נבחרת אנגליה עלתה לעוד טורניר גדול, שכנראה יגמר רע כמו כל קודמיו. הפעם האנגלים הבטיחו את ההעפלה לשלב הבא רק במשחק האחרון, מול פולין החלשה. גם זה הלך קשה והניצחון 0-2 הובטח רק בדקות האחרונות אחרי שער ששילב טכניקה ועבודה של סטיבן ג'רארד, שתי תכונות שמאפיינות אותו יותר מכל דבר אחר.
נבחרת שלושת האריות (כמה רחוק מהמציאות) קיבלה בית קל במיוחד, שכלל את אוקראינה, מונטנגרו, פולין, מולדובה וסן מארינו. מול היריב היחידי שאפשר להחשיב כסביר, אוקראינה, היא סיימה פעמיים בתיקו, 0:0 בחוץ ובאצטדיון וומבלי בתוצאה של 1:1.
מאז מונה המאמן הנוכחי של הנבחרת האנגלית, רוי הודג'סון לפני כשנה וחצי, השחקנים שלו הציגו משחק אפור וצפוי. כדורים מהירים לאגפים ומשם הגבהות לרחבה. הגנות סבירות יודעות להתמודד בקלות עם משחק מהסוג הזה, כי הבלמים שלהן גבוהים ומנוסים בנגיחות. הם משחקים עם הפנים קדימה, בעוד שלפעמים הודג'סון שולח חלוץ גבוה קדימה שישחק עם הגב לשער ויוריד כדורים ארוכים. בהווה קשה מאוד למצוא קבוצות ונבחרות שמשחקות בסגנון כזה וזוכות בתארים, ואנגליה רוצה וחושבת שהיא ראויה לתארים. הבלון הזה מתנפח פעם בשנתיים, לפני מונדיאל או יורו ואז מתפוצץ במקרה הטוב ברבע הגמר, אחרי יכולת עלובה לאורך המשחקים.
באיירן מינכן, דורטמונד, מנצ'סטר יונייטד ואפילו מכבי תל אביב. כולן לקחו אליפות תוך כדי הצגת כדורגל אטרקטיבי ודומיננטי. הן לא התגוננו רוב המשחק ויצאו למתפרצות. הם החזיקו בכדור, הניעו אותו בחוכמה וכתוצאה מכך הגיעו להרבה מצבים, כבשו הרבה שערים וניצחו משחקים. כשאתה בקושי מגיע לשער היריב אתה צריך להגיע לאחוז ניצול מצבים גבוה מאוד כדי לנצח נבחרות בינוניות ומעלה. כאמור,הבעיה באנגליה היא סגנון המשחק המיושן של הודג'סון. יש לו סגל טוב, אבל הוא משתמש בו בצורה זהירה כמו שקבוצת תחתית משחקת, במקום לטרוף את המגרש וליזום.
זה כדורגל אנגלי שארסנל מלפני תקופת ונגר שיחקה. היא הייתה האחרונה בפריימירליג ששיחקה על כדורים ארוכים וזכתה בתארים. הגיע הזמן להתקדם, חבל שרק אחרי הכישלון הבא בהתאחדות של הממלכה יפנימו את זה. המינוי של הודג'סון היה הזוי. הוא בסך הכול הצליח להציל את ווסט ברומיץ' ממאבקי הירידה, לפני כן נכשל בגדול בליברפול ואם נלך עוד קצת אחורה נגלה קמפיין לא רע בפולהאם אבל חוץ מריצה לגמר הגביע האירופי, שום דבר לספר לנכדים. הודג'סון מונה למאמן אחרי שקאפלו פוטר ולא הגיע להישגים מאחורי הקווים בוומבלי. הניסיון הרע והזיכרון הקצר גרם למקומיים לרצות את מה שרצו בארץ אחרי הכישלון של לואיס פרננדז- מאמן בן המקום. אלא שאם פה הלכו על האופציה הטובה ביותר במסגרת המגבלות, אז אצל האנגלים זה לא היה ככה.
הארי רדנאפ הוביל את טוטנהאם לעונה טובה וסיים איתה הרבה מעל ווסט ברומיץ' של מתחרו על התפקיד הנחשק. רדנאפ הוא מאמן שהשחקנים אוהבים, בחמש עשרה השנים האחרונות הוא קטף בעיקר הצלחות והכי חשוב – הסגנון שלו בכלל לא אנגלי טיפוסי. רדנאפ הנחיל לקבוצות שאימן סגנון התקפי, שנעים לעין. זה יכול היה להיות שינוי מרענן לעומת מה שהנבחרת הזאת הראתה לאורך השנים.
היום אוהדים והתקשורת הבריטים החמיאו לנבחרת שלהם ושמחו על הניצחון אמש שהבטיח את ההעפלה למונדיאל. הם שכחו שזה נעשה בצורה רעה ביותר ושהם הולכים במעגלים, מה שלא יוביל את הנבחרת לשום מקום.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
