נבחרת הכדורסל של ישראל ניצחה 84-91 את נבחרת גרמניה

נצחון נאה לנבחרת ישראל הערב על גרמניה 84-91 בטורניר הסופרקאפ בגרמניה.

עומרי כספי וליאור אליהו 17 כ"א, גל מקל 12, יניב גרין ויותם הלפרין 10 כ"א, גיא פניני 7, רביב לימונד 6, אלישי כדיר 5, דגן יבזורי 3, אלכס צ'וברוביץ' 1.

שמעון, חזור למקורות: על התלות של מכבי תל אביב דווקא בישראלים (דעה)

אחרי ההדחה הכואבת מאירופה, יהלי רואה שם את הזרקור על נושא ממנו אי אפשר לברוח – התרומה הדלה של הישראלים במכבי תל אביב.

מלבד יוגב אוחיון, אין ישראלים שמסוגלים לתת את הטון בהיכל נוקיה וזה הזמן לשלוף מהכובע אסים כמו עמרי כספי, יותם הלפרין, ואולי אף מועמדים מפתיעים כמו גל מקל, אלישי כדיר, בר טימור, דגן יבזורי, ניצן חנוכי, רביב לימונד ויובל נעימי. זה מה שיש בשוק, ועם זה צריך לעבוד, כי בלי ישראלים דומיננטים – הקהל לא משולהב והקבוצה לא הופכת לכוח מחובר ומלוכד.

כשמכבי תל אביב פרחה באירופה והניפה גביעים, היא עשתה את זה תמיד עם ישראלים איכותיים שנתנו מימד של לב ונשמה יחד עם הכתבת הטון בקבוצה – ממיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי שנות ה-70' וה-80') , דורון ג'מצ'י (שנות ה-80' וה-90') ועד נדב הנפלד (שנות ה-90'), גור שלף (שנות ה-90' וה-2000) והאחרון שבהם טל בורשטיין (שנות ה-2000). הרשו לי לשאול באופן ישיר, מי יש היום בקבוצה? ליאור אליהו לא מצליח להתעלות ולהשתכלל, יוגב אוחיון דורך לאחרונה במקום והתעסק בקיץ בכל הדברים מלבד כדורסל, גיא פניני ומורן רוט לא ברמה מספיק גבוהה… זהו, פה זה נגמר. אז מה מצפים שיקרה?

לטעמי, בעונה הבאה צריכים להשאיר מהרשימה הנ"ל אך ורק את יוגב אוחיון – רכז פנטסטי שהתחבר מצוין לקהל, בגיל מתאים. אליהו מיצה את עצמו, פניני ורוט לא מתאימים לרמות האלה ולמרות שהם שחקנים נפלאים, צריך להפנים – שניהם בגיל שכבר קשה לבנות עליהם, ואין מה לעשות, חייבים לבצע רענון. איזה שחקנים אפשר וצריך להביא? האמת המצערת היא שאין הרבה ישראלים טובים בשוק. בעצם, מספרם דל מאוד ודיוויד בלאט צריך לבחור בפינצטה את הרכש הכחול-לבן שלו.



עמרי כספי: מתהילת ה-NBA  לבית החם בתל אביב?

מבחינת מכבי תל אביב, חזרה של עמרי כספי להיכל נוקיה היא יותר ממתבקשת. הסמול/פאוור פורוורד שעשה היסטוריה בליגה הטובה בעולם, כישראלי הראשון בה, מגמגם מבחינת היכולת בשנה האחרונה וזוהי ההזדמנות של הצהובים להעמיד בפתחו של כספי הצעה מפתה. כמובן שכל הזדמנות ששחקן יכול לקבל בקלחת האמריקאית היא קדושה ויוקרתית, אך מבחינת כספי, נשאלת השאלה האם לא כדאי לו להיכתב באותיות זהב דווקא בקבוצת נעוריו, שרוצה להחזיר עטרה ליושנה ביורוליג, ואחרי ארבע עונות מכובדות ב-NBA, לבצע קאמבק שיחמם את לב הקהל הישראלי.

יותם הלפרין: האיש שכבר ראה הכל

דיוויד בלאט רודף אחרי החתמת הלפרין כבר שלוש שנים. רק בעיות פרוצדורליות בנושא המיסוי מנעו חזרה מאוד מתבקשת של יותם להיכל. בלאט לא סתם נאבק על הרכז/קלעי. הוא יודע שיותם הוא מניה בטוחה, מבחינת יכולת, מבחינת ניסיון מקצועי וחיבור חברתי. לא בכדי אריק שיבק בחר בו כקפטן הנבחרת הלאומית. יותם כבר חווה הצלחות באירופה, הן במכבי, והן בשאר היבשת כליגיונר. גם יותם יודע שבאיירן מינכן היא אמנם קבוצה חביבה, אך מקומו בצהוב-כחול של מכבי. האם הפעם הקאמבק יושלם?

גל מקל: כמות כישרון שחייבת להתפוצץ

רכז נבחרת ישראל הנפלא, ילד הפלא של הפועל ומכבי תל אביב בתקופת הנוער, כוכב נבחרת ישראל בכל הגילאים, הגיע לשעת האמת בקריירה שלו. הוא כבר בן 25, ויודע שעכשיו עליו לבחור לאן פניו מועדות. במכבי תל אביב היה לו כבר שני ניסיונות לא מוצלחים במיוחד לפני חמש וארבע שנים, מפאת גילו וחוסר ניסיונו, ומפאת יציבות הקאדר בתקופת פיני גרשון, שלא נתן לו קרדיט כפי שציפה השחקן. אולי דווקא עכשיו, אחרי שבילה בליגה האיטלקית האיכותית, בבנטון טרוויזו, והפך לשחקן מפתח אצל בראד גרינברג במכבי חיפה עם ממוצעים נהדרים, זה הזמן שלו לחזור מלוטש יותר, חכם יותר, משוכלל יותר ולהוביל את הצהובים הן בליגה והן באירופה. אנחנו תמיד בעד סגירות מעגל.

אלישי כדיר: ודלת הננעלת לא במהרה תפתח?

מה לא נאמר על אלישי כדיר אחרי הזכייה המדהימה של גלבוע/גליל באליפות? שחקן העונה בליגת העל מודל 2010 הוכיח שפאוור פורוורד כמוהו צומח בישראל אחת לאולי דור, ועם כמות הכישרון שלו, חבל, פשוט חבל שלא ייקח סיכון, ויחזור לצהוב כדי להוכיח את כוחו כישראלי מוביל. אולי דווקא כשהציפיות כבר לא בשמיים ואף חרב לא מונחת על צווארו, יעשה כדיר סטייל יוגב אוחיון ויצליח להיכנס לנעליים שבהחלט מתאימות למידותיו.

אפשרויות נוספות הדורשות מחשבה: בר טימור, הגארד באדום שמתגלה ככישרון מדהים, דגן יבזורי המצוין מגלבוע/גליל, ניצן חנוכי שמנהיג את ראשל"צ, רביב לימונד שכבש כל חלקה בליגת העל וצבר ניסיון גם ביורוליג ויובל נעימי קר הרוח שעושה עבודה יפה בליגה הרוסית.

בשורה התחתונה, מתוך הרשימה הנ"ל מכבי תל אביב צריכה (בהנחה שיוגב אוחיון יישאר הצלע הראשונה בחמישייה), עוד שניים-שלושה שחקנים דומיננטיים שישתלבו בקאדר הצהוב. שניים-שלושה שחקנים שיחזירו את הצביון הישראלי להיכל נוקיה, ידעו לקחת אחריות, ידעו לסחוף, להעז, לעלות מדרגה מבחינה מקצועית וחשוב מכל, להידבק במכביזם. כשלב ראשון, ניתורים חוזרים ונשנים על הפרקט יעשו את העבודה. הזמן הוכיח, שכשיש את המרכיב הזה השאר כבר מגיע עם הזמן, כאשר ישנם נתונים עימם אפשר לעבוד. בד בבד, במכבי תל אביב חייבים להמשיך ולדחוף קדימה את כישרונות הנוער שלהם דוגמת איתי שגב, עידן זלמנסון, גל גלינסקי, עידן פז ועידו חלפיה. שיהיה בהצלחה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם



אי שם מעבר לדשא על גבי לוחות הפרקט – על ההצלחות של נבחרת הכדורסל (דעה)

אוקיי, אז אני לא אגיד "אמרתי לכם" אחרי מה שכתבתי בטור הקודם, בעיקר כי נבחרת רוסיה דאגה להראות זאת לגוטמן ולכולנו בצורה מאוד משכנעת. מה שכן אני יכול זה לספר לכם, זה שיש סקס אחר.

ראשית, נפתח במספר עובדות טריוויה פשוטות. אליפות אירופה בכדורסל (היורו של הכדורסל שגם עונה לשם "יורובאסקט") מתקיימת כל שנתיים. בקיץ השנה הזוגית (כמו השנה) משחקים את משחקי המוקדמות, ובקיץ השנה האי-זוגית (כמו בקיץ הבא) משחקים את משחקי האליפות עצמה. פשוט, לא? בואו לא נסבך את העיניינים עם משחקי ההזדמנות האחרונה וכל זה (למרות שזה הועיל לנו לא מעט פעמים) וננסה להתמקד בעיקר.

העיקר הוא גם די פשוט. נבחרת ישראל מצליחה לעלות ליורובאסקט פעם אחר פעם אחר פעם אחר…טוב הבנתם את הפרנציפ. גם ההסבר לכך פשוט. יש בישראל ליגת כדורסל חזקה, תחרותית, מהמתקדמות באירופה ובעיקר עם רוב שחקנים ישראלים בכל אחת מ-18 הקבוצות בליגת העל. אה.. לא? בישראל יש ליגה רק של 12 קבוצות עם עולות ויורדות לפי מצבן הכלכלי ולא לפי היכולת שלהן על הפרקט? יש לנו אלופה אחת שאת כמות האליפויות שהיא איבדה ביובל האחרון אפשר לספור על יד אחת ועוד להישאר עם עודף? יש לנו חוק שמחייב שני שחקנים ישראלים בכל רגע על הפרקט מה שזה אומר שגם בכל רגע יש שלושה זרים? מלבד כספי (שירד 50 מקומות בדירוג טיב השחקנים ב-NBA) כמעט ולא ידוע לנו מה זה ליגיונרים? לא מעט שחקנים שאת שמם אפילו המאמן הלאומי לא מכיר? הרבה שאלות אבל רק תשובה אחת. כן. יש לנו רק קבוצה אחת, רוב הליגה מושתת על זרים, הליגה עצמה לא מעניינת אפילו את קצה קצהו של קו העונשין, ובכל זאת הנבחרת שלנו לא מפסיקה לדפוק נוכחות באליפויות אירופה. הכיצד?


תתפלאו לשמוע, אבל גם פה התשובה די פשוטה. מנטליות של ווינרים. מי שעוקב אחרי קמפייני המוקדמות האחרונים נוכח לגלות יכולת זוועתית, כדורסל מבזה ובעיקר חזרה על הטקסטים של "הכל עוד אפשרי ואנחנו תלויים רק בעצמנו". ההבדל מהכדורגל הוא, שבכדורסל זה אשכרה קורה. מפסידים, מגיעים להיכל, הקהל מרעיד את "הוובוס" של שחקני היריבה ואילו גיא פניני מרעיד להם  את הרשת פעם אחר פעם מחוץ לקשת. וכספי? הוא עסוק בלקבל "האלי-הופים" מליאור אליהו ולהיפך. ועוד לא דיברנו על ההצגות כנגד כל האנטישמים והסיכויים במשחקי החוץ. וזו רק הנבחרת הנוכחית. בעבר אלו היו טל בורשטיין ויואב ספר (כן היה שחקן כזה בנבחרת) ולפניהם הצמד המיתולוגי קטשפר. נכון, לא תמיד הברקנו על הפרקט, ואפילו בחלק מהמקרים גם לא עלינו לאליפות עצמה. אבל ממש לא שוב ושוב ושוב. גם אם קיץ אחד היה פאנצ'ר, שנתיים לאחר מכן חזרנו לפשל במשחקים הראשונים, להבין מה לא בסדר, ואז לחזור לעשות ה-ג-נ-ה בשאר המשחקים. בין לבין גם דפקנו שלשות מטורפות. אבל התוצאה הייתה עלייה לאליפות אירופה.

בשורה התחתונה, אחרי שביקשתי מנבחרת הכדורגל להפסיק למלא לנו בהבטחות את הראש ואז לאכול לנו את הלב, אני מבקש מכולנו לשים עין על נבחרת הכדורסל. כי שם, מעבר לדשא על לוחות הפרקט, סיפורי האגדות מתעוררים לחיים כל שנתיים מחדש. גם אם בסוף אנחנו לא הופכים לסינדרלה שמניפה את נעל הזכוכית או את הגביע. העיקר ששם יש תמורה בעד האגרה. מי יודע.. אולי הפתרון הוא לחתוך את הרכב הכדורגל בחצי מינוס השארית, לעבור לשחק ביד-נוקיהו, ולשמוע את רפי גינת שואג "נאמבר פיפטין: יוסי! בניו-ו-ו-ו-ו-ו-ן!!!"

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם