אחח…אין כמו היום הראשון בבית הספר. ההתרגשות של לעלות לכיתה א', מתלבשים יפה, ההורים מתרגשים, ואתם כבר לא יכולים לחכות להכיר את החברים החדשים שלכם לכיתה.
אבל ככל שהשנים עוברות, אתם רק רוצים לסיים עם זה כבר. כבר נמאס לכם ללכת לבית הספר ואתם רוצים להתחיל את החיים החדשים שלכם כאנשים בוגרים ועצמאיים.
החבר'ה ב Bored Panda אספו את התמונות האדירות האלה של סטודנטים, תמונות שתועדו בשני ימים חשובים ביותר – היום הראשון ואחרון של בית הספר.
זוכרים איך אתם נראיתם בימים האלה?
מאות ערים, כבישים מהירים, ומיליוני מכוניות דוחקים הצידה את הטבע. ומי סובל הכי הרבה מהמציאות הטכנולוגית? אחינו ואחיותינו עם ארבע הרגליים. אבל אדיבות היא תכונה ייחודית: היא יכולה לגבור על פני כל מכשול.
אנחנו שמחים לשתף איתכם דוגמאות להמצאות מודרניות שנוצרו במיוחד עבור בעלי חיים.
הגשר מעל הכביש המהיר נועד כדי להבטיח מעבר בטוח עבור חיות הבר בפארק הלאומי באנף.
מתקני ההאכלה מעוצבים בצבע אדום בכוונה: הם מושכים את הציפורים לצוף. כך אנשים מטפלים ביונקי הדבש בקוסטה ריקה, ג'ורג'יה ומקומות נוספים.
מנהרה מיוחדת נבנתה על ידי חברת רכבות יפנית עבור צבים, כדי להבטיח שהם יעברו את המסילה בשלום
חברת London Fieldworks הקימה פרויקט סביבתי נפלא על ידי בניית בתים ייחודיים עבור ציפורים. בזכות הידיים המדהימות של ברוס גילכריסט וג'ו ג'ואלסון, אנחנו יכולים לצפות עכשיו במלונות עבור ציפורים בפארקים ברחבי לונדון.
חיות היער יכולות עכשיו לעבור בבטחה את הכביש דרך המנהרה הזו.
בתמונה למעלה אתם יכולים לראות איך מכונה אוטומטית של החברה טורקית Pugedon מוציאה אוכל לבעלי חיים משוטטים בסין. כדי להוציא 20 גרם אוכל לכלב, אתם צריכים להכניס בקבוק פלסטיק אחד.
שדה תעופה לציפורים הוא אחד השלטים שהופיעו בוילנה במהלך פרויקט בשם 'שלטי כביש קטנים'. הפרויקט הזה מזכיר לאנשים שהם לא היחידים שגרים בעיר.
זה אחד המבנים שנבנו כדי לתמוך בנדידה של מיליוני הסרטנים האדומים בכריסמס איילנד
במהלך פרויקט סביבתי בליטא, נוצרו מעברי חצייה עבור קיפודים – תזכורת לכל הנהגים שעוברים במקום.
זו בריכת שחייה באורך 65 מטר, שנבנתה במיוחד עבור הפילים בספארי למרגלות הר פוג'י.
חוות קבודל נבנתה על פני שטח של 10 דונם על ידי קרייג גראנט, בשנת 2003, בפלורידה. יחד עם העיר המיניאטורית הוא מאכלס כ 500 חתולים מאושרים.
ארגון בשם Canal & River Trust מטפל ודואג לנהרות באנגליה ו-וויילס, ואנשי הארגון יצרו מדרכות לאורך הנהרות עבור הברווזים. קו ההפרדה הלבן וציורי הברווזים מזכירים לאנשים לדאוג לטבע.
סניף איקאה בגרמניה יצר את 'חניות' הכלבים הללו על מנת שבעלי הכלבים לא יצטרכו להשאיר אותם בתוך הרכב.
הסיפור הזה הוא אחד המתוקים שאי פעם שמענו.
האיש הזה רצה לגדל צמחים בגינה שלו, אז הוא קנה מעדר, כפפות ושק של אדמה. כאשר פתח את שק האדמה, משהו לא צפוי התגלה לנגד עיניו: גור. וליתר דיוק, גור של סנאי!
האיש קרא ליתום הקטן 'זיפ'. בקושי בחיים, האיש החליט לאמץ את הגור הקטן ולגדל אותו.
שבועיים לאחר מכן, הבחור הקטן החל להיראות כמו סנאי. אבל זיפ היה עדיין חלש מאוד והיה צריך להתנהג לידו בעדינות.
אחרי שלושה שבועות, הזנב שלו עדיין לא היה פרוותי, אבל הפרווה כבר החלה לצמוח עליו. בכל יום שעבר, התינוק הקטן נהיה חזק ופעיל יותר ויותר.
אחרי כחודש העיניים שלו נפתחו. הוא לא הדבר הכי חמוד שראיתם?
אחרי שישה שבועות, הוא החל להיתלות בחמידות על אבא שלו. אבל הוא עדיין לא היה חזק מספיק כדי להישען על שתי רגליו.
בינתיים זיפ הפך להרפתקן, שהוא חווה דברים שסנאים רגילים מעולם לא זכו לחוות
ויש לו תאבון בריא
הדבר שזיפ הכי אוהב לאכול זה לא אגוזים, למרבה ההפתעה. אלא אוכמניות
זיפ כבר זז לבדו, ופיתח אישיות נפלאה. לעולם אין לדעת איפה תמצאו סנאי…
ריימונדו ארודה סובריניו חי באנונימיות במשך 35 שנים, הוא היה בסך הכל פרצוף נוסף מאלפי האנשים שיוצרים את קהילת ההומלסים של ברזיל.
בכל יום, הוא השתמש בכל נייר שיכל למצוא והוציא החוצה את כישוריו בתור משורר ופילוסוף. הוא ישב באותה הנקודה בכל יום, ה'אי' שלו, כפי שהוא קרא לזה, ובכל יום אנשים חלפו על פניו ללא התייחסות. עובר העולם, הוא היה בסך הכל הומלס זקן ומלוכלך שתופס מקום ברחוב.
בחלומות הכי מטורפים שלו, הוא חלם שאולי יום אחד יזכרו את המילים שלו, אולי הם יפורסמו, אבל עמוק בפנים הוא ידע שסביר להניח שאף אחד לעולם לא יקרא אותם. ואז, יום אחד, באביב 2011, משהו קרה ששינה את חייו לנצח.
אישה צעירה בשם שאלה מונטיירו הבחינה בו והתיידדה איתו. בכל יום היא עצרה לידו, דיברה איתו, ויום אחד ריימונדו נתן לה את השירים שלו. היא החליטה לפתוח עבורו עמוד פייסבוק כדי שהשירים שלו ישותפו עם אחרים. מה שקרה אחר היה הוא לא פחות מנס. צפו בסרטון למטה כדי לצפות בסיפור המדהים.
אתמול בלילה קניתי חמנייה כדי לשים על השמשה של מישהי שאני מחבב. אחרי שחשבתי על זה החלטתי לא לעשות זאת מכיוון שהיינו רק בדייט אחד, אתמול בלילה. לא רציתי להיראות נואש, נכון? בכל מקרה, לקחתי איתי את הפרח כשיצאתי מהבית היום בבוקר כשהכוונה הייתה לתת אותו למישהו בדרך לעבודה כדי שהוא לא ימות לבד. מה שקרה לאחר מכן שינה את חיי בדרכים שאני לא יודע אפילו איך לתאר.
בזמן שישבתי ושתיתי את קפה הבוקר שלי בבית הקפה (שבדרך כלל אני לוקח 'טו גו' ), ראיתי אישה קוראת משהו עם דמעות בעיניים ומהר מאוד הורידה מטה את הפנים החיוורות שלה. הרגשתי כאילו היה מגנט בחמנייה שמשך אותה אליה, בגלל שידעתי באותו הרגע שהיא זאת שאתן לה את החמנייה; היא הייתה זאת שהייתי צריך לתת לה את הפרח.
כשניגשתי לשולחן שלה אמרתי, "היי, סלחי לי. יש לי את החמנייה הזו שקיוויתי לתת למישהי מיוחדת אבל זה לא הסתדר, אבל אני יכול להרגיש שגם את מיוחדת, אז אני רוצה לתת לך אותה".
לפני שהספקתי לתת לה את הפרח, האישה הזרה הזו קפצה אל תוך הידיים שלי כשהדמעות לא מפסיקות לזרום, והיא הייתה מלאה במילות תודה, כאילו הייתי מישהו שהיא פעם אהבה, ואיבדה. מה שהיא אמרה אחר כך אני עדיין מנסה לקלוט.
היא בכתה בגלל שהארוס שלה נפטר לפני שבוע, חודש בלבד לפני שהם היו אמורים להתחתן. בדייט הראשון שלהם הוא הביא לה חמנייה, ומאותו רגע הוא תמיד הביא לה חמניות ולא ורדים בגלל שהיא הייתה האור של חייו.
היום, דרכי, הוא יכל הלראות לה שהיא תמיד תהיה האור שבחייו ואיך לנו כבני אדם יש מסר עמוק הרבה יותר מאשר מילים.
אני רועד, ועדיין מנסה להבין את זה. אף פעם אי אפשר לדעת איך מחווה קטנה ששווה 5$ יכולה לשנות חיים של מישהו, כמו גם את החיים שלכם. בחיים צריך לתת ולהעניק לאחרים. אני מזמין את כולכם למצוא דרך לשפר אפילו בקצת חיים של מישהו היום, ולתת להם משהו שישמח אותם. אתם לעולם לא יכולים לדעת איזו השפעה תהיה לזה.
התאומים המתוקים שבסרטון רק נולדו. הם אפילו לא מבינים עדיין שהם כבר בחוץ, חווים את העולם…הם חושבים שהם עדיין בתוך הרחם!
אז בעזרת טכניקה מיוחדת, האחות מניחה אותם באמבטיה עם זרם מים קל שיוצא מהברז אל הפנים שלהם. זה אמור להכיר לתאומים את הסביבה החדשה שלהם בצורה עדינה.
באופן מפתיע, התאומים לא מתרגשים מהתהליך. הם לא בוכים או בהיסטריה, הם פשוט מחבקים אחד את השני בצורה מתוקה ולאט לאט מתחילים לנשום דרך הפיות הקטנות שלהם. לאט לאט התינוקות המתוקים מתחילים לנוע, ולבסוף פוקחים את העיניים לסביבה החדשה והחיים החדשים שלהם. השניים האלה ממיסים את הלב. מפהקים, מחזיקים ידיים, נמתחים, מחבקים ואפילו נהנים מזרם המים.
זה כל כך נדיר להיות עדים לחיים חדשים, בטח ובטח שני חיים חדשים! הסרטון הזה מתעד רגע כל כך מדהים, וזו תזכורת לכמה החיים יכולים להיות יפים ושברירים.
כשילד מאובחן עם גידול במוח, זו מעמסה רגשית עבור כולם. אפילו מחוות קטנות יכולות לעשות הבדל גדול בדרך בה הילד מתמודד עם הטראומה. והמעשים של אמא אחת נפלאה שותפו בפייסבוק:
"זאת פיית' מיי, גיבורת העל שלי! פיית' עברה ניתוח להסרת גידול במוח שלחץ על העצב האופטי והרס את בלוטת יותרת המוח. לכל גיבור על יש 'סייד קיק' שעוזר לו, וגורם לו להרגיש חזק יותר. פיית' הייתה קצת מדוכאת כשהבינה שהם צריכים לגלח חלק מהשיער שלה כדי להסיר את הגידול. בצורה שמאפיינת סייד קיק, אמא של פיית', ג'יימי דון בקסטיד, הלכה הביתה בזמן חילוף משמרות וחזרה כשהיא נראית כמו פיית'! אם לשפוט לפי החיוך שלה היא בהחלט אוהבת את זה!"
אמא של פיית' הראתה לנו באיזו קלות הורים יקריבו למען הילדים שלהם. זאת משפחה אוהבת. אנחנו מאחלים לילדה היפה החלמה מהירה!
קמרין רנפרו נראית כמו ילדה בת 9 רגילה, אבל היא חכמה ביותר עבור גילה. כשחברתה, דלייני קמפבל, אובחנה עם נוירובלסטומה, קמרין הייתה צריכה לראות את חברתה עוברת טיפולים כימותרפיים ומאבדת את שיערה. דלייני החלה להרגיש טוב יותר אחרי הטיפול, אבל מהר מאוד הסרטן חזר.
אחרי שגם הסבב השני של הטיפולים גרם לשערה של דלייני לנשור, קמרין רצתה למצוא דרך ולתמוך בחברתה האמיצה. אז היא החליטה לגלח את ראשה על מנת שדלייני לא תהיה קרחת לבדה.
"זה הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות", אמרה קמרין על ההחלטה שלה. וכמובן שזה עבר מאוד לדלייני. "זה גרם לי להרגיש מיוחדת מאוד, שאני לא לבד", היא אמרה. אבל לא כולם הריעו לקמרין על המעשה טוב הלב שלה. כאשר חזרה לבית הספר, המורים אמרו לה לא לחזור עד שהשיער יצמח בחזרה.
אמא של דלייני לא האמינה למה ששמעה. היא פרסמה את הסיפור ברשתות החברתיות ומהר מאוד הוא הפך ויראלי. מאות אנשים זעמו על בית הספר על מה שעשה לקמרין. התגובה הגיעה להנהלת בית הספר, שהתנצלו בפני קמרין ושינו את ההחלטה.
עכשיו קמרין ודלייני חופשיות להיות ילדות ופשוט ליהנות מהחברות שלהן.
שתי הילדות הללו הן השראה עבור כולם!
ב 1976, האמנים מרינה אברמוביץ' ואווה לייסיפן החלו קשר רומנטי ושיתוף פעולה אמנותי. אנשים הקרובים לזוג אמרו שהאהבה שלהם הייתה מלאה באנרגיה ומשיכה, וזאת הסיבה שרבים הופתעו כאשר הם החליטו ללכת בדרכים נפרדות 12 שנים לאחר מכן ב 1988.
אך מכיוון שהם אמנים, הם לא רק נפרדו. הפרידה הייתה הפרויקט האחרון של שיתוף הפעולה האמנותי שלהם, בשם The Great Wall Walk. בוהים בקצוות מנוגדים של חומת סין, הם הלכו כ 2500 קילומטר כל אחד כדי להיפגש באמצע עבור חיבוק אחד אחרון לפני שהם נפרדים לשלום.
בשנת 2010, מרינה הייתה חלק ממופע חי ב'מומה'. המופע בשם The Artist Is Present, מכיל בתוכו קטע בו אנשים זרים יושבים בשולחן יחד איתה בדממה. בין כל קטע, היא מורידה את הראש כדי לבנות עצמה מחדש. דמיינו לעצמכם את ההפתעה כאשר היא הביטה למעלה וראתה את אווה אחרי 22 שנים…
זו טאוני נלסון מפלורידה עם שלוש מארבע הילדות שלה.
אחרי שהרכב שלה התקלקל בלילה גשום במיוחד כשארבע הילדות שלה בוכות מאחור, אינספור אנשים חלפו על פניה כשהיא מתחננת לעזרה. בדיוק ברגע שהיא עמדה להתמוטט גם, אדם בן 74 עם צליעה דפק על חלון המכונית.
זה מה שהיא כתבה בפייסבוק:
"אני אמא יחידנית לארבע בנות יפיפיות. הן בנות 9, 5, 2, ו 6 שבועות. והמצב לא היה קל מאז שהאקס שלי עזב.
אחד מהגלגלים של הרכב כל הזמן מתרוקן מאוויר.
המנוע בחלון של דלת הנהג לא עובד. והייתי צריכה חגורה חדשה לאלטרנטור. הרכב היה במצב גרוע. ולא נסענו לשום מקום אלא אם היינו חייבות.
ובכן לפני כמה ימים, הייתי חייבת לנסוע לחנות. אז נכנסו לאוטו ונסענו לווין דיקסי, מרחק של 9 רחובות.
כשיצאנו מהחנות היה חשוך, וירד מבול מטורף. העמסתי את הילדות יחד עם המצרכים לרכב. ניסיתי להתניע….וכלום. לא היה קליק. כלום.
אחת מהבנות שלי השאירה בטעות את האור דולק. הבטריה מתה. והטלפון שלי היה מנותק.
אין לי משפחה לדבר איתה, והייתי לבדי. יצאתי החוצה והרמתי את מכסה המנוע כדי לוודא שהבטריה לא התנתקה. לא. אני חושבת שביקשתי עזרה מיותר מ 20 אנשים במשך שעתיים. כולם התעלמו ממני. אפילו לא אמרו 'לא'. פשוט התעלמו כאילו אני לא קיימת.
בתי בת ה 5 התחילה להיכנס לפניקה. התינוקת החלה לצרוח, בתי בת השנתיים בוכה שהיא רעבה, ובתי המבוגרת מנסה איכשהו לעזור. בכיתי והרגשתי כמו האמא הכי גרועה בעולם.
ואז מישהו דפק על חלון הדלת שליד הנהג.
אדם מבוגר (הוא היה בן 74) עם מקל וצליעה קשה היה בצידה השני של הדלת.
פתחתי את הדלת. הוא נתן לי צלחת של נגיסי עוף ולחמניות מהמעדניה, ובקבוקי מים.
"תאכילי את הילדות ואת עצמך גברת צעירה. הזמנתי גרר ואשתי תהיה כאן תכף ותיקח אתכן הביתה".
תוך כמה דקות היא הגיעה יחד עם הגרר. אנחנו והמכונית שלנו הגענו הביתה.
יום למחרת, אותו אדון הגיע לביתי יחד עם מכונאי שהחליף את הבטריה ואת האלטרנטור ותיקן את החלון.
האדם המבוגר עזב ולא חזר.
כששאלתי את המכונאי כמה אני חייבת לו ואם אני יכולה לשלם בתשלומים, הוא חייך ואמר שהאדם המבוגר שילם על הכל.
הוא אמר שהתשלום היחידי שהאדם המבוגר רצה היה שאני לא אוותר ואמשיך להיות אמא נפלאה.
מעולם לא בכיתי כל כך הרבה.
המצב שלנו היה קשה מאוד. יותר ממה שאני יכולה להסביר.
ובלי להכיר אותנו או הסיטואציה שלנו, האדם טוב הלב הזה עזר לנו בדרכים שהוא לעולם לא יבין.
מה שהוא עשה נתן לי תקווה בזמן שהתפרקתי. אבל אפילו חיבוק הוא לא קיבל. אני לא אזכה להזדמנות להודות לו.
אבל אני בהחלט מקווה שיום אחד אני אוכל לעשות עבור מישהו אחר את מה שהוא עשה עבורי".
טאוני הוסיפה שהיא מקווה שהסיפור שלה "יעזור לאנשים אחרים שמתקשים לראות מלאכים בזמן שאנחנו הכי פחות מצפים להם" ושהיא מקווה שזה יתן השראה לאחרים לעשות דברים דומים.
