אביה נכנס לכלא וטרגדיה מהילדות רודפת אותה עד היום: כך הפכה ג'ודי פוסטר לאחת האגדות הגדולות של הוליווד

היא התחילה לעבוד מול מצלמה כשהייתה רק בת 3.

עוד לפני שרוב הילדים לומדים לקרוא בצורה שוטפת, ג'ודי פוסטר כבר הופיעה בפרסומות, עבדה בטלוויזיה ועזרה לפרנס את משפחתה.

מאז היא הפכה לאחת השחקניות המוערכות ביותר בהוליווד.

יותר מחמישה עשורים של קריירה.

עשרות סרטים וסדרות.

שני פרסי אוסקר.

קריירה מצליחה גם כבמאית וכמפיקה.

ותפקידים שנכנסו להיסטוריה של הקולנוע.

אבל מאחורי ההצלחה יוצאת הדופן הסתתרו חיים מורכבים הרבה יותר.

אביה היה כמעט לחלוטין מחוץ לחייה ולימים נשלח לכלא לאחר שהורשע בהונאה.

כילדה היא הותקפה על ידי אריה במהלך צילומי סרט.

וכשהייתה בת 13, שעות ספורות לפני אחד הרגעים החשובים בקריירה הצעירה שלה, היא הייתה עדה למוות מחריד של הכלב שלה.

האירוע ההוא, היא מודה גם היום, מעולם לא באמת עזב אותה.

ההורים נפרדו עוד לפני שנולדה

ג'ודי פוסטר נולדה בלוס אנג'לס בנובמבר 1962.

הוריה נפרדו עוד לפני לידתה, והיא גדלה בעיקר עם אמה, אוולין "ברנדי" פוסטר, ועם בת זוגה של האם.

אביה, לושיוס פוסטר, כמעט ולא היה נוכח בחייה.

עבור ג'ודי, אמה הייתה הדמות המרכזית.

היא זו שניהלה את הקריירה שלה.

היא זו שהובילה אותה לאודישנים.

והיא גם הייתה זו שניסתה לשמור עליה בתוך תעשייה שיכולה להיות קשה מאוד אפילו לאנשים מבוגרים, שלא לדבר על ילדה קטנה.

פוסטר תיארה את עצמה לאורך השנים כילדה מחוננת.

היא למדה לקרוא כבר בגיל 3.

אבל בניגוד לרוב הילדים המחוננים, היא לא בילתה את הילדות רק בבית הספר.

היא גם עבדה.

בגיל 3 היא כבר הייתה בפרסומת

הקריירה של פוסטר התחילה כמעט במקרה.

אחיה היה אמור להגיע לאודישן לפרסומת, ואמה לקחה איתה גם את ג'ודי הקטנה.

המפיקים הבחינו בה.

בתוך זמן קצר היא החלה להופיע בפרסומות בעצמה.

אחת ההופעות המפורסמות הראשונות שלה הייתה בפרסומת של Coppertone.

בהמשך הגיעו עוד ועוד עבודות.

פרסומות.

סדרות טלוויזיה.

סרטים.

ג'ודי ואחיה הפכו למעשה לחלק מהכוח הכלכלי של המשפחה כבר בילדותם.

פוסטר אמרה מאוחר יותר שהיא אינה מזלזלת בשנים שבהן עבדה בפרסומות.

מבחינתה, הן היו בית הספר שלה למשחק.

היא למדה כיצד לעמוד מול מצלמה.

איך לבצע הוראות במהירות.

איך להיות מקצועית.

ואיך להמשיך לעבוד גם כאשר היא עייפה או מפחדת.

"להיות ילדת פלא זה דבר בודד"

מבחוץ החיים שלה נראו מרגשים.

ילדה קטנה שמופיעה בטלוויזיה.

פוגשת שחקנים.

נמצאת על סטים של סרטים.

אבל פוסטר סיפרה שנים מאוחר יותר שהמציאות הייתה גם בודדה מאוד.

"להיות ילדת פלא זה דבר בודד", אמרה.

לדבריה, ילדים מחוננים או ילדים שנכנסים לעולם המבוגרים בגיל צעיר מרגישים לעיתים שהם שונים מכולם.

ילדים אחרים לא תמיד מבינים אותם.

והם עצמם לא תמיד יודעים איפה הם שייכים.

במקרה של פוסטר, היא הייתה ילדה שהייתה צריכה להתנהל כמו מבוגרת.

לזכור טקסט.

להגיע בזמן.

לעבוד עם במאים.

ולהבין שעשרות אנשים על הסט תלויים בכך שהיא תעשה את העבודה שלה.

ואז אריה תפס אותה בפה

עוד לפני גיל 10 פוסטר כבר חוותה אירוע שיכול היה לסיים לא רק קריירה, אלא גם חיים.

במהלך צילומי הסרט "Napoleon and Samantha" משנת 1972 היא עבדה לצד אריות.

באחת הסצנות, אחרי שהצילומים כבר הסתיימו, אחד האריות הסתובב לעברה.

לפני שהספיקה להגיב, החיה תפסה אותה באזור הירך.

האריה הרים את הילדה הקטנה באוויר.

ניער אותה בתוך הפה שלו.

וסובב אותה לצדדים.

פוסטר סיפרה שנים אחר כך שהיא הייתה בהלם ולא ממש הבינה מה מתרחש.

היא אפילו זוכרת שחשבה לרגע שאולי מדובר ברעידת אדמה, משום שכל הגוף שלה רעד.

הצוות פשוט התחיל לברוח

אחד הזיכרונות האבסורדיים ביותר שלה מהאירוע הוא הרגע שבו האריה סובב אותה כך שיכלה לראות את צוות הצילום.

כולם רצו בכיוון ההפוך.

לדבריה, הם אפילו לקחו איתם את ציוד הצילום בזמן שנמלטו.

האדם היחיד שהתקרב היה המאמן של האריה.

הוא נתן לחיה פקודה לשחרר אותה.

למרבה המזל, האריה היה מאומן היטב.

הוא פתח את הפה והניח את ג'ודי על הקרקע.

היא נשארה עם ארבעה סימני נשיכה באזור הירכיים.

הצלקות נשארו עליה גם בבגרותה.

והיא חזרה לעבוד עם אותו אריה

אולי הדבר המדהים ביותר הוא שלאחר כמה ימים בבית החולים, פוסטר חזרה לסט.

ואפילו חזרה לעבוד עם אותו אריה.

אמה הסבירה לה שהחיה לא "רעה", ושמדובר בתאונה.

פוסטר אמרה בדיעבד שהיא חושבת שאמה קיבלה החלטה נכונה בכך שלא אפשרה לפחד להשתלט עליה.

אבל כששומעים אותה מספרת את הסיפור היום, קשה לא לחשוב עד כמה לא שגרתית הייתה הילדות שלה.

בגיל שבו ילדים אחרים פחדו מכלב גדול ברחוב, היא חזרה לסט לעבוד עם אריה שכמה ימים קודם החזיק אותה בפיו.

ואז הגיע התפקיד ששינה הכול

בשנת 1975, כשהייתה רק בת 12, פוסטר קיבלה את התפקיד שהפך אותה מילדת שחקנית מוכרת לכוכבת אמיתית.

מרטין סקורסזה ליהק אותה לתפקיד איריס בסרט "Taxi Driver".

מולה שיחק רוברט דה נירו בתפקיד טראוויס ביקל.

התפקיד היה מורכב ושנוי במחלוקת.

איריס הייתה נערה צעירה שנוצלה מינית ונמצאת בעולם של זנות ופשע.

בגלל גילה של פוסטר, נדרשו אמצעי זהירות מיוחדים במהלך הצילומים, ואחותה הגדולה שימשה בכמה מהסצנות ככפילה.

אבל הביצוע של ג'ודי היה יוצא דופן.

כמעט מיד היה ברור שהילדה הזאת אינה רק כוכבת ילדים.

היא שחקנית רצינית.

ואז, רגע לפני קאן, קרה דבר ששבר אותה

במאי 1976 פוסטר הייתה אמורה לטוס לצרפת.

"Taxi Driver" עמד להיות מוקרן בפסטיבל קאן.

הסרט קיבל תשומת לב עצומה.

הקריירה שלה עמדה להשתנות.

אבל שעות ספורות לפני הנסיעה התרחש בבית שלה אירוע שהיא עדיין מתארת כאחד הרגעים הטראומטיים בחייה.

הכלב הקטן שלה רץ במורד גרם מדרגות חלקלק.

הוא איבד שליטה.

התנגש בקיר.

ופוסטר ראתה את התוצאה מול עיניה.

היא הייתה רק בת 13.

היא הסתגרה בשירותים ולא סיפרה לאף אחד

יותר מחמישה עשורים אחר כך, פוסטר עדיין זוכרת את הרגע בצורה ברורה.

היא סיפרה שהמוות של הכלב היה כל כך אלים ופתאומי, שהיא התקשתה להבין מה ראתה.

אבל אולי הדבר שהשפיע עליה יותר מכול היה התזמון.

באותו זמן העולם התחיל להרעיף עליה שבחים.

"Taxi Driver" הפך לאירוע קולנועי.

מבקרים דיברו על ההופעה שלה.

הוליווד נפתחה בפניה.

ובתוך הראש של ילדה בת 13 נוצר חיבור בין שני הדברים.

הצלחה ענקית מצד אחד.

אובדן נורא מצד שני.

היא חשבה שאולי עשתה "עסקה" עם הגורל

פוסטר תיארה את מה שקרה לה אחר כך כמעין "חשיבה קסומה".

היא התחילה לחשוב שאולי יש מחיר להצלחה שלה.

שאולי כדי לקבל את הדבר הגדול הזה, הקריירה, ההכרה והפרסום, היא הייתה צריכה לוותר על הדבר שאהבה.

כמובן שהיא ידעה באופן הגיוני שאין קשר בין הדברים.

אבל טראומה לא תמיד פועלת לפי היגיון.

ילדה בת 13 יכולה להרגיש אשמה גם כשהיא אינה אשמה בדבר.

פוסטר הסתגרה בשירותים.

היא לא סיפרה לאמה.

לא דיברה עם אף אחד.

והתמודדה עם הפחד לבד.

ההצלחה הגיעה בכל זאת, ובגדול

"Taxi Driver" הפך לקלאסיקה.

פוסטר קיבלה מועמדות לאוסקר על התפקיד.

היא הייתה עדיין נערה.

אבל כבר הייתה שחקנית עם כוח אמיתי בתעשייה.

מאוחר יותר היא סיפרה שייתכן שדווקא ההצלחה המוקדמת הזאת הגנה עליה במידה מסוימת.

בשנים האחרונות, כאשר שחקנים ושחקניות רבים דיברו בגלוי על ניצול, פגיעה מינית והתנהגות טורפנית בהוליווד, פוסטר מצאה את עצמה שואלת:

למה זה לא קרה לי?

"איך ניצלתי מזה?"

פוסטר הודתה שהשאלה העסיקה אותה.

היא עבדה בתעשייה כבר מגיל 3.

הייתה בסביבות של מבוגרים.

השתתפה בתפקידים מורכבים.

ובכל זאת, לדבריה, היא לא חוותה את ההתעללות הקשה שעליה סיפרו שחקניות אחרות.

היא כן נתקלה בהתנהגות סקסיסטית וביחס לא ראוי.

אבל לא באותם אירועים קיצוניים שתוארו על ידי אחרות.

אחת המסקנות שלה היא שכבר בגיל צעיר מאוד היה לה כוח.

אחרי "Taxi Driver" והאוסקר, היא לא הייתה ילדה אלמונית שאפשר להשתיק בקלות.

היא הייתה מפורסמת.

בעלת השפעה.

מוקפת באנשים שהגנו עליה.

והיא גם למדה לשמור חלקים מעצמה לעצמה

אמה של פוסטר לימדה אותה מוקדם מאוד שלא כל דבר בחיים שלה צריך להיות שייך לקהל.

זו הייתה עצה חשובה במיוחד עבור ילדה שהתחילה להופיע מול מצלמות לפני שהבינה בכלל מהו פרסום.

פוסטר סיפרה שמשחק דורש ממנה לתת הרבה מאוד מעצמה.

רגשות.

זיכרונות.

פחדים.

פגיעות.

אבל כדי לשרוד בתעשייה, היא הרגישה שהיא חייבת לשמור אזור מסוים בתוכה שהוא פרטי לחלוטין.

הקהל יכול לקבל את השחקנית.

אבל הוא לא מקבל בעלות על האדם.

העיקרון הזה ליווה אותה לאורך כל הקריירה.

ובינתיים, אביה המשיך לחיות חיים נפרדים ממנה

מערכת היחסים עם אביה כמעט לא הייתה קיימת.

לושיוס פוסטר היה רחוק ממנה במשך רוב חייה.

עשרות שנים לאחר מכן שמו שוב הגיע לכותרות, הפעם בנסיבות לא מחמיאות.

בשנת 2011, כשהיה בן 89, הוא הורשע בפרשת הונאה הקשורה לבניית בתים.

הוא הבטיח לאנשים שיוכל לבנות עבורם בתים זולים, לקח מהם אלפי דולרים כמקדמות, אבל הבתים מעולם לא נבנו.

התביעה טענה שבחלק מהמקרים הוא אפילו השתמש בעובדה שהוא אביה של ג'ודי פוסטר כדי לזכות באמון הלקוחות.

הוא נשלח לכלא בגיל 89

בית המשפט הרשיע אותו בעשרות עבירות גניבה והפרת חוקי קבלנות.

בסופו של דבר נגזרו עליו חמש שנות מאסר.

הוא עצמו אישר באותה תקופה שהקשר עם בתו כמעט אינו קיים.

פוסטר לא הייתה מעורבת בפרשה.

היא גם כמעט שלא דיברה עליה בפומבי.

זו הייתה דוגמה נוספת לדרך שבה שמרה במשך השנים על גבול ברור בין המשפחה הפרטית שלה לבין הקריירה הציבורית.

והיא כמעט עזבה את עולם המשחק

למרות ההצלחה העצומה, פוסטר לא תמיד הייתה בטוחה שהיא רוצה להמשיך להיות שחקנית.

היא נרשמה לאוניברסיטת ייל ולמדה ספרות.

עבור ילדה שעבדה כמעט כל חייה, האוניברסיטה הייתה הזדמנות נדירה לגלות מי היא מחוץ לסטים ולמצלמות.

היא סיימה את לימודיה ב-1985.

בשלב מסוים אפילו חשבה לעזוב לחלוטין את המשחק.

היא כבר הייתה כוכבת.

אבל היא עדיין ניסתה להבין מה היא באמת רוצה לעשות בחיים.

ואז הגיעה "הנאשמים"

בשנת 1988 השתתפה פוסטר בסרט "The Accused".

היא גילמה את שרה טוביאס, אישה שנאנסת ונאבקת במערכת המשפט כדי שהאחראים יישאו באחריות.

התפקיד היה קשה, אינטנסיבי ורחוק מאוד מתדמית של כוכבת ילדים.

הביצוע שלה זכה לשבחים עצומים.

וב-1989 היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה לשחקנית הטובה ביותר.

הילדה מהפרסומות כבר מזמן נעלמה.

במקומה עמדה אחת השחקניות הרציניות ביותר בהוליווד.

ואז הגיעה קלריס סטרלינג

שנתיים בלבד לאחר מכן פוסטר קיבלה תפקיד שהפך לאחד המזוהים איתה ביותר.

קלריס סטרלינג ב"שתיקת הכבשים".

סוכנת FBI צעירה שנשלחת לשוחח עם הרוצח הסדרתי חניבעל לקטר, בגילומו של אנתוני הופקינס.

הסרט הפך לתופעה.

פוסטר הייתה עוצמתית, חכמה ופגיעה בו זמנית.

והקהל לא הצליח להסיר ממנה את העיניים.

התפקיד זיכה אותה באוסקר שני.

בשלב הזה כבר לא היה שום ספק.

ג'ודי פוסטר הפכה לאחת הכוכבות הגדולות בעולם.

והיא לא הסתפקה במשחק

פוסטר תמיד רצתה להבין גם מה קורה מאחורי המצלמה.

ב-1991 היא ביימה את סרטה הראשון, "Little Man Tate".

בהמשך ביימה סרטים ופרקים של סדרות טלוויזיה והפכה גם למפיקה.

היא הצליחה לעשות משהו שמעט מאוד ילדים כוכבים מצליחים לעשות.

לא רק לשרוד את המעבר מילדות לבגרות.

אלא לבנות קריירה שנייה ושלישית בתוך אותה תעשייה.

שחקנית.

במאית.

מפיקה.

ובכל שלב היא ניסתה לשמור שליטה על הבחירות שלה.

אולי זה מה שהציל אותה

כשפוסטר מסתכלת היום לאחור על הילדה שהייתה, היא רואה מישהי שנאלצה להתבגר מהר מאוד.

ילדה שעבדה.

שנשאה אחריות.

שחוותה פחד.

שפגשה מבוגרים רבי עוצמה.

ושלמדה להפריד בין רגשות לבין עבודה.

היכולת הזאת הייתה אולי מנגנון הישרדות.

היא אפשרה לה להמשיך לצלם אחרי התקפת האריה.

לטוס לקאן אחרי מות הכלב.

לעבוד גם כשמשהו בתוכה נשבר.

אבל היום היא גם מבינה שלמנגנון כזה יש מחיר.

אם אדם לומד בגיל צעיר מאוד להשתיק רגשות כדי להמשיך לתפקד, הוא צריך לפעמים ללמוד מחדש בבגרותו איך לאפשר לעצמו להרגיש.

ההישגים עצומים, אבל הזיכרונות נשארו

כיום ג'ודי פוסטר היא אחת הדמויות המכובדות ביותר בתעשיית הקולנוע.

שני פרסי אוסקר.

פרסי גלובוס הזהב.

קריירה שנמשכת יותר מ-60 שנה.

תפקידים קלאסיים.

בימוי.

הפקה.

ועבודה גם באנגלית וגם בצרפתית, שאותה היא דוברת באופן שוטף.

אבל מאחורי כל הפרסים עדיין קיימת הילדה ההיא.

זו שננשכה על ידי אריה.

זו שעזרה לפרנס את המשפחה.

זו שעמדה מול הצלחה עצומה ולא הצליחה ליהנות ממנה לחלוטין משום שהייתה בטוחה שאולי שילמה עליה מחיר נורא.

אולי זו הסיבה שהסיפור שלה כל כך יוצא דופן

הוליווד מלאה בסיפורים על ילדים כוכבים שהצליחו מוקדם ואז איבדו את הדרך.

במקרה של ג'ודי פוסטר קרה כמעט ההפך.

ככל שהתבגרה, הקריירה שלה הפכה עמוקה יותר.

היא לא נשארה הילדה מ-"Taxi Driver".

לא הפכה רק לזיכרון משנות ה-70.

היא הצליחה להפוך מילדת פלא לשחקנית זוכת אוסקר, ואז לבמאית, למפיקה ולאחת הנשים המשפיעות בדור שלה.

אבל היא גם מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שהדרך הייתה מושלמת.

ההצלחה לא מחקה את הפחד.

האוסקרים לא מחקו את הילדות.

והזמן לא מחק את הזיכרון של אותו יום במאי 1976.

יותר מחמישים שנה אחרי, היא עדיין יכולה לחזור ברגע אחד לילדה בת 13 שעמדה מול טרגדיה ולא ידעה עם מי לדבר.

אולי זה אחד הדברים שהופכים את ג'ודי פוסטר לשחקנית כל כך יוצאת דופן.

היא למדה מגיל צעיר להסתיר רגשות כדי להמשיך לעבוד.

אבל לאורך השנים היא גם למדה לקחת את כל מה שהסתירה ולהפוך אותו לאמנות.

הילדה שהתחילה בפרסומות בגיל 3 לא רק שרדה את הוליווד.

היא הפכה לאחת האגדות שלה.