היא החליטה לקיים יחסי מין עם בעלה בכל יום במשך שנה – וזה מה שקרה

במבט ראשון, זה נשמע כמו אחד מאותם אתגרים שנועדו בעיקר לייצר כותרת. סקס בכל יום, במשך שנה שלמה, עם אותו בן זוג – בלי לוותר בגלל עייפות, שגרה עמוסה או העובדה שלפעמים כל מה שמתחשק לעשות בסוף היום הוא להיכנס למיטה ולראות טלוויזיה. אבל עבור הסופרת והבלוגרית האמריקאית בריטני גיבונס, ההחלטה הזו לא התחילה כניסיון להציל נישואים במשבר או להכניס ריגוש חדש למערכת היחסים. היא התחילה במקום הרבה יותר אישי וכואב: מערכת היחסים שלה עם הגוף שלה.

במשך שנים גיבונס התקשתה להרגיש בנוח עם המראה שלה. אחרי לידת ילדה השלישי, היא סיפרה שהגיעה לנקודה שבה כמעט לא זיהתה את האישה שהביטה בה מהמראה. היא החלה להסתיר את גופה מבעלה, אנדי, כיבתה את האור בזמן יחסי מין, נשארה עם גופייה שכיסתה את הבטן והחזה וחיכתה לעיתים שהוא יצא מחדר השינה לפני שרצה מהמקלחת לארון כדי להתלבש. לאט־לאט, היא הבינה שלא מדובר רק בחוסר ביטחון רגעי. היא ממש נמנעה מלהיות עירומה ליד האדם שאיתו חיה.

ואז שיחה מקרית עם חברה הולידה רעיון שנשמע לה בתחילה כמעט מגוחך: לקיים יחסי מין עם בעלה בכל יום במשך שנה שלמה. מה שהתחיל כניסוי שנועד לאלץ אותה להתמודד עם הגוף שממנו ניסתה להסתתר, הפך בהדרגה למסע ששינה את הדרך שבה היא ראתה את עצמה – וגם את הקשר שלה עם בעלה.

הכול התחיל בשיחה עם חברה

גיבונס סיפרה שהרעיון הגיע לאחר ששוחחה עם אישה שהייתה במערכת יחסים שנראתה בעיניה חמה, מצחיקה ויציבה במיוחד. החברה סיפרה לה שאינטימיות יומיומית הייתה פשוט חלק טבעי מהנישואים שלה, כמעט כמו כל הרגל אחר שמתקיים בלי לנהל עליו משא ומתן בכל ערב. הרעיון נשאר בראש של גיבונס.

היא החלה לחשוב שאולי דווקא מחויבות יומיומית כזאת תאלץ אותה להפסיק לברוח מעצמה. אם היא תהיה אינטימית עם אנדי בכל יום, הרי שבשלב מסוים היא לא תוכל להמשיך להסתתר מתחת לשמיכות, לכבות את האור או לחשוב ללא הפסקה על הזווית שבה הגוף שלה נראה "הכי טוב". לדבריה, בעלה לא נזקק לשכנוע רב והסכים להשתתף בניסוי.

הם החליטו לנסות במשך שנה, וכמעט עמדו בכך לחלוטין. היו חריגים כאשר נסיעות הפרידו ביניהם או כאשר מחלת קיבה הפכה את הרעיון ללא מעשי במיוחד, אבל מלבד אותם מצבים הם שמרו על ההתחייבות.

אלא שאם גיבונס ציפתה שהחלק הקשה יהיה המבוכה שלה מהגוף – היא גילתה מהר מאוד שיש בעיה הרבה יותר בסיסית.

פשוט לא תמיד היה לה כוח.

"זה התחיל קשה"

גיבונס הייתה אמא לשלושה ילדים שעבדה מהבית. בסוף יום עמוס, אחרי עבודה, ילדים ומטלות, המחשבה שעוד צריך "לפנות זמן" ליחסי מין הרגישה לפעמים כמו עוד משימה ברשימה שכבר הייתה ארוכה מדי. היא תיארה לילות שבהם עמדה מול הכיור, הורידה את עדשות המגע ונזכרה שעדיין לא קיימו יחסי מין באותו יום. ברגעים כאלה, הדבר היחיד שרצתה היה לשכב במיטה, לצפות בטלוויזיה, לאכול דגני בוקר ושאף אחד לא ייגע בה.

זה לא היה משום שלא נמשכה לבעלה או משום שהאינטימיות עצמה הייתה בלתי נעימה. הבעיה הייתה התחושה שהיא צריכה לקחת עוד חתיכה מהיום ולהקדיש אותה למשהו נוסף, דווקא כאשר הרגישה שכבר אין לה אנרגיה לתת. לפעמים, היא הודתה, זה הרגיש כמעט אנוכי להשקיע זמן בעצמה ובזוגיות כשהיו כל כך הרבה דברים אחרים שצריך לעשות.

אבל אז קרה משהו שלא ציפתה לו.

ככל שהחודשים עברו, הדבר שהרגיש בהתחלה כמו חובה התחיל להפוך לדבר שהיא חיכתה לו.

אחרי כמה חודשים משהו במערכת היחסים התחיל להשתנות

לדברי גיבונס, יותר אינטימיות הובילה בסופו של דבר לרצון בעוד אינטימיות. אבל השינוי לא נשאר רק בחדר השינה. תחושת הקרבה החלה לחלחל אל תוך חיי היום־יום שלהם. הם נגעו זה בזה יותר כשחלפו אחד ליד השנייה בבית, הנשיקות לפני היציאה לעבודה נמשכו קצת יותר זמן, והם נעשו רומנטיים יותר גם מחוץ לרגעים המיניים עצמם.

וגיבונס אף צחקה על כך שחדר השינה לא היה המקום היחיד שבו עמדו באתגר: במהלך אותה שנה היו גם חדר כביסה, ארון ומוסך שהפכו לחלק מהניסוי. אבל מאחורי ההומור, היא הרגישה שמשהו אמיתי משתנה ביניהם. במקום להרגיש כמו שני אנשים שמנהלים יחד בית ומגדלים ילדים, הם נזכרו שהם גם בני זוג שנמשכים זה לזה ובוחרים זה בזה.

אלא שהשינוי הגדול ביותר התרחש דווקא בתוכה.

שלושה חודשים פנימה – והיא הפסיקה לחשוב על כל "פגם"

בתחילת הניסוי, חלק גדול מהמחשבות של גיבונס בזמן אינטימיות כלל לא עסק במה שהיא מרגישה. הן עסקו במה שאנדי רואה. האם הבטן שלה בולטת? האם התנוחה מחמיאה לה? איזה רעש הגוף שלה עושה? האם היא יכולה להחזיק את עצמה בזווית שבה חלקים מסוימים ייראו קטנים יותר?

אחרי כשלושה חודשים היא הבחינה שהמחשבות האלה הולכות ונחלשות. במקום לעמוד מבחוץ ולבחון את הגוף שלה כאילו היא שופטת אותו, היא התחילה להיות נוכחת בתוך החוויה עצמה. היא הכינה לעצמה רשימת שירים שגרמו לה להרגיש מושכת והפסיקה להיות עסוקה כל הזמן בקולות ובתנועות הטבעיות של גוף שאינו נראה כמו דוגמנית שעברה עריכה בפוטושופ.

הגוף שלה לא השתנה באופן קסום. היא לא מספרת שבעקבות האתגר ירדה עשרות קילוגרמים או הפכה לאישה אחרת מבחוץ. מה שהשתנה היה האופן שבו הסתכלה על אותו גוף בדיוק.

וזה היה מבחינתה שינוי עצום.

אחרי חצי שנה היא הורידה את הגופייה ששימשה לה כמגן

במשך שנים הייתה הגופייה שלה מעין שכבת הגנה. היא אפשרה לה לקיים יחסי מין בלי להרגיש חשופה לחלוטין. גם כאשר הייתה עם בעלה, חלק ממנה עדיין ניסה להסתיר את האזורים בגוף שהיא לא אהבה.

אחרי כחצי שנה של האתגר היא פשוט הפסיקה להזדקק לה.

היא החלה להרגיש פחות מוטרדת מהאופן שבו החזה שלה נראה בתנוחה מסוימת או מהשאלה אם אפשר לראות את הבטן שלה. בפעם הראשונה, לדבריה, מה שעניין אותה הרבה יותר היה מה מרגיש טוב מאשר איזו זווית "מחמיאה" לה יותר. הגוף שבעבר התייחסה אליו כאל משהו שצריך להסתיר הפך לגוף ששניהם נהנו ממנו.

זה נשמע אולי כמו שינוי קטן, אבל עבור אדם שבמשך שנים מיהר להתלבש ברגע שיצא מהמקלחת, הוא היה משמעותי מאוד.

בסוף השנה היא כבר לא רצה מהמקלחת לארון

לקראת סוף האתגר, גיבונס גילתה שהמבוכה שהכתיבה כל כך הרבה מההתנהגות שלה כמעט נעלמה. היא כבר לא חיכתה שבעלה יעזוב את החדר לפני שהתלבשה. היא הייתה מסוגלת לצאת מהמקלחת וללכת לארון בלי לבצע את אותה ריצה מבוהלת שנועדה למנוע ממנו לראות אותה עירומה. לפעמים היא הסתובבה בבית בתחתונים ולא נסוגה באופן אוטומטי כאשר אנדי ניגש מאחור וחיבק אותה סביב המותניים.

במילים אחרות, אותה אישה שפעם ניסתה לצמצם את הנוכחות הפיזית שלה ככל האפשר התחילה להרגיש שהגוף שלה אינו משהו שהיא צריכה להתנצל עליו.

וזה היה בדיוק השינוי שקיוותה למצוא כאשר התחילה את הניסוי – גם אם לא ידעה כיצד הוא ייראה.

אז האם הם המשיכו לעשות את זה בכל יום?

כמה שנים לאחר האתגר, גיבונס חזרה לסיפור ופתחה בבדיחה כאילו היא ובעלה עדיין מקיימים יחסי מין בכל לילה. מיד לאחר מכן הודתה שזה ממש לא המצב. הם בני אדם, לא רובוטים, והיא אף התבדחה שהאגן והירכיים שלה שמחו לקבל קצת מנוחה.

אבל לדבריה, ההרגלים והתובנות שנולדו באותה שנה נשארו איתם. הם הבינו שלא תמיד פשוט לפנות זמן לאינטימיות בתוך חיים הכוללים עבודה, ילדים, חשבונות ומטלות, ושזה נורמלי לחלוטין. הם גם גילו איזו רמת קרבה הם עצמם צריכים כדי להרגיש טוב כזוג – דבר שאין עבורו מספר קסם שמתאים לכולם.

כיום, מבחינתם, אינטימיות גם אינה בהכרח שוות ערך ליחסי מין. לפעמים מדובר בנשיקה ארוכה על הספה, במגע, בזמן משותף או במחווה קטנה שמראה לצד השני שהוא עדיין חשוב. מבחינת גיבונס, הדבר המשמעותי הוא ששני בני הזוג ממשיכים להשקיע מאמץ מודע בחיבור ביניהם.

והיא מבהירה: סקס יומיומי לא "מחסן" נישואים מגירושים

גיבונס אינה מציגה את החוויה שלה כמתכון קסם לזוגיות. היא לא טוענת שאם זוג יקיים יחסי מין כל יום הוא יהיה חסין מבגידות, כעסים, משברים או גירושים. למעשה, היא אומרת בדיוק להפך: שום כמות של סקס אינה יכולה להפוך מערכת יחסים לבלתי פגיעה.

מה שהיא כן קיבלה מהשנה הזאת היה ביטחון בעצמה. היא הבינה שהיא מתפקדת טוב יותר כאישה, כאמא וכבת זוג כאשר היא אינה חיה במצב קבוע של חרדה לגבי הגוף שלה והערך שלה. במקום לבנות את הביטחון שלה על השאלה אם אדם אחר רוצה אותה, היא החלה לבנות אותו מבפנים.

וזו גם הסיבה שהסיום שלה הפך אולי לחלק הכי חזק בסיפור כולו.

"זה מעולם לא היה על כך שמישהו ירצה אותי. זה היה על כך שאני ארצה את עצמי."

האתגר שנראה כמו סיפור על סקס התברר כסיפור על הגוף שלה

אפשר בקלות להפוך את הסיפור של בריטני גיבונס לסיפור על אישה ששכבה עם בעלה 365 ימים ברציפות. אבל אם קוראים את הסיפור שלה עד הסוף, ברור שהמין הוא רק המסגרת. הנושא האמיתי היה מה קורה כאשר אדם מפסיק להתייחס לגוף שלו כאילו הוא אויב.

בתחילת הדרך היא כיבתה את האור כי לא רצתה שיראו אותה. היא כיסתה את עצמה, ברחה מהמקלחת והסתכלה על גופה דרך רשימה אינסופית של דברים שלדעתה צריך לתקן. שנה לאחר מכן אותו גוף עדיין היה שלה, עם אותם קימורים ואותם מאפיינים – אבל היא כבר לא בילתה כל רגע בניסיון להסתיר אותו.

וזה אולי החלק המפתיע ביותר בתוצאה.

הניסוי אכן חיזק את הקרבה בינה לבין בעלה, אבל לדבריה, זו כמעט הייתה תופעת לוואי חיובית. היא התחילה את השנה מפני שרצתה להציל משהו בתוך עצמה. בסופה, היא לא גילתה דרך לגרום לבעלה לרצות אותה יותר – היא גילתה כיצד להפסיק למדוד את הערך שלה דרך העיניים שלו מלכתחילה.

השניים כבר מזמן אינם עומדים בלוח זמנים של פעם ביום, והחוויה שלה אינה המלצה שכל זוג צריך לחקות. אבל מבחינת גיבונס, שנה אחת של החלטה מכוונת להתקרב במקום להסתתר שינתה משהו שנשאר איתה הרבה אחרי שהאתגר הסתיים.

כי בסופו של דבר, השינוי הגדול ביותר לא התרחש בחדר השינה ולא בנישואים שלה. הוא התרחש בכל פעם שהיא עמדה מול המראה – והפסיקה לראות גוף שצריך להסתיר.