תקשורת טובה נחשבת בדרך כלל לאחד הדברים החשובים ביותר בחיי המין. לשאול את בן או בת הזוג מה נעים להם, מה הם אוהבים ואם כדאי לשנות משהו יכול להפוך את החוויה לטובה יותר עבור שני הצדדים. אבל מתברר שיש שאלה אחת שנשמעת לכאורה תמימה ואפילו מתחשבת – ובכל זאת נשים רבות מספרות שהיא עושה להן בדיוק את ההפך. במקום לעזור להן ליהנות יותר, היא מכניסה להן לראש לחץ, מחשבות ושעון דמיוני שסופר לאחור.
השאלה היא בסך הכול: "את קרובה?"
כלומר, האם את קרובה לאורגזמה.
עבור מי ששואל אותה, הכוונה יכולה להיות טובה לחלוטין. אולי הוא רוצה לדעת אם להמשיך בדיוק באותה הדרך, אולי הוא מנסה לוודא שבת הזוג נהנית, ואולי הוא פשוט רוצה לדעת איפה הדברים עומדים. אלא שלפי נשים שהתראיינו במסגרת תכנים שניתחו חוויות של הנאה מינית נשית, ברגע שהשאלה נשאלת המוח יכול לעבור מהנאה למצב של בחינה עצמית: כמה זמן עבר? למה עוד לא הגעתי? האם הוא כבר מתעייף? האם אני לוקחת יותר מדי זמן?
ובמקרים מסוימים, זה בדיוק הרגע שבו כל מה שנבנה עד אז פשוט נעלם.
"רוצחת האורגזמות מספר אחת"
אחת הנשים שתיארו את החוויה שלהן אמרה שהשאלה אם היא עומדת לגמור בקרוב היא מבחינתה "רוצחת האורגזמות מספר אחת". במקום להמשיך להתמקד בתחושות בגוף, היא מתחילה מיד לחשוב אם היא לוקחת יותר מדי זמן ואם בן הזוג כבר משועמם. ברגע שהמחשבות האלה משתלטות, היא הסבירה, ההנאה נקטעת והאורגזמה מתרחקת.
וזה כנראה החלק המפתיע ביותר. הרי לכאורה האדם ששואל "את קרובה?" מנסה לבדוק אם הוא עושה משהו נכון. אבל עבור חלק מהנשים, השאלה הופכת את הרגע ממפגש אינטימי למעין מבחן שיש לו מטרה, זמן מוגדר ותוצאה שאמורה להגיע.
אישה אחרת תיארה תחושה שלפעמים נדמה לה שבן הזוג כבר לא עושה משהו רק למענה, אלא "כאילו הוא מנסה לנצח במשחק". כלומר, האורגזמה מתחילה להרגיש כמו הישג שצריך להשיג במקום תוצאה אפשרית של הנאה משותפת.
וכשהמטרה נהפכת ל"צריך לגרום לה לגמור", הלחץ יכול להחליף בדיוק את התנאים שעוזרים להגיע לשם.
פתאום מתחיל שעון שלא היה שם קודם
הבעיה המרכזית בשאלה אינה בהכרח המילים עצמן, אלא הרעיון של זמן שהן מכניסות לתוך הרגע.
עד שנשאלה השאלה, ייתכן שהאישה בכלל לא חשבה על כמה דקות עברו. היא הייתה מרוכזת במה שהיא מרגישה, במגע, בנשימה ובקשר עם בן הזוג. אבל ברגע שנשמע "את קרובה?", נוצר לפתע מדד חדש: האם אני כבר אמורה להיות קרובה?
עבודת התזה מאוניברסיטת סינסינטי שניתחה את השיח של OMGYES מצאה שוב ושוב תיאורים של נשים שמרגישות שהן "לוקחות יותר מדי זמן" או שהפרטנר שלהן אולי מתעייף. הניתוח מצביע על כך שהלחץ הזה עלול להפוך את האורגזמה ליעד שצריך להשיג במהירות במקום לחוויה שנבנית בקצב שונה אצל כל אדם.
וזה חשוב במיוחד מפני שאין זמן אחד "נכון" שבו אדם אמור להגיע לאורגזמה.
מחקר שלפיו נשים עשויות להזדקק בממוצע לזמן ארוך יותר מגברים כדי להגיע לאורגזמה. עבודת התזה מזכירה טווחים של 15–45 דקות לנשים לעומת 2–10 דקות לגברים בהקשר של המחקר שהיא סוקרת. אלה אינם מספרים שאמורים להפוך לסטופר בחדר השינה – להפך. הנקודה היא שהקצב יכול להיות שונה, והפעלת לחץ להתאים את הקצב של אדם אחד לזה של האחר עלולה לעבוד נגד ההנאה.
"הלוואי שאפשר היה לבטל את השאלה הזאת"
אחת הנשים שצוטטו בחומרים שניתחו החוקרים, ג'ס, סיפרה שפעם האמינה שככל שהיא מגיעה לאורגזמה מהר יותר, כך היא כביכול בת זוג טובה יותר. מבחינתה, להגיע מהר פירושו לא "לבזבז" את זמנו של האדם שאיתה.
וזה משפט שמגלה משהו עמוק יותר מהשאלה עצמה.
אם אדם מרגיש שהוא צריך למהר ליהנות כדי שהאחר לא ישתעמם, משהו בסיסי כבר השתנה בחוויה. ההנאה שלו אינה עוד העיקר; הוא מתחיל לנהל את הזמן, הציפיות והרגשות של הצד השני.
תכנים של OMGYES שצוטטו בתזה מתארים נשים רבות שרצו פשוט להעלים לחלוטין את השאלה "את קרובה?", מפני שמבחינתן היא יוצרת לחץ במקום לעזור.
אבל זה לא אומר שהפתרון הוא להפסיק לדבר בזמן סקס.
להפך.
הבעיה אינה לשאול שאלות – אלא איזה שאלות שואלים
מומחים שצוטטו בכתבה מדגישים שהרעיון אינו להיות בשקט ולנחש מה הפרטנר אוהב. תקשורת עדיין חשובה מאוד. השינוי הוא לעבור משאלות שמתמקדות ביעד ובזמן לשאלות שמתמקדות בתחושה ובהנאה.
במקום לשאול "את קרובה?", אפשר לשאול: האם הקצב הזה נעים? יותר חזק או יותר עדין? קצת יותר גבוה או נמוך? להמשיך ככה?
אלה שאלות שמאפשרות לקבל מידע שאפשר להשתמש בו מיד, בלי ליצור תחושה שהצד השני אמור להגיע לאיזושהי נקודת סיום בתוך פרק זמן מסוים. נציגת OMGYES שהוזכרה בכתבה ניסחה את העיקרון בצורה פשוטה: להוציא את הזמן מהמשוואה.
במילים אחרות, לא "כמה זמן עוד נשאר?", אלא "מה מרגיש לך טוב עכשיו?"
ההבדל נשמע קטן, אבל מבחינת החוויה הוא יכול להיות עצום.
למה דווקא לחץ מקשה על ההנאה?
הכתבה מסבירה שעבור נשים רבות עוררות מינית נבנית בהדרגה ודורשת מספיק ביטחון, נינוחות ומרחב. כאשר תשומת הלב עוברת פתאום מהתחושות למחשבה על ביצועים – האם אני מתקדמת מספיק מהר, האם האדם השני מרוצה ממני – קשה יותר להישאר בתוך הרגע.
עבודת התזה עצמה מצאה שנושא ה"יציאה מהראש" חוזר בתכנים של OMGYES. נשים תיארו חוסר ביטחון, בושה וחשיבה מוגזמת בזמן סקס כגורמים שעלולים להפריע להן להגיע לאורגזמה. אחת הנשים תיארה כיצד היא מתחילה לשאול את עצמה אם משהו לא בסדר איתה, והמחשבות עצמן הופכות לחלק מהבעיה.
זה לא ייחודי לנשים, כמובן. כל אדם יכול להתקשות ליהנות כאשר הוא מרגיש שנבחנים הביצועים שלו. אבל הכתבה מתמקדת בנשים משום שהעדויות שעליהן היא נשענת עוסקות בפער האורגזמות ובחוויה הנשית במערכות יחסים הטרוסקסואליות.
לפעמים הלחץ אפילו גורם לנשים לזייף
הניתוח של OMGYES מצא גם תופעה נוספת: חלק מהנשים סיפרו שהלחץ להגיע לאורגזמה בדרך מסוימת או בזמן שנחשב "נכון" תרם לכך שהן זייפו אותה. לא מפני שהן רצו לרמות את בן הזוג, אלא מפני שהרגישו שהן אמורות לעמוד באיזושהי ציפייה.
זה יוצר כמובן מעגל בעייתי.
אם אישה מזייפת כדי להסיר את הלחץ, בן הזוג עלול לחשוב שהדבר שהוא עשה עבד מצוין. בפעם הבאה הוא יחזור בדיוק על אותה פעולה, והיא עלולה שוב להרגיש שהיא צריכה להגיב כפי שהגיבה בפעם הקודמת.
במקום תקשורת כנה על מה נעים ומה לא, שני בני הזוג מתחילים לפעול לפי מידע שאינו אמיתי.
ולכן אולי השאלה החשובה ביותר אינה "את קרובה?", אלא האם נוצרה מערכת יחסים שבה אפשר לומר בביטחון: "זה לא כל כך עובד לי, בוא ננסה משהו אחר."
אורגזמה היא לא הציון של הסקס
אחת הנקודות המרכזיות בכתבה היא שהפיכת האורגזמה ל"מטרת הסיום" היחידה יכולה לצמצם את כל החוויה המינית. מומחית המין והזוגיות אנאבל נייט הסבירה דרך ראיונות כי כאשר אדם נשאל אם הוא "כמעט סיים", הוא עלול להרגיש שממהרים אותו או ששופטים את הקצב שלו. לדבריה, לחץ כזה יכול לגרום לבן או בת הזוג להרגיש מודעים לעצמם ולהקשות עליהם להישאר רגועים.
היא הדגישה שסקס אמור להתמקד בהנאה ובחיבור הדדי, ולא רק בהגעה ליעד סופי.
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל התרבות הפופולרית לימדה במשך שנים סיפור מאוד מסוים על סקס: יש התחלה, יש פעילות מסוימת, יש אורגזמה – בדרך כלל של הגבר – ואז הסצנה נגמרת. עבודת התזה שניתחה את OMGYES מכנה זאת חלק מה"תסריט המיני הדומיננטי", ומציינת שנשים רבות שתוארו בחומרים הרגישו שהחוויה שלהן אינה מתאימה לתסריט הזה.
המציאות, כמובן, מורכבת הרבה יותר.
ומה כן אפשר להגיד?
אחת ההמלצות הפרקטיות שמופיעות בכתבה היא לא לוותר על משוב, אלא לשאול שאלות שאינן קשורות לזמן.
"הקצב טוב?"
"יותר חזק או יותר עדין?"
"להמשיך?"
"זה נעים ככה?"
שאלות כאלה משאירות את תשומת הלב על החוויה עצמה ונותנות לפרטנר אפשרות לכוון את מה שקורה בלי להרגיש שמצפים ממנו "לסיים". OMGYES אף ממליצה לתת לבן או בת הזוג להבין שאין שום לחץ ושיש להם את כל הזמן שהם צריכים.
ויש כאן עוד נקודה חשובה: מה שאישה אחת שונאת, אישה אחרת יכולה דווקא לאהוב.
יש נשים שעשויות למצוא את השאלה "את קרובה?" מגרה או שימושית. יש כאלה שרוצות שבן הזוג יבדוק איפה הן נמצאות. לכן לא נכון להפוך את הכתבה לכלל אוניברסלי שאוסר לומר משפט מסוים.
המסר הרחב יותר הוא לשים לב לתגובה של האדם שאיתכם וללמוד איך הוא מעדיף לתקשר.
אין שאלה אחת שכל הנשים שונאות – אבל יש רוב
נשים אינן קבוצה אחידה עם תגובה אחת, והמחקר עוסק בחוויות ובשיח סביב ההנאה הנשית ולא בהצבעה עולמית שמצאה משפט אחד שכל הנשים שונאות.
ועדיין, העדויות מעלות נקודה מעניינת מאוד.
לפעמים ניסיון לבדוק אם הפרטנר נהנה יכול להפוך בטעות לבדיקה אם הוא "מתקדם מספיק מהר". ברגע שהשאלה גורמת לאדם לחשוב שהוא מעכב אתכם, הלחץ יכול להשתלט בדיוק על הרגע שבו הוא צריך להרגיש הכי משוחרר.
אחת ההמלצות הפשוטות ביותר שמופיעות בכתבה היא גם כנראה הטובה ביותר: אל תנהלו את האינטימיות לפי שעון.
שאלו מה נעים.
הקשיבו לתשובה.
התאימו את עצמכם.
ואל תניחו שכל מפגש חייב להסתיים באותה הדרך או בתוך אותו פרק זמן.
כי אם אתם שואלים "את קרובה?" מתוך רצון לעזור – ובת הזוג שלכם מתחילה באותו רגע לחשוב האם היא לוקחת יותר מדי זמן – השאלה השיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שהתכוונתם אליה.
ובמקום לשאול כמה היא קרובה לסוף, אולי השאלה הטובה יותר היא פשוט: "זה נעים לך ככה?"
