היא מתה מדמנציה בגיל 31 בלבד – עכשיו המשפחה שלה חושפת את הסימנים המוקדמים

כשג'מה אילינגוורת' הייתה ילדה, בני משפחתה נהגו לתאר אותה בחיבה כקצת "מפוזרת".

היא הייתה יצירתית, מיוחדת ומלאת חיים, אבל דברים מסוימים שנראו פשוטים לאחרים היו קשים לה יותר. היא התקשתה לקרוא שעון, לפעמים איבדה את תחושת הכיוון, סבלה מקשיי קואורדינציה והתקשתה לעבד מידע חזותי.

אף אחד במשפחה לא חשב שמדובר במחלה.

מבחינתם, זו פשוט הייתה ג'מה.

היא גדלה, למדה אמנות, חיה באופן עצמאי, עבדה בלונדון ובניו יורק ובנתה לעצמה חיים רגילים לחלוטין. רק בשנות העשרים המאוחרות לחייה התחילו הקשיים להחמיר באופן שכבר אי אפשר היה להסביר כ"שכחנות" או כאופי קצת מבולבל.

בגיל 28 היא קיבלה אבחנה שמשפחתה כלל לא ידעה שאפשר לקבל בגיל כזה: Posterior Cortical Atrophy – אטרופיה קורטיקלית אחורית, או PCA, צורה נדירה של דמנציה שפוגעת בעיקר ביכולת של המוח לפרש את מה שהעיניים רואות.

שלוש שנים בלבד לאחר מכן, ב 27 בנובמבר 2024, ג'מה מתה בביתה כשהיא מוקפת בבני משפחתה.

היא הייתה רק בת 31.

Shutterstock

במשך שנים שום דבר לא נראה כמו "דמנציה"

כשאנחנו שומעים את המילה דמנציה, רובנו חושבים מיד על אדם מבוגר שמתחיל לשכוח שמות, מקומות או אירועים.

לכן כמעט אף אחד לא היה מעלה בדעתו שהקשיים של ג'מה יכולים להיות קשורים למחלה ניוונית של המוח.

אחותה ג'ס סיפרה שבמשפחה חשבו במשך השנים שג'מה פשוט זקוקה לפעמים למעט יותר עזרה. היו דברים קטנים שהיא התקשתה בהם – ראייה מרחבית, קואורדינציה, התמצאות, קריאת השעה – אבל לא היו סימנים שנראו להם כמו אזהרה למחלה קשה.

"אולי היינו קצת בהכחשה," הודתה ג'ס מאוחר יותר. "מעולם לא חשבנו שהיא באמת חולה."

חשוב להדגיש שאין דרך לדעת שהקשיים שהיו לג'מה בילדות נבעו כבר אז מ־PCA. המחלה בדרך כלל מתחילה בגיל מבוגר בהרבה, והופעה בגיל 28 היא חריגה ביותר. מה שהמשפחה מתארת הוא שבדיעבד היו לה תכונות וקשיים שנראו במשך שנים כחלק מהאופי שלה – ורק מאוחר יותר הופיע שינוי ברור ומתקדם. PCA מאובחנת לרוב בין גיל 50 ל־65.

ואז הגיע הסגר של הקורונה – והכול התחיל להשתנות

בשנת 2020 עבדה ג'מה בחברת ביטוח.

כאשר מגפת הקורונה אילצה עובדים רבים לעבור לעבודה מהבית, היא התחילה לבלות שעות מול מסך המחשב.

ושם נעשה ברור שמשהו אינו כשורה.

ג'מה התקשתה לראות ולהבין את המידע שהופיע על המסך. המילים והצורות היו שם, אבל המוח שלה התקשה לעבד אותן בצורה תקינה.

הבעיה הלכה והחמירה.

בתחילה חשבו שהמצוקה שלה קשורה לחרדה ולדיכאון. בדצמבר 2020 היא הפסיקה לעבוד לזמן מה בגלל מצבה הנפשי והקשיים בראייה, אבל ככל שעבר הזמן היה ברור שלא מדובר רק במתח.

המשפחה החלה לראות את האישה העצמאית שהכירו הופכת תלויה יותר ויותר באנשים שסביבה.

היא התקשרה לאמא שלה עד 20 פעמים ביום

ג'מה עדיין רצתה לחיות לבד.

והמשפחה רצתה לאפשר לה לשמור על העצמאות שלה ככל האפשר.

אבל היא התחילה להזדקק לעזרה כמעט בכל דבר.

אמה, סוזי, הייתה מגיעה אליה כדי לבדוק שהכיריים והמקלחת כבויים, שהבגדים שלה לבושים בצורה נכונה ושהבית בטוח.

ג'מה התקשרה אליה לפעמים עד 20 פעמים ביום כדי לקבל עזרה או הכוונה.

סוזי ניסתה לעשות את כל זה בעדינות.

"רציתי שתהיה לה עצמאות כל עוד זה בטוח," סיפרה.

אבל בהדרגה ג'מה התקשתה גם בפעולות בסיסיות כמו החלפת מצעים, התלבשות והגעה לפגישות בזמן.

אחיה בן תיאר את התחושה הקשה של המשפחה: ג'מה עצמה לא תמיד הבינה עד כמה מצבה השתנה. היא עדיין חשבה שהיא יכולה לנהל חיים רגילים.

ואז, כמעט בלי שהמשפחה הספיקה לעכל את המתרחש, הגיע הרגע שבו כבר לא הייתה מסוגלת לחיות ללא עזרה.

סריקת המוח חשפה שמשהו "מאוד לא בסדר"

באפריל 2021 עברה ג'מה סריקת מוח.

התוצאה הייתה מפחידה.

לדברי אחיה בן, הסריקה הראתה שיש משהו "משמעותי מאוד לא בסדר" במוחה.

בתחילה עלה חשד לגידול.

ג'מה הופנתה לבית החולים של University College London ועברה סדרה של בדיקות נוספות, שכללו סריקות מוח, מבחנים קוגניטיביים ובדיקת נוזל שדרה.

בנובמבר 2021 הגיעה האבחנה.

ג'מה סבלה מ־Posterior Cortical Atrophy – PCA.

והיא הייתה רק בת 28.

זו דמנציה שמתחילה לעיתים דווקא בראייה – לא בזיכרון

PCA היא תסמונת ניוונית נדירה שפוגעת בעיקר בחלקים האחוריים של קליפת המוח – אזורים שמשתתפים בעיבוד מידע חזותי ומרחבי.

וזה מה שהופך אותה לכל כך מבלבלת.

האדם יכול להסתכל על משהו והעיניים עצמן יעבדו – אבל המוח מתקשה לפרש נכון את המידע שהעיניים שולחות אליו.

לכן אנשים עם PCA יכולים בתחילה לחשוב שהם פשוט זקוקים למשקפיים חדשים.

הם עשויים להתקשות לקרוא שורה של טקסט, לשפוט מרחקים, לזהות חפצים, להבין היכן דברים נמצאים במרחב או להושיט יד בצורה מדויקת לחפץ שנמצא מולם. בהמשך הם עלולים ללכת לאיבוד במקומות מוכרים או להתקשות לזהות פנים וחפצים.

זו הסיבה שהמחלה של ג'מה לא נראתה כמו התמונה שרוב האנשים מחזיקים בראש כשהם חושבים על דמנציה.

הזיכרון לא היה בהכרח הסימן הראשון.

הראייה וההתמצאות היו הרבה יותר בולטות.

ובמקרה של PCA – הבעיה לא נמצאת בהכרח בעיניים

זו נקודה שהמשפחה התקשתה להסביר לאחרים.

ג'מה התלוננה שהיא לא רואה טוב.

אבל זוג משקפיים חדש לא יכול היה לפתור את הבעיה.

העיניים קולטות אור וצורות, אבל כדי שאנחנו באמת "נראה", המוח צריך לפרש את המידע הזה. ב־PCA, האזורים שעושים חלק מהעבודה הזאת הולכים ומתנוונים.

לכן אדם יכול להסתכל על כוס שנמצאת על שולחן ולא להבין בדיוק היכן היא.

הוא יכול לראות אותיות אבל להתקשות לעקוב אחרי שורת טקסט.

הוא יכול להסתכל על כמה חפצים יחד ולהצליח להתמקד רק באחד מהם.

והוא יכול להיכנס לחדר מוכר ולהרגיש פתאום שהוא אינו מבין את המרחב שסביבו.

מה גורם ל PCA?

PCA אינה תמיד "מחלה אחת" בפני עצמה אלא תסמונת – כלומר, אוסף של תסמינים שנוצר כתוצאה מפגיעה באזורים מסוימים במוח.

ברוב המקרים הגורם הבסיסי הוא מחלת אלצהיימר. Rare Dementia Support מעריכה שכ־70% ממקרי PCA קשורים למחלת אלצהיימר, בעוד שבמקרים אחרים יכולות להיות מחלות ניווניות אחרות, כמו דמנציה עם גופיפי לואי.

UCSF מתארת את PCA כווריאנט נדיר של מחלת אלצהיימר המשפיע בעיקר על מערכות הראייה והמרחב במוח.

אבל גילה של ג'מה היה יוצא דופן מאוד.

PCA בדרך כלל מתחילה בין גיל 50 ל 65, כך שאבחון בגיל 28 הוא נדיר במיוחד.

המשפחה נשברה מהאבחנה – אבל ג'מה דווקא שמחה

כאשר בני המשפחה קיבלו את האבחנה, הם היו הרוסים.

ג'מה, לעומת זאת, הגיבה בצורה אחרת לגמרי.

אחותה ג'ס זוכרת שהיא הייתה כמעט נרגשת.

מבחינתה, סוף סוף מישהו הצליח להבין מה לא בסדר.

"הם יודעים מה יש לי – אפשר לתקן את זה," הייתה התחושה שלה.

ג'מה לא הבינה אז עד הסוף מה משמעות האבחנה.

ובדיעבד, משפחתה ראתה בכך כמעט ברכה קטנה בתוך הטרגדיה.

היא לא נאלצה להתמודד מיד עם כל הפחד שהם עצמם הרגישו.

אבל לא היה "תיקון" פשוט.

והמחלה התקדמה מהר הרבה יותר ממה שמישהו מהם ציפה.

בתוך שלוש שנים היא איבדה כמעט כל יכולת בסיסית

בהתחלה ג'מה איבדה יותר ויותר מהעצמאות שלה.

אחר כך נפגעו גם יכולות בסיסיות הרבה יותר.

בהדרגה היא התקשתה להאכיל את עצמה.

אחר כך לבלוע.

לדבר.

וללכת.

בשלבים מתקדמים של PCA אנשים יכולים להזדקק לעזרה כמעט בכל תחומי החיים. המחלה יכולה לפגוע ביכולת לתקשר עם הסביבה, לנהל שיחה ולשלוט בתנועה. עם זאת, גם בשלבים מתקדמים יכולים להישאר רגעים של קשר – מילה, צחוק, תגובה או הבעה שמזכירים למשפחה את האדם שהיה שם תמיד.

זה בדיוק מה שקרה עם ג'מה.

"עד הסוף עדיין נשארו חלקים ממנה"

המחלה לקחה ממנה כמעט הכול.

אבל לא את הכול.

בן סיפר שגם בתקופות הקשות ביותר עדיין אפשר היה לפעמים להצחיק אותה.

"היו יכולות להיות הרבה שעות קשות, אבל עדיין היית מצליח להוציא ממנה צחוק," אמר.

לדבריו, לג'מה היה חוש הומור שובב למדי – וזה היה אחד הדברים שהמחלה מעולם לא הצליחה לקחת ממנה לחלוטין.

בני המשפחה טיפלו בה בבית ולא העבירו אותה לבית חולים לתקופה ממושכת.

ב 27 בנובמבר 2024 ג'מה מתה כשהיא מוקפת בהם.

שלוש שנים בלבד לאחר האבחנה.

"לא ידענו שזה יהיה כל כך מהיר"

אחיה בן תיאר את אחד הדברים שהיו הכי קשים לעיכול.

מרגע שהגיעה האבחנה, המשפחה ידעה שהמצב רציני.

אבל הם לא הבינו עד כמה מעט זמן נשאר להם.

"לא ידענו שזה הולך להיות כל כך מהיר," אמר.

אחותה ג'ס תיארה את הדמנציה כ"אחת המחלות האכזריות ביותר בעולם".

ואמם סוזי אמרה שההידרדרות של בתה הייתה "שוברת לב לחלוטין".

קשה במיוחד להבין כיצד אישה שהייתה עצמאית במשך רוב חייה, למדה בקולג' לאמנות, למדה באוניברסיטה ועבדה בניו יורק ובלונדון, איבדה בתוך שנים ספורות את היכולת לדבר, ללכת ולאכול בעצמה.

דמנציה אצל צעירים קיימת – והיא לא תמיד מתחילה בשכחה

דמנציה שמתחילה לפני גיל 65 מכונה young-onset dementia – דמנציה בגיל צעיר.

בבריטניה בלבד חיים כיום יותר מ־70,000 אנשים עם דמנציה שהחלה לפני גיל 65.

אצל אנשים צעירים הסימנים הראשונים יכולים להיות שונים מהדימוי המוכר של אובדן זיכרון.

לפעמים מדובר בשינויים בשפה.

בהתנהגות.

באישיות.

בראייה.

בשיווי המשקל.

בקואורדינציה.

או בתנועה.

זו גם אחת הסיבות לכך שהאבחון עלול להתעכב. אצל אדם בן 30 או 40, רופא הרבה יותר צפוי לחשוב בתחילה על מתח, דיכאון, בעיית עיניים או קושי בעבודה מאשר על דמנציה.

אפילו מומחים לא תמיד מגיעים מיד לאבחנה הנכונה.

זה לא אומר שכל שכחה או בעיית ראייה צריכות להפחיד

הסיפור של ג'מה חריג ביותר.

דמנציה בגיל 28 נדירה מאוד, ו PCA עצמה היא צורה נדירה של דמנציה.

קשיי ריכוז, שכחה, סחרחורת, בעיות ראייה ובלבול יכולים להיגרם מאינספור מצבים אחרים – רבים מהם שכיחים הרבה יותר וניתנים לטיפול.

הדבר שצריך לעורר תשומת לב הוא שינוי מתמשך ומתקדם.

אם אדם שהיה מסוגל לבצע פעולה מסוימת מתחיל שוב ושוב להתקשות בה;

אם הוא אינו מצליח לעבד מידע חזותי למרות שבדיקת העיניים תקינה;

אם הוא הולך לאיבוד במקומות מוכרים;

אם יש שילוב של בעיות קואורדינציה, שפה, התמצאות או התנהגות שהולכות ומחמירות – כדאי לפנות לבדיקה רפואית ולא להניח אוטומטית שמדובר רק במתח.

חמישה חודשים אחרי מותה – הם יצאו לרוץ בשבילה

המשפחה של ג'מה החליטה שהסיפור שלה לא יסתיים ביום שבו מתה.

ב־27 באפריל 2025, בדיוק חמישה חודשים לאחר מותה, אחיה בן, אחותה ג'ס וחברתה הטובה רות פוליט השתתפו במרתון לונדון לזכרה.

הם גייסו יותר מ 20 אלף ליש"ט עבור Rare Dementia Support וה National Brain Appeal – ארגונים שעוסקים במחקר ובתמיכה במשפחות המתמודדות עם דמנציות נדירות.

זו לא הייתה הפעם הראשונה.

כבר ביוני 2023, כשהייתה עדיין בחיים, המשפחה השתתפה בצעדת התרמה שגייסה כ־28 אלף ליש"ט.

מבחינתם, המטרה היום היא לא רק לגייס כסף.

היא לגרום לאנשים להבין שדמנציה אינה בהכרח מחלה של בני 80.

שהיא לא תמיד מתחילה בשכחה.

ושלפעמים סימן שנראה כמו בעיית ראייה או קואורדינציה יכול להגיע בכלל מהמוח.

הם לא יכלו להציל את ג'מה – אבל הם מקווים לעזור למשפחה הבאה

בן סיפר שהארגון Rare Dementia Support לא היה מסוגל לרפא את אחותו.

אבל הוא עזר למשפחה להבין את מה שקורה, למצוא תמיכה ולהתמודד עם מצב שאף אחד מהם לא היה מוכן אליו.

עכשיו הם רוצים שלמשפחה הבאה תהיה יותר מודעות.

יותר ידע.

יותר תמיכה.

ואולי גם אבחון מוקדם יותר.

ג'מה אילינגוורת' חיה חיים רגילים במשך רוב שנותיה.

היא למדה.

עבדה.

נסעה בעולם.

חיה באופן עצמאי.

ואז, בשנות העשרים המאוחרות שלה, משהו התחיל להשתנות במהירות.

בהתחלה חשבו שזו חרדה.

אחר כך בעיית ראייה.

אחר כך אולי גידול.

בסופו של דבר התברר שמדובר בצורה נדירה ביותר של דמנציה.

בגיל 28 היא קיבלה את האבחנה. בגיל 31 היא כבר לא הייתה בחיים.

והמסר שמשפחתה מבקשת להשאיר אחריה אינו שכל שכחה צריכה לעורר פחד – אלא שכאשר אדם צעיר מתחיל לאבד בהדרגה יכולות שהיו לו קודם, במיוחד ראייה מרחבית, התמצאות, קואורדינציה או יכולת לבצע משימות יומיומיות, לא כדאי לפטור את השינוי כסתם "פיזור דעת".

לפעמים דמנציה לא מתחילה בשאלה "איפה שמתי את המפתחות?". לפעמים היא מתחילה בכך שהעיניים רואות – אבל המוח כבר מתקשה להבין את מה שנמצא מולן.

ההורים חשבו שהגבות העבות של בתם הן פשוט תכונה משפחתית – ואז הגיעה האבחנה ששברה את ליבם

יש דברים שהורים שמים לב אליהם בילדים שלהם ואוהבים בלי סוף. חיוך מסוים. דרך מצחיקה לרוץ. עיניים שמזכירות את סבא. תלתל קטן שלא מסתדר. גבות עבות כמו של אבא ואמא. תכונות קטנות, מתוקות, שהופכות את הילד למי שהוא.

עבור אמילי וגאס פורסטר מאנגליה, הגבות העבות של בתם הקטנה לני לא נראו כמו סימן מדאיג. להפך. לשניהם יש גבות מלאות, ולכן כשהסתכלו על לני וראו גבות עבות, ריסים בולטים ושפתיים מלאות, זה פשוט נראה להם כמו חלק מהמראה המשפחתי שלה.

לני הייתה ילדה שמחה, אנרגטית ומלאת חיים. אמה תיארה אותה כקרן שמש. לא הייתה סיבה אמיתית לדאגה. היא נראתה כמו פעוטה רגילה, סקרנית, מתוקה, מלאת אנרגיה, כזו שמכניסה אור לכל חדר.

אבל זמן קצר לפני יום הולדתה השני, חייה של המשפחה התהפכו.

בדיקות גנטיות חשפו שלני סובלת מתסמונת סנפיליפו סוג B – מחלה גנטית נדירה, קשה וניוונית, שפוגעת בהדרגה במוח ובגוף. מחלה שמכונה לעיתים “דמנציה של הילדות”, משום שילדים שנראים בריאים בשנותיהם הראשונות עלולים בהמשך לאבד יכולות שרכשו: דיבור, הליכה, אכילה, תקשורת ותפקוד בסיסי.

עבור ההורים שלה, זו הייתה לא פחות מהתרסקות.

“לא חשדנו בשום דבר”

אחד החלקים הכואבים ביותר בסיפור של לני הוא שהוריה לא חשדו שמשהו לא בסדר. לא הייתה להם תחושה שהם מפספסים סימנים גדולים. לא היו נורות אזהרה ברורות. היא לא נראתה חולה. היא לא נראתה כמו ילדה שעומדת לקבל אבחנה הרסנית.

אמילי סיפרה שלא היו להם חששות ממשיים לגבי לני. היא הייתה ילדה אהובה, פעילה ושמחה. בדיוק מסוג הילדים שאנשים רואים ואומרים: “איזו ילדה מקסימה.”

בדיעבד, היו כמה מאפיינים שאפשר היה לקשר לתסמונת – גבות עבות, ריסים עבים, שפתיים מלאות – אבל אלה לא היו סימנים שהורים רגילים היו מחברים למחלה נדירה. במיוחד כשחלק מהם נראו כמו תכונות משפחתיות לגמרי.

זה אחד הדברים האכזריים בתסמונת סנפיליפו. ילדים רבים נראים בריאים בתחילת החיים. התסמינים הברורים יותר מופיעים בהמשך, לעיתים אחרי שהמחלה כבר התחילה לגרום לנזק במוח.

הכול התחיל מבדיקה גנטית במשפחה

הרמז הראשון הגיע לא בגלל סימפטום דרמטי אצל לני, אלא בעקבות בדיקה גנטית שקשורה למשפחתה של אמילי. אחותה של אמילי גילתה שהיא נשאית של גן הקשור לתסמונת סנפיליפו, ולכן עלתה האפשרות שגם אמילי עשויה להיות נשאית.

כדי שילד יחלה בסנפיליפו סוג B, בדרך כלל שני ההורים צריכים להיות נשאים של שינוי גנטי רלוונטי. הסיכוי לכך נמוך מאוד, ולכן בהתחלה הדבר נראה למשפחה כמעט בלתי אפשרי.

אמילי וגאס החליטו להיבדק בכל זאת, כאמצעי זהירות. בתחילה הם קיבלו תשובה מרגיעה שגרמה להם לחשוב שהכול בסדר. הם אף התחילו לחשוב על הרחבת המשפחה.

אבל בדיקות נוספות חשפו את האמת הקשה: גם אמילי וגם גאס נשאו שינויים גנטיים הקשורים למחלה, ולני עצמה חלתה בסנפיליפו סוג B.

בתוך רגע אחד, תמונת העתיד שלהם השתנתה לחלוטין.

מהי תסמונת סנפיליפו?

תסמונת סנפיליפו היא מחלת אגירה ליזוזומלית נדירה. במילים פשוטות יותר, הגוף חסר אנזים מסוים שאמור לפרק חומרים מורכבים בתוך התאים. כאשר האנזים אינו פועל כמו שצריך, אותם חומרים מצטברים בהדרגה ויוצרים נזק.

בסנפיליפו סוג B, הבעיה קשורה לאנזים בשם NAGLU. כאשר האנזים הזה חסר או פגום, הגוף אינו מצליח לפרק חומר מסוים שנקרא הפראן סולפאט. החומר הזה מצטבר בתאים, ובעיקר פוגע במערכת העצבים ובמוח.

בהתחלה הילד יכול להיראות בריא לחלוטין. אבל עם הזמן, ההצטברות הזו גורמת לנזק הולך ומחמיר. הילד עלול להתחיל לאבד מילים, להתקשות בשינה, להפגין התנהגויות מאתגרות, לפתח עיכובים התפתחותיים, ובהמשך לאבד יכולות בסיסיות יותר.

זו הסיבה שהתסמונת נקראת לעיתים “דמנציה של הילדות”. לא משום שמדובר באלצהיימר רגיל של מבוגרים, אלא משום שיש כאן תהליך נוירולוגי הרסני שבו ילד מאבד בהדרגה יכולות שכבר היו לו.

למה האבחון כל כך קשה?

כי התסמונת לא תמיד נראית בהתחלה כמו מחלה קשה. ילד יכול להיות פעיל, שמח, חברותי ומתוק. התסמינים הראשונים יכולים להיראות כמו דברים רגילים מאוד אצל פעוטות: בעיות שינה, דלקות אוזניים, עצירות, עיכוב קל בדיבור, התנהגות חסרת מנוחה או תווי פנים מעט בולטים.

כל אחד מהדברים האלה בפני עצמו יכול להיות תמים לחלוטין. רוב הילדים עם גבות עבות אינם חולים. רוב הילדים עם עצירות אינם סובלים ממחלה גנטית נדירה. רוב הפעוטות שישנים לא טוב פשוט עוברים שלב רגיל בהתפתחות.

וזה בדיוק מה שמקשה על ההורים והרופאים. אין כאן סימן אחד פשוט שאומר מיד: “זו סנפיליפו.” במקום זאת, יש אוסף של רמזים עדינים, שלעיתים מקבלים משמעות רק בדיעבד.

במקרה של לני, גם הגבות העבות לא נראו חריגות. אמילי אמרה שהיא ובעלה בעצמם בעלי גבות עבות, ולכן לא הייתה סיבה לחשוב שמדובר בסימן למשהו חמור.

“כל החלומות לעתיד נלקחים ממך”

כאשר רופא אומר להורים שהילד שלהם חולה במחלה נדירה וניוונית, זה לא רק רגע של פחד רפואי. זה רגע שבו העתיד כולו מתפורר.

כל הורה בונה בראש חיים שלמים עבור הילד שלו, גם בלי לשים לב. היום הראשון בגן. בית ספר. חברים. תחביבים. מסיבות יום הולדת. טיולים. משפטים מצחיקים. גיל ההתבגרות. אהבה ראשונה. עבודה. משפחה. חיים שלמים.

ואז מגיעה אבחנה שאומרת: העתיד הזה אולי לא יקרה כפי שדמיינתם.

אמילי אמרה שכל החלומות לעתיד של הילד נלקחים ממך. זה משפט קצר, אבל הוא מכיל עולם שלם של אבל. אבל על משהו שעוד לא קרה. אבל על עתיד שנלקח עוד לפני שהספיק להתחיל.

הורים במצב כזה לא מתאבלים רק על מחלה. הם מתאבלים על הילדות שהייתה אמורה להיות, על החיים שהילד היה אמור לחיות, ועל הפשטות שנלקחה מהם בבת אחת.

המחלה שמתקדמת בזמן שהילדה עדיין מחייכת

אחד הדברים הכי קשים בסנפיליפו הוא הפער בין המראה החיצוני לבין מה שקורה בתוך הגוף. ילד יכול לצחוק, לשחק, לרוץ, לחבק ולהיראות מלא חיים, בזמן שבתוך התאים מתרחש תהליך הרסני.

עבור הורים, זה כמעט בלתי נתפס. הילדה מולך חיה, שמחה, זורחת. היא עדיין עצמה. ובכל זאת, הרופאים אומרים שהזמן קריטי, שהמחלה מתקדמת, ושכל יום ללא טיפול עלול לאפשר נזק נוסף.

זה יוצר מצב בלתי אפשרי מבחינה רגשית: מצד אחד, ההורים רוצים ליהנות מכל רגע עם הילדה שלהם, לחבק אותה, לצחוק איתה, לתת לה ילדות שמחה. מצד שני, הם חיים בתחושת מרוץ נגד הזמן.

כל יום הופך חשוב. כל המתנה מפחידה. כל עיכוב עלול להרגיש כמו אובדן נוסף.

“הנזק לא חוזר לאחור”

לפי הכתבה, המשפחה נאבקת להשיג ללני טיפול גנטי ניסיוני שנמצא בפיתוח, בין היתר בעבודתו של פרופסור בריאן ביגר מאוניברסיטת אדינבורו. הרעיון מאחורי טיפול כזה הוא להכניס לגוף עותק תקין של הגן החסר או הפגום, כדי לעזור לגוף לייצר את האנזים שהוא צריך.

אבל טיפולים כאלה מורכבים מאוד, יקרים מאוד, ולא תמיד זמינים במסגרת מערכת הבריאות. בנוסף, הזמן הוא גורם קריטי. כאשר תאי מוח כבר נפגעו, לא תמיד ניתן לשחזר את מה שאבד.

פרופסור ביגר הסביר שהמרוץ הוא נגד הזמן, משום שכאשר הילדה מתחילה לאבד תאי מוח, אי אפשר פשוט להחזיר אותם בחזרה. אמילי אמרה שאם לני תיאלץ לחכות חודשים רבים, המשמעות עלולה להיות אובדן דיבור או אפילו אובדן יכולת הליכה.

זהו הפחד הגדול של המשפחה: לא רק שהמחלה קיימת, אלא שהשעון מתקתק.

אין טיפול מאושר זמין – וההורים נלחמים

לפי הדיווחים, כאשר המשפחה קיבלה את האבחנה, נאמר לה שאין טיפול מאושר וזמין בבריטניה שיוכל לעצור את המחלה. המילים האלה הן כמעט בלתי אפשריות לעיכול: יש אבחנה, יש שם למחלה, יש הבנה של מה עומד לקרות – אבל אין פתרון פשוט ונגיש.

עבור הורים, מצב כזה הוא גיהינום. הם לא יכולים פשוט לשבת ולחכות. הם לא יכולים לומר “נעשה מה שאפשר” כשמול העיניים שלהם נמצאת ילדה בת שנתיים שמחייכת, משחקת ומתחילה את חייה.

לכן הם החלו לפעול, לגייס כספים, להעלות מודעות, לדבר עם התקשורת, לפנות לציבור ולנסות להשיג טיפול לפני שיהיה מאוחר מדי.

זו לא רק בקשה לתרומה. זו מלחמה של הורים שמסרבים לוותר על הילדה שלהם.

הגבות שהפכו לסימן בדיעבד

אחרי האבחון, ההורים התחילו להסתכל אחורה ולנסות להבין אם היו סימנים מוקדמים. הגבות העבות, הריסים המלאים והשפתיים הבולטות קיבלו פתאום משמעות אחרת. אבל בזמן אמת, הם לא נראו כמו סימנים למחלה.

וזו נקודה חשובה מאוד: אין כאן מקום לאשמה. הורה לא אמור לאבחן מחלה גנטית נדירה לפי גבות. רופא לא בהכרח יחשוד מיד בתסמונת נדירה בגלל תווי פנים מעט בולטים, במיוחד כאשר הילד מתפקד ונראה בריא.

בדיעבד קל לומר “היה סימן”. בזמן אמת, החיים נראים אחרת. הורים רואים ילד, לא רשימת סימפטומים. הם רואים את החיוך, את האופי, את הצחוק, את הדמיון אליהם.

המשמעות של הסיפור אינה שכל הורה צריך להיבהל מגבות עבות. המשמעות היא שחשוב להעלות מודעות למחלות נדירות, כדי שכאשר יש שילוב של סימנים והתפתחות לא רגילה, האבחון יגיע מהר יותר.

גם כפות הרגליים לא נראו כמו רמז גדול

לני נולדה עם טליפס – מצב שבו כפות הרגליים פונות פנימה. זהו מצב מוכר יחסית שניתן לטיפול אצל ילדים רבים, ובמקרה שלה פיזיותרפיה עזרה לתקן את הבעיה. לכן גם זה לא נראה כמו חלק מתמונה גנטית קשה.

הרבה תינוקות נולדים עם בעיות אורתופדיות קלות או מצבים שנפתרים עם טיפול מתאים. לא כל דבר כזה מעיד על מחלה מערכתית. ולכן גם כאן, קשה היה לחבר את הנקודות בזמן אמת.

רק אחרי האבחנה, כל הפרטים הקטנים התחילו להיראות אחרת. זה קורה בהרבה סיפורים רפואיים: ברגע שיש שם למחלה, העבר מסתדר מחדש. דברים שנראו לא קשורים פתאום הופכים לחלק מאותה תמונה.

אבל לפני האבחנה, הם היו פשוט החיים.

למה קוראים לזה “דמנציה של הילדות”?

השם הזה קשה מאוד לשמיעה, ואולי אפילו מטעה מעט. הוא לא אומר שלילדים יש אלצהיימר כמו למבוגרים. הוא מתאר את העובדה שיש מחלות נדירות בילדות שגורמות לתהליך של הידרדרות נוירולוגית ואובדן יכולות.

ילד יכול ללמוד מילים ואז לאבד אותן. ללכת ואז להתקשות. לתקשר ואז להיסגר. לאכול לבד ואז להזדקק לעזרה. להבין את העולם ואז לאט לאט להתרחק ממנו.

עבור הורים, זה כאב כמעט בלתי נתפס: לראות ילד חי, אבל לאבד חלקים ממנו לאורך הדרך. כל מי שטיפל באדם עם דמנציה מבוגר יודע כמה זה קשה. כאשר זה קורה לילד קטן, האכזריות של המחלה קשה עוד יותר לתפיסה.

זו הסיבה שמשפחות משתמשות בביטוי הזה – כדי שאנשים יבינו את חומרת המצב. לא מדובר בעיכוב התפתחותי רגיל. מדובר במחלה שמתקדמת ופוגעת בהדרגה ביכולות הבסיסיות ביותר של הילד.

לני עדיין לני

בתוך כל המילים הרפואיות, חשוב לזכור את הילדה עצמה. לני אינה “מקרה”. היא לא “תסמונת”. היא לא רק אבחנה גנטית או קמפיין גיוס כספים. היא ילדה קטנה שאוהבת לשחק, לצחוק, לחקור, להיות עם המשפחה שלה, לקבל חיבוקים ולהיות בעולם.

הורים לילדים עם מחלות נדירות חוזרים שוב ושוב על הדבר הזה: הילד שלהם הוא קודם כול ילד. לא מחלה. לא סטטיסטיקה. לא כותרת עצובה.

לני היא ילדה שמכניסה אור לבית שלה. ולכן המאבק עליה כל כך חזק. המשפחה לא נלחמת על רעיון מופשט. היא נלחמת על עוד מילים, עוד צעדים, עוד חיבוקים, עוד שנים, עוד אפשרות לעתיד.

כאשר מבינים את זה, הסיפור מפסיק להיות רק “כתבה על מחלה נדירה” והופך לסיפור על אהבה הורית שלא מוכנה להיכנע.

@saving.leni The day before our worlds and hearts shattered 💔 We won’t stop fighting for our baby girl to access life-saving treatment, but it’s a race against time. Every day without treatment toxic waste builds up on her brain and in her tiny body causing irreversible damage. Please donate if you are able, and share if you are not 🙏🏻 Link in bio for more info & to join our fight 💪🏻 #sanfilipposyndrome #dementia #toddlertok #toddlersoftiktok #toddler ♬ Iris cover by dean Lewis 2 – Dean Lewis

איך מחלה נדירה משנה משפחה שלמה?

אבחנה כזו לא פוגעת רק בילד. היא משנה את כל חיי המשפחה. ההורים הופכים בבת אחת למטפלים, חוקרים, מגייסי כספים, דוברים, מתאמים רפואיים, ולוחמים מול מערכת מורכבת.

הם צריכים לקרוא מחקרים, לדבר עם רופאים, להבין ניסויים קליניים, לבדוק אפשרויות טיפול, לענות להודעות, לטפל בילדה, לנסות לשמור על זוגיות, לפרנס, ולחיות עם פחד תמידי.

גם המשפחה המורחבת משתנה. סבים, סבתות, דודים, אחים, חברים – כולם נמשכים לתוך הסיפור. כולם רוצים לעזור, אבל לא תמיד יודעים איך. כולם מתאבלים, אבל צריכים גם לתפקד.

מחלה נדירה של ילד יוצרת עולם חדש שהמשפחה לא בחרה להיכנס אליו. והדרך היחידה לשרוד בו היא אהבה, מידע, תמיכה והרבה מאוד כוח.

למה מודעות יכולה להציל זמן יקר?

בסנפיליפו ובמחלות נדירות אחרות, זמן הוא לעיתים הדבר החשוב ביותר. ככל שאבחון מגיע מוקדם יותר, כך יש יותר סיכוי להגיע למעקב, למחקרים, לטיפולים ניסיוניים או לתמיכה מתאימה לפני שהנזק מתקדם.

מודעות אינה אומרת שכל הורה צריך לחשוד במחלה נדירה בכל פעם שילד לא ישן טוב או מתעכב בדיבור. זה לא בריא ולא מציאותי. אבל מודעות כן אומרת שאם יש שילוב של סימנים, אם ההתפתחות נעצרת או נסוגה, אם יש תסמינים חוזרים ולא מוסברים, או אם יש רקע גנטי במשפחה – כדאי לבדוק.

גם רופאים זקוקים למודעות. מחלות נדירות נקראות נדירות מסיבה, ולכן לא תמיד הן הדבר הראשון שעולה לראש. אבל כאשר יותר אנשים מכירים את השם, הסיכוי שמישהו יחבר את הנקודות בזמן עולה.

הגנטיקה שלא רואים מבחוץ

הרבה מחלות גנטיות עוברות בשקט במשפחות. אדם יכול להיות נשא של שינוי גנטי בלי לדעת, בלי להיות חולה, בלי תסמינים, ובלי שום סיבה לחשוד. רק כאשר שני נשאים מביאים ילד יחד, יכול להיווצר סיכון למחלה אצל הילד.

זה אחד הדברים המטלטלים עבור הורים. הם לא “עשו משהו לא נכון”. הם לא יכלו לראות את זה. הם לא יכלו לנחש לפי מראה חיצוני או תחושה. הגנטיקה הייתה שם בשקט, עד שהבדיקות חשפו אותה.

לכן שיח על בדיקות גנטיות, ייעוץ גנטי ונשאות חשוב במיוחד במשפחות שבהן התגלה שינוי גנטי. מידע כזה יכול לעזור להורים לקבל החלטות, להבין סיכונים, ולפעמים לאבחן ילדים מוקדם יותר.

אבל גם כאן חשוב להיזהר מאשמה. נשאות אינה אשמה. גנטיקה אינה מוסר. זו ביולוגיה – ולפעמים היא אכזרית.

התקווה שבטיפול גנטי

טיפול גנטי הוא אחד התחומים המסקרנים והמרגשים ביותר ברפואה המודרנית. הרעיון נשמע כמעט דמיוני: אם מחלה נגרמת בגלל גן פגום או חסר, אולי ניתן להכניס עותק תקין של הגן או לעזור לגוף לייצר את החלבון או האנזים החסר.

במחלות כמו סנפיליפו, התקווה היא שאם הטיפול יינתן מוקדם מספיק, אפשר יהיה להאט או למנוע חלק מהנזק הנוירולוגי. אבל הדרך בין רעיון מדעי לבין טיפול זמין לילדים היא ארוכה, יקרה ומלאה בבדיקות בטיחות ויעילות.

המשפחות שחיות עם המחלה נמצאות בדיוק בין שני העולמות האלה: מצד אחד, המדע מתקדם ויש תקווה. מצד שני, הילד שלהם צריך עזרה עכשיו, לא בעוד שנים.

זו אחת הטרגדיות של מחלות נדירות בעידן הרפואה המתקדמת: לפעמים הטיפול נראה קרוב מספיק כדי לקוות, אבל רחוק מספיק כדי לשבור את הלב.

“כל יום חשוב”

כאשר הורה אומר שכל יום חשוב, זו לא קלישאה. במחלה ניוונית בילדות, כל יום ללא טיפול עלול להיות יום שבו נזק נוסף מצטבר. כל המתנה לבירוקרטיה, תקציב, אישור, ניסוי או החלטה יכולה להרגיש כמו זמן שנגנב מהילד.

עבור משפחת פורסטר, התחושה הזו הפכה למאבק ציבורי. הם לא רק מנסים לגייס כסף. הם מנסים לגרום לעולם להבין שלני לא יכולה לחכות לנוחות של מערכות גדולות.

יש מחלות שבהן אפשר לומר “נעקוב ונראה.” יש מצבים שבהם זהירות ובירור הדרגתי הם הגיוניים. אבל בסנפיליפו, כאשר הנזק למוח מתקדם ואינו הפיך, ההמתנה עצמה הופכת לאויב.

ולכן ההורים שלה לא מפסיקים לדבר.

איך מדברים על סיפור כזה בלי להפוך אותו להפחדה?

חשוב מאוד לא לקחת את הסיפור של לני ולהפוך אותו לפאניקה כללית. רוב הילדים עם גבות עבות בריאים. רוב הילדים עם ריסים מלאים ושפתיים מלאות פשוט ירשו תווי פנים מהמשפחה. רוב הפעוטות שמתעוררים בלילה או סובלים מעצירות אינם חולים במחלה נדירה.

המסר אינו: “תפחדו מכל סימן קטן.”

המסר הוא: “אל תתעלמו אם יש שילוב של סימנים, נסיגה בהתפתחות, רקע גנטי, או תחושה שמשהו לא מסתדר.”

ההבדל הזה חשוב. מודעות אמורה לעזור, לא לשתק. היא אמורה לגרום להורה לשאול שאלה בזמן הנכון, לא לחיות בחרדה מכל פרט בפני הילד שלו.

מתי כדאי להתייעץ עם רופא?

אם ילד מאבד יכולות שכבר היו לו – למשל מפסיק לומר מילים שאמר בעבר, מאבד מיומנויות מוטוריות, מתקשה יותר ויותר בתקשורת, או מציג שינוי משמעותי בהתנהגות – חשוב להתייעץ עם רופא. גם עיכוב התפתחותי משמעותי, בעיות שינה קשות מאוד, דלקות חוזרות, בעיות שמיעה, קשיי אכילה, או שילוב של תסמינים לא מוסברים יכולים להצדיק בירור.

ברוב המקרים ההסבר יהיה פשוט יותר מסנפיליפו. אבל אם משהו מתמשך או מחמיר, בדיקה מקצועית יכולה להרגיע או לכוון להמשך בירור.

הורים מכירים את הילדים שלהם. לפעמים הם מרגישים שמשהו לא נכון גם לפני שיש מילים ברורות להסביר את זה. תחושת בטן לא מחליפה רופא, אבל היא בהחלט יכולה להיות סיבה לפנות אליו.

לא להאשים את ההורים

בסיפורים כאלה, תמיד יש מי ששואל בדיעבד: “איך הם לא ראו?” אבל זו שאלה לא הוגנת. אי אפשר לצפות מהורים לזהות מחלה נדירה לפי תווי פנים עדינים, במיוחד כאשר הילד נראה בריא ושמח.

הורים אינם מעבדה גנטית. הם אינם מומחים לכל מחלה נדירה בעולם. הם רואים את הילד שלהם באהבה, לא דרך רשימת תסמינים של ספר רפואי.

אם יש לקח בסיפור של לני, הוא לא שההורים היו צריכים לדעת. להפך. הוא שהמחלה הזו יכולה להסתתר היטב, ושצריך מערכות בדיקה, מודעות רפואית וגישה מהירה לאבחון כדי לעזור למשפחות בזמן.

המשפחה של לני לא פספסה משהו ברור. הם נפלו לתוך מציאות רפואית נדירה ואכזרית שאיש לא היה רוצה לפגוש.

הכאב של מחלות נדירות

מחלות נדירות מייצרות בדידות מיוחדת. כאשר ילד חולה במחלה מוכרת, יש יותר רופאים שמכירים אותה, יותר עמותות, יותר סיפורים דומים, יותר טיפולים, יותר מחקרים. כאשר מדובר במחלה נדירה מאוד, המשפחה מרגישה לעיתים כאילו היא נזרקת לעולם שאף אחד סביבם לא מבין.

הם צריכים להסביר שוב ושוב מה זה. למה זה מסוכן. למה הילד נראה בסדר אבל בעצם חולה מאוד. למה הזמן דחוף. למה הטיפול יקר. למה הם לא יכולים פשוט “לקוות לטוב”.

הבדידות הזו קשה כמעט כמו המחלה עצמה. ולכן שיתוף הסיפור ברשת יכול להיות גם דרך ליצור קהילה, למצוא משפחות אחרות, לגייס תמיכה ולהרגיש פחות לבד.

ילדה קטנה מול מערכת ענקית

הסיפור של לני הוא גם סיפור על פערים גדולים: בין מדע מתקדם לבין זמינות טיפול, בין מחלה נדירה לבין תקציבים ציבוריים, בין תקווה רפואית לבין בירוקרטיה, בין ילדה אחת לבין מערכת שלמה.

עבור מערכת הבריאות, טיפול גנטי ניסיוני הוא נושא מורכב: בטיחות, עלויות, אישורים, מחקר, יעילות, סדרי עדיפויות. עבור הורה, כל זה מתנקז לשאלה אחת: האם זה יכול להציל את הילדה שלי?

שני העולמות האלה מדברים בשפות שונות. מערכת מדברת על נתונים, תקציבים ותהליכים. הורים מדברים על ילד שמחבק אותם בבוקר.

והזמן, בינתיים, ממשיך לזוז.

מה הציבור יכול לעשות?

לא כל אחד יכול לממן טיפול יקר. לא כל אחד יכול לשנות מדיניות. אבל מודעות מתחילה בדברים קטנים: לקרוא, לשתף, להכיר את שם המחלה, לתמוך במשפחות, לא לשפוט, ולהבין שמאחורי קמפיין גיוס כספים יש לעיתים מרוץ אמיתי נגד הזמן.

לפעמים שיתוף אחד מגיע לאדם שיכול לעזור. לפעמים סיפור אחד גורם להורה אחר לזהות סימן. לפעמים מודעות ציבורית מגבירה לחץ על מערכות לקבל החלטות מהירות יותר.

המשפחה של לני מבקשת בדיוק את זה: שלא יתעלמו. שלא יניחו שזה “עוד סיפור עצוב”. שלא ייתנו למחלה הנדירה להישאר שקופה.

הילדות שמגיעה לה

לני היא עדיין פעוטה. היא אמורה לרוץ, ליפול, לצחוק, ללכלך חולצה, לבקש סיפור, להתעקש על צעצוע, לחבק בובה, להמציא מילים ולגלות את העולם.

ההורים שלה רוצים עבורה את מה שכל הורה רוצה: זמן. חיים. ילדות. עתיד. לא ניסים גדולים. רק האפשרות שהמחלה לא תיקח ממנה את כל מה שהיא עוד לא הספיקה להיות.

וזו אולי הסיבה שהסיפור הזה נוגע כל כך עמוק. כי מתחת למילים “מחלה נדירה” ו”טיפול גנטי” יש ילדה קטנה מאוד, עם גבות עבות, ריסים מלאים וחיוך שהמשפחה שלה לא מוכנה לוותר עליו.

לני פורסטר מאנגליה הייתה ילדה בת שנתיים, מלאה באנרגיה ושמחה, כאשר הוריה אמילי וגאס קיבלו אבחנה ששינתה את חייהם: סנפיליפו סוג B, מחלה גנטית נדירה וניוונית שמכונה לעיתים “דמנציה של הילדות”.

בדיעבד, היו לה כמה תווי פנים שיכולים להופיע אצל ילדים עם התסמונת, כמו גבות עבות, ריסים עבים ושפתיים מלאות. אבל בזמן אמת, ההורים לא ראו בכך סימן מדאיג – ובצדק. גם להם יש גבות עבות, ולני נראתה כמו פעוטה רגילה ובריאה.

האבחנה התגלתה בעקבות בדיקות גנטיות במשפחה, ולאחר מכן התברר שלני חולה במחלה שגורמת להצטברות חומרים רעילים בתאים ופוגעת בהדרגה במוח ובמערכת העצבים. ללא טיפול, ילדים עם המחלה עלולים לאבד יכולות כמו דיבור, הליכה, אכילה ותקשורת, ולמות בגיל צעיר.

כעת משפחתה נלחמת נגד הזמן כדי להשיג גישה לטיפול גנטי ניסיוני שעשוי לעצור או להאט את הנזק לפני שיהיה מאוחר מדי. ההורים שלה יודעים שהנזק שכבר נגרם למוח אינו תמיד הפיך, ולכן כל יום חשוב.

הסיפור של לני אינו סיבה להיבהל מכל גבה עבה אצל ילד. הוא כן תזכורת להקשיב לגוף, לשים לב לנסיגה התפתחותית או לשילוב של סימנים, ולהבין שמחלות נדירות יכולות להסתתר מאחורי מראה רגיל ושמח לחלוטין.

שתפו את הסיפור הזה כדי להעלות מודעות לתסמונת סנפיליפו ולמשפחות שנלחמות בזמן, בתקווה ובאהבה על עוד יום, עוד מילה, עוד צעד ועוד עתיד לילדים שלהן.

10 סימנים מוקדמים לדמנציה שאסור להתעלם מהם – וההרגלים שכדאי להתחיל כבר היום

כולנו שוכחים מדי פעם היכן הנחנו את המפתחות, נכנסים לחדר ולא זוכרים למה או מתקשים להיזכר בשם של אדם שפגשנו בעבר.

ברוב המקרים מדובר בשכחה רגילה לחלוטין, במיוחד בתקופות של לחץ, עייפות או חוסר שינה.

אבל כאשר בעיות הזיכרון מתחילות להפריע לחיי היומיום, מופיעות לצד שינויים בהתנהגות או גורמות לאדם להתקשות בפעולות שבעבר ביצע בקלות – ייתכן שהגוף מנסה להזהיר מפני משהו משמעותי יותר.

shutterstock

דמנציה אינה מחלה אחת, אלא שם כולל לקבוצה של מצבים הפוגעים בהדרגה בזיכרון, בחשיבה, בשפה, בשיקול הדעת וביכולת לנהל את חיי היום־יום.

היא נפוצה יותר בגיל מבוגר, אך אינה חלק טבעי או בלתי נמנע מתהליך ההזדקנות.

הנה עשרה סימנים מוקדמים שכדאי להכיר – וגם כמה הרגלים שעשויים לסייע בשמירה על בריאות המוח.

אחד האתגרים הגדולים ביותר

דמנציה מתפתחת לעיתים קרובות בצורה הדרגתית.

בתחילת הדרך השינויים יכולים להיות כה עדינים, עד שקל לייחס אותם לעייפות, ללחץ, למצב רוח ירוד או לשכחה טבעית הקשורה לגיל.

אדם עשוי להתחיל לחזור על אותן שאלות, להתבלבל בתשלום חשבונות או להתרחק מפעילויות חברתיות – והמשפחה לא תמיד מבינה שמדובר בדפוס חדש.

אבחון מוקדם אינו תמיד מוביל לריפוי, אך הוא יכול לאפשר בירור של הסיבה, התחלת טיפול מתאים, קבלת תמיכה ותכנון העתיד בזמן שהאדם עדיין מסוגל להשתתף בהחלטות הנוגעות לחייו.

1. אובדן זיכרון שמפריע לחיי היום־יום

שכחה מזדמנת היא דבר אנושי.

אבל אחד מסימני האזהרה הבולטים הוא קושי לזכור מידע חדש באופן שפוגע בתפקוד הרגיל.

האדם עשוי לשכוח שיחות שהתקיימו לפני זמן קצר, אירועים חשובים או פגישות שנקבעו. הוא עלול לשאול את אותה שאלה שוב ושוב, מבלי לזכור שכבר קיבל תשובה.

ייתכן שהוא יתחיל להסתמך יותר ויותר על פתקים, תזכורות בטלפון או בני משפחה כדי לבצע פעולות שבעבר ניהל באופן עצמאי.

ההבדל החשוב הוא בין שכחה זמנית לבין שינוי מתמשך שהולך ומחמיר.

2. קושי בתכנון ובפתרון בעיות

דמנציה יכולה להשפיע על היכולת לתכנן, להתארגן ולעקוב אחר מספר שלבים ברצף.

אדם שנהג לנהל את חשבונות הבית בלי קושי עשוי להתחיל לשכוח תשלומים, לשלם את אותו חשבון פעמיים או להתבלבל בחישובים פשוטים.

מתכון מוכר שהוא הכין במשך שנים עלול פתאום להיראות מסובך, וקבלת החלטות יומיומית עשויה לקחת הרבה יותר זמן.

טעות חד־פעמית אינה בהכרח מדאיגה. אבל כאשר אדם מתקשה שוב ושוב בפעולות מוכרות, כדאי לברר מדוע.

3. בלבול בנוגע לזמן או למקום

אנשים המתמודדים עם שינויים קוגניטיביים עשויים לאבד את תחושת הזמן.

הם עלולים להתבלבל בתאריך, בעונה או ביום בשבוע, ולא תמיד להצליח להבין כמה זמן עבר מאז אירוע מסוים.

במקרים מסוימים אדם יכול להגיע למקום מוכר ולא לזכור כיצד הגיע לשם או איך לחזור הביתה.

גם תחושת התמצאות בתוך סביבה מוכרת, כמו הבית, השכונה או מקום העבודה, עשויה להיפגע.

כולנו מתבלבלים מדי פעם ביום בשבוע – אבל בדרך כלל מצליחים להיזכר לאחר רגע. בלבול מתמשך או הליכה לאיבוד במקום מוכר מצריכים התייחסות רצינית יותר.

4. קושי בהבנת תמונות ומרחב

דמנציה אינה משפיעה רק על הזיכרון.

אצל חלק מהאנשים השינויים הראשונים מופיעים דווקא באופן שבו המוח מעבד מידע חזותי ומעריך מרחקים.

האדם עשוי להתקשות בקריאה, בזיהוי חפצים או פנים, בהבחנה בין צבעים או בהערכת המרחק בינו לבין מכונית אחרת.

שינויים כאלה עלולים להפוך פעולות כמו נהיגה, ירידה במדרגות או מזיגת משקה למסוכנות יותר.

כמובן, בעיות ראייה יכולות לנבוע גם מקטרקט או ממחלות עיניים. לכן חשוב לעבור בדיקה ולא להניח שהגורם הוא בהכרח דמנציה.

5. קושי למצוא מילים או לנהל שיחה

כולנו נתקעים לפעמים באמצע משפט ומתקשים למצוא את המילה המדויקת.

אבל כאשר הבעיה חוזרת לעיתים קרובות, האדם עשוי להתקשות להשתתף בשיחה, לעצור באמצע משפט ולא לדעת כיצד להמשיך או לחזור על עצמו מספר פעמים.

הוא עשוי להשתמש בשם שגוי לחפץ מוכר – למשל לקרוא לשעון “הדבר שמראה את השעה” – משום שאינו מצליח להיזכר במילה.

גם מעקב אחר שיחה עם כמה משתתפים יכול להפוך למתיש ומבלבל.

אם אדם שהיה בעבר תקשורתי מתחיל להימנע משיחות משום שקשה לו לעקוב אחריהן, כדאי לשים לב לשינוי.

6. הנחת חפצים במקומות חריגים

אובדן מפתחות או משקפיים אינו דבר יוצא דופן.

בדרך כלל אנחנו מסוגלים לחזור על הצעדים שלנו ולנסות להיזכר היכן השתמשנו בחפץ לאחרונה.

אצל אדם עם דמנציה, חפצים עשויים להופיע במקומות חסרי היגיון: מפתחות בתוך המקרר, ארנק בארון האמבטיה או שלט הטלוויזיה בתוך מגירה במטבח.

האדם עלול לא להיות מסוגל לשחזר את צעדיו כדי למצוא את החפץ, ולעיתים אפילו להאשים אנשים אחרים בגנבה.

כאשר ההתנהגות הזאת חוזרת על עצמה ונעשית קיצונית יותר, היא עשויה להיות סימן אזהרה.

7. ירידה בשיקול הדעת

דמנציה יכולה לפגוע ביכולת להעריך סיכונים ולקבל החלטות בטוחות.

אדם שהיה זהיר בענייני כספים עלול למסור סכומי כסף גדולים לאנשים זרים, ליפול שוב ושוב קורבן להונאות או לבצע רכישות חריגות.

ייתכן שהוא יתחיל להזניח את ההיגיינה האישית, ללבוש בגדים שאינם מתאימים למזג האוויר או להתקשות לזהות מצבים מסוכנים.

כולנו מקבלים לפעמים החלטה גרועה. ההבדל הוא כאשר שיקול הדעת משתנה באופן ברור ביחס להתנהגות הקודמת של האדם.

8. התרחקות מפעילויות חברתיות

אדם בשלבים מוקדמים של דמנציה עשוי להתחיל לוותר על תחביבים, מפגשים משפחתיים או פעילויות שנהג ליהנות מהן.

לפעמים הסיבה אינה חוסר עניין, אלא הקושי לעקוב אחר שיחות, לזכור את כללי המשחק או לבצע פעילות שבעבר הייתה טבעית עבורו.

הוא עשוי להרגיש מבוכה, תסכול או חשש שאנשים אחרים יבחינו בשינוי.

התרחקות חברתית יכולה להיות קשורה גם לדיכאון, לחרדה, לבעיות שמיעה או למצבים רפואיים אחרים. אבל אם מדובר בשינוי חדש ומתמשך, מומלץ לבדוק אותו.

9. שינויים במצב הרוח ובאישיות

דמנציה עשויה לשנות את האופן שבו אדם מגיב לסביבתו ומווסת את רגשותיו.

אדם רגוע וחברותי עשוי להפוך לחשדן, מפוחד, עצבני או חסר סבלנות. אחרים עלולים להיראות אדישים, מדוכאים או חסרי יוזמה.

ייתכנו גם שינויים מהירים במצב הרוח, תגובות חריפות למצבים קטנים או חוסר נוחות במקומות שאינם מוכרים.

שינוי אישיותי אינו תמיד מעיד על דמנציה. תרופות, כאבים, דיכאון, זיהומים ובעיות רפואיות נוספות יכולים להשפיע על ההתנהגות.

עם זאת, שינוי חד או הולך ומחמיר מצדיק פנייה לרופא.

10. קושי לעקוב אחר שיחות ומחשבות

שיחה רגילה עשויה להפוך למשימה מתישה עבור אדם המפתח דמנציה.

הוא עלול לאבד את רצף הדברים, להתקשות להבין שאלה פשוטה או להזדקק לזמן ארוך מהרגיל כדי לענות.

כאשר כמה אנשים מדברים בו־זמנית, הבלבול יכול להיות גדול עוד יותר.

האדם עשוי לשנות נושא באמצע משפט, לענות תשובה שאינה קשורה לשאלה או להיראות כאילו הוא כבר אינו מצליח לעקוב אחר המתרחש.

לא מדובר בהכרח בבעיה בשמיעה. לעיתים הקושי נמצא באופן שבו המוח מעבד ושומר את המידע.

מה נחשב להזדקנות רגילה – ומה דורש בדיקה?

שכחה קלה אינה בהכרח דמנציה.

שינוי רגיל הקשור לגיל יכול להיות שכחת שם ולאחר מכן היזכרות בו, טעות חד־פעמית בתשלום חשבון או בלבול ביום בשבוע שמתבהר לאחר כמה דקות.

סימן מדאיג יותר הוא כאשר האדם אינו מצליח להיזכר במידע גם לאחר זמן, חוזר על אותה שאלה, מתקשה לנהל משימות יומיומיות או מאבד עצמאות.

גם הופעה של סימן אחד אינה מוכיחה שיש דמנציה. בעיות זיכרון יכולות להיגרם ממחסור בוויטמין B12, מתרופות, מדיכאון, מבעיות בבלוטת התריס, מהפרעות שינה וממצבים רפואיים נוספים שחלקם ניתנים לטיפול.

לכן חשוב לעבור בירור מקצועי במקום לנסות לאבחן את המצב לבד.

מדוע אבחון מוקדם חשוב כל כך?

אבחון בשלב מוקדם עשוי לאפשר לרופאים לזהות מצבים הפיכים או להציע טיפולים שיכולים לסייע בניהול התסמינים.

הוא מאפשר לאדם ולמשפחתו לקבל החלטות בנוגע לטיפול, למגורים, לכספים ולתמיכה עתידית בזמן שהוא עדיין מסוגל להשתתף בתהליך.

בנוסף, ניתן להתחבר לשירותי תמיכה, להתאים את הבית כדי שיהיה בטוח יותר וללמוד כיצד להתמודד עם השינויים הצפויים.

המסר אינו להיכנס לפאניקה בכל פעם ששוכחים משהו – אלא לא להתעלם משינוי מתמשך שמפריע לחיים.

ההרגלים שכדאי להתחיל כבר היום

אין פעולה אחת שיכולה להבטיח שאדם לעולם לא יפתח דמנציה.

הגיל, הגנטיקה ומחלות מסוימות אינם נמצאים בשליטתנו. אבל ישנם גורמים הקשורים לאורח החיים ולבריאות הכללית שאפשר להשפיע עליהם.

שמירה על בריאות הלב וכלי הדם חשובה גם למוח, משום שהמוח תלוי באספקת דם וחמצן תקינה.

1. הפסיקו לעשן

העישון פוגע בכלי הדם, מגביר את הסיכון לשבץ ומקושר לסיכון מוגבר לירידה קוגניטיבית ולדמנציה.

הפסקת עישון מועילה לבריאות כמעט בכל גיל, גם לאחר שנים של עישון.

מי שמתקשה להפסיק יכול לפנות לרופא או לתוכנית גמילה במקום לנסות להתמודד עם התהליך לבד.

2. בדקו את רמת ויטמין B12

מחסור בוויטמין B12 יכול לגרום לעייפות, לחולשה, לנימול, לבלבול ולבעיות זיכרון.

המחסור נפוץ יותר בקרב מבוגרים, טבעונים, צמחונים ואנשים הסובלים מבעיות ספיגה או נוטלים תרופות מסוימות.

אין צורך לקחת תוסף ללא סיבה. בדיקת דם פשוטה יכולה לקבוע אם קיים מחסור, ורופא יכול להמליץ על תזונה או טיפול מתאים.

3. הישארו פעילים מבחינה גופנית

פעילות גופנית תומכת בבריאות הלב, בכלי הדם, בשינה ובמצב הרוח – כולם קשורים גם לבריאות המוח.

הליכה, שחייה, רכיבה על אופניים, ריקוד ואימוני כוח יכולים להיות אפשרויות טובות, בהתאם למצב הבריאותי.

אין צורך להתחיל באימון קיצוני. גם תנועה יומיומית קבועה עדיפה על ישיבה ממושכת.

מי שסובל ממחלה כרונית או לא התאמן זמן רב צריך להתייעץ עם רופא לפני התחלת תוכנית חדשה.

4. בדקו אם חסר לכם ויטמין D

רמות נמוכות של ויטמין D נקשרו במחקרים לסיכון גבוה יותר לבעיות בריאות שונות, ובהן ירידה קוגניטיבית.

עם זאת, נטילת תוסף אינה מבטיחה למנוע דמנציה, וכמויות גבוהות מדי עלולות להזיק.

חשיפה מתונה לשמש, תזונה מתאימה ובדיקת דם לפי המלצת רופא הן דרכים בטוחות יותר להבין אם יש צורך בטיפול.

5. שתו קפה במתינות

מספר מחקרים מצאו קשר אפשרי בין צריכה מתונה של קפה לבין סיכון נמוך יותר לירידה קוגניטיבית, אך אין הוכחה שקפה מונע דמנציה.

קפאין יכול גם לפגוע בשינה, להגביר חרדה ולגרום לדפיקות לב אצל אנשים מסוימים.

מי שנהנה מקפה אינו חייב לוותר עליו, אך אין סיבה להתחיל לשתות אותו כטיפול מונע. הכמות וההשפעה משתנות מאדם לאדם.

6. הגנו על הראש

פגיעות ראש, במיוחד כאשר הן חוזרות על עצמן, עשויות להגדיל את הסיכון לבעיות קוגניטיביות בהמשך החיים.

חבישת קסדה בזמן רכיבה על אופניים, עבודה מסוכנת או פעילות ספורטיבית יכולה להפחית את הסיכון לפגיעה חמורה.

חשוב גם למנוע נפילות בבית באמצעות תאורה טובה, הסרת מכשולים וטיפול בבעיות ראייה ושיווי משקל.

7. הגבילו את צריכת האלכוהול

צריכה מופרזת של אלכוהול עלולה לפגוע ישירות במוח ולהעלות את הסיכון ללחץ דם גבוה, לשבץ ולפגיעות ראש.

לכן מומלץ להפחית ככל האפשר צריכה כבדה ולהימנע משתייה מסוכנת.

מי שמתקשה לשלוט בכמות האלכוהול צריך לפנות לעזרה רפואית ולא להפסיק בפתאומיות ללא ייעוץ אם קיימת תלות.

8. הפעילו את המוח ושמרו על קשרים חברתיים

קריאה, לימוד שפה, נגינה, פתרון תשבצים ורכישת מיומנות חדשה יכולים לאתגר את המוח ולשמור על מעורבות.

גם קשרים חברתיים חשובים. שיחה, מפגש עם חברים, התנדבות ופעילות קבוצתית מסייעים להפחית בדידות ולשמור על גירוי רגשי ומחשבתי.

אין משחק או תשבץ שמבטיחים למנוע דמנציה, אך חיים פעילים ומעורבים יכולים לתרום לבריאות הכללית ולאיכות החיים.

9. תנו עדיפות לשינה ולהפחתת מתח

חוסר שינה מתמשך יכול לפגוע בזיכרון, בריכוז ובמצב הרוח – גם אצל אנשים שאינם סובלים מדמנציה.

מומלץ לשמור על שעות שינה קבועות, להפחית מסכים לפני השינה ולטפל בנחירות חזקות או בהפסקות נשימה ליליות.

גם מתח כרוני עלול להשפיע על השינה ועל יכולת הריכוז. פעילות גופנית, זמן בטבע, תרגילי נשימה ושיחה עם אדם קרוב יכולים לעזור.

כאשר חרדה או מתח פוגעים בתפקוד, כדאי לפנות לאיש מקצוע.

אל תתעלמו משינוי פתאומי

דמנציה מתפתחת בדרך כלל בהדרגה.

בלבול שמופיע לפתע בתוך שעות או ימים אינו אופייני להתפתחות רגילה של דמנציה ועלול להיגרם מזיהום, מתרופה, מהתייבשות, מירידה ברמת הסוכר או משבץ מוחי.

שינוי חד בזיכרון, בדיבור, בהתמצאות או בהתנהגות מחייב פנייה רפואית מהירה – במיוחד אם הוא מלווה בחולשה בצד אחד, בצניחת פנים, בקושי בדיבור או בכאב ראש חריג.

הגוף והמוח עשויים להזהיר הרבה לפני האבחון

אדם לא חייב להציג את כל עשרת הסימנים כדי שתהיה סיבה לפנות לבדיקה.

לפעמים בן משפחה מבחין בשינוי עוד לפני שהאדם עצמו מודע לו. במקרים אחרים, האדם מרגיש שמשהו השתנה אך חושש לדבר על כך.

שיחה רגועה, מכבדת וללא האשמות יכולה להיות הצעד הראשון.

אבחון מוקדם אינו מוחק את הקושי, אבל הוא מעניק זמן, אפשרויות ותמיכה – ולעיתים מגלה שמקור התסמינים הוא מצב אחר שניתן לטפל בו.

הקשיבו לשינויים, שמרו על המוח כפי שאתם שומרים על הלב ואל תחששו לבקש עזרה.

שתפו את המידע הזה עם בני משפחה וחברים. ייתכן שמישהו הקרוב אליכם זקוק לתזכורת שהשינויים שהוא חווה אינם משהו שעליו להתמודד איתו לבד.

אם חד־הורית בת 48 אובחנה עם אלצהיימר, ועכשיו היא חושפת את הסימן הראשון המפחיד שזיהתה

עבור רבים, אלצהיימר מתקשר כמעט באופן אוטומטי לגיל מבוגר מאוד. אבל יש מקרים שבהם המחלה מופיעה הרבה קודם – באמצע החיים, כשעדיין עובדים במשרה מלאה, מגדלים ילדים ומנהלים שגרה עמוסה. כך קרה לרבקה לונה, אם חד־הורית בת 48, שקיבלה אבחנה של אלצהיימר מוקדם והחליטה לדבר על זה בפומבי, כדי שאנשים יבינו איך זה יכול להתחיל ואיך זה מרגיש מבפנים.

היא מספרת שהחיים שלה היו מלאים: עבודה, הורות, אחריות, קצב מהיר. דווקא בגלל זה, כשהתסמינים הראשונים הופיעו, היא לא מיד חשבה על משהו רציני. בתחילת הדרך קל מאוד לייחס שכחה ללחץ, עומס או חוסר שינה – אבל אצלה זה התחיל להרגיש אחרת.

כשהסימנים הראשונים הופיעו

הרגע הראשון שהדליק אצלה נורה אדומה קרה במקום הכי שגרתי: מול המחשב בעבודה. רבקה התיישבה לבוקר עבודה רגיל, פתחה את המחשב, ופתאום חוותה תחושה של “כלום”. היא הסתכלה על המסך ולא ידעה מה לעשות, מאיפה להתחיל, מה אמור להגיע קודם. פעולות שהיו אמורות להיות אוטומטיות הפכו לריקות מתוכן. היא תיארה תחושה של בלבול עמוק, כאילו מישהו מחק את “מפת הדרך” שהמוח משתמש בה כדי לבצע משימות מוכרות.

בהתחלה היא ניסתה להסביר לעצמה שזה לחץ תקופתי. היא אמרה לעצמה שזה יכול לקרות לכל אחד. אבל התחושה הזו לא נעלמה, והיא חזרה בצורות שונות, עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנה.

“רק לחץ”? כשהשכחה כבר לא נראתה תמימה

ככל שהזמן עבר, רגעי השכחה והבלבול התחילו להופיע גם מחוץ למסגרת העבודה. רבקה הבינה שהיא לא רק מתעייפת או “מפוזרת”, אלא חווה שינוי שמפריע לתפקוד. היא ניסתה להמשיך כרגיל, אבל הפער בין מי שהיא הייתה לבין מה שהיא מצליחה לעשות בפועל הלך וגדל.

במבט לאחור היא מתארת את זה כתקופה שבה הכול התחיל להרגיש לא יציב: לפעמים היא ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות, ולפעמים הכול נעלם בשנייה, כאילו המוח מחפש קובץ ולא מוצא אותו.

הרגע שבו זה הפך למסוכן בבית

אחד האירועים שהכי הפחידו אותה התרחש בזמן בישול. היא הכינה ביצה על הכיריים, ואז יצאה מהבית, ושכחה לגמרי שהאש דולקת ושיש סיר על הגז. היא הלכה לעיר, ורק אחרי זמן מה פתאום נזכרה במה שעשתה. היא מיהרה לחזור ומצאה עשן בבית. מבחינתה, זו הייתה נקודת מפנה: השכחה כבר לא הייתה “מטרד”, אלא משהו שעלול להסתיים באסון.

כאם שמנהלת בית, היא הבינה שהסיכון הוא לא רק לה, אלא לכל מי שסביבה. והיא גם הבינה שהגיע הזמן לבדוק ברצינות מה קורה.

האבחנה ששינתה הכול

לאחר תהליך של בדיקות והערכה רפואית, רבקה קיבלה אבחנה של אלצהיימר מוקדם, מצב נדיר יחסית שמופיע לפני גיל 65 ולעיתים כבר בשנות ה־40 או ה־50. האבחנה הזו הגיעה בשלב שבו רוב האנשים לא מצפים לשמוע את המילה “דמנציה”, והיא מתארת את הרגע הזה כטלטלה: מצד אחד, יש שם לתופעה. מצד שני, יש גם פחד גדול מהעתיד ומההתקדמות הצפויה של המחלה.

למה היא בחרה לדבר על זה בקול

רבקה החליטה לשתף את הסיפור שלה בפומבי דרך סרטונים ופוסטים אישיים. היא אומרת שהיא רוצה שאנשים יבינו שהמחלה לא תמיד מתחילה כמו בסרטים, ושלעיתים הסימן הראשון הוא בלבול חריג במטלות מוכרות, תחושת “ניתוק” מהשגרה וקושי לבצע פעולות שהיו קלות בעבר.

היא גם מדברת בכנות על הצד הכלכלי והמשפחתי: כאם חד־הורית, היא מבינה שעם הזמן ייתכן שלא תוכל לעבוד או לנהל חיים עצמאיים, והיא מנסה להיערך מראש, כדי לדאוג לילדיה בתקופה הלא פשוטה שמחכה בהמשך.

המסר שלה למשפחה ולחברים

אחד המסרים החזקים שלה מופנה לאנשים שמלווים חולה: היא מבקשת שלא “יבחנו” אותה כל הזמן. לא להפוך שיחה למשחק זיכרון, לא לשאול שוב ושוב שאלות שמלחיצות ומביכות, אלא להיות סבלניים. להזכיר בעדינות, לתמוך, להישאר נוכחים. מבחינתה, אהבה פשוטה ותחושת ביטחון חשובות לא פחות מכל דבר אחר.

מילה חשובה לסיום

שכחה וירידה בריכוז יכולות להיגרם גם מלחץ, בעיות שינה, חרדה, דיכאון, עומס או גורמים רפואיים שונים. אבל אם יש שינוי עקבי בתפקוד, במיוחד אם הוא מוביל למצבים מסוכנים בבית או פוגע בעבודה – חשוב לפנות לבדיקה ולא להישאר עם זה לבד.

9 הרגלים שאתם חייבים להתחיל היום כדי למנוע אלצהיימר ודמנציה לפני שיהיה מאוחר מדי

לפי ארגון האלצהיימר האמריקאי, יותר מ 5 מיליון אמריקנים סובלים מאלצהיימר.

ויש אומנם תרופות שיכולות להפחית את התסמינים במידה כזו או אחרת, תרופה למחלה עדיין אין.

הנה 9 הרגלים שעליכם להימנע מהם על מנת לשמור על המוח שלכם מפני אלצהיימר ודמנציה.

1. הפסיקו לעשן

עישון פוגע בחלקים רבים של הגוף, כולל המוח. מחקרים הראו שהסיכון לחלות באלצהיימר גדל ב 45% אם אתם מעשנים, לעומת אנשים שלא מעשנים.

עוד סיבה לזרוק את הסיגריות לפח.

2. הגדילו את צריכת ויטמין B12

ויטמין B יכול להגן מפני דמנציה. לפי מחקר שנערך במכון לרפואה בפינלנד, רמות גבוהות של ויטמין B12 מפחיתות את הסיכון לאלצהיימר ודמנציה בגיל מבוגר.

באופן כללי, ככל שאתם מזדקנים, אתם סובלים ממחסור ב B12, כך שחשוב בהחלט להגביר את הצריכה שלו. מקורות טובים ל B12 הם ביצים, בשר, דגים ופירות ים.

3. תהיו יותר פעילים

נסו להתאמן באופן קבוע – זה עוזר לזרימת הדם בכל הגוף, וכדי למנוע בעיות כרוניות, מומלץ להתאמן לפחות חצי שעה בכל יום.

מומלץ גם לבדוק את לחץ הדם באופן קבוע. אם אתם בגיל העמידה עם כולסטרול גבוה, אתם באופן אוטומטי בקבוצת סיכון גדולה יותר לחלות בדמנציה.

4. הגבירו את צריכת ויטמין D

יש קשר ישיר בין מחסור בויטמין D לאלצהיימר ודמנציה.

מחקר גדול שנערך בארצות הברית לפני מספר שנים הראה שמחסור בויטמין D העלה את הסיכון לחלות באלצהיימר ב 125%. "אני חושבת שויטמין D הוא חלק חשוב בפאזל כדי למנוע אלצהיימר", אמרה החוקרת מיה קיויפלטו.

לכן נסו להיות בשמש כמה שיותר, ובחודשי החורף, תשקלו לקחת תוספי ויטמין D.

5. שתו קפה

האם אתם שתייני קפה? מעולה – מכיוון שהוא יכול לשמור על המוח שלכם.

קפה הוא נוגד חמצון עוצמתי עשיר במגנזיום. זה אומר שהוא יכול להפחית את הסיכון לאלצהיימר בכ 50%. מחקר מאיטליה משנת 2015 טוען שכוס קפה אחת ביום בהחלט מספיקה.

6. שמרו על הראש

יש קשר ישיר בין מכות בראש לדמנציה. מחקר מארצות הברית מציין שפגיעות מוח מעלות את הסיכון לאלצהיימר ודמנציה.

לכן חשוב לחבוש קסדה כאשר אתם רוכבים על אופניים, או בכל פעילות בעלת סיכון לפגיעה בראש.

7. שתו פחות אלכוהול

שתיית מופרזת של אלכוהול מעלה את הסיכון לדמנציה.

למרות שישנם מחקרים הקובעים שכוס יין אחת ביום יכולה למנוע מוות כתוצאה מאלצהיימר, צריכה גבוהה של אלכוהול עושה בדיוק ההיפך.

8. תרגילים למוח הם דבר מצוין

יש להתייחס למוח כמו אל שריר, צריך לשמור עליו בכושר בעזרת אימונים.

לכן, חשוב לעשות פעילות שתגרה את המוח, אם זה קריאה או תשבצים, או כל דבר אחר. אל תפחדו לנסות דברים חדשים – וזה בגלל שכאשר אתם מנסים משהו חדש, המוח נאלץ להתאמץ יותר ובתמורה התפקוד שלו משתפר.

9. וודאו שאתם נחים הרבה

במחקרים שנערכו לאחרונה, החוקרים מצאו קשר ישיר בין לחץ לדמנציה. אך לחץ הוא משהו שנמדד בצורה שונה בין אדם לאדם. לכן קשה לדעת איך בדיוק זה משפיע על התפתחות האלצהיימר.

מה שאנו כן יודעים זה ששינה היא חשובה מאוד למוח. חוסר בשינה יכול להוביל לדמנציה, כך לפי המחקר השבדי הזה, גברים הסובלים מבעיות שינה נמצאים בסיכון גבוה יותר.

שתפו את המידע החשוב הזה עם החברים והמשפחה שלכם!

הזיכרון חזר לאמא עם אלצהיימר מתקדם – אחרי שבנה האכיל אותה מדי יום 2 מזונות שכיחים

לפני שלוש שנים, מארק האצר הבין שאמו בת ה 82, סילביה, מראה סימנים מוקדם לדמנציה.

זה הגיע למצב בו הוא נאלץ לקחת אותה לבית החולים כאשר היא היוותה סכנה לעצמה.

המחלה החמירה כל כך שסילביה כבר לא זיהתה את הבן שלה ובשלב מסוים האשימה את האחיות שהן מנסות לחטוף אותה.

אך לפי העיתון הבריטי Manchester Evening News, היא אכלה תפריט ספציפי ומיוחד במשך כמה חודשים והצליחה להחזיר לעצמה את הזיכרון.

אולי, רק אולי, יכולה להיות כאן פריצת דרך במאבק נגד דמנציה.

אביו של מארק האצר נפטר מהתקף לב ב 1987, אז כאשר אמו בת ה 82 החלה לראות סימנים של דמנציה, הוא דאג שבקרוב הוא יאבד את שני ההורים שלו.

אמא סילביה קיבלה תרופות מרשם עבור המחלה שלה, אבל מארק לא הכריח אותה לקחת אותם. במקום, הוא הכין לה תפריט מיוחד שנועד להילחם במחלה, שמהר מאוד התפתחה לשלב מתקדם.

אחרי מחקר רב שערך בעצמו בעזרת האינטרנט, מארק גילה שדמנציה פחות שכיחה במדינות באזור הים התיכון. הוא היה משוכנע שחייבת להיות לכך סיבה, שזה לא יכול להיות רק צירוף מקרים.

תפריט ים תיכוני נלחם בדמנציה?

הוא לא חשב שזה האוויר או החום – הוא חשב על משהו אחר לגמרי.

הוא ניסה לתת לאמא שלו מאכלים שבדרך כלל אוכלים במדינות הים התיכון.

"כולם יודעים על דגים, אבל ישנם גם אוכמניות, תותים, אגוזי ברזיל ואגוזי מלך – שמסתבר שנראים כמו מוח כדי לתת לנו סימן שהם טובים למוח שלנו", אמר מארק.

סילביה גם החלה לצרוך ברוקולי, שיבולת שועל, בטטות, תה ירוק ושוקולד מריר.

אחרי כמה חודשים של דיאטה קפדנית, הזיכרון שלה לאט לאט החל לחזור אליה. זה היה מהפך מדהים.

"זה לא היה נס שקרה בלילה אחד, אבל אחרי כמה חודשים היא החלה לזכור דברים כמו ימי הולדת והחלה לחזור לעצמה, יותר מודעת, יותר מתערבת", אמר מארק.

"אנשים חושבים שברגע שמקבלים את האבחנה החיים נגמרים. יהיו ימים טובים ורעים, אבל זה לא צריך להיות הסוף".

ארגון מחלת האלצהיימר בבריטניה מחויב לדיאטה ששינה את סילביה. אנשים הראו את התמיכה שלהם ושיתפו מתכונים, תרגילים ומרכיבים בבלוגים.

"זה מדהים לראות איך סילביה, יחד עם מארק, נקטה בצעדים כדיד ליצור תכנית אישית שעובדת כל כך טוב במלחמה נגד הדמנציה", אמרה סו קלארק מהארגון.

היא המשיכה, "אין תרופה או דרך למנוע דמנציה, אבל עם תרגילים קלים, תפריט בריא ואימונים קוגנטיביים, אתם יכולים לעזור לנהל את המחלה בצורה יעילה יותר".

דוקטור דאג בראון, ראש מחלקת המחקר בארגון האלצהיימר, אמר שהם עדיין מחכים ל'ראיות' ממחקרים מדעיים גדולים לפני שהם יוכלו לומר בביטחון ששינוי התפריט יכול להפחית את הסיכון לדמנציה ובאיזו רמה.

"אבל אכילת תפריט בריא ומאוזן יכול להפחית את הסיכון למחלות לב, סרטן ושבץ, אז סביר להניח שאכילה בריאה היא דרך טובה לטפל גם במוח שלכם", אמר בראון.

"עשיתי את זה בשביל אמא שלי – היא חולה והיא עשתה את כל העבודה הקשה – אבל אם מה שהשגנו יכול לעזור גם לאחרים זה יהיה נפלא", אמר מארק.

לכבוד התגלית המהפכנית הפוטנציאלית של סילביה ומארק, סילביה בת ה 82 הוזמנה למסיבת הקיץ השנתית של המלכה אליזבת'.

איזה מדהים!

שתפו את הסיפור כדי שגם החברים והמשפחה שלכם ידעו על זה! יחד נוכל לנצח את זה!