מי שמאמין

כחולה לבנה שלי,

לא ידעתי אם לשבת ולכתוב לך הערב לפני שניפגש או לתת פורקן למה שאני מרגיש אחרי שתסתיים פגישתנו המחודשת לקראת הנסיעה המיוחלת לברזיל. בסופו של דבר, אני יושב וכותב לך אחרי הטיול המשותף שלנו לבאקו בירת אזרבייג'אן, טיול שהרגיש כמו מסע כומתה מתיש ומוכר.

שוב אנחנו נפגשים לפני טורניר גדול – שלבי ההכנה המוקדמים זימנו לנו כמה טיולים משותפים ברחבי אירופה – ביקור ברוסיה, סיבוב בפורטוגל ועוד שלושה מפגשים שהנייר טוען שאנחנו אמורים לעבור בלי מכס. והנה, ערב שבת, יום בו אנחנו לא נפגשים בד"כ, מחזיר אותי לאותה תחושה מוכרת שמלווה את הקשר בינינו מאז ומתמיד: אצלנו לא קיים המושג הזה 'טובים יותר על הנייר', בטח אם העט שלנו לא עובד כבר כל כך הרבה שנים.

עוד קמפיין נפתח, עוד מאמן התחלף ועוד שמות של לגיונרים ישראלים מצליחים לגרום להתרגשות חסרת בסיס בכל בית עם מזוזה בכניסה. גם בבית משפחת גוטמן חשו כנראה את אותה התרגשות,  חבל רק שראש הבית לא הצליח להעביר אותה לשליחים של כולנו על הדשא. חבל שקיבלנו את התחושה שהם לא מתרגשים כמונו.

סה"כ יש לנו נבחרת של שחקנים לא רעים במונחים מזרח אירופאיים, שמות שמצליחים לצבוע במרקר כל מוסף ספורט ישראלי אבל ברגעי האמת הופכים למדור רכילות זול. אני יושב ומסתכל עלייך דרך המסך ולא מצליח להבין מה לא עובד פה? מה חסר לך? מולך נבחרת בינונית ומטה, ואת לא מצליחה להתעלות ולכבוש כראוי. ההגנה נראית חסרת בטחון בצורה מחפירה ושמות כמו שכטר, ורמוט ואוואט הולכים לאיבוד על הדשא – כוכבים ישראלים נופלים בשמי אירופה.

הדבר הכי מתסכל בקשר בינינו היא הידיעה שלא חסרה לך יכולת למרות המפגשים הבלתי קבועים והאימונים שמתקיימים פעם בתקופה. אבל בינינו, מה שחסר לך יותר מהכל זו נשמה. וזה הדבר שהכי בולט דרך מסך הטלוויזיה והדשא בבאקו. את לא באמת רוצה את זה כמוני.

לפעמים אני מהרהר  אם את בכלל חושבת עליי ועל שאר השותפים למערכת היחסים המורכבת הזאת. חושב אם גם את מתרגשת. אם את יודעת שגם ככה החיים שלנו כאן לא קלים. הגזירות הכלכליות והביטחוניות שבועטות לנו בסדר היום יכלו לכאוב פחות אם לא היו נוחתות עלינו גם גזירות ספורטיביות. יש לך יכולת שאין לכל אחד במדינה הזו, יש לך יכולת לשמח לבבות של מיליוני יהודים שמחכים לטורניר גדול ראשון בשנות האלפיים.

אני יושב הערב וכותב לך כשברזיל נראית לי רחוקה שנות אור ממך וממני גם יחד. בעוד כמה ימים את עולה להתמודדות נוספת על הדרך לריו עם נבחרת רוסיה הפייבוריטית. שוב פעם הנייר מדבר ומסמן שאין לגוטמן שום סיכוי מול החבורה של קאפלו. ושוב, בצורה בלתי הגיונית ביום שני בערב אני אתחיל להתרגש ולהאמין שוב. להאמין שאולי יש  אופציה לעשות את הבלתי נתפס ולנצח את החבר'ה של ארשבין שמגיעים בלעדיו. כנראה זה ההבדל בינינו נבחרת יקרה שלי. האמונה שאפשר. ההתרגשות שבאופציה לשמח מדינה שלמה. אני מאחל לך שלושה ימים של הבנת הדברים החשובים באמת. מאחל לך לעלות בשלישי על הדשא ולהאמין שאפשר, להאמין כמעט כמוני, יכול להיות שזה יספיק.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם