצלחנו, אחרי שעות של שוטטות ברחבי דונייצק, לאתר מחנה אוהלים גדול שאופ"א הקימה לטובת האוהדים הרבים שלא יכולים להרשות לעצמם את המחירים המופקעים שההוסטלים בעיר דורשים (בעיר, שניכר שאינה מורגלת בתיירות, מעט מאוד מלונות, ומספר הוסטלים שככל הנראה הוסבו לתפקיד במיוחד לקראת הטורניר, ומספקים חדרים פשוטים עד עלובים במחירי ארבעה כוכבים).
אווירת הטורניר הצבעונית לה ציפינו לא הורגשה במיוחד בדונייצק. אוהדים רבים במחנה האוהלים היו בכלל רוסים, שחצו את הגבול הקרוב כדי לצפות במשחקים, על אף שהנבחרת שלהם שיחקה בפולין. מי שבכל זאת רצה להרגיש קצת יורו בעיר, מצא את עצמו ב-Fan Zone, אזור גדול וסגור שהוגדר בכל עיר מארחת, עם מסכי ענק להקרנת המשחקים, דוכני מזון ושתיה למיניהם ופעילויות פרסומיות של אופ"א ושל הספונסרים הגדולים. בשעת משחק של נבחרת אוקראינה היה ה-Fan Zone מלא עד אפס מקום באוהדים מקומיים צהובים ונלהבים.

הסיבה שלשמה נתכנסנו בדונייצק הגיעה יום אחד מאוחר יותר.
דונבאס ארנה, איצטדיונה הביתי של קבוצת שחטאר, הוא המרשים והחדיש שבאיצטדיוני אוקראינה. הדבר בולט לעין כבר כשהוא נראה למרחוק, בוהק באורות כחולים יפהפיים בשעות הערב, וכמובן מבפנים: עיצוב מרשים ואיכות צפיה מצויינת מכל פינה באיצטדיון.
המשחק בין צרפת לבין אנגליה הבטיח יותר ממה שהוא קיים. משתי נבחרות בסדר הגודל הזה ציפיתי ליכולת יותר מרשימה ופחות מרדימה. כדורגל שבלוני למדי, הרבה כדורים ארוכים סתמיים ו-1:1 סולידי מסכמים משחק לא גדול של שתי נבחרות לא כל-כך גדולות, מסתבר.
גם רוב הקהל במשחק היה רדום, ויתרה מכך, קרחות רבות מדי נראו ביציע.
מהמשחק הזה אני לוקח איתי בעיקר את האוהדים האנגלים הנהדרים (אך כלל לא רבים) שלא הפסיקו לשיר כמיטב המסורת, וכמובן את האיצטדיון הנפלא, שבאותו הזמן לא חשבתי שאפגש איתו שוב בהמשך.

 

פורטוגל – הולנד, בית ב' (17 ביוני, מטאליסט סטאדיום, חארקוב)

כשהגענו לחארקוב זכינו סוף סוף לתקשר עם הסביבה. שמות הרחובות רשומים גם באנגלית לצד השפה המקומית, וכך גם תחנות הרכבת התחתית, שהופכת את הנסיעה ברחבי העיר לנוחה בהרבה.
הדבר העיקרי שחארקוב נתנה לנו הוא אווירת היורו שחסרה לנו בדונייצק. על אף שהגענו לעיר עם כרטיסים למשחק בין פורטוגל לבין הולנד, היינו בה עוד לפני המשחק של ההולנדים נגד גרמניה, וכך ראינו את רחובות העיר מוצפים באלפי אוהדים הולנדים וגרמנים מרוכזים בקבוצות, שרים, שותים, מתכוננים למשחק. כמה שעות לפני שריקת הפתיחה החלוקה הייתה ברורה: הגרמנים מרוכזים בבר גדול שנסגר עבור מועדון האוהדים הרשמי של הנבחרת (ואין לי ספק ששמעתי שם ברמקולים גרסה גרמנית ל"אמרו לו" של אריק אינשטיין), ההולנדים מציפים באלפיהם את ה-Fan Zone.
את המשחק בין גרמניה להולנד, כאמור, נאלצנו לראות בטלוויזיה, אבל ארבעה ימים מאוחר יותר הגיע היום הגדול שלנו, וזה בהחלט היה יום גדול.

 קשה לי לחשוב על חוויה יותר מרשימה שהכדורגל סיפק לי מאשר המשחק הזה. יותר נכון, מאשר השחקן הזה. כריסטיאנו רונאלדו. האיש והאגדה.
דווקא לצד שמות גדולים כרובן, ואן-דר וארט ו-ואן פרסי, בולטת התרומה העצומה של האיש הזה בכל היבט של המשחק.
רונאלדו נע ללא הפסקה על המגרש, בלי הכדור ואיתו. הוא זוכה בכל כדור גובה, ברחבה או באגף, גם תחת שמירה של שני שחקנים. הוא מסוגל לייצר בעיטה לשער, שלו או של שחקן אחר, כמעט מכל עמדה ובכל רגע נתון. קריאת המשחק שלו, שגורמת לו לפתוח בספרינט של שלושים מטר לכיוון מרכז המגרש, לשנות כיוון בפתאומיות, ולרוץ לעבר מצב של אחד על אחד מול השוער, עוד לפני שמישהו משחקני ההגנה בכלל הבין מה קרה, היא זו שמאפשרת לו להבקיע עשרות שערים בכל עונה; ותתפלאו, הוא עושה גם הגנה.

פורטוגל ניצחה במשחק הזה 2-1 (רונאלדו הבקיע את שני השערים), העפילה לרבע הגמר ושלחה את הולנד הביתה בבושת פנים עם אפס נקודות בטורניר.
תחושת הנייטרליות שאיתה הגעתי למשחק (עם נטיה ישראלית קלה לטובת ההולנדים, כמובן) הפכה מהר מאוד לתחושת התפעלות וסיפוק גדול מכך שזכיתי לראות את הכדורגלן הטוב באירופה ביכולת שיא.

 

שבדיה – צרפת, בית ד' (19 ביוני, האיצטדיון האולימפי, קייב)

הרושם העיקרי שלי מהמשחק בין שבדיה לבין צרפת עומד בסימן הערכים הספורטיביים של העם השבדי.
ראשית – הקהל, שהציף באלפים רבים את הרחובות, ומאוחר יותר את האיצטדיון, בשלל צבעים, תלבושות, דגלים, ריקודים ושירים, שיצרו תחושה שמדובר במשחק גדול ורב חשיבות עבור השבדים, על אף שבפועל הנבחרת שלהם הודחה מהטורניר עוד בטרם המשחק החל.
שנית – השחקנים עצמם, שעלו, כאמור, למשחק חסר משמעות מבחינתם וניצחו 2-0 נבחרת שעדיפה עליהם כמעט בכל עמדה במגרש. "כמעט", מכיוון שבעמדה אחת יש לנבחרת שבדיה סופרסטאר בקנה מידה עולמי, וסופרסטאר כמו סופרסטאר, זלטן איברהימוביץ' מייצג כמעט כל סטיגמה אפשרית שקיימת לגבי כוכב כדורגל.
התחושה היא שזלטן רץ במהלך המשחק פחות מכל שחקן אחר על המגרש (על אף שאני חייב להודות שכנראה עקבתי אחריו יותר מאשר אחרי כל שחקן אחר). העובדה שהוא אחד מחלוצי המטרה הטובים בעולם, לא מונעת ממנו להיות תקוע במשך דקות ארוכות על הקו השמאלי, או סתם לשוטט בחוסר מעש במרכז המגרש.
לא תראו אותו רץ לכדור אבוד, אבל כשהוא מחליט לבצע מהלך הגנתי הוא כנראה יסיים אותו עם הכדור ברגל. יעילות מקסימלית.
השבדים לא יצרו הרבה הזדמנויות הבקעה, אבל כשהם יצרו אחת מסוכנת, תהיו בטוחים שזלטן היה מעורב. חצי מהמסירות המסוכנות לרחבת היריב הגיעו אליו, והחצי השני נמסרו על-ידו, גורמות לך להגיד "חבל שהוא לא נמצא שם כדי לקבל את המסירה של עצמו".

המשחק הסתיים, כאמור, בניצחון של השבדים. זלטן איברהימוביץ', שברוב שלבי המשחק לא הורגש כלל, הבקיע את השער היפה בטורניר והוכרז כשחקן המצטיין.
נבחרת שבדיה חגגה עם האוהדים הרבים שלה את הניצחון הגדול ונסעה הביתה גאה.
נבחרת צרפת, ביכולת רעה, העפילה לרבע הגמר, שם היא הפסידה לנבחרת שטובה ממנה בהרבה, ונסעה הביתה, כנראה גאה קצת פחות.

 

פורטוגל – ספרד, חצי גמר (27 ביוני, דונבאס ארנה, דונייצק)

המשחק בקייב אמור היה לסיים את חלקו הראשון של המסע באוקראינה – החלק של הכדורגל. מעתה ואילך, אין לנו יותר כרטיסים לאף משחק, ולכן אין עלינו להיות מקובעים לתאריך מסוים במקום זה או אחר. הדבר החשוב היחיד הוא למצוא כל ערב מסך ראוי לשמו לצפות בו במשחק.
התחלנו את החלק השני של המסע בעיר אומן, הלוא היא מקום קבורתו של הרבי נחמן מברסלב. אומן היא עיר קטנה והאווירה הכפרית בה שלווה הרבה יותר מאשר בערים הגדולות בהן שהינו קודם לכן. השכונה היהודית באומן היא שכונה ישראלית לכל דבר, והיה נעים לשם שינוי לדבר קצת בעברית, ולהבין מה כתוב על השלטים ברחובות.
מאומן המשכנו דרומה לאודסה, עיר גדולה וסוג של אילת מקומית: חוף ים, מלונות וטיילת עמוסת מסיבות ודוכני שווארמה מאכזבים. היעד הבא בתכנון היה חצי האי קרים, הידוע כאזור הנופש המרכזי באוקראינה (ובחודשי הקיץ גם רוסים רבים נוהרים לשם בהמוניהם), אשר בנוסף לחופי הים השחור שקיימים גם באודסה, מציע נופים מרשימים ומסלולי טיול מגוונים.
בוקר לפני הנסיעה המתוכננת (בתאריכי יורו: בוקר אחרי המשחק האחרון ברבע הגמר) ניגשתי לאינטרנט על-מנת לברר על דרכי הנסיעה לסימפרופול, העיר המרכזית בחצי האי, על דרכי הנסיעה ממנה לערי החוף, וגם על אפשרויות הלינה בהן.
לאחר שרשמתי לי במחברת את הפרטים הרצויים, משכה אותי הסקרנות להיכנס לאתר של אופ"א ולבדוק את מצב זמינות הכרטיסים למשחקי חצי הגמר. הרגע שבו ראיתי שניתן להזמין כרטיסים לשני המשחקים, ובמחירים סבירים, היה הרגע ששינה את כל התכניות להמשך המסע.
בערב הבא כבר היינו על אוטובוס בחזרה לדונייצק.

כשהגענו לדונייצק, היינו הרבה פחות אבודים מאשר בביקור הראשון. הכרנו את קווי האוטובוסים, ידענו לאן הם נוסעים ולאן אנחנו מעוניינים להגיע. התברר גם שאוצר המילים הרוסי שלנו הכפיל את עצמו פי כמה וכמה, ומילים הכרחיות כמו "איפה", "מתי", "רחוב" ו"רכבת" כבר היו שגורות בפינו.
בקיצור, הסתדרנו הרבה יותר בקלות, ידענו איפה נוכל למצוא אוכל טוב, ולשמחתנו גם מצאנו מקום לינה סביר בקרבת האיצטדיון. עוד באותו הערב נפגשנו עם ה"דונבאס ארנה" בפעם השניה בתוך שבועיים וחצי.

כבר ציינתי שההחלטה לנסוע למשחק חצי הגמר שינתה את כל התכניות. במקום לטייל באתר הנופש המרכזי במדינה שינינו כיוון, נסענו באוטובוס במשך ארבע-עשרה שעות וחזרנו לעיר שכבר מיצינו אותה קודם לכן. משחק בין פורטוגל לבין ספרד נראה שווה את זה, במיוחד כשמדובר בשלב חצי הגמר, אבל המשחק לא עמד בציפיות.
אני לא צריך לספר לכם שהמשחק אכזב. כל מי שצפה בו יודע את זה.
מפגש בין כריסיטיאנו רונאלדו, שכבר ציינתי כמה הרשים והדהים אותי במשחק הקודם שבו ראיתי אותו, לבין נבחרת ספרד, שבה משחקים כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בעולם, אמור היה לספק כדורגל מרהיב ושובה עין, אבל הוא עשה בדיוק את הדבר ההפוך.
היכולת המדהימה של רונאלדו התבטלה כמעט לחלוטין מול חוליות קישור והגנה המורכבות מהשחקנים הטובים ביותר בעולם (מחציתם רגילים לשחק נגד רונאלדו כמה פעמים בשנה ומחציתם מתאמנים איתו מדי יום).
הגנה יעילה של פורטוגל מנעה מהספרדים ליצור מספר רב של מצבי הבקעה (על אף שכן היו כמה מסוכנים), ונדמה שעל אף משחקים מצויינים, בראשם הגמר, היו לנבחרת ספרד יותר מדי דקות במהלך הטורניר בהן היכולת שלה אפילו לא הזכירה את היכולת ששחקניה מסוגלים להציג.
המשחק נגרר ל-120 דקות נטולות שערים, ובבעיטות ההכרעה ידה של ספרד הייתה על העליונה. בשנים בהן הספרדים הפכו לווינרים הרשמיים של הכדורגל העולמי, אפילו בבעיטות עונשין הם פייבוריטים. פורטוגל משכה את הספרדים הכי רחוק שאפשר, אבל גם זה לא הספיק לה מול איקר קסיאס וחבורתו המגובשת.
נבחרת ספרד המשיכה למשחק הגמר, אבל עבורי הטורניר הסתיים. לגמר כבר לא הצלחתי להשיג כרטיסים.

 

הסוף

ביום הגמר היינו בקייב. במשחק צפינו ב-Fan Zone, מרחק הליכה מהאיצטדיון בו הוא התקיים, יחד עם אלפים רבים של אוקראינים, שעטו על עצמם תחפושת של אוהדי אחת הנבחרות ושייכו את עצמם למשחק. הרוב היו כמובן בעד ספרד. כמו בישראל, גם באוקראינה העם הולך עם הטובים.
כשהמשחק הסתיים ההמונים חגגו כאילו אוקראינה היא זו שזכתה בטורניר. זיקוקים באוויר, מוזיקה ברחובות, וקהל ספרדי שאט-אט זרם מן האיצטדיון והתערבב בהמון האוקראיני על-מנת ליצור חגיגת ניצחון המונית ברחובות העיר.

למחרת קייב החלה לחזור לשגרת חיים נורמלית. ה-Fan Zone נכנס להליכי פרוק מואצים, התיירים הרבים נעלמו לחלוטין מהרחובות וההוסטל הארעי שבו שהינו כבר כמעט ונסגר. ניצלנו את הימים שנשארו לנו עד לטיסה כדי לבקר בעוד כמה אתרי תיירות שלא הספקנו לראות, ואני ניסיתי להיכנס לתחומי איצטדיון "דינאמו" כדי לראות את האנדרטה לזכר "משחק המוות" שהתקיים בימי מלחמת העולם השניה, אך אנשי ביטחון אסרו עלי את המעבר.
טורניר יורו 2012 הסתיים, הפעם לא רק עבורי, אלא עבור כולם.
בעוד שבוע וחצי ז'ילינה נגד קרית שמונה.

 

כאשר מתקרבת סופה, אתה יכול לזהות אותה על פי ברקים רחוקים, וכך גם תדע שאתה עומד לשמוע רעם חזק. אבל כאשר הרעם רועם בעוצמה מטורפת בדיוק כאשר הברק מגיע, אתה עלול לעשות מה שהשחקנים והשופטים עשו כפי שתראו עוד רגע.

במהלך האינינג הרביעי במשחק הבייסבול בין מינסוטה טווינס לטקסס ריינג'רס באצטדיון הביתי של טקסס בעיר ארלינגטון, הרעיד את האצטדיון רעם שאי אפשר להגדיר אותו אחרת מ"פסיכי", וגרם לשחקנים ולשופטים לרוץ כל עוד נפשם בם. לפני שבכלל חשבו להפסיק את המשחק בגלל גשם כבר אי אפשר היה לראות שחקן אחד בשדה.

צפו בשחקנים ובשופטים בורחים לכל הרוחות כאשר הרעם ברעיד את האצטדיון: