טיול לבאר שבע

שבת בצהריים, מזג אוויר נעים בחוץ, משפחה של אוהדי הפועל תל אביב צריכה להחליט איך לנצל את השמש החורפית, ומחליטה לצאת לטיול, שבסופו אצטדיון ווסרמיל.

אחרי ארוחת צהריים נחמדה בדרך, מגיעים לאצטדיון בערך שעה לפני המשחק, באים לקופה ורואים מחירו ן- 40 ₪ ילד, 80 ₪ מבוגר. נסענו עד לפה, לא נשלם? באים לקופה ושומעים מהקופאי שכרטיסי נוער זה רק לנוער מבאר שבע, וגם הם נגמרו עוד לפני שהתחיל. יותר חשוב למכור לספסרים, זה מוריד את האבטלה בעיר. ואפילו כרטיסי סטודנטים אין. אבל כבר באנו, אז לא נשלם? שילמנו 240 שקל בשביל 3 כרטיסים, לפחות נהנה מהחוויה.

חיפשנו את השער שלנו – שער 9 רשום, קהל אורחים. עם הכנסת אורחים כזאת, היינו צריכים לפנות ימינה לרהט, בטוח שהם עושים את זה טוב יותר. בדרך לכניסה, היינו צריכים לרדת במדרונות של דרך אפר וחול, לקפוץ מעל ביוב, ולחכות שמאבטח יבדוק אותנו במשך כמעט רבע שעה.

נכנסו פנימה – לפני שנעלה למעלה נרוקן את עצמנו, בשביל לא להיות לחוצים במשחק, אבל שירותים היכן? 2 עמדות של שירותיים כימיים, באצטדיון שקיים כבר 30 שנה, פשוט מרשים, מדינת עולם שלישי נותנת יותר כסף תמורת הכרטיס, ואני לא אתחיל לדבר בכלל על זווית הצפייה (הנוראית), על זה שהזרקורים עומדים באמצע היציע ומסתירים, על ההגברה שאפילו את ההמנון הקדוש של ליגת השוקו לא משמיעה.

ואפשר להאשים את באר שבע? רואים פרייארים לא יחגגו? 80 שקל בשביל חוויה שאני לא אחזור עליה מעולם. אז גזרתם עלי קופון יפה, אבל הפסדתם אותי לשאר החיים. איפה ההתאחדות, איך מאשרים דבר כזה? איך אין שביל כניסה בסיסי למגרש, שירותים נורמאליים, וכרטיסי נוער?

למה שמישהו שפוי בדעתו ימשיך לקחת את הילדים שלו לשם, ואיך בעוד עשרים שנה, יהיו לבאר שבע והדומות לה, אוהדים? הם ייסעו לטדי פעם אחת, יבקרו מתישהו באירופה, ויבינו שאפשר גם אחרת.

ליגה שישית בטיבה באירופה? אולי באפריקה.

הדבר היחיד האירופי שהיה באותה השבת, היה בן שהר. מזל שהפועל ניצחה.

לטורים נוספים של דור רפפורט
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט