במשך יותר משלושה עשורים מייקל ג'יי פוקס חי עם מחלת פרקינסון, מחלה שאט אט שינתה כמעט כל היבט בחייו.
הכוכב האהוב של "בחזרה לעתיד", שהיה בשיא הקריירה שלו כאשר קיבל את האבחנה בגיל 29 בלבד, הפך מאז לאחד האנשים המזוהים ביותר בעולם עם המאבק במחלה.
הוא הקים קרן שגייסה מיליארדי דולרים למחקר, דיבר בפתיחות על ההתמודדות שלו והמשיך פעם אחר פעם להפתיע את הרופאים ואת הקהל באופטימיות ובנחישות שלו.
אבל עכשיו, בגיל 64, פוקס מדבר גם על נושא אחר.
המוות.
בריאיון גלוי לב הוא סיפר שהמצב הפיזי שלו ממשיך להציב בפניו אתגרים חדשים, שהוא משתמש יותר ויותר בכיסא גלגלים ושכמעט הפסיק ללכת בגלל הסכנה שבנפילות.
וכשהוא חושב על הדרך שבה חייו יסתיימו יום אחד, יש לו בקשה פשוטה מאוד.
הוא רוצה שזה יהיה בשקט.
בלי נפילה.
בלי פציעה.
בלי דרמה.
האבחנה הגיעה כשהיה רק בן 29
בשנת 1991 מייקל ג'יי פוקס היה אחד הכוכבים הגדולים בעולם.
הוא כבר היה מוכר בזכות הסדרה "קשרי משפחה" והפך לאייקון בינלאומי בעקבות תפקידו כמרטי מקפליי בסדרת סרטי "בחזרה לעתיד".
הקריירה שלו הייתה בשיאה.
אבל אז הוא הבחין בתנועה קטנה באצבע.
בדיקות רפואיות הובילו לאבחנה ששינתה את חייו.
פרקינסון.
פוקס היה רק בן 29.
הרופאים העריכו אז שיישאר לו מספר מוגבל של שנים שבהן יוכל להמשיך לעבוד בצורה רגילה.
בהתחלה הוא שמר את המחלה בסוד.
במשך שבע שנים כמעט איש מחוץ למעגל הקרוב אליו לא ידע.
רק בשנת 1998 החליט לחשוף בפומבי שהוא חי עם פרקינסון.
מאותו רגע, החיים שלו קיבלו כיוון חדש.
הוא הפך את המחלה למאבק של חייו
בשנת 2000 הקים פוקס את קרן מייקל ג'יי פוקס לחקר פרקינסון.
המטרה הייתה ברורה.
למצוא טיפול יעיל יותר, ובסופו של דבר למצוא תרופה.
מאז הפכה הקרן לאחד הגופים החשובים בעולם במימון מחקר בתחום, והשקיעה מיליארדי דולרים במחקרים, ניסויים ופיתוח דרכים חדשות לאבחון ולטיפול במחלה.
פוקס ניצל את הפרסום שלו כדי למשוך תשומת לב לנושא.
הוא הופיע בפני הקונגרס האמריקאי.
דיבר עם חוקרים.
גייס תורמים.
והפך לפנים של קהילה שלמה של אנשים שחיים עם המחלה.
גם כאשר מצבו הגופני הלך והחמיר, הוא ניסה לשמור על אותה גישה אופטימית שהפכה לסימן ההיכר שלו.
אבל הוא מעולם לא ניסה להעמיד פנים שהמחלה קלה.
"אני מתעורר ומבין איזה יום הולך להיות לי"
בריאיון למגזין People סיפר פוקס כיצד נראים החיים שלו היום.
לדבריו, כל בוקר מתחיל בבדיקה פשוטה.
הוא מתעורר ומנסה להבין מה הגוף שלו מסוגל לעשות באותו יום.
יש ימים טובים יותר.
ויש ימים קשים.
הוא אינו יודע מראש איך ירגיש.
לדבריו, האתגרים הפיזיים ממשיכים להשתנות, והוא פשוט מנסה להתאים את עצמו למציאות החדשה בכל פעם.
בשנים האחרונות הוא משתמש הרבה יותר בכיסא גלגלים.
בהתחלה, לדבריו, היה לו קשה להתרגל לכך.
אבל כמו עם כל שלב אחר במחלה, הוא למד לקבל גם את השינוי הזה.
הנפילות הפכו למסוכנות מדי
אחד הדברים שפוקס כמעט הפסיק לעשות הוא ללכת באופן רגיל.
לא משום שאינו מסוגל בכלל לעמוד או לצעוד.
אלא משום שהסיכון הפך גדול מדי.
"אני יכול ללכת", הסביר בעבר, אבל הוסיף שזה כבר לא נראה טוב ושזה עלול להיות מסוכן.
הסכנה העיקרית היא נפילות.
פוקס סיפר שבתוך תקופה של כשלוש שנים הוא שבר חלקים רבים בגופו.
הוא שבר מרפק.
שבר יד.
סבל מזיהום קשה ביד שכמעט עלה לו באחת האצבעות.
בנוסף לפרקינסון, הוא גם עבר בעבר ניתוח מורכב להסרת גידול לא סרטני מעמוד השדרה ונאלץ ללמוד ללכת מחדש.
זמן קצר לאחר מכן נפל בביתו ושבר את זרועו.
הוא תיאר את התקופה הזו כאחת הנקודות הקשות ביותר בחייו.
פרקינסון אינו הורג בדרך שבה אנשים חושבים
פוקס דיבר בעבר בכנות על הסכנות האמיתיות שמגיעות עם המחלה.
לדבריו, אנשים לא בהכרח "מתים מפרקינסון".
לעיתים הם מתים מסיבוכים שנלווים למחלה.
נפילות יכולות לגרום לפציעות חמורות.
בעיות בבליעה יכולות לגרום לחנק או לשאיפת מזון לריאות.
זיהומים וסיבוכים אחרים יכולים להפוך למסוכנים ככל שהמחלה מתקדמת.
המחשבות האלה גרמו לו לדבר בשנים האחרונות יותר ויותר על התמותה שלו.
הוא כבר אמר בעבר שהוא אינו מצפה להגיע לגיל 80.
לא כדרמה.
לא כנבואה.
אלא כהערכה מפוכחת של אדם שחי עם מחלה ניוונית כבר יותר משלושה עשורים.
"הייתי רוצה פשוט לא להתעורר יום אחד"
לקראת פרסום ספרו "Future Boy", פוקס דיבר שוב בגלוי על המוות.
הוא ציין שאין הרבה אנשים שחיו עם פרקינסון במשך 35 שנה.
כשנשאל כיצד היה רוצה שהסוף ייראה, התשובה שלו הייתה פשוטה.
הוא היה רוצה ללכת לישון ופשוט לא להתעורר.
בלי אירוע דרמטי.
בלי ליפול בבית.
בלי להיתקל ברהיט ולפצוע את הראש.
מבחינתו, מוות שקט בשנתו יהיה הדרך שבה היה רוצה להיפרד.
הדברים נשמעים קשים, אבל הם נאמרו באותו סגנון ישיר ולעיתים הומוריסטי שבו פוקס דיבר על המחלה במשך שנים.
הוא אינו אומר שהוא רוצה למות עכשיו.
להפך.
גם בגיל 64 הוא ממשיך לעבוד, לכתוב, להופיע ולעסוק ללא הפסקה במחקר פרקינסון.
הוא פשוט אינו מפחד לדבר על העובדה שהחיים אינם נמשכים לנצח.
הוא עדיין מאמין שאפשר למצוא תרופה
למרות השיחה הכנה על המוות, פוקס לא ויתר לרגע על המטרה הגדולה שלו.
מציאת תרופה לפרקינסון.
אחרי 35 שנים עם המחלה, הוא אומר שהפרקינסון כבר אינו משהו שהוא חושב עליו בכל רגע.
זה פשוט חלק מהחיים שלו.
המחשבה שלו מופנית הרבה יותר לשאלה מה אפשר לעשות עבור האנשים שיאובחנו מחר.
איך אפשר לזהות את המחלה מוקדם יותר.
איך אפשר לפתח טיפולים טובים יותר.
ואיך אפשר להגיע למצב שבו הדורות הבאים לא יצטרכו לחיות את אותם חיים שהוא חי.
לדבריו, אם לא תימצא תרופה באופן מיידי, צריך לפחות ליצור מרכזי טיפול פורצי דרך ולשנות לחלוטין את הדרך שבה מטפלים במחלה.
הקרן שלו כבר שינתה את המחקר בתחום
כשהקים את הקרן בשנת 2000, המטרה של פוקס הייתה לא רק לגייס כסף.
הוא רצה להאיץ מחקר.
במשך השנים מימנה הקרן מאות מחקרים וניסויים והפכה לגורם מרכזי בקידום ההבנה המדעית של פרקינסון.
אחת מפריצות הדרך המשמעותיות הייתה התקדמות בזיהוי סמנים ביולוגיים שיכולים לסייע לחוקרים לזהות את המחלה בצורה מדויקת יותר ואף בשלב מוקדם יותר.
עבור פוקס, כל הישג כזה הוא סיבה להמשיך.
הוא אמר בעבר שהמטרה של הקרן היא למעשה לגרום לכך שיום אחד לא יהיה בה עוד צורך.
כלומר, להגיע למצב שבו המחלה ניתנת למניעה, לטיפול מלא או לריפוי.
לצד המחלה יש גם משפחה שנמצאת שם כבר עשרות שנים
בכל שנות ההתמודדות שלו, אדם אחד היה לצדו כמעט מהרגע הראשון.
אשתו, השחקנית טרייסי פולן.
השניים נישאו בשנת 1988 ויש להם ארבעה ילדים.
פוקס אובחן שלוש שנים בלבד לאחר החתונה.
כלומר, כמעט כל חיי הנישואים שלהם התנהלו לצד הפרקינסון.
פוקס דיבר פעמים רבות על החשיבות של טרייסי בחייו וכינה אותה החברה הכי טובה שלו.
גם ילדיהם גדלו כשהמחלה היא חלק מהמציאות המשפחתית.
לדברי בני הזוג, היא מעולם לא הייתה דבר שאפשר להסתיר או להתעלם ממנו.
פשוט למדו לחיות איתה.
הוא אפילו חזר לשחק
בשנת 2020 הודיע פוקס שהוא פורש ממשחק בגלל הקשיים הבריאותיים.
הוא התקשה יותר ויותר לזכור טקסטים, והעבודה על סט הפכה מורכבת.
אבל כמו שכבר קרה בעבר, הפרישה לא הייתה סופית לחלוטין.
במהלך 2025 הוא חזר לצילומים והופיע בסדרה "Shrinking".
באופן מעניין במיוחד, הוא גילם שם אדם שחי עם פרקינסון.
פוקס אמר שהחוויה הייתה משחררת.
לראשונה הוא לא היה צריך להגיע לסט ולדאוג אם התנועות שלו, העייפות או השיעול יפריעו לתפקיד.
הם היו חלק ממנו.
והפעם גם חלק מהדמות.
הספר החדש מחזיר אותו לשנת 1985
במקביל להתמודדות הבריאותית, פוקס כתב עם נל פורטנברי את הספר "Future Boy".
הספר חוזר לשנה שבה הפך לכוכב על.
באותה תקופה עבד במהלך היום על הסדרה "קשרי משפחה" ובמהלך הלילה צילם את "בחזרה לעתיד".
לוח הזמנים היה כמעט בלתי אפשרי.
הוא היה מגיע בבוקר לאולפן הטלוויזיה, מצלם במשך שעות, עובר לסט של הסרט וממשיך לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה.
לפעמים היה נרדם בכל רגע שבו אף אחד לא ביקש ממנו לזוז.
כיום, ארבעה עשורים מאוחר יותר, הוא מסתכל על הצעיר שהיה אז כמעט בחוסר אמון.
"יש לי עוד הרבה מה לעשות"
וזה אולי החלק החשוב ביותר בדברים של פוקס.
אפשר לקרוא את המשפט שלו על הרצון למות בשקט ולהרגיש עצב.
אבל זו רק חצי מהתמונה.
אותו אדם שאומר שהוא מודע לכך שהחיים שלו מוגבלים אומר גם שיש לו עדיין הרבה מה לעשות.
כשחקן.
כסופר.
כאבא.
כבעל.
כחבר.
וכאדם שמקדיש חלק עצום מחייו למציאת תרופה למחלה שאיתה הוא חי.
הוא אינו מתעלם מהמוות.
הוא פשוט אינו מאפשר למחשבה עליו לבטל את החיים שיש לו עכשיו.
יותר משלושה עשורים אחרי האבחנה, הוא עדיין כאן
כאשר מייקל ג'יי פוקס קיבל את האבחנה בשנת 1991, הוא היה בן 29.
העתיד שלו נראה פתאום קצר ולא ברור.
עברו מאז 35 שנים.
הוא הקים משפחה.
המשיך לשחק.
זכה בפרסים.
כתב ספרים.
הקים קרן שהפכה לאחד הכוחות המרכזיים בעולם בחקר פרקינסון.
נפל.
שבר עצמות.
עבר ניתוחים.
למד מחדש ללכת.
התרגל לכיסא גלגלים.
והמשיך הלאה.
היום הוא מסוגל לדבר על המוות בצורה ישירה מאוד.
הוא יודע איך היה רוצה שהרגע האחרון שלו ייראה.
בשקט.
בלי דרמה.
פשוט ללכת לישון ולא להתעורר.
אבל עד שהיום הזה יגיע, מייקל ג'יי פוקס עדיין עסוק בדבר שהוא עושה כבר יותר משלושה עשורים.
לחיות.
ולנסות להשאיר אחריו עולם שבו האדם הבא שיקבל אבחנה של פרקינסון יוכל לקבל תחזית טובה בהרבה מזו שהוא קיבל בגיל 29.