בכר להעז: על ההצלחה של ברק בכר בקרית שמונה

את ברק בכר יצא לי להכיר לראשונה לפני יותר מעשר שנים, עת הצטרף לאהבתי בכחול, הפועל פתח תקווה, כמגן ימני. הוא עשה זאת אחרי קדנציה בהכח ר"ג לפני עידן האיחוד, והתקבל ע"י ניר לוין ופרדי דוד בזרועות פתוחות, היישר לקלחת ההרכב.

זוהי הייתה אחת העונות המורכבות שידענו עד אותן שנים, ובכר הצעיר התגלה כאחד מנקודות האור בקאדר המקרטע של הכחולים. ממבט ראשון הותיר עלי בכר רושם פנטסטי – לוחם בכל רמ"ח איבריו, עיקש באגף ובעל אוריינטציות נוספות מלבד הפן ההגנתי. ברור שרוברטו קרלוס הוא לא, ולראייה זימון לנבחרת הוא אף פעם לא קיבל, אבל במונחים של הליגה הישראלית ובפרספקטיבה עכשווית, לטעמי הוא אחד מהפספוסים הלא מדוברים שהכדורגל הישראלי ידע מתחילת המילניום, לפחות מזווית שחקני הקו האחורי.

בכר הוא הכדורגלן הישראלי הלא טיפוסי, משקיען ופועל שחור בשטחים הכביכול מתים על השדה. הוא האיש של המאמן על המגרש, אחד שלא מפספס כמעט אף הופעה, כזה שיודע לכוון, לדחוף, לצעוק כשצריך, להרגיע כשמתבקש. זכור במיוחד הבישול הענק שלו לטומיסלב ארצג עונה לאחר מכן, ב-0:4 הענק על מכבי נתניה באורווה עליה השלום.

בגלל התכונות שהזכרתי, לא התפלאתי בכלל מהחלטתו להמשיך בעולם הכדורגל גם אחרי פרישתו – כעוזר מאמן לרן בן שמעון. אין לי צל של ספק, שתכונותיו אלה, היוו סיוע משמעותי, באופן שלא משתמע לשתי פנים, בהשגת האליפות של קרית שמונה. בעת שחתול שחור עבר בין בן שמעון לשירצקי, הנוכחות של בכר בחדר ההלבשה, כאח גדול של השחקנים (טוב, לא אם תשאלו את סאלח חסארמה) וכדמות מייצבת ומרגיעה, הייתה אקוטית למימוש ההישג ההיסטורי. מלבד זאת, השילוב שלו עם בן שמעון היה כמעט מושלם מכל נקודת הסתכלות ועל כך יעיד האחרון גם היום.

בכר המשיך לעבוד בצוות המקצועי של הצפוניים גם אחרי עזיבתו הלא נעימה של בן שמעון, ושימש כעוזרו של לנדאו החל מהקיץ האחרון ועד לפיצוץ שהוביל לעזיבתו. לא יהיה קשה לשער כיום שלא לכולם קל להסתדר עם איזי שירצקי, לו זכויות רבות יותר מכל אחד אחר במועדון הסימפטי מאצבע הגליל, אך יחד עם זאת לא מעט ניואנסים בעייתיים שמאמן חייב להכיל עם הצטרפותו לקרית שמונה.

בכר הצליח להיכנס לנעלי הסנפיר האלה כנגד כל הסיכויים, כאשר יותר מסיבה אחת מונחת על הכף להתרחשותו של כישלון מהיר: הראשונה היא גילו הצעיר, 33 בסך הכל, וחוסר ניסיונו כמאמן ראשי (בגלל שאינו מחזיק בתעודת פרו, מונה לאחר מכן עפר מזרחי כ"מאמן" שמשמש בפועל כעוזר של בכר), בטח ובטח בבוגרים. השנייה היא הטיימינג בו קיבל בכר את הקבוצה, בתחילת אוקטובר, עם הליגה האירופית על הראש (כשגם שם, הצליחה קרית שמונה לערוך מספר הופעות מכובדות מול ליון וספרטה פארג) ושחקנים שתוהים לאן נושבת הרוח במועדון, שנודע כאחד המסודרים בישראל והפך למוקצה מחמת מיאוס, לפחות מכיוון פרשני הספורט המקומיים. שלישית ובולטת מכולן לטעמי, היא העובדה שרבים שכחו – קרית שמונה אלופת המדינה, וככזאת, המדרון התלול והחלקלק למטה מוגש לראווה – לא הרבה אנשי מקצוע ששים להוביל קבוצות אחרי השגת אורגזמה ספורטיבית כמו אליפות סנסציונית. אלא שבכר לא נבהל ולא נרתע. במסיבת העיתונאים לפני המשחק הביתי מול ליון, הוא ניצב מול המצלמות ושידר ביטחון ורוגע, כאילו אומר בפירוש: "חבר'ה, שום דבר לא קרה, אני כאן". ובכן, זה הצליח לו. בכר הלך על כל הקופה, קיבל את אמונו של שירצקי ולא התבלבל – הוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, ראו ערך אריק בנאדו, והתגלה, למרות שמוקדם להכתיר מלכים בכיכר העיר, כאיש מקצוע בכל רמ"ח איבריו בדיוק כפי שהיה כשחקן.

רגע לפני הפלייאוף העליון, גם שירצקי יודע שהוא פגע בינגו וגם בכר יודע שמקומו בקרית שמונה מובטח בעונה הבאה. המרוויחה הגדולה היא עירוני קרית שמונה, שאולי לא תזכה שוב באליפות, אבל בהחלט יכולה לראות את עצמה כאחת מקבוצות הצמרת בליגה הישראלית, וכזאת שמכוונת לעוד הרפתקה אירופית. רק ימים יגידו האם הרומן של בכר עם קרית שמונה ימשיך לשחרר ניחוחות מתוקים גם בפרספקטיבה ממושכת ולקטוף מחמאות גם מחסידי הסקפטיות והציניות. בינתיים, מי אנחנו שלא נרים את הכפפה ונפרגן?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם