פתיחת העונה ב-NBA מלאה במשחקים ובעיקר בחוסר יציבות של הרבה קבוצות. מי שנהנית מכל הספק הזה היא מיאמי שמרוויחה ביושר את היותה הפייבוריטית הברורה לאליפות. לברון תכין את האצבע לטבעת
כבר בפתיחת העונה ולמרות פגרה ארוכה למדי עושה הרושם כי המתמודדות העיקריות של הקבוצה מפלורידה לא בשיאן ובעיקר סובלות משחיקת שחקנים או מחוסר בעומק בסגל. תוסיפו לכך את הלמידה מאשתקד, החיזוק בדמות רכז רוקי שמביא ערך מוסף, ופתיחת עונה מגומגמת של יריבותיה העיקריות, והנה לכם כל הסיבות להכריז על מיאמי היט כמועמדת מספר אחת לאליפות. נכון, בקושי החל העונה, העייפות עדיין איננה ניכרת במרבית קבוצות הליגה, אך אף אחת האמת גם לא נראית כפוטנציאל לעצור את ה"ביג 3" של מיאמי בתוספת נוריס קול המפתיע.
הרוח נושבת מזרח
היריבות ממזרח נראות מבולבלות וחסרות השראה. בוסטון נשענת על רג'ון רונדו לצד שלושת הוטרנים, פירס, אלן וגארנט ונראית חסרת מעוף לגמרי, ובטח לא כזו שתדבר הרבה העונה. שיקגו עם ה-MVP רוז שנחשבת כפוטנציאלית היחידה מהמזרח שאיפשהו יכולה לדגדג את את ה"היט", גם היא לא ממש מרשימה. צירוף של ריף המילטון מוסיף קלעי אל לואל דנג המצוין, ועדיין לאיים באופן ממשי על מיאמי זה כנראה לא יספיק. הניקס כרגיל חסרי יציבות שאולי החלמת בארון דיוויס תעזור במעט לייצוב השורות, אך לא מעבר.
אורלנדו תמשיך להישען על הכתפיים הרחבות של ה"סופרמן", דוויט האוורד, שיחכה לעת הנכונה ויעזוב.
מי שמפתיעות באופן יחסי ונראות לא רע באזור החוף המזרחי הן אטלנטה ואינדיאנה. ה"הוקס" מציגים קבוצה עם עומק יחסי, כשג'ו ג'ונסון חד, ג'וש סמית' בשל, וגם ג'ף טיג משתדרג כרכז מוביל. ליריבות במערב הם יעשו חיים קשים, למיאמי? לא נראה שזה יספיק.
ה"פייסרס", שבנו סגל שזכה לחיזוק בדמותו של דיוויד ווסט, יצטרכו שנה שנתיים ועוד שחקן או שניים בכדי באמת לקרוא תיגר ולחזור לימים הגדולים של רג'י מילר. נכון, אשתקד הם הציקו לשיקגו, והגיוון הגדול בדמותם של דני גריינג'ר, טיילר הנסבורו וחבריהם הוא משהו שמתהווה להיות גורם משפיע בליגה הטובה בעולם, אך גם שם ייקח זמן.
לגבי שאר הקבוצות שדבוקות לחופי האוקיינוס האטלנטי, נו באמת אל תצחיקו את לברון?
האיום המערבי?
גם בנציגות החוף
המערבי אי אפשר למצוא נחמה שנראית כמי שתוכל לעצור את מיאמי. האלופה, דאלאס, זו שגרפה בהפתעה גמורה את הטבעת מלברון עצמו, סובלת אף היא מסגל מבוגר בראשות נוביצקי, קיד, מריון, טרי וגם וינס קרטר. לעת עתה גם צירוף של לאמאר אודום הכבוי, ודלונטה ווסט, לא מועיל לחבורה של ריק קרלייל ליותר מידי הברקות, וכרגע היא מדורגת בתחתית הבית האזורי שלה, אחרי סאן אנטוניו, שממשיכה גם היא להישען על שלד וותיק שיהיה לה לרועץ במשך העונה.
הלייקרס עברו מתיחת פנים שהחלה עם עזיבה של המאמן המהולל, פיל ג'קסון, ונמשכה עם עזיבת אודום ומפח הנפש בעניין כריס פול. בינתיים איך נאמר? זה לא זה.
אוקלהומה היא קבוצה של שלושה שחקנים. דוראנט מעל הכל, ווסטברוק וג'יימס הארדן שמפגין יכולות של השחקן השישי הטוב בליגה. אבל מלבדם? לא איבקה, שלהט אשתקד ונחלש מאוד, ובטח לא ספלושה ופרקינס העגומים הם אלו שיעזרו ל"רעמים".
הקליפרס שסומנו כפוטנציאל הגדול למאבק יחד עם בלייק גריפין, דיאנדרה ג'ורדן והצטרפותם של כריס פול וצ'ונסי בילאפס, נראים כחומר גלם טוב, אך הזמן להתחבר הוא מה שימנע מהם כרגע להיות יציבים.
לגבי השאר באותו אזור? גולדן סטייט עם מארק ג'קסון נראית נחמד, גם סקרמנטו עם אוואנס וקאזינס, וגם פורטלנד שהפכה להצגה בודדת של למרקוס אולדרידג'. אבל עוד פעם נשאל אתכם? זה לא מצחיק את לברון?
בזמן שכולם שיחקו ברחבי אירופה, וויד וג'יימס חיפשו איך להעביר את הזמן, וכנראה שעניין הטריות משחק גם כן תפקיד מרכזי. חיזוק של חוכמה בעמדת הרכז שלא נצצה אשתקד כשמריו צ'אלמרס נאלץ להתמודד עם כל המעמסה לבדו כי מייק ביבי זה כבר לא זה, רק יוסיף לעומק והטריות. בעוד ג'ונס, האסלם ואחרים רק מספקים משענת למקרה הצורך, וטרן כמו שיין באטייה מוסיף את החוכמה ונוריס קול, ההפתעה הגדולה בעמדת הרוקי, נותנים אופציות חדשות לקבוצה של ספולסטרה, כזו שלא קיימת בשאר קבוצות הליגה.
כבר בשלב מוקדם של העונה הדחוסה הזו ניתן לומר כי טבעת האליפות קרובה מתמיד לאצבע של לברון. אפילו הסאות' ביץ' המפורסם מתמרק לכבוד המעמד.