לפעמים הרגע שמשנה חיים לא נראה דרמטי בזמן שהוא קורה. הוא לא מגיע עם מוזיקה מותחת, לא עם אזהרה ברורה, ולא עם תחושה מיידית שמשהו גדול עומד לקרות. לפעמים זה רגע קטן, כמעט יומיומי, אפילו מצחיק – כלבה גדולה שקופצת בהתלהבות ופוגעת באף של בעליה בזמן משחק.
זה בדיוק מה שקרה לג׳יין הארדמן מבריטניה.
בשנת 2012 היא שיחקה עם כלבתה האהובה, סיסי, מסטיף נפוליטני גדולה במיוחד ששקלה כמעט 60 קילוגרם. סיסי קפצה עליה בטעות ופגעה לה באף. בהתחלה זה נראה כמו מכה לא נעימה, אבל לא משהו שמשנה חיים. אלא שאחרי אותה פגיעה, האף של ג׳יין לא חזר לעצמו.
הוא התנפח. הוא דימם. משהו בו הרגיש מוזר. וג׳יין, שלא הבינה למה הפציעה לא מחלימה, החליטה בסופו של דבר לפנות לרופא.
הבדיקות שהגיעו אחר כך חשפו מציאות קשה בהרבה ממכה רגילה: ג׳יין סבלה ממחלה אוטואימונית נדירה בשם וסקוליטיס, שפגעה בכלי הדם באזור האף, הסינוסים ודרכי הנשימה העליונות. עם הזמן, המחלה גרמה לאף שלה לקרוס לתוך פניה – עד שהרופאים נאלצו להסיר אותו.
היום, כשהיא חיה עם תותב אף מגנטי ומדברת על זה בפתיחות ובהומור, היא אומרת דבר אחד ברור: מבחינתה, הכלבה שלה הצילה את חייה.
הכול התחיל במשחק עם הכלבה
ג׳יין לא תיארה את האירוע כמשהו אלים או חריג. סיסי לא ניסתה לפגוע בה. היא הייתה כלבה גדולה, שמחה ושובבה, שפשוט קפצה עליה תוך כדי משחק. אבל בגלל המשקל והעוצמה שלה, המכה באף הייתה חזקה מספיק כדי לגרום לג׳יין לשים לב שמשהו לא תקין.
בהתחלה היא כנראה חשבה, כמו כל אחד מאיתנו, שזה יעבור. אף נפוח אחרי מכה? הגיוני. דימום? לא נעים, אבל אפשרי. כאב או תחושה מוזרה? אולי חלק מהפציעה.
אבל הימים עברו, והאף המשיך להתנהג בצורה מוזרה. הדימומים לא פסקו, הנפיחות לא נעלמה, והתחושה הייתה שזו לא רק חבלה רגילה. בשלב מסוים, ג׳יין הבינה שהיא צריכה לבדוק את זה.
בדיעבד, אותה מכה קטנה לכאורה הייתה הסימן שגרם לה להתחיל במסע רפואי ארוך, קשה ומשנה חיים.
“היא הצילה לי את החיים”
ג׳יין סיפרה בראיונות שהיא מאמינה שסיסי הצילה את חייה, לא משום שהכלבה ידעה לאבחן מחלה, אלא משום שהמכה באף הפנתה את תשומת לבה למשהו שהיה עלול להישאר לא מטופל.
לפעמים אנחנו מתעלמים מסימנים קטנים בגוף. דימום חוזר? אולי יובש. נפיחות? אולי אלרגיה. כאב? אולי מכה. אנחנו עסוקים, דוחים בדיקות, משכנעים את עצמנו שזה יעבור. אבל הגוף לפעמים מנסה לומר לנו משהו – והשאלה היא אם אנחנו מקשיבים.
במקרה של ג׳יין, הכלבה שלה כאילו הדליקה זרקור על האזור שבו המחלה כבר התחילה להשפיע. היא לא יצרה את המחלה, אבל היא גרמה לג׳יין להבין שמשהו לא בסדר.
וזו תזכורת חשובה: לא כל סימן מוזר הוא משהו מסוכן, אבל סימן שנמשך, מחמיר או לא מתאים למה שאנחנו מצפים – שווה בדיקה.
מה זה וסקוליטיס?
וסקוליטיס היא שם כללי לקבוצה של מחלות שבהן מערכת החיסון גורמת לדלקת בכלי הדם. כלי הדם הם הצינורות שמעבירים דם וחמצן לכל חלקי הגוף. כאשר הם מודלקים, מתנפחים או נפגעים, זרימת הדם יכולה להשתבש, ורקמות או איברים עלולים להיפגע.
המחלה יכולה להופיע בצורות שונות מאוד. אצל אדם אחד היא תפגע בעור. אצל אחר בריאות. אצל אחר בכליות, בעיניים, בעצבים, בסינוסים או בכלי דם גדולים יותר. בגלל זה היא יכולה להיות קשה לאבחון: התסמינים משתנים מאדם לאדם, ולעיתים נראים בהתחלה כמו בעיות אחרות לגמרי.
במקרה של ג׳יין, הווסקוליטיס פגעה באזור דרכי הנשימה העליונות, העיניים והסינוסים. המחלה גרמה לנזק הדרגתי ברקמות של האף עד שהוא התחיל לקרוס פנימה.
זהו מצב נדיר, אבל כאשר הוא אינו מאובחן ומטופל בזמן, הוא עלול לגרום לנזק חמור.
האף החל לקרוס לתוך הפנים
אחד החלקים הקשים ביותר בסיפור הוא התיאור של מה שקרה לפניה של ג׳יין לאורך השנים. לדבריה, המחלה למעשה הרסה את הרקמות באזור האף. במשך תקופה של כמה שנים, האף שלה שקע יותר ויותר פנימה, עד שנראה כאילו הוא קרס לתוך הפנים.
זה לא קרה ביום אחד. זו הייתה הידרדרות איטית, מתמשכת, כואבת ומטלטלת. בכל פעם שהיא הסתכלה במראה, היא ראתה עוד שינוי. עוד אובדן. עוד חלק מהפנים שלה נעלם.
אנשים מבחוץ אולי רואים רק “שינוי במראה”, אבל עבור האדם שחווה את זה מדובר בזהות, ביטחון עצמי, נשימה, דיבור, מבטים ברחוב, אינטימיות, עבודה, יציאה מהבית וכל דבר קטן ביומיום.
הפנים שלנו הן הדבר הראשון שאנשים רואים. כשהן משתנות בצורה דרמטית, העולם כולו מגיב אחרת.
החיים עם פנים שמשתנות
ג׳יין סיפרה שהיציאה מהבית הפכה לקשה מאוד. אנשים הסתכלו עליה. חלקם שאלו שאלות חודרניות. אחרים פשוט בהו. יש אנשים שמתכוונים אולי “רק להבין”, אבל עבור מי שחי עם שינוי פנים בולט, כל מבט כזה יכול להרגיש כמו דקירה קטנה.
היא לא רק התמודדה עם מחלה. היא התמודדה עם העולם.
אנשים עם הבדלים במראה הפנים מספרים לא פעם שהקושי אינו רק רפואי. הקושי הוא גם חברתי: איך אנשים מגיבים, איך הם מדברים, מה הם מרשים לעצמם לשאול, ואיך כל יציאה פשוטה למכולת יכולה להפוך לחוויה של חשיפה.
ג׳יין אמרה שהיו תקופות שבהן היא שנאה את איך שהיא נראית ולא הצליחה להסתכל לאנשים בעיניים. זה משפט קשה, אבל גם מאוד אנושי. כאשר הפנים משתנות בצורה כל כך קיצונית, הביטחון העצמי יכול להתרסק יחד איתן.
ההחלטה להסיר את האף
עד שנת 2017, הנזק היה חמור כל כך שהרופאים קבעו שלא ניתן להציל את האף. הרקמות הפגועות כבר לא יכלו להשתקם, והאפשרות שנותרה הייתה להסיר את מה שנשאר ממנו.
זו החלטה שקשה אפילו לדמיין. האף הוא חלק מרכזי בפנים. הוא משפיע על מראה, נשימה, ריח, הבעה וזהות. להסכים להסרתו הוא לא רק הליך רפואי; זה פרידה מאיבר שהיה חלק ממך כל החיים.
אבל במצבים רפואיים מסוימים, כאשר רקמות נהרסות או מסכנות את הגוף, ניתוח כזה יכול להיות הצעד הנכון והבטוח ביותר.
עבור ג׳יין, זה היה חלק מהמסע להציל את חייה – אבל גם תחילתו של פרק חדש וקשה לא פחות: ללמוד לחיות בלי האף המקורי שלה.
שישה שבועות אחרי הניתוח הגיע התותב
לאחר הניתוח, ג׳יין קיבלה תותב אף שמתחבר באמצעות מגנטים. היא סיפרה שהמגנטים מחוברים לאזור הניתוח, וכך התותב יכול להיצמד לפניה בצורה יציבה יחסית.
עבור מי שלא מכיר את עולם התותבות הרפואיות, זה נשמע כמעט עתידני. אבל תותבות פנים יכולות לשנות חיים. הן לא מחזירות את מה שאבד במובן המלא, אבל הן יכולות להחזיר לאדם תחושת נורמליות, ביטחון, פרטיות וחופש לצאת לעולם בלי להרגיש שכל העיניים עליו.
ג׳יין תיארה את הרגע שבו קיבלה את התותב כנקודת מפנה. פתאום היא הרגישה שהיא יכולה להיראות שוב “רגילה” בעיני העולם. לא מושלמת, לא כמו קודם, אבל מספיק כדי לצאת מהבית בלי להרגיש חשופה לחלוטין.
לפעמים תותב אינו רק פתרון אסתטי. הוא מחזיר לאדם חלק מהחיים.
“התותבות החזירו לי את החופש”
אחד המשפטים החזקים ביותר של ג׳יין הוא שהתותבות שלה החזירו לה את החופש. זה נשמע פשוט, אבל מאחוריו מסתתר עולם שלם.
חופש לצאת מהבית. חופש להסתכל לאנשים בעיניים. חופש ללכת ברחוב בלי להתכונן למבט הבא. חופש להרגיש פחות מוגדרת על ידי המחלה. חופש לבחור איך להיראות באותו יום.
עבור אנשים שחיים עם הבדל פנים בולט, העולם יכול להיות מקום אכזרי גם בלי כוונה. תותבת טובה יכולה ליצור חיץ קטן בין האדם לבין הסקרנות הבלתי נגמרת של זרים. היא יכולה לאפשר לו להחליט מתי לספר את הסיפור ומתי פשוט לקנות קפה בשקט.
ג׳יין לא מסתירה את מה שעברה, אבל היא גם לא רוצה שהמחלה תהיה הדבר היחיד שאנשים רואים.
@jayneyhardmanProsthetic nose choices
קופסת התה עם האפים
אחד החלקים המפתיעים והמרגשים בסיפור הוא הדרך שבה ג׳יין מתייחסת היום לתותבות שלה. היא לא מציגה אותן רק כמשהו עצוב או רפואי. היא מדברת עליהן בפתיחות, בהומור, ואפילו מחזיקה כמה גרסאות שונות.
לדבריה, יש לה “מבחר אפים” שהיא שומרת בקופסת תה מעץ. יש לה אף שמתאים לגוון עור מעט שזוף יותר בקיץ, ואף אחר שהיא מכנה בהומור “האף השיכור” – כזה עם גוון אדמדם יותר, שמתאים לדבריה אחרי כמה כוסות יין.
ההומור הזה לא מוחק את הכאב. הוא לא הופך את מה שעברה לקל. אבל הוא מראה משהו חשוב מאוד על האדם שהיא הפכה להיות: מישהי שמסרבת לתת לטרגדיה לקחת ממנה את היכולת לצחוק, לשחק, לבחור ולהמשיך לחיות.
לפעמים הומור הוא לא בריחה מהכאב. הוא דרך לשרוד אותו.
החיים עם תותב אף: השאלות שאנשים מפחדים לשאול
ג׳יין מדברת ברשתות החברתיות על החיים עם תותב האף בצורה ישירה מאוד. היא עונה על שאלות שאנשים אולי חושבים עליהן אבל מתביישים לשאול. האם היא עדיין מתעטשת? האם היא יכולה להריח? האם היא יכולה לנשום? מה קורה כשהיא מצוננת?
לדבריה, היא עדיין מתעטשת, עדיין יכולה להריח ולטעום, ונושמת כמו כולם. כאשר היא מצטננת, התחושה שונה מבעבר, ולעיתים היא מרגישה את זה בעיקר סביב העיניים יותר מאשר באף.
הפתיחות הזו חשובה. היא מפרקת פחדים ודעות קדומות. היא מאפשרת לאנשים להבין שמאחורי התותב יש אישה עם חיים רגילים, חוש הומור, כאבים, שמחות, שאלות ותשובות.
ככל שמדברים יותר על הבדלי פנים, כך הם הופכים פחות “מוזרים” בעיני החברה.
למה אנשים שואלים שאלות חודרניות?
אנשים סקרנים. זה טבעי. כאשר הם רואים משהו לא רגיל, המוח שלהם מנסה להבין. הבעיה מתחילה כשסקרנות הופכת לחוסר רגישות.
לא כל אדם ברחוב חייב לקבל הסבר. לא כל מבט שואל צריך להפוך לשאלה. לא כל שינוי פנים הוא הזמנה לדיון. אדם עם תותב, צלקת, כוויה, עיוות, שיתוק או כל הבדל אחר אינו תערוכה פתוחה לציבור.
אפשר להתעניין ועדיין להיות עדינים. אפשר לשאול רק אם יש קשר מתאים, ואם ברור שהאדם מוכן לדבר. ואפשר גם פשוט לא לשאול. לפעמים הדבר המכבד ביותר הוא להתייחס לאדם בדיוק כמו לכל אדם אחר.
ג׳יין בחרה לדבר על הסיפור שלה, וזה מעורר השראה. אבל הבחירה שלה לדבר אינה מחייבת כל אדם אחר עם הבדל פנים לחשוף את סיפורו.
מחלה נדירה שקשה לאבחן
וסקוליטיס יכולה להיות מחלה מבלבלת מאוד. התסמינים שלה עשויים להיראות כמו בעיות אחרות: עייפות, חום, כאבים, פריחה, שיעול, בעיות בסינוסים, דימומים, בעיות ראייה, נימול, כאבי מפרקים או תחושה כללית שמשהו לא בסדר.
בגלל שהיא נדירה ובגלל שהיא יכולה לפגוע באיברים שונים, הדרך לאבחון לפעמים ארוכה. אנשים עוברים מרופא לרופא, מקבלים הסברים חלקיים, מנסים טיפולים שלא עוזרים, ורק לאחר זמן מתבררת התמונה המלאה.
במקרה של ג׳יין, האזור שנפגע היה בולט במיוחד – האף. אבל גם אז, לקח זמן להבין מה באמת קורה.
זה מזכיר לנו דבר חשוב: אם תסמין נמשך, מחמיר או חוזר שוב ושוב, כדאי להתעקש על בירור. לא מתוך פאניקה, אלא מתוך הקשבה לגוף.
מתי כדאי לבדוק בעיות באף?
רוב הדימומים מהאף אינם מסוכנים. רוב הנפיחויות אינן וסקוליטיס. רוב המכות באף מחלימות בלי סיבוך. אבל יש מצבים שבהם לא כדאי להמשיך להתעלם.
אם יש דימומים חוזרים שלא מוסברים, נפיחות שנמשכת, כאבים בסינוסים, פצעים שלא מחלימים, שינוי בצורת האף, קושי נשימה חדש, הפרשות חריגות, חום, ירידה במשקל, חולשה חזקה, בעיות עיניים או תסמינים שמרגישים לא רגילים – כדאי לפנות לרופא.
זה לא אומר שיש מחלה קשה. ברוב המקרים ההסבר יהיה פשוט יותר. אבל בדיקה יכולה להרגיע, ואם יש משהו רציני – גילוי מוקדם עשוי לשנות את כל הסיפור.
המסר אינו לפחד מכל סימן קטן. המסר הוא לא להתעלם מסימנים שמתעקשים להישאר.
הכלבה שלא ידעה שהיא גיבורה
סיסי, הכלבה של ג׳יין, לא יכלה לדעת מה היא עשתה. היא לא הייתה רופאה, לא חיפשה סימפטומים, ולא ניסתה לאבחן מחלה. היא פשוט הייתה כלבה גדולה ושובבה שקפצה על האדם שלה.
אבל לפעמים בעלי חיים נכנסים לסיפור שלנו בדיוק במקום שבו אנחנו זקוקים להם. יש כלבים שמרגיעים חרדה. יש כלבים שמסייעים לאנשים עם מוגבלויות. יש כלבים שמזהים התקפים או מצבי חירום אצל בעליהם. ויש גם מקרים שבהם נוכחות של חיית מחמד גורמת לאדם לשים לב למשהו בגופו או בחייו.
עבור ג׳יין, סיסי הייתה הרבה יותר מכלבה. היא הייתה החברה שבזכותה היא התחילה לברר מה קורה לה. היא הייתה זו שגרמה לה להבין שהאף שלה לא בסדר.
ולכן, גם אם זה קרה בטעות, ג׳יין רואה בה מצילת חיים.
כוחם של בעלי חיים בחיים שלנו
מי שחי עם כלב יודע שקשר כזה יכול להיות עמוק מאוד. כלבים מרגישים שינויים במצב הרוח, נצמדים אלינו כשאנחנו עצובים, משמחים אותנו כשאנחנו עייפים, ומכריחים אותנו לפעמים לקום מהמיטה גם כשאין כוח.
הם לא מבינים הכול, אבל הם נוכחים. והנוכחות הזו יכולה להציל אדם בדרכים שונות מאוד. לפעמים פיזית, לפעמים רגשית, לפעמים דרך שגרה, ולפעמים דרך רגע מקרי שמוביל לבדיקה חשובה.
הסיפור של ג׳יין וסיסי מזכיר עד כמה בעלי חיים יכולים להיות חלק מהחיים שלנו בצורה שאי אפשר למדוד. הם לא רק “חיות מחמד”. הם משפחה. הם עדים לשינויים הכי קטנים שלנו. ולעיתים, בלי לדעת, הם דוחפים אותנו לעשות משהו שהיה צריך להיעשות מזמן.
לחיות עם מחלה כרונית
ג׳יין נמצאת כיום בהפוגה, אך לדבריה היא עדיין מקבלת טיפול כימותרפי אחת לכמה חודשים כדי לשמור על המחלה בשליטה. זה אומר שגם אחרי הניתוח, גם אחרי התותב, גם אחרי החיוך וההומור, הסיפור הרפואי לא נגמר.
מחלות אוטואימוניות רבות דורשות מעקב ממושך. יש תקופות שקטות יותר ויש תקופות מאתגרות. יש תרופות, בדיקות, חשש מהתלקחות, תופעות לוואי, ועייפות שלא תמיד רואים מבחוץ.
לכן חשוב לא להתבלבל בין המראה החיצוני לבין המציאות הפנימית. אדם יכול להיראות חזק, מצחיק ומלא חיים – ועדיין להתמודד עם מחלה מורכבת.
העובדה שג׳יין מחייכת לא אומרת שהדרך הייתה קלה. היא אומרת שהיא מצאה דרך לחיות לצידה.
לא רק לשרוד – לחזור לחיות
אחד הדברים המרשימים בסיפור של ג׳יין הוא שהיא לא מדברת רק על הישרדות. היא מדברת על חיים. על חופש. על הומור. על האפשרות לצאת החוצה, לענות לשאלות, לבחור אף שמתאים לעונה, ולחייך שוב.
זה לא אומר שכל מי שעובר אובדן פיזי חייב להיות מעורר השראה כל הזמן. לאנשים מותר לכאוב, להתאבל, לכעוס, להסתגר, להיות שבורים. אבל כאשר אדם מצליח, אחרי מסע כל כך קשה, לומר שהוא אוהב שוב את החיים – יש בזה כוח אמיתי.
ג׳יין לא קיבלה בחזרה את האף שאבד לה. אבל היא קיבלה דרך לחיות עם המציאות החדשה. לפעמים זה הניצחון הגדול ביותר.
למה הסיפור שלה חשוב?
כי הוא מעלה מודעות למחלה שרבים לא מכירים. כי הוא מזכיר שלא להתעלם מסימנים מתמשכים בגוף. כי הוא מראה את הכוח של תותבות רפואיות לשנות חיים. כי הוא גורם לנו לחשוב על הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים עם הבדלים במראה הפנים.
ובעיקר, כי הוא מספר סיפור של אישה שסירבה לתת למחלה לגנוב ממנה את כל הזהות.
היא הייתה יכולה להסתתר. היא הייתה יכולה להפסיק לצאת. היא הייתה יכולה לתת למבטים של אחרים להגדיר אותה. במקום זה, היא בחרה לדבר, לצחוק, להסביר, לענות, ולהראות לעולם שגם אחרי שינוי דרמטי בפנים – החיים יכולים להימשך.
לא באותה צורה. לא בלי כאב. אבל להימשך.
איך לדבר עם ילדים על הבדלי פנים?
הסיפור של ג׳יין יכול להיות גם הזדמנות ללמד ילדים רגישות. ילדים שואלים שאלות ישירות, לפעמים בלי פילטר. אם הם רואים אדם עם תותב, צלקת או הבדל פנים, הם עשויים להגיב בקול רם. התפקיד של המבוגרים הוא לא להשתיק אותם בבושה, אלא ללמד אותם כבוד.
אפשר לומר: “לא שואלים אדם זר שאלות על הגוף שלו בלי רשות.” או: “יש אנשים שנראים אחרת, וזה לא אומר שצריך לבהות.” או: “אם מישהו רוצה לספר, הוא יספר. עד אז מתייחסים אליו בנימוס כמו לכל אדם.”
כך מגדלים ילדים שלא רואים שונות כמשהו מפחיד או מצחיק, אלא כחלק מהעולם.
האומץ לענות על שאלות
ג׳יין בחרה להשתמש ברשתות החברתיות כדי לענות על שאלות בצורה פתוחה. זו בחירה נדיבה, כי היא לוקחת סקרנות שעלולה להיות פוגענית והופכת אותה להזדמנות ללמידה.
היא מסבירה איך התותב מתחבר. איך היא נושמת. איך היא מריחה. איך היא מתמודדת עם צינון. איך היא בוחרת אף לגוון העור שלה. היא הופכת את הלא מוכר למוכר.
כאשר אנשים מבינים יותר, הם פוחדים פחות. וכאשר הם פוחדים פחות, הם מתנהגים בדרך כלל בצורה אנושית יותר.
אבל חשוב לזכור: לא כל אדם חייב להיות “מורה” של הסביבה. ג׳יין בחרה בכך. אחרים יכולים לבחור בפרטיות מוחלטת, וגם זה בסדר.
מה אפשר ללמוד מהמסע שלה?
אפשר ללמוד להקשיב לגוף. אפשר ללמוד לא לזלזל בתסמין שנמשך. אפשר ללמוד שבעלי חיים לפעמים משנים את חיינו בדרכים שאנחנו לא מצפים להן. אפשר ללמוד שרפואה מודרנית לא רק מצילה חיים, אלא גם מחזירה לאנשים תחושת חופש וכבוד.
אבל אולי הלקח העמוק ביותר הוא על זהות. ג׳יין איבדה חלק מרכזי מפניה, אבל היא לא איבדה את עצמה. היא השתנתה, נשברה, פחדה, התביישה, ואז לאט לאט מצאה דרך חדשה להופיע בעולם.
הרבה אנשים עוברים בחיים שינוי שהם לא בחרו: מחלה, תאונה, צלקת, ניתוח, אובדן, מוגבלות. השאלה אינה אם נחזור להיות בדיוק מי שהיינו קודם. לפעמים זה בלתי אפשרי. השאלה היא האם נוכל לבנות חיים חדשים עם מי שאנחנו עכשיו.
ג׳יין מוכיחה שזה אפשרי.
ג׳יין הארדמן שיחקה בשנת 2012 עם כלבתה סיסי, מסטיף נפוליטני גדולה, כאשר הכלבה קפצה עליה בטעות ופגעה לה באף. בהתחלה זה נראה כמו מכה רגילה, אבל לאחר מכן הופיעו דימומים, נפיחות ותחושה מוזרה שלא עברה. הפנייה לרופאים הובילה בסופו של דבר לאבחון של וסקוליטיס – מחלה אוטואימונית נדירה שפוגעת בכלי הדם.
במקרה של ג׳יין, המחלה פגעה באזור האף, הסינוסים ודרכי הנשימה העליונות. לאורך כמה שנים האף שלה קרס לתוך פניה, וב־2017 הרופאים נאלצו להסיר אותו. שישה שבועות לאחר הניתוח היא קיבלה תותב אף שמתחבר באמצעות מגנטים, ומאז היא מחזיקה כמה תותבות בגוונים שונים, שאותן היא מתארת בהומור כ”מבחר אפים”.
היום היא נמצאת בהפוגה, ממשיכה לקבל טיפול לשמירה על המחלה בשליטה, ומדברת בפתיחות על החיים עם תותב אף ועל החשיבות של מודעות לווסקוליטיס. מבחינתה, הכלבה שלה סיסי הצילה את חייה – לא משום שאבחנה את המחלה, אלא משום שהמכה באף גרמה לה לשים לב שמשהו בגופה לא תקין.
הסיפור שלה הוא תזכורת חזקה להקשיב לגוף, לא להתעלם מתסמינים מתמשכים, ולזכור שאנשים עם הבדלי פנים אינם הסיפור הרפואי שלהם בלבד. הם אנשים שלמים, עם פחדים, הומור, חוזק, אהבה וחיים מלאים.
שתפו את הסיפור הזה עם מי שאוהב בעלי חיים – ועם כל מי שצריך תזכורת לכך שלפעמים גם רגע קטן ומקרי יכול להוביל לגילוי שמציל חיים.
