כבר כמה שנים הטניס הנשי נמצא בדעיכה מתמדת, ולא פעם דיברתי על כך עם חבריי ובני משפחתי. אני חושב שעכשיו הגיע הזמן לכתוב טור על זה, דווקא לאחר טורניר ווימבלדון שבו זכתה קביטובה, ובצל נסיקת הטניס הגברי.
לדעתי ניתן לחלק את הטניסאיות לשלושה סוגים:
טניסאיות שמפגינות טניס מגוון – למשל הנין וקלייסטרס.
טניסאיות שיכולות להפגין טניס מגוון אבל לא צריכות – למשל הוויליאמסיות, שלרוב מנצחות משחקים ללא טניס יפה למרות שהן מסוגלות לכך, מפני שיכולות האתלטיות והעוצמה שלהן מספיקות לניצחון על רוב הסבב.
טניסאיות עם רפרטואר מוגבל מאוד – כמעט כל שאר הטניסאיות בעולם נכנסות לקטגוריה הזו, כולל שראפובה, שבזמן האחרון הפכו אותה לאיזו טניסאית עילאית, שלמעט עוצמות וגניחות כמעט ואין לה שום דבר מיוחד לעומת האחרות. למה זה מוגזם לבקש מטניסאיות צמרת מדי פעם לעלות לרשת או לחבוט דרופ-שוט?
לפני שניכנס לעובי הקורה, רק חשוב לי להגיד שגם זכייתה של קביטובה לא מביאה לצערי בשורה לטניס הנשי. למרות סיפור האנדרדוג היפה, מבחינת צורת משחק אין חדש, אבל בזה ניגע בהמשך.
נתחיל דווקא בווז'ניאקי. למרות יופייה, היא טניסאית בינונית מאוד שבכל תקופה אחרת ספק אם בכלל הייתם שומעים עליה בהקשר של טניס. מקום ראשון שרק מחזירה מכות לאמצע המגרש בתקווה שהיריבה תטעה זה עצוב מאוד. אבל הנורא מכל הוא, שהיא כבר תקופה ארוכה יחסית במקום הראשון עם היכולת הזאת, וגם רוב חברות הצמרת לא רחוקות ביכולתן ממנה.
בנוסף לזה שכדי להיות מקום ראשון בסבב הנשי לא צריך כבר לזכות בגראנד סלאם, לרמה הירודה ולזה שכמעט כל שחקנית טובה בעבר יכולה לפרוש לכמה שנים ולחזור מיד לצמרת זה מגוחך. נכון, שחקניות כמו קים קלייסטרס הן באמת מצוינות אבל אני בספק שאם נדאל יפרוש עכשיו לשנתיים הוא יחזור להיות בצמרת הכי גבוהה כל כך מהר אם בכלל.
כל הדברים הרעים האלו באו יחד, ובתזמון רע מאוד לטניס הנשי. תוסיפו לזה את השוואת סכומי הזכייה שבבסיסה היא נכונה, אך כשגברים צריכים לשחק הטוב מ-5 מערכות בטורנירי גראנד סלאם לעומת הטוב מ-3 אצל נשים, וכאשר כמעט כל משחק בין שני שחקנים בתחתית המאייה הראשונה אצל הגברים מעניין פי כמה ממשחק "צמרת" אצל הנשים, המצב רע.
אמנם, כמו שאמרתי הנסיגה אצל הנשים החלה לפני כמה שנים, אבל עדיין גם אז לא העדפתי לראות משחק של זוגות מעורבים על פני משחק בסבב הנשי. המשחק ההגנתי ללא התעוזה נכנס לאופנה, והבעיה מלבד הנקודות האינסופיות באמצע המגרש, עד אשר היריבה תעשה טעות (וזה לא משנה לגבי איזה מיקום בדירוג העולמי) היא שגם יכולת כזו מספיקה להגיע לצמרת הגבוהה.
הבעייתיות במצב הנוכחי היא שטניסאיות צעירות רואות שכדי להגיע לצמרת לא צריך להתאמן יותר מדי על הסרב, לא צריך לעלות לרשת ורק מדי פעם רק אם ממש רוצים ניתן לנסות לחבוט איזה ווינר. מבחינת הישראליות, הנקודה המעודדת היא למרות ששחר פאר בתקופה לא טובה כרגע, עם השחקניות והרמה הנוכחית אולי יש לה הזדמנות להגיע לטופ 10.
ולחשוב שעד לפני זמן יחסית קצר זכינו לראות שחקניות כמו מרטינה הינגיס, ג'סטין הנין, לינגזי דבנפורט, והאחיות וויליאמס (שהיו בשיאן).
התקווה לעתיד טוב יותר, היא שטניסאיות העתיד שגדלות עכשיו מקוות לשחק כמו הגברים ולא כמו הצמרת הנשית. אם תקום שחקנית כמו ג'סטין הנין בשנים הקרובות, שתצליח גם בטורנירים הגדולים, זה יעודד טניסאיות נוספות לגוון את משחקן, מה שאני מקווה לפחות יגרום לתגובת שרשרת שתחזיר את המין היפה לקדמת הבמה.
לטור רוג'ר פדרר או פיט סמפראס? מי הגדול מכולם?
לטורים נוספים בקטגורית טניס
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר ספורט