תגית: אלכס פרגוסון
ארסן ונגר – הצרפתי המעופף
כל מה שאני עומד לרשום כאן, הוא לא מתוך זלזול, באמת, יש לי המון כבוד לבנאדם, אבל ארסן ונגר, מאמנה הצרפתי של ארסנל, צריך לסיים את תקופתו בקבוצה.
לא, אני לא אומר את זה על סמך ה 4-0 בסן סירו, אני אומר את זה בגלל המחסור בהישגים. יש כאלה שיתרצו את זה בבעיות כספיות שקשורות לאמירויות, יש כאלה שיתרצו את זה בשחקנים המעולים כשגם שהם כבר מתחילים להתפתח, חוטפים אותם לונגר מתחת ליד (נאסרי, פאברגס…), אבל האמת שזה לא משנה כי ארסנל הוא מועדון מספיק גדול כדי שיזכירו אותו כל שנה כמועמד לתואר כלשהו.
רק שתדעו שלארסנל יש 13 אליפויות אנגליות, כשהאחרונה שבהן הייתה בשנת 2003-2004(!), וכשמדובר בגביעים, היא מחזיקה ב-10 גביעים. כשהיחידה שמעליה בטבלת הזוכות היא מנצ'סטר יונייטד עם 11 גביעים, אחד יותר. יש לארסנל 12 מגני הצדקה (סופר קאפים אנגליים) ושני גביעי ליגה אנגליים (כמו גביע הטוטו), והיא מחזיקה גם בגביע אופ"א אחד והפסד בגמר ליגת האלופות ב-2006. בקיצור, אחרי כל הסטטיסטיקות, רואים שארסנל הוא מועדון גדול, מועדון שכל שנה צריך לשאוף לקחת תואר, גם אם קשה בליגה מול הסיטי או היונייטד, אז לפחות גביע אנגלי, או משהו באירופה.
שוב זה מחזיר אותי לנקודה של ארסן ונגר, הוא מאמן ענק, אחד שלקח את ארסנל של השנים ההם, ובנה קבוצה אגדית שכללה כוכבים כמו: פטריק ויירה, רוברט פירס, דניס ברגקאמפ, תיירי הנרי, פרדי ליונברג, דיוויד סימן, ריי פארלור ועוד… מאז ועד היום הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה הזאת, ארסן ונגר נתפס כלוזר הגדול של אנגליה ושל אירופה, ומעל לכל, אין לו כוח הרתעה בתור מאמן שמוביל קבוצה גדולה מאנגליה.
אני חושב שארסן ונגר עדיין הולך בשיטות העבר, בדרך שבה הלך פעם, זה טוב, זה מעולה, זה מראה כמה אופי יש לו, אבל בעידן הכסף הגדול הוא פשוט לא יצליח להחזיק את עצמו, הוא יתמוטט, כי החוקים השתנו, המשכורות השתנו, סכומי המעבר השתנו, הכל השתנה. הוא כבר היה בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה והפסיד, היה כל כך קרוב, כשיש לו שחקנים בהרכב כמו ססק פאברגס, תיירי הנרי ואלכסנדר חלב, להזכיר לכם לאן הם עברו אחר כך? אה כן, ברצלונה עצמה. איך אפשר למכור שחקני מפתח למועדון שניצח אותך בגמר ליגת האלופות? הרעיון הוא לשמור אותם ולהביא אולי אחרים שיביאו את התואר בשנה שאחרי.
אם ונגר היה מצליח לשמור ביד שלו על כל הכישרונות הגדולים שהוא מייצא לקבוצות הגדולות של אירופה, ולא בידם של אחרים, הוא היה הופך לדעתי למאמן הגדול ביותר (אחרי פרגוסון) באירופה, הוא היה יכול להעמיד קבוצה תחרותית שהייתה נותנת פייט לברצלונה הנוכחית והיא לא הייתה מושפלת בתוצאות כאלה גבוהות העונה. שיחקו תחתיו רבע מכישרונות היבשת, כולם התחילו אצלו, הוא האמין בהם, גידל אותם, לקח אותם תחת חסותו וכשהגיע היום שהגוזלים יתחילו לעוף מהקן הם בחרו לעוף מקן אחר, ואת ונגר? זה לא מעניין כי מי שהלך גם לא יחזור, זאת המדיניות שלו (למרות ששבר אותה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות).
עמוק בפנים כבר מתחיל לכאוב לי על הצרפתי המבוגר הזה, הוא פשוט כבר לא מושך אליו שחקנים גדולים, ואיבד המון מהילת הכבוד שלו, אני מייעץ לו אישית לסיים את דרכו בארסנל, היו לו זמנים יפים, והוא בניגוד לפרגוסון לא הביא גביעי אלופות או עוד אליפויות אחרי 2004. אחת הטעויות הגדולות ביותר שלו לטעמי, היא עמדת השוער, תמיד במועדונים הגדולים שעמדו מולו היו שוערים גדולים בשער, ורק לו היה את אלמוניה ברוב השנים ולזמן די קצר את להמן (בתקופה הראשונית שלו במועדון כשהיה לו שוער ענק – דיוויד סימן, הוא לקח תארים!). עם כל הכבוד לשני אלה הם לא עומדים באותה שורה עם: בופון, קסיאס, ואלדז, אביאטי, ג'וליו סזאר… באמת שהם לא עומדים שם, ולהזכירכם, אדום מעמדת השוער (להמן, המורחק הראשון אי פעם בגמר ליגת האלופות) בגמר ליגת האלופות שיבש לארסן את התכניות ובעצם די גמר את הסיכויים מול רונאלדיניו ואטו של 2006.
בסופו של יום, ארסן ונגר יעמוד באותו הקלאס של הגדולים ביותר, למרות שהוא איננו המאמן הכי מעותר באירופה, הוא אחד הגדולים, וכדאי לו דווקא עכשיו, אחרי עונה כזאת, לתת לבא אחריו את המפתחות ולהגיד : "תודה רבה לך ארסנל על כל השנים", צריך לזכור שהצרפתי בארסנל משנת 1996, כמעט 16 שנים מחייו הוא בתותחנים, ממציא טקטיקות חדשות ושיטות אימון מהפכניות שייתנו לו הרבה כבוד בדפי ההיסטוריה. לונגר מגיע הרבה יותר מכל העונה הזאת, ואולי הוא לא יצליח לשחזר את הישגיו הגדולים מעולם, לפעמים אני מדמיין את הצרפתי הזה בתור אדם שעדיין חי בשנים עברו וחושב על הקבוצה הגדולה שהייתה לו עם ברגקאמפ הגדול (ההולנדי המעופף) ואני שואל את עצמי, ארסן אתה עדיין שם? מתגעגע? האם אתה הוא הצרפתי המעופף? הגיע הזמן שתנחת במציאות…אבל היי, מי אני שאייעץ לונגר? הוא יודע יותר טוב ממני זה בטוח…
סמל
"סֵמֶל – סִימְבּוֹל, מוֹפֵת, מָשָׁל" (מילון אבן שושן). בהקשר הספורטיבי הכוונה היא לאדם: מודל לחיקוי. אחד כזה שהקהל מעריץ. מישהו ששמו תמיד הולך יד ביד עם שם המועדון, ממש כמו הסמל על חולצות השחקנים. מישהו שהאוהדים יודעים שתמיד ייתן את הכל בשבילם, ולכן תמיד יתנו את הכל בשבילו. מישהו ששמו תמיד ייזכר כחלק מההיסטוריה של המועדון, גם כשכבר לא ישחק כדורגל. מישהו שלעולם לא יישכח. סמל.
רבות דובר על כך שעידן הסמלים חלף מעולם הכדורגל. בימים בהם הכסף הוא שקובע את זהות המועדון, סמלים נעלמים. שחקנים שמגלים נאמנות למועדון ולקהל שלהם, אינם דבר המובן מאליו בימינו. יתרה מכך, בעונה שבה אלסנדרו דל-פיירו מקבל הודעת פיטורין מיובנטוס, שנה אחת לאחר שראול הועזב מריאל מדריד, מתברר שגם מבחינת מרבית הקבוצות הסמלים כבר אינם מהווים פקטור בבחירת הסגל.
דווקא בגלל הסיבות הנ"ל, מרגש לראות שיש קבוצות שעדיין מעמידות את הסמלים שלהן מעל לכל. השבוע זכינו לחזות בשני קאמבקים יוצאים מן הכלל, ושניהם בממלכה הבריטית.
נתחיל במנצ'סטר יונייטד, שהחזירה לפעילות את פול סקולס, אחרי שפרש ממשחק בסוף העונה שעברה. רבים טוענים שהחזרה של סקולס לא תועיל ליונייטד, ושלא הוא הפיתרון לו היונייטד זקוקה במאבק האליפות. אחרים מכבירים וטוענים שמדובר בצעד נמהר, שלא לומר מבוהל, של אלכס פרגוסון שמחפש פיתרון מהיר ובעיקר משדר פאניקה. אני חולק על הדעות הללו.
בגיל 37, מיותר לציין שפול סקולס הוא כבר לא אותו שחקן שהכרנו בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000. לאחר שמונה חודשי פרישה, שלהם קדמה עונה דלילה עם שער אחד בלבד בכל המסגרות, אין ספק שמבחינה מקצועית התרומה של סקולס תהיה מזערית, אם בכלל. אם אנחנו יודעים את זה, תסמכו על פרגוסון שהוא יודע את זה גם. לכן אני משוכנע שאלכס פרגוסון לא התחנן בעצמו בפני סקולס שיחזור לשחק. אף אחד ביונייטד לא דרש, איים או חייב את הג'ינג'י הותיק לחזור לשורות האדומים. החזרה מפרישה נעשתה מרצונו הוא. ייתכן שהגעגועים למשחק היו קשים מנשוא, ייתכן גם שסתם השעמום גמר אותו. מה שבטוח, כשסקולס רצה לחזור למגרשים, אלכס פרגוסון קיבל אותו בזרועות פתוחות. אחרי שתרם 17 עונות למועדון, המועדון יודע להחזיר טובה, ואם סקולס רוצה לשחק כדורגל, באולד טראפורד תמיד יהיה לו מקום. ככה מתייחסים לסמל.
הקבוצה השניה באנגליה שהחזירה לשורותיה סמל ותיק היא ארסנל. במהלך הרבה יותר מתוקשר מזה של היונייטד, הצליח ארסן ונגר להחזיר לשורות התותחנים את גדול חלוצי הקבוצה בכל הזמנים, תיירי הנרי. הנרי אמנם לא גדל בארסנל ולא שיחק בה את כל שנותיו, אבל בשבע שנים בהייבורי, ועוד אחת באיצטדיון האמירויות, הוא הבקיע 226 שערים שהפכו אותו לכובש הגדול ביותר בהיסטוריה של המועדון. כשנפוצו שמועות לגבי חזרה אפשרית של הנרי לארסנל, נוצרה התרגשות גדולה בקרב הקהל של התותחנים. ברור לכולם שבגיל 34 חלוץ הניו-יורק רד-בולס הוא לא אותו החלוץ המהיר ששיחק בשעתו במועדון, ובכל זאת – כשתיירי הנרי לובש את המדים של ארסנל, משהו מיוחד מתרחש באוויר של האמירויות. ככה זה כשסמל חוזר הביתה. מי שצפה במשחק של ארסנל נגד לידס מבין למה אני מתכוון. איצטדיון שלם עמד על הרגליים והריע כש"המלך" עלה לכר הדשא. עשר דקות מאוחר יותר, הנרי סיים מהלך התקפה בפשטות הטבעית, המוכרת והממכרת שלו, שהפכה אותו לחלוץ הכי אלגנטי שראיתי מימיי. שער ניצחון נוסף למלך שערי המועדון בכל הזמנים. "עכשיו אני יודע בדיוק איך זה מרגיש להבקיע שער לטובת הקבוצה שאתה אוהד" הוא אמר בסיום המשחק.
הנרי הושאל לארסנל לתקופה של חודשיים בלבד, אחריה יחזור לארה"ב, אבל עד אז אוהדי ארסנל ייהנו מכל שניה בה הוא לובש את המדים האדומים, בין אם הוא יבקיע שערים נוספים ובין לאו. ככה מתייחסים לסמל.
סיכום סוף שבוע של כדורגל
ליגת העל שלנו כהרגלה ממשיכה להיות מעניינת רק בהיבט של הטבלה, ולא במגרש. מכל משחקי השבת (ללא הגדולות) רק משחק אחד היה בקצב סביר (פ"ת נגד ק"ש), וכל השאר היה מרדימים יותר מהנאומים של אהוד אולמרט.
קחו למשל את חוליית ההגנה של הפועל באר שבע. במשחק מול הפועל פתח תקווה, הם נראו כאילו זוהי הפעם הראשונה שלהם על מגרש הכדורגל. וויליאם סוארז וחבריו המגוחכים סידרו לבדם לחלוצי הפועל פתח תקווה שלושה מצבים בטוחים לשער, שרק אחד מהם נוצל ע"י אפרים בוגלה. עם איך שסוארז וגארידו נראו על המגרש, בלמי ילדים ב' של הפועל באר שבע היו עושים עבודה טובה יותר.
נקודת האור
לשמחתי היכולת הבינונית של קבוצות הקטנות תשתפר עם הזמן. כי בעוד כמה שנים, שצעירים ישראליים כמו אדי גוטליב מעכו, אור פישביין מהפועל פתח תקווה, גדי קינדה מאשדוד, מרואן קבהא ממכבי פ"ת (ובלי להזכיר את תינוקות איווניר) יצברו ניסיון ובתקווה שלא יעזבו לפני כן לאירופה, אני בטוח שהליגה שלנו תגיע לרמות שעוד לא ראינו בארצנו הקטנה.
עד כה, כל צופי ליגת העל רואים עליונות ברורה של ישראלים על השחקנים הזרים. למרות שאני לא אוהד הפועל פ"ת, לראות את איבן גארידו לא מצליח להשיג את אור פישביין המהיר ממנו פי שבעתיים, זה תענוג גדול. שלא תבינו, אין אצלי אפילו טיפה אחת של שנאת זרים, אבל אחרי כל הלעג לכדורגל הישראלי, היה נחמד לראות שני חלוצים ישראלים מפ"ת עושים בית ספר לשני בלמים זרים מב"ש.
ראשל"צ- הפועל חיפה
שתי הקבוצות במצב קשה- זה ברור לכולם, אבל איך יכול להיות שהאוהדים, הבעלים והמאמנים של שתי הקבוצות לא מרוצים מהתיקו. יואב כץ אמר לאחר המשחק: "לא שיחקנו כמו קבוצה שנלחמת על חייה. האוהדים מקללים אותי ואוהדי ראשל"צ רוצים שאני אהיה הבעלים שלהם". אוהדי ראשל"צ קיללו גם הם את בעלי הקבוצה ותקפו את רכבו של ניסן יחזקאל. אז לפי תגובת שני הצדדים נראה שחלוקת נקודות בין שתי הקבוצות זהו פתרון הוגן.
לגבי האמירה של יואב כץ. נמאס שהאוהדים מקללים את בעלי הקבוצה, מה הם בכלל אשמים במצב הקבוצה. מצד שני, יואב אם אתה עושה טובה שאתה נשאר בהפועל חיפה, אז אתה יכול לעזוב, מספיק אנשים עשו "טובה" שהם חלק מהכדורגל הישראלי (מר פרננדז היקר).
לונדון אאוט, מנצ'סטר אין
בשנים האחרונות התרגלנו לפסגה לונדונית, כשרק מנצ'סטר יונייטד הנפלאה מפריעה לקבוצות מהבירה לשלוט בליגה הטובה בעולם.
השנה ספק אם נראה איזו לונדונית בשלישייה הראשונה, וכנראה שהאליפות תישאר במנצ'סטר. מישהו אמר סיטי?
בזמן שפרגי חגג 25 שנות הצלחה ביונייטד ב-0:1 דחוק על סנדרלנד, היריבה העירונית ניצחה 2:3 גדול את קווינס פארק ריינג'רס. מנצ'יני הצליח לחבר את אוסף הכישרונות לחבורה שתרוץ עד סוף השנה לכיוון האליפות, שרק אדם סקוטי אחד יוכל לעצור אותה- סיר אלכס פרגוסון.
הליגה המעניינת בעולם
על הכדורגל הטוב בעולם מתחרות ספרד ואנגליה, אבל את תואר הליגה האטרקטיבית בעולם הבונדסליגה לוקחת בהליכה.
אמנם באיירן מינכן ככל הנראה תיקח אליפות השנה (דורטמונד השנייה מחכה לה במחזור הבא), אבל הבונדסליגה מספקת לנו שערים בכמות הרצויה, אלופות מפתיעות, שחקנים צעירים, כדורגל תוסס, ואוהדים ססגוניים: זוג אוהדים שקיימו יחסי מין במגרש, הבובה של מנואל נוייר לפני המשחק מול שאלקה, אבל אתמול הגיע השיא עד כה. במשחק של באיירן מינכן נגד אוגסבורג, אוהד פרץ עירום למגרש, עשה תנועות מצחיקות לשחקנים וביצע כמה סלטות נחמדות.
המפתחות לגביע הנכסף
יכולת בינונית, שחקנים פחות טובים על הנייר, מפגש מול אחת הקבוצות הגדולות אי פעם ויחס ווינר גבוה במיוחד שמדגיש את הקושי במשימה (3.75 לניצחון) רק מראים עד כמה המשימה של מנצ'סטר יונייטד ביום שבת קשה, אבל לא בלתי אפשרית. זוהי סקירת המפתחות מבחינתם של השדים האדומים לניצחון על היריבה ברצלונה בדרך לגביע אלופות רביעי.
לגשת לכתבת הכנה למשחק גדול כמו גמר ליגת האלופות אפשר ללכת מכל מיני כיוונים החל במצ' אפים בין שחקנים, בין ספסלים לבין חוזק עמדות במגרש או שיטות משחק. אני החלטתי להביא את ההכנה מהנקודות המרכזיות והפחות מדוברות שלדעתי יכריעו את ההתמודדות מבחינתה של מנצ'סטר ופחות במצ' אפים כאלו ואחרים.
חמשת המפתחות
מרכז השדה
בסופו של דבר ככל הנראה השליטה בכדור תיטה באחוזים לטובת ברצלונה, אבל גורם חשוב לניצחון צריך להיות מרכז השדה של מנצ'סטר יונייטד. אי אפשר לדעת איזה הרכב אלכס פרגוסון בדיוק יעלה אבל בסופו של דבר קאריק/פלטשר/סקולס יהיו חיוניים להשגת הכדור והחזקתו. כמות החטיפות והרוגע שהם ישרו יהיו חשובים שבעתיים מאשר בכל משחק אחר משום שהחזקה בכדור פירושה מנוחה להגנה שתצטרך לעבוד מאוד קשה במהלך המשחק וככל שמרכז השדה יעשה את עבודתו יותר טוב ההגנה תזכה ליותר מנוחה שתאפשר לוידיץ', פרדיננד והחברים להתמודד טוב יותר עם מסי צ'אבי ושות'.
פארק ו-ולנסיה
שוב, קשה לדעת מי יפתח בהרכב של השועל הסקוטי אבל בסופו של דבר אני מאמין שולנסיה ופארק ייזכו למקום בהרכב מפני שהם שחקנים מצוינים אבל לא פחות חשוב – ההגנה. בסופו של דבר כמו שציינתי בנקודה הקודמת, העומס על וידיץ' ופרדיננד יהיה ככל הנראה על גבולות הבלתי נסבל ולכן חשיבותם של שחקנים חכמים, מהירים אשר יודעים לשלב בין התקפה להגנה כמו ג'י סונג פארק הקוריאני, ואנטוני ולנסיה האקוודורי תהיה גדולה. בסופו של דבר ההתמודדות שלהם עם דני אלבס, אנדרס אינייסטה, אריק אבידל ועזרה בהגנה על דוויד ויה וליאו מסי עשויה להיות זו שתכריע את הכף.
ווין רוני
לתפקודו במשחק של ווין רוני תהיה חשיבות מכרעת. בסופו של דבר הוא ללא ספק בין השחקנים הטובים בעולם ויכולתו לשנות משחק בנגיעה יכולה להיות מאוד קריטית במשחק כזה, אבל לא פחות חשובה ההתלהבות שלו. אני חושב שמעבר ליכולותיו הפנומנליות שבאות לידי ביטוי בשיפור משחקו כל הזמן (לדוגמה משחק הראש שמאוד השתפר בהן) מה שהופך את רוני לשחקן בין הגדולים באמת היא יכולתו לשחק למען הקבוצה. ישנם משחקים שלמים שאתם רואים את רוני, שחקן התקפי לכל דבר רודף אחרי שחקני היריבה עמוק בחצי שלו, מנהל את המשחק מאחור ולא מתבייש התקפות שלמות לא לעלות להתפקה. הכל כדי שהקבוצה תנצח. במשחקים בהם רוני מביא את התלהבותו לידי ביטוי ואת ההקרבה שלו למען המשחק, קשה מאוד לנצח את היונייטד ולכן זה יהיה חשוב מאוד עבורם שהג'ינג'י יקום על צד ימין.
יצירתיות
בסופו של דבר עם כל כך הרבה שחקנים איכותיים על המגרש זה לא הוגן לנתח את יונייטד רק מבחינת ההגנה כי בסופו של דבר קבוצה כזו מסוגלת בהחלט לנצח דרך ההתקפה. שחקנים כמו גיגס, הרננדס, נאני, רוני, ולנסיה, ברבאטוב ועוד, ללא ספק מסוגלים לעשות את המפנה בכל רגע נתון ולנצח עבור היונייטד את המשחק.
ניסיון ואופי
כמובן שמרכיב מאוד חשוב במשחק יהיה הניסיון והאופי של השחקנים (וגם של פרגוסון). בנקודה הזו ליונייטד אין סיבה לדאגה כי כמות השחקנים המנוסים והווינריות שהיא מפגינה משבוע לשבוע לא אמורה לגרום לה ליפול למלכודות מנטליות ולהפסיק לתפקד. אבל למרות התשבוחות, חשיבותו של פרגוסון במשחק כזה מכרעת מאוד כי בסופו של דבר הוא האיש שכולם תמיד סומכים עליו (ובצדק) וכוחו הגדול הוא בכך שדווקא שלא הולך טוב, השחקנים יודעים שאפשר לסמוך על פרגי, מה שמעניק להם ביטחון, שכל מהלך הוא חלק מתוכנית, ושום דבר לא יגרום לסקוטי להיות עובד עצות. כך שאם גם במשחק הזה הוא יצליח להקרין זאת מצבה של היונייטד מצוין.
לטור האליפות הגדולה מכולן
לטור סרט טורקי
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט